מהדורה 41: טיילור סוויפט מגיעה להציל את הכלכלה, השווי של סטארטאפים מגיע לתחתית, בישראל מגיעים יותר למשרד, ג׳ף בזוס ב-2012, הכח של להישאר במקום
״אל תרדפו אחרי מה שחם עכשיו. אתם כבר לא תצליחו לתפוס את הגל הזה. אתם צריכים להציב את עצמכם ככה שהגל ירים אותכם כשהוא יגיע.״
שישי שמח! בערך רבע מהמנויים לבלוג מילאו את סקר הקוראים - תודה על העזרה בלעשות את אופטיקאי מדופלם טוב יותר. אני עוד עובר על התוצאות, ואשתף אותן בשבוע הבא. ובלי קשר לסקר, אני תמיד שמח כשקוראים משתפים פידבק על דברים שאני כותב, אפשר לענות לכל אימייל שאתם מקבלים ממני. אני מקפיד לקרוא הכל ודי נהנה לשמוע מה אתם חושבים.
ועוד עדכון - וויקס ופייבר, שתי חברות שהבלוג הזה עקב אחרי מאמצי החתירה שלהן לרווחיות, דיווחו אתמול לראשונה על רבעון של רווח נקי חיובי. על בסיס GAAP, בלי תיאומים, כולל תגמול מבוסס מניות. הנה כמה דברים שכתבתי בשנה האחרונה על פייבר, ודברים שכתבתי על ההתמקדות המחודשת של וויקס, על השיחה שלי עם נשיא וויקס ניר זוהר בתחילת השנה, ועל תוצאות 2022 של וויקס. אכתוב פוסט עדכון לאחר יום המשקיעים שמתוכנן לשבוע הבא.
ואגב, מי אמר שריבית גבוהה זה דבר רע לחברת לטק לא רווחית? לפייבר היה דווקא הפסד תפעולי של 4 מיליון דולר ברבעון שהסתיים עכשיו, אבל גם הכנסה של 4.8 מיליון מריבית על המזומן שלהם. זה מה שהעביר אותם לרווחיות. גם וויקס מחזיקים בהרבה מזומן, וההכנסה שלהם מריבית הביאה אותם לרווח נקי של 33.6 מיליון דולר, למרות שהרווח התפעולי היה ״רק״ 13 מיליון דולר.
ועכשיו, קדימה למהדורה מספר 41 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
טיילור סוויפט מנערת את הכלכלה
מתוך הדו״ח התקופתי של הבנק הפדרלי של פילדלפיה:
״למרות האטה כללית בהתאוששות של התיירות באיזור, אחד המקורות הדגיש שמאי היה החודש החזק ביותר להכנסות של בתי מלון בפילדלפיה מאז הופעתה של המגיפה, בעיקר עקב זרם של אורחים להופעות של טיילור סוויפט בעיר״
כן, לסבב ההופעות הנוכחי של טיילור סוויפט יש כזו השפעה, שהוא הוזכר בדו״ח כלכלי פדרלי רשמי. וזה לא קרה רק בפילדלפיה, הנה עוד כמה ציטוטים מתחנות שונות של הסבב:
… רשות התיירות של שיקגו הכריזה בחודש שעבר שהעיר קבעה שיא חדש בתפוסה של בתי מלון, בין השאר הודות לשלושה לילות של הופעות של טיילר סוויפט … לא מדובר ב״שיא מאז תחילת המגיפה״ - היו יותר חדרי מלון תפוסים מאשר אי פעם בהיסטוריה של שיקגו!
… בסוף השבוע שבו סוויפט הופיעה, מלונות במרכז העיר סינסינטי הכניסו 2.6 מיליון דולר.
… להופעות של טיילור סוויפט הייתה ״השפעה ענקית״ על התיירות במפרץ טמפה. ״הייתי אומר שמבחינת ההשפעה על בתי מלון, די דומה לסופר בול״.
