מהדורה 39: לאמה-2 ובינה מלאכותית בקוד פתוח, דאמודארן ומחירי המניות, כניעה למי שאתם, בן תומפסון ואסטרטגיה באינטרנט, 1,000 מעריצים אמיתיים
״מה שהאינטרנט עשה - תחשוב שיש לך משוואה מתמטית מורכבת, ואם תשים אפס איפשהו הכל מתפוצץ ... אתם צריכים להתרגל להתחיל כל ניתוח בהנחות חדשות. מה ההנחה השולטת בתעשיה הזו, ומה קורה כשהיא משתנה לגמרי״
שישי שמח!
דברים שנתקלתי בהם השבוע
Llama 2 & Open Source AI
הכרזה מרעישה הגיעה השבוע מחברת מטא:
היום, אנחנו מכריזים על הזמינות של לאמה 2, הדור הבא של מודל השפה הגדול שלנו בקוד פתוח.
לאמה 2 זמין בחינם למחקר ולשימוש מסחרי.
מיקרוסופט ומטא מרחיבים את השותפות המבוססת שלהם, עם מיקרוסופט בתור השותף המועדף ללאמה 2.
אנחנו פותחים את הגישה ללאמה 2 עם תמיכה מאוסף רחב של חברות ואנשים מתחומי הטק, אקדמיה, ומדיניות שגם מאמינים בגישה פתוחה לחדשנות עבור טכנולוגיות ה-AI המודרניות.
אנחנו מחוייבים לבנות באחריות ולספק משאבים שיעזרו לאלו שמשתמשים בלאמה 2 לצורך זה.
הזכרתי במהדורה מספר 21 מה קרה כשדלפו המשקולות של המודל LLaMA 1. בתוך שבועות ספורים כבר יצאו אופטימיזציות שמאפשרות להריץ אותו לוקאלית על לפטופים וטלפונים, ואפילו על Raspberry Pi. חוקרים בסטנפורד בנו עם זה מנוע שיחה בסגנון ChatGPT. אבל כל הפרוייקטים האלה הפרו את תנאי הרישיון של מטא, שאיפשר רק מחקר ואסר לעשות כל שימוש מסחרי בלאמה 1.
ובכן, זו כבר לא בעיה עם המודל החדש!
בן תומפסון טען שייתכן שנסתכל אחורה על ההכרזה הזו כשוות ערך להשקה של ChatGPT מבחינת ההשפעה, ואולי אפילו בעלת ערך רב יותר מבחינת השימושיות של AI. מודלי שפה גדולים מתקדמים עכשיו יכולים להיבנות לתוך כל דבר ולרוץ בכל מקום, מבלי שאף חברה אחת שולטת בממשק או בשימושים.
תנאי הרישיון של לאמה-2 מאפשרים שימוש מסחרי לחברות שמספר המשתמשים הפעיל החודשי שלהם, בעת שחרור המודל, היה לכל היותר 700 מיליון משתמשים; זה פוסל את סנאפצ׳אט שמוקדם יותר השנה הכריזו שעברו את ה-750 מיליון משתמשים. הם יצטרכו לעבוד עם מטא כדי לקבל לעשות שימוש מסחרי בלאמה-2. כנ״ל חברות המגה-טק, כמו אפל שבוודאי תרצה לשלב את המודל במערכת ההפעלה של האייפון, או אמזון שתרצה לארח אותו ב-AWS. הם יצטרכו להגיע להסכם עם מטא, כמו שמיקרוסופט כבר עשו.