… מספר שיא של אנשים נסעו ברכבות הקלות של רשות התחבורה של עמק סנטה קלרה לאיצטדיון ליווי׳ס וההופעה של טיילור סוויפט בשישי בלילה, דיווחו בכירים ברשות התחבורה … יותר מכפול ממספר הנוסעים כשאיצטדיון ליווי׳ס אירח את הסופר בול ב-2016 … רשות התחבורה הוסיפה 30% תפוסה להופעה של סוויפט ביום שישי.
בכל מקום שטיילור סוויפט מבקרת בו, עשרות אלפי מעריצים נוהרים מכל רחבי האיזור, ממלאים את הרכבות, המטוסים, וחדרי המלון. האתר של Ticketmaster לא מצליח לעמוד בעומס, וכל אחת מההופעות היא sold-out. כל תחנה בדרך רואה האצה בפעילות הכלכלית ושבירת שיאים. הסופר בול הוא אירוע שקורה פעם בשנה, ועם טיילור סוויפט זה כאילו שיש סופר בול בכל ערב במקום אחר באמריקה.
בסופ״ש האחרון היא הגיעה לסיליקון ואלי, עיריית סן פרנסיסקו הכריזה באופן רשמי על ״סופ״ש טיילור סוויפט״, ועיריית סנטה קלרה שינתה באופן רשמי את שם העיר ל״סוויפטי קלרה״ למשך יומיים. בכך הם הצטרפו ל״סוויפטיאפוליס״, ״סוויפטבורג״, ו״סוויפטבורו״ שגם עשו צעד דומה.
אחרי שתשלים את הסבב בארה״ב, טיילור סוויפט מתוכננת להמשיך למסע הופעות ברחבי הגלובוס. התחזית היא שההכנסות הגלובליות שמסע ההופעות יכניס (כולל לתעשיות האירוח והתיירות) יסתכמו ב-5 מיליארד דולר! כלכלנים באוסטרליה למשל, מעריכים שלהגעה של סוויפט יכולה להיות אפקט חיובי על המצב הכלכלי והאינפלציה באוסטרליה. טיילור סוויפט לא מתכננת להגיע לניו זילנד, וחברות התעופה מוסיפות טיסות מניו זילנד לאוסטרליה לקראת ההופעות באוסטרליה, שזכו לכינוי ״טיסות טיילור סוויפט״. כן.
אז זה הנרטיב הכלכלי שנתפר סביב מסע ההופעות הזה - מגע הקסם של טיילור סוויפט מתקן את הכלכלה השבורה של כל עיר ואיזור בתוך 2-3 לילות, ואז היא ממשיכה הלאה לתקן את התחנה הבאה. כולם חוזרים להוציא כסף, כולם מרגישים טוב אחרי ההופעה, ואולי גם המאה הנוכחית תקבל באיחור קל Roaring Twenties משלנו, בדומה לשנות הפריחה והשגשוג של עשור ה-1920.
וכן, די קשה להוכיח בצורה אמפירית שזה באמת מה שקורה. אבל כמו שקיילה סקנלון כבר הסבירה לנו בצורה כל כך נפלאה, זה הכל Vibes. הנתונים הכלכליים המשיכו להיראות טוב לאורך כל השנתיים האחרונות, ובכל זאת כל כך הרבה אנשים בטוחים שהכלכלה שבורה ונמצאת במיתון. כי אלה התחושות שלהם. היא טבעה את המונח המעולה Vibecession. מיתון של הוייבים (מהדורה 16).
אז מי יותר טוב לנתח את מה שקורה עכשיו, מאשר אותה קיילה סקנלון? למטה אפשר למצוא את הוידיאו המעולה שלה, עם 12 דקות שמציגות את ״כלכלת טיילור סוויפט״. אבל עוד מחשבה אחרונה לפני זה.