ויכולות להיות לזה עוד השלכות מעניינות. הנה נקודת מבט מעניינת שמשקיע ההון סיכון ג׳וש וולפה הציג השבוע בפודקאסט של בלומברג:
לאנבידיה יש שפת תכנות שנקראת CUDA, והיא דומיננטית. אבל היא מאד פגיעה, באופן מעניין בגלל מטא. הם יצרו שפה משלהם שנקראת PyTorch, והרבה מהמפתחים עוברים לשם. זה בקוד פתוח, זה מאפשר לאנשים לעשות הרבה דברים עם בינה מלאכותית וזה אגנוסטי לחומרה, כלומר לא חייבים להשתמש במעבדים של אנבידיה. אם משתמשים בשבבים של אנבידיה, חייבים לתכנת ב-CUDA. ובאים PyTorch אומרים, אנחנו יכולים להשתמש במעבד של AMD, אנחנו יכולים להשתמש ב ASIC, שזה שבב ייעודי. הם אומרים שהם לא הולכים להיות מוגבלים לחומרה של אנבידיה.
אז יש שתי שפות תכנות מתחרות שעולות יחסית בשקט. אחת נקראת PyTorch, והשניה היא Triton שמגיעה מ OpenAI. אנשים סומכים עליה קצת פחות. PyTorch היא לגמרי open source אבל הגיעה ממטא שזה מאד מעניין.
מטא כידוע הייתה תחת חקירה של הקונגרס והפכו למעין הנבל הרשע של הרשתות החברתיות והורסת את הדמוקרטיה שלנו וכל הדברים האלה, ואז הם עשו את ההימור על המטאוורס שלא עניין אף אחד … ועכשיו הם מאמצים את הרעיון של open source, אבל לא למען טובת הכלל אלא כי זה באינטרס שלהם. הם רוצים שהרשת שלהם תהיה זמינה בכל מקום, והם יכולים גם להשתמש בזה כדי להרגיע קצת את הביקורת הציבורית.
ואני חושב שצריך לעקוב מקרוב אחרי מטא בשבועות הקרובים, כי היא עומדת לשחרר מודלים open source שהולכים ממש להתחרות עם OpenAI, והרבה שותפויות עם חברות מעניינות כי הם יודעים שהם בעצמם לא יוכלו לעשות רכישות עכשיו.
… שפת התכנות CUDA חשופה לאיום מצד open source כמו PyTorch של מטא ו-Triton של OpenAI וזה אומר ש-AMD יוכלו להגיח מאחור ולהתחיל לקחת נתח. זה משהו שאנשים סקפטיים לגביו.
פרופ׳ דאמודאראן ומה קורה בשוק המניות
במהדורה 14 הזכרתי את הניתוח שפרופסור דאמודאראן (״הפרופסור להערכות שווי״) פרסם עבור ה S&P 500 בתחילת השנה. זה מה שהסברתי אז:
למה החלטתי לשתף אתכם בזה? אני לא חושב שיש סיבה להשקיע הרבה מאמץ בניסיונות לתזמן את השוק או לנחש מה תהיה התנודתיות במדד בשנה מסויימת. הסיבה העיקרית שבחרתי להזכיר את הפוסט הזה היא כי אני חושב שהגישה שהוא מציג כאן היא מאד נבונה ומאוזנת. זו צריכה להיות הדרך שבה מבצעים הערכות שווי. אף אחד לא יכול לחזות את העתיד במדוייק, ולכן אין טעם לנסות. הכי טוב שאפשר זה כנראה לנסות לזהות את התסריטים האפשריים, ולהבין מה תהיה המשמעות של כל תסריט.
השבוע הוא פירסם עדכון לאחר שהסתיימו ששת החודשים הראשונים של השנה, ואותה הסתייגות נכונה גם עכשיו. הוא לא גורו שמנסה לתזמן ולחזות את השוק (והייתי נזהר ממי שמציג את עצמו ככזה). אבל הוא עושה עבודה מעולה בלהסביר מה קורה.
אז אחרי ש-2022 הייתה שנה איומה ל S&P 500 (השביעית הכי גרועה מאז 1928), ונוראית אפילו עוד יותר לנאסדאק, החצי הראשון של 2023 היה תמונת מראה של זה. טוב ל S&P 500 ופתיחה אפילו יותר חזקה לנאסדאק.