אני חושב שיש פה עוד עניין. בשבוע שעבר כתבתי פוסט על אומנים בספוטיפיי, שניסה לחגוג את הדמוקרטיזיציה שהאינטרנט מאפשר, העובדה שהרבה יותר אומנים יכולים למצוא את נישת המעריצים שלהם, ושלמאזינים יש הרבה יותר בחירה מאי פעם והזדמנות למצוא מוזיקה שהם מאד נהנים ממנה. ואני באמת חושב שכל הנישות והתת-נישות האלה שהאינטרנט מאפשר הם דבר מדהים, אבל יש עם זה גם חיסרון שלא הבנתי עד הסוף. יש משהו מאד מאחד בזה שכולם שומעים את אותו דבר. השיר הזה אולי מקבל אצלי רק 65 מתוך 100, אבל אני יודע שגם השכנים שלי והמוכר בחנות ומי שנוסע איתי באוטובוס שומעים ומתלהבים מאותו שיר. וזה לפעמים יכול להיות הרבה יותר מספק מאשר לשמוע שיר שהוא בשבילי 95 מתוך 100, אבל אף אחד מסביבי לא מכיר אותו או יתלהב ממנו.
בישראל הקונספט הזה מכונה ״מדורת השבט״, וזה צריך להיות יחסית קל לייצר מדורת שבט במדינה עם אוכלוסיה קטנה והומוגנית כמו ישראל, ותרבות שמעודדת קונפורמיות ולא רואה אינדיבידואליזם בעין יפה. למרות שלמרבה הצער, נראה שאנחנו בכל זאת לא מצליחים להתאחד סביב מדורת שבט לאחרונה.
ארה״ב היא מדינה של 330 מיליון אנשים, שהגיעו ממספר גדול של רקעים ותרבויות מאד שונים. ואחרי כמה שנים של מגיפה, קיטוב חברתי, ויכוחים בעד ונגד סגרים, מסיכות, חיסונים, הרצח של ג׳ורג׳ פלויד, המחאה של Black Lives Matter, ההסתערות על הקפיטול, בעיות כלכליות ומלחמה באוקראינה - יש אולי אפקט מאד חיובי ומרפא כשכל המדינה (ואיתם העולם כולו) כל כך מתלהבים מלהיות בהופעה של אותה זמרת אחת.
ויכול להיות שחלק מהשיגעון סביב טיילור סוויפט נובע מהחוסר שהיה בשנים האחרונות במדורת שבט כזו, באומן אחד מדהים שכל העולם באקסטזה סביבו. אז מה שאני חושב שפספסתי הוא שיש גם תופעות לוואי שליליות לאינטרנט ולסטרימינג, בכך שהם מאפשרים לאנשים להתחלק לאינסוף נישות ותתי-קבוצות וסאב-רדיטים של העדפות וטעמים ותחומי עניין. זה בעיניי דבר מדהים בפני עצמו, אבל גורם לאובדן של חלק מהלכידות החברתית. וכדי לנער מעלינו את תופעות הלוואי האלה, ולשפר את הוייב, צריך את מגע הקסם של טיילור סוויפט שיעזור to Shake it Off.
תחתית בשווי של סטארטאפים
מתוך ״תמונת מצב של הון סיכון בשלב-מוקדם״ לרבעון השני של 2023 של AngelList:
לאחר צליעה של מספר רבעונים, ביצועים של הון סיכון בשלב-מוקדם הגיעו לשפל חדש ברבעון השני של 2023, במה שאנחנו מחשיבים הרבעון הכי גרוע אי פעם לעסקאות סטארטאפים. שיעורי הפעילות קבעו שיא שלילי של כל הזמנים. … זה מגיע בדיוק שנתיים אחרי הרבעון הכי טוב אי פעם לסטארטאפים ב-AngelList, ושנה אחת אחרי שביצועים של הון סיכון בשלב-מוקדם התחילו לראשונה להראות סימנים של היחלשות. נקודת המבט שלנו היא שייתכן שסוף סוף הגענו ל״תחתית״ של השוק. … אנחנו מאמינים שהרבעונים השלישי והרביעי של 2023 לא יהיו יותר גרועים מהרבעון השני.