הקריסות ב-2022 היו על רקע האינפלציה והעליות החדות בריבית ובתשואות על אג״ח ממשלתי אמריקאי. הציפיה של רבים הייתה להמשך עליות בריבית ולמיתון. ובכן. זה לא ממש מה שקרה. בינתיים האינפלציה באמריקה ירדה לאורך החודשים האחרונים, עד לרמה שנתית של 3% ביוני. הריבית על אג״ח ממשלתי ירדה מעט מתחילת השנה. והנתונים על הפעילות הכלכלית לא מראים שום רמז למיתון.
הרבה אנשים הרגישו שהמציאות הכלכלית היא קשה ובטח יש פה מיתון, אבל זה לא מה שהנתונים מראים. קיילה סקנלון הטביעה בעקבות את זה המושג ״vibe-cession״. מיתון של הוייבים (מהדורה 16).
בטוח שיהיו עוד הפתעות בהמשך, והמגמה יכולה להתהפך, אבל בינתיים ההפתעה הייתה דווקא בצד החיובי. ואם תיזכרו בניתוח התרחישים שדאמודארן עשה בתחילת השנה, התרחיש האופטימי ביותר היה ״נחיתה רכה״ - ירידה באינפלציה ללא מיתון. הוא העריך שהשווי ההוגן של מדד ה S&P 500 בתרחיש הזה יהיה 4,311.08. נראה שזה התרחיש שהשוק מתמחר כרגע.
תחזיות הרווח של האנליסטים אפילו עלו מעט מאז, הריבית חסרת הסיכון ירדה מעט, וההערכה המעודכנת של דאמודארן מגיעה ל 4,369.68, נכון ל-1 ביולי 2023. כמה אחוזים בודדים מתחת לשער שבו המדד נסחר השבוע. אז הנה דרך להבין מה קורה בשוק.
לא שנכון להתעכב יותר מדי על מספרים הספציפיים. דאמודאראן מסביר מעולה מה הגורמים שמשפיעים על השווי של האינדקס. הוא פירסם את המודל שלו בבלוג, ככה שאתם יכולים לשחק איתו ולראות את ההשפעה של שינויים בהנחות. ואז אפשר מה יהיה שווי המניות תחת תרחישים עתידיים שונים. הנקודה שחשוב לזכור היא שזה עדיין לא עוזר לחזות מה בדיוק העתיד הולך להיות.
הנחיתה של האינפלציה עלולה להיות פחות רכה ממה שנראה כרגע, או שהיא עלולה לא לנחות בכלל. ומצד שני, יכול להיות שכל הדאגות האלה מיותרות, וברבעונים הבאים נראה את הריבית יורדת ואת הרווחים צומחים מהר יותר ממה שהשוק מצפה כרגע.
דאמודאראן מסיים את הפוסט עם תזכורת על צניעות:
החטא הגדול ביותר בהשקעות הוא יהירות, השווקים קיימים כדי להחזיר אותנו לקרקע וללמד אותנו ענווה. החצי הראשון של 2023 היה תזכרות שלא משנה מי את או אותה בתור אנליסטים, וכמה עמוקה ומנותחת היטב תיזת ההשקעות שלכם, לשוק יש תכניות אחרות. בעודכם מקשיבים למעשיות של גורואים של השוק, לפעמים בהתבסס על ניתוח מידע היסטורי וגרפים משכנעים, שווה לזכור שלחזות לאן כל השוק הולך הוא, בפני עצמו, מעשה של יוהרה. ברוח הצניעות, הייתי מציע שאם הצלחתם בחצי הראשון של השנה הזו, תכירו בכך שהרבה מזה היה הודות למזל, ומה שהשוק נותן, הוא יכול גם לקחת. לפי אותו מטבע, אם הפסדתם במהלך ששת החודשים האחרונים, החרטה לא צריכה להוביל אותכם לקנות הרבה מהמניות המנצחות של התקופה הזו. הרכבת הזו כבר נסעה, ומי יודע? אולי הפורטפוליו המפסיד שלכם נמצא בעמדה טובה לנצל את מה שלא יקרה בששת החודשים הבאים.
דיוויד פרל על כניעה למי שאתם באמת
סימן לבגרות הוא להיכנע לאדם שאתם באמת, במקום לאדם שהייתם רוצים להיות. רוב האנשים לעולם לא מגיעים לבהירות הזו, ונשארים מוגבלים כל החיים.
סרטון של 2 דקות בלבד של דייוויד פרל (שהכתיבה שלו הוזכרה כבר במהדורה מספר אחת), עם מסר שחוזר על עצמו די הרבה בבלוג הזה.
ההחלטה להיכנע לחוזקות לשלכם היא יותר כואבת ממה שהייתם חושבים. אתם לא יכולים באמת לבחור במה אתם יכולים להיות מצויינים בגלל שלאף אחד אין שליטה על הקלפים שהטבע מחלק לה או לו. לצערי, אני לעולם לא אהפוך לשחקן גולף מקצועי. במקום זה, אם אתם הולכים להיות ברמה עולמית, אתם חייבים להתיישר עם האופי שלכם. בעולם תחרותי בצורה מטורפת, כניעה לכשרונות שלכם היא הדרך היחידה להיות ברמה-עולמית במה שאתם עושים.
אני חושב שפחות מ-10% מהאנשים אי פעם נכנעים למי שהם באמת. הם מבלים את חייהם בניסיון להגשים תמונה מזוייפת ומאולצת. וכך, הם נתקעים בקריירות חלולות ומרדפים חסרי משמעות שבהם הם מוכרחים להיות מישהו שהם לא. …
כניעה היא מפחידה בהתחילה. זה מגיע עם אובדן שליטה. רוב הסיכויים שתאכזבו את ההורים שלכם, המורים שלכם, ואולי אפילו את עצמכם. החזון שהיה לכם עבור העתיד לא יתממש בגלל שהחזון הזה התבסס על האדם שהייתם רוצים להיות, לא על מי שאתם באמת.
אבל זאת הנקודה: מה שמרגיש כמו מות החלומות שלכם הוא בעצם הלידה של משהו הרבה יותר משמעותי.
מעבר לזה שזה רעיון מעורר השראה, שמתחבר גם למאמרים של פול גרהאם על מה לא מרגיש כמו עבודה (מהדורה 30) , או לרעיון הגישוש אחרי הדרייב הפנימי שלך (מהדורה 35). ויש עוד נקודה שמעניין להצביע עליה.
האינטרנט איפשר לכמות בלתי נתפסת של אנשים להיכנע למי שהם באמת, ולהגיע להיות ברמה-עולמית במה שהם ממש טובים בו. דיוויד פרל, הדובר בוידיאו הזה, הוא דוגמא מצויינת - הוא התפרסם בזכות הכתיבה שלו באינטרנט, ונהיה ידוע בתור "The Writing Guy". בשנים האחרונות יש לו בית ספר לכתיבה באינטרנט. הקורסים שלו מתרחשים באינטרנט ולוקחים לקצה את מה שאפשר לעשות בסביבה כזו. הם שונים מאד מכל קורס כתיבה אחר, גם בתוכן וגם באופן שבו הם מתנהלים. אחד הבוגרים של הקורס הוא למשל פאקי מק׳קורמיק, שכתב את המאמר על סופר שפע של אינטלגנציה (מהדורה מספר 32).
עוד על דייויד פרל אכתוב במהדורות עתידיות, ועוד על איך האינטרנט מאפשר לאנשים להגשים את הטבע האמיתי שלהם - בהמשך המהדורה הזו.
המלצות מהעבר
ריאיון עם בן תומפסון
גורמי המפתח הם: יש עלות הפצה אפסית, אפשר למשוך את כל הספקים לפלטפורמה שלך, ולהגיע לכל המשתמשים, בעלות שולית אפס. בעוד שבעבר כדי זה עלה כסף להדפיס עיתון ולהביא אותו לדלת שלך. אז עיתונים לא היו יכולים לצמוח עד אינסוף. גוגל יכולה לצמוח עד אינסוף. ואין עלויות טרנזאקציה. גוגל יכולה לשרת כל אדם בעולם. פייסבוק יכולה לשרת 2 מיליארד אנשים. אין שום דרך שאף עסק עם עלות שולית היה יכול לשרת 2 מיליארד אנשים. העובדה שאין עלויות שוליות היא קונספט של האינטרנט.