הם מאמינים שכבר הגענו לנקודת השפל. וכמו שביירן הובארט ציין בבלוג The Diff, זו הנחה די סבירה, אם חושבים על זה שהערכות שווי בשוק הפרטי עוקבות באיחור אחרי השוק הציבורי, ושהנאסדק כבר עלה בכ-40% השנה. ניסיתי להסביר ב״מה קורה בהייטקס״ בשנה שעברה, איך חוסר היעילות והאופן שבו עובד השוק הפרטי יוצרים את הדיליי הזה. כתבתי שם ש:
הקרינה שאנחנו מרגישים מהשמש ברגע זה בעצם נשלחה מהשמש לפני שמונה דקות (כי כדור הארץ מרוחק כשמונה דקות אור מהשמש) - לכן אם השמש תכבה, יעברו שבע דקות עד שנרגיש את זה בכדור הארץ. בפברואר 2022 יזמים ומשקיעים בסטארטאפים המשיכו לחיות בסביבה חמימה ומוארת, למרות שהשמש בשוק הציבורי כבתה כבר כמה חודשים לפני כן.
ונראה שעכשיו אנחנו חווים את אותו דבר בכיוון ההפוך, בשוק הציבורי השמש שוב זורחת, אבל ההשקעות בסטארטאפים עדיין נמצאות בחשיכה. מה שמפתיע בדו״ח של AngelList הוא שהמצב לא היה עד כדי כך קודר. הערכות השווי לא קרסו בדרמטיות כמו שאולי הייתם חושבים.
לפני שנה, ברבעון השני של 2022, הערכת שווי ממוצעת לשלב pre-seed הייתה 12.6 מיליון דולר, וברבעון האחרון הן הגיעו ל 9.2 מיליון דולר. הובארט הצביע על זה שהירידות בנאסדק מהשיא ועד לתחתית היו 36%-, יותר משמעותיות מהירידות בשווי של סטארטאפים, שהיו ״רק״ 27%-. וזה די מפתיע, כי בחברות גדולות יש הרבה פחות סיכון של קריסה מוחלטת, והן גם די רווחיות. סטארטאפים בשלב מוקדם, לעומת זאת, רגישים מאד למצב הכלכלי ונמצאים בסיכון הרבה יותר גדול לקריסה במקרה של מיתון.
יש הרבה דרכים להסביר את התופעה המוזרה הזו, והעיקרית שבהן היא כנראה שהשוק הפרטי הוא לא מאד יעיל, וכשהמצב נהיה קודר הוא קופא והטרנזאקציות פשוט לא קורות. ״פשוט אין סיבה שיהיה שוק secondary פעיל למניות של סטארטאפ Web3 שמנסה להציע כלים טובים יותר לניהול של NFT או מה שזה לא יהיה.״ וזה מחלחל לגיוסי כספים, down-round הוא סימן רע (למרות שהערכות השווי ירדו, שני-שליש מהסיבובים שנסגרו הם up-rounds). וכשהשווי הממוצע לעסקת pre-seed הוא נניח 10 מיליון דולר, זה יכול להיראות רע שחברה מגייסת רק ב-6 מיליון. גם אם זה מה שהיא באמת צריכה להיות שווה. אז החברה הזו כנראה שלא תגייס בכלל, או שהיזמים ינטשו אותה או שימשיכו לעבוד על זה בתור פרוייקט צד על אש קטנה. בכל מקרה היא לא תיכנס לסטטיסטיקה.
וזה אולי ההסבר לפרדוקס, שבו מניות של חברות ביג טק מצליחות, רווחיות ויציבות ירדו הרבה יותר מהערכות שווי של סטארטאפים (שרובם כנראה ייכשלו). שוק ההשקעות בסטארטאפים בשלב מוקדם פשוט לא מאפשר עסקאות מחוץ לטווח שבו רוב העסקאות קרו עד עכשיו. זו לא תופעה חדשה, ביירן הובארט מזכיר אנקדוטות משנות השמונים על ברוקרים שסירבו לענות לטלפון בזמן ירידות בבורסה.