העניין עם האינטרנט ומה שהפריע לי בביזנס סקול, לקחתי קורס באסטרטגיה ולא היה אף שיעור על האינטרנט. שום דבר. והלכתי לפרופסור ושאלתי, איך אפשר שיהיה קורס על אסטרטגיה בלי לדבר על האינטרנט. [והוא ענה], ״ובכן, העניין עם אסטרטגיה וניתוח של case studies הוא שלומדים עקרונות כלליים רחבים ואפשר ליישם אותם״. וזה בולשיט. כי זה עקרונית נכון, אבל מה שהאינטרנט עשה - תחשוב שיש לך משוואה מתמטית מאד מאד מורכבת, ואם תשים אפס איפשהו שם, הכל די מתפוצץ. אתה יכול עדיין להשתמש במשוואה עם אפסים בתוכה, אבל רוב האנשים לא חושבים ככה. הם לא חושבים על כל המשמעויות.
והאופן שבו ניתחתי את העולם עזר לי להבין מה קורה אם שמים אפס במשוואה, מה ההשלכות של זה. אבל הרבה ממה שכתבתי עליו בתיאוריית האגרגציה הוא, בואו נשכח מהמשוואה. בואו נשתמש במשוואה הרבה יותר פשוטה, כי אחרי שהצבנו אפסים הרבה חלקים נעלמו, ועכשיו בואו נבין איך זה בא לידי ביטוי בעולם האמיתי. איך זה משליך על העסק שלך או על התעשיה שלך ודברים מהסוג הזה.
אז מה היית אתה מלמד בקורס MBA על אסטרטגיה באינטרנט?
זה בן תומפסון, שהתארח לשיחה מרתקת בפודקאסט בשם The Knowledge Project ב-2018. הוא סיפר שם על הרקע שלו ואת הסיפור מאחורי הבלוג הסופר-מצליח שלו, Stratechery. מאחר ופוסטים משם הוזכרו די הרבה במהדורות של הרהורי יום שישי, חשבתי שמעניין להזכיר את זה.
זו תובנה מרתקת שהאינטרנט טרף את כל הההנחות ששלטו באופן שבו כל תעשיה הייתה מאורגנת, ושצריך לבחון אותן מחדש תעשיה אחרי תעשיה. זה חלק גדול ממה שבן תומפסון עושה בבלוג שלו. וזו התשובה שלו על מה היה מלמד בקורס במנהל עסקים:
אני בטוח שהייתי יכול לעשות case studies על התעשיות והחברות השונות, אבל הדבר החשוב יותר הוא לבחון את ההשלכות של השינוי בהנחות. מה קורה כשמתחילים עם עלות שולית אפסית. ובטח הייתי רוצה לעבור תעשיות שונות ולהראות איך כשמשנים את ההנחות, מה ההשלכות על העסק הזה ואיך מה שאטרקטיבי עבורו שונה לגמרי.
תחשוב על חברות Consumer Packaged Goods [מוצרי צריכה ארוזים, כמו פרוקטר אנד גמבל, נסטלה או קולגייט], שזה תחום שמתרכזים בו הרבה בקלוג - הבית ספר [למנהל עסקים] שלמדתי בו. הדבר שהכי חשוב היה להבין לגבי חברות CPG, הוא שהכלי האסטרטגי הכי משמעותי שלהן היה שטח מדף. אם אתה שולט על שטח המדף, אז אתה יכול להשקיע הרבה במחקר ופיתוח כדי לקבל מוצר שהוא קצת יותר טוב, ואז אתה מריץ פרסומות בטלוויזיה, ואז האנשים מגיעים לחנות ויש שם הרחבת מותג, Brand Extension. והמוצר החדש הזה יחכה ליד מוצר שכבר יש לו מותג מאד חזק והם מכירים. למשל ליד אבקת כביסה Tide. כי חברות ה-CPG יגידו אדון בעלים של החנות, אם אתה רוצה להמשיך למכור אבקת כביסה Tide, כדאי שתשים ליד זה על המדף את המוצר החדש שלנו. ואז אתה תקנה את המוצר החדש הזה גם, וככה חברת ה-CPG תייצר צמיחה.
זה אמנם דרך פשטנית להציג את זה, אבל אם יש לך אסטרטגיה שבאופן מילולי מבוססת על שטח מדף פיזי, ואז מגיע האינטרנט - מה קורה כשאין מדפים? ואם אתה מתחיל בלי מדפים, הכל משתנה. מסתבר שמותג, שתמיד היה דבר חשוב, משנה הרבה יותר ובצורה אחרת לגמרי באינטרנט. בעבר, מותג היה חשוב בשביל זיהוי - אתה בחנות ואתה צריך דאודורנט, ועל המדף יש 20 סוגים שונים. מה גורם לך לבחור את האחד שתקנה בסוף? הרבה אנשים לא יודעים, אבל זה קשור לפרסום והעדפה נגלית ודברים שקנו בעבר. אבל באמזון, אנשים כותבים ישירות בחיפוש את סוג הדאודורנט שהם רוצים - הם מחפשים Old Spice או שהם מחפשים Right Guard - מה שאומר שהיכולת לזכור את שם המותג היא הרבה יותר חשובה מזיהוי של מוצר.
זה אומר שאסטרטגיית הפרסום צריכה להיות שונה. כל מה שאתה עושה עם העסק שלך צריך להיות שונה. אתה בטח רוצה פחות הרחבות של המותג, ויותר השקעה בהבלטה של המותג הקיים. ואתה צריך להתעסק עם מתחרים שמתרכזים בנישה אחת ספציפית. כי האינטרנט מאפשר נישות בצורה שלא תיאמן. העסק שלי הוא דוגמא של זה.
אם הייתי עושה הרצאת אורח בתכנית MBA, אולי הייתי משתמש ב-CPG בתור case study, אבל המטרה שלי תהיה: אתם צריכים להתרגל להתחיל כל ניתוח עם הנחות חדשות. לשאול את עצמכם מה ההנחה השולטת בתעשיה הזו, ומה קורה כשהיא משתנה לגמרי.
… המסר שהייתי רוצה להעביר הוא, איך אתם יכולים לאמן את עצמכם לפקפק ולבחון הנחות, כי רוב האנשים לא עושים את זה. הם נשארים מעל לפני השטח.
1,000 מעריצים אמיתיים
כדי להצליח בתור יוצר אתה לא צריך מיליונים. אתה לא צריך מיליוני דולרים או מיליוני לקוחות או מיליוני מעריצים. כדי להתקיים בתור אומן, צלם, מוזיקאי, מעצב, כותב, אנימטור, יוצר אפליקציות, יזם או ממציא אתה צריך רק אלפים של מעריצים אמיתיים.
זה מתוך מאמר מעורר השראה של קווין קלי ב-2008. הוא הגדיר מעריץ אמיתי בתור מישהו שיקנה כל מה שתייצר - ייסע 200 מייל כדי לשמוע אותך שר, ישלם על דיסק עם מיטב הסרטונים שפורסמו בערוץ היוטיוב החינמי שלך, יבוא כל חודש ל-chef’s table שלך. ואם יש לך בערך אלף מעריצים מושבעים כאלה, אתה יכול להתקיים מזה - אם אתה יכול להיות מרוצה מלהתקיים מהעיסוק שלך אבל לא להתעשר.