וורן באפט אוהב לספר שיש לו רגשות חמים כלפי הקריסה של יום שני השחור בסוף באוקטובר 1929, כי אבא שלו עבד בתור ברוקר באותם ימים, ויצא הביתה מוקדם מהעבודה כדי לא להתמודד עם מבול השיחות של בעלי המניות הלחוצים. ״ובאותה תקופה לא הייתה טלוויזיה, ולא היה הרבה מה לעשות בערב בבית. אז … ובערך תשעה חודשים אחר כך, אני נולדתי ב-30 באוגוסט 1930, ותמיד יהיו לי רגשות חמים כלפי הקריסה הזו״.
היום כבר אי אפשר לעשות תרגילים כאלה בשוק הציבורי (וזה אולי עולה לנו בעוד וורן באפט שהיה יכול להיוולד כתוצאה מברוקרים שמתחבאים בבית!), הנזילות הגבוהה כופה תהליכים יעילים של price discovery. אבל אין מה שיאלץ את השוק הפרטי להתכנס לשווי הנכון של הנכסים שם בעתות משבר. הובארט ממשיך לנתח את הדינמיקה שם, ומגיע למסקנה המתסכלת שלטרנדים בהערכות שווי של סטארטאפים, בעיקר בשלב המוקדם, פשוט כמעט ואין משמעות.
ככל שאתה בשלב מוקדם יותר, ככה התשואות יותר נקבעות ע״י מציאת אחת מאותן חברות ״N בגודל 1״ שהולכות להגדיר את השוק שלהן, או אפילו את כל התעשיה, על פני העשורים הקרובים. הערכת שווי ״ממוצעת״ היא מושג מתמטי שאפשר לחשב במקרה הזה, אבל מבחינה פרקטית הוא יאבד את כל מה שבאמת חשוב.
אז אם לסכם, החדשות הטובות הן שכנראה שהממוצע להערכות שווי של הסטארטאפים כנראה הגיע לתחתית, והחדשות הרעות הן שלמעקב אחרי הערך הממוצע הזה כנראה כמעט ואין משמעות.
ישראלים מגיעים יותר למשרד
דיברתי עם חבר בשבוע שעבר, ואמרתי לו שאני מרגיש שקצת פספסתי את מהפיכת העבודה מרחוק, כי היא קרתה רק אחרי שכבר הייתי אבא לילדים. אם השינוי הזה היה קורה עשר שנים קודם, הייתי יכול להספיק לנצל את זה ולטייל בעולם בתור נווד דיגיטלי. הוא לא בהכרח הסכים איתי שיש פה מהפיכה, וטען שממה שהוא רואה המגמה די מתהפכת. ובכן, עכשיו יש נתונים, שגם עוזרים להבין מה קורה, וגם למה אני והוא ראינו תמונה די שונה.
ניק בלום, פרופסור לכלכלה בסטנפורד, פירסם את שני הגרפים האלה. בעוד שטרנדים שהאיצו באופן זמני במהלך המגיפה, כמו קניות באינטרנט או אימוץ בעלי חיים, חזרו לטרנד ארוך הטווח שלהם, אחוז ימי העבודה מהבית עדיין גבוה הרבה מהטרנד שהיה בו לפני קוביד.
ועצם העובדה שכבר עברו כמעט 3.5 שנים מאז שהניסוי הזה התחיל במרץ 2020, והמספרים עדיין פי 5(!) יותר מאיפה שהם היו מגיעים ללא הקוביד, יכול להוביל למסקנה שמדובר בשינוי קבוע. אחרת, מתי בדיוק אנחנו מצפים שעובדים יחזרו לעבודה כמעט מלאה מהמשרד? אחרי 4 שנים של עבודה מהבית? אחרי 5 שנים? או 6? ההרגלים האלה רק משתרשים, והשינוי חזרה הופך להיות קשה יותר.
מה שמחזיר אותי לשיחה שהייתה לי בשבוע שעבר - למה אני כל כך בטוח שמדובר במהפיכה קבועה, ולחבר שדיברתי איתו זה נראה כמו עניין די זמני? יש נתונים שעונים גם על השאלה הזו!
באתר WFH Research אפשר למצוא נתונים שנאספו ע״י חוקרים מאוניברסיטאות כמו סטנפורד או שיקגו משתפים פעולה סביב טרנד העבודה מהבית (Work From Home). הנה למשל גרף די עדכני שמראה את מספר ימי העבודה מהבית בשבוע לפי מדינות. והנה אולי גם התשובה לפער בשיחה שהייתה לי בשבוע שעבר - החבר הוא ישראלי, ובישראל עובדים בממוצע 0.7 ימים מהבית, בעוד שבאמריקה (שם שהיתי במהלך המגיפה) עובדים פי 2 מזה - 1.4 ימים בשבוע. וזה הממוצע לכלל ארה״ב, כנראה שהמספר הרבה יותר גבוה באיזור מפרץ סן פרנסיסקו.
ומה שמעניין הוא שעובדים בישראל גם פחות רוצים לעבוד מהבית - בממוצע הם שואפים לעבוד 1.8 ימים בשבוע מהבית, הרבה פחות מ-2.6 הימים שעובדים באמריקה היו רוצים. באופן די עקבי, המעסיקים בכל מדינה בממוצע מתכננים לאפשר פחות ימי עבודה מהבית ממה שהעובדים היו רוצים - בישראל זה רק 0.8 ימים בשבוע, כלומר המצב הקיים הולך לגדול ב-15%, בעוד שבאמריקה מעסיקים מתכננים בממוצע לאפשר 1.9 - 35% יותר מהמצב הקיים. אז אפשר להבין למה בישראל יש הרבה פחות תחושה של טרנד שמתרחב. המספרים מגבים את זה.
למה יש כזה פער? יש לי השערות גם לזה, אבל לצערי אין לי את המספרים לגבות אותן. אני יכול לשתף אותכם במחשבות שלי, אבל מדובר בנפנוף ידיים מוחלט שמבוסס על נרטיב שיש לי בראש, והוא אולי שגוי לגמרי.
בתור התחלה, אני חושב שבישראל היה הרבה פחות זמן להרגלים האלה להשתרש. זה עדיין מדהים אותי להיזכר שבישראל חזרו למשרדים כבר במאי 2020, בזמן שבסיליקון ואלי עדיין חל איסור מוחלט להיכנס למשרדים (וליצור סכנה בריאותית), אפילו לא במהלך הסופ״ש כדי לאסוף חפצים אישיים שנותרו שם. חברות אמריקאיות התחילו פיילוטים של עבודה חלקית מהמשרד רק בסוף קיץ 2021, ודרשו מעובדים לחזור לשלושה ימים במשרד רק באפריל 2022. שנתיים זה המון זמן לפתח הרגלים סביב העבודה מהבית.
אבל זה לא רק זה, יש לדעתי עניין תרבותי יותר מהותי מזה. והוא חלק מהסיבה שבישראל מיהרו כל כך לחזור למשרד. הנה רשימת היתרונות העיקריים שעובדים ציינו שיש בעבודה מהמשרד:
שתי הסיבות העיקריות לעבוד מהמשרד - שלמעלה מ-50% מהנשאלים הזכירו -הן המפגש החברתי עם קולגות, ועבודה משותפת פנים-אל-פנים. ואלה שני דברים שבחוויה שלי מאד חזקים ומושרשים בתרבות הישראלית, הרבה יותר מאמריקה או מקומות אחרים. אין לי