והמתמטיקה עובדת ככה שהצעד הראשון הוא למצוא דרך לייצר 100 דולר בשנה של רווח מכל מעריץ מושבע. זה קל יותר בסוגי אומנות מסויימים מאשר באחרים, אבל זה אתגר טוב לכל תחום עיסוק. תמיד יותר קל ויותר טוב לתת ללקוחות הקיימים שלך יותר, מאשר למצוא מעריצים חדשים. והדבר השני הוא שצריך מערכת יחסים ישירה עם המעריצים. הם צריכים לשלם לך ישירות. בלי גורמים מתווכים. ואם שומרים $100 מכל מעריץ אמיתי, אז צריך רק 1,000 כאלה כדי להרוויח $100,000 בשנה. ״וזו פרנסה טובה לרוב האנשים.״
והנה על למה האינטרנט יצר את ההזדמנות הזו להרבה יותר אנשים, להגיע לאלף מעריצים אמיתיים ולהתקיים מעיסוק ביצירה של משהו שהם מאד נהנים לעשות:
אם חיית בכל אחת משתי מיליון העיירות הקטנות בכדור הארץ, אולי היית היחיד בעיירה שלך שהשתוקק להאזין למוזיקת דת׳ מטאל, או שרצית חכת דיג שמתאימה ליד שמאל. לפני האינטרנט לעולם לא היית יכול להשביע את הרצון הזה. היית נותר בודד בסקרנות שלך. אבל עכשיו אפשר לספק את זה בקליק בודד. מה שזה לא יהיה שמעניין אותך בתור יוצר, 1,000 המעריצים האמיתיים שלך הם במרחק קליק בודד ממך. עד כמה שאני יכול להגיד אין כלום - שום מוצר, שום רעיון, שום תשוקה - בלי בסיס מעריצים באינטרנט. כל דבר שתעשה, או תחשוב עליו, יכול לעניין לפחות אדם אחד ממיליון - זה רף נמוך. ועם זאת אם אפילו אחד מתוך מיליון אנשים מתעניין, יש פוטנציאלית 7,000 אנשים כאלה על פני הגלובוס. זה אומר שכל יצירה שפונה לאחד-מתוך-מיליון יכולה למצוא 1,000 מעריצים אמיתיים. הטריק הוא למצוא אותם, או יותר נכון, לגרום להם למצוא אותך.
הזכרתי את קווין קלי, הכותב של הפוסט הזה מ-2008, במהדורה מספר 36. הוא דיבר בפודקאסט על הספר החדש שלו, עצות מצויינות לחיים. אחת העצות האלה הייתה להשתחרר מהמוסכמות החברתיות של מהי הצלחה, כמו להגיע למיליון דולר לפני גיל 30 וכו׳, ולמצוא את ההגדרה של עצמכם. הוא הסביר שיש הרבה אנשים שההגדרה שלהם להצלחה היא שונה ממה שאנחנו רגילים, ואנחנו פשוט לא יודעים עליהם. הם מאד מצליחים מבחינת השאיפות שהגדירו לעצמם, אבל תהילה ופרסום לא היו חלק מזה. אז לא שמענו עליהם.
זה קצת מתקשר לספקטרום העושר של מורגן האוסל שהזכרתי במהדורה מספר 38: אם אתם חיים כמו שהייתם רוצים ו״מכבדים ומעריכים אותכם האנשים שהייתם רוצים שיכבדו ויעריכו אותכם, בלי קשר למצב הפיננסי שלכם״, אז מבחינה פסיכולוגית, אתם ברשימת המיליארדרים של פורבס. זה יכול להתאפשר בזכות האינטרנט והמסלול של 1,000 מעריצים אמיתיים.
זה לא אומר שמי שמצא 1,000 מעריצים אמיתיים בהכרח יהיה עשיר ומפורסם. כנראה שלא. הנקודה היא שלהיות עשיר ומפורסם היא כבר לא הדרך היחידה להתפרנס מיצירה. יש דרך אלטרנטיבית. 1,000 מעריצים אמיתיים הם מטרה הרבה יותר ברת השגה, שתאפשר לכם להיות מאד מצליחים. אם תמצאו את הדרך הנכונה להגדיר הצלחה עבורכם.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
מעניו מאוד.
תודה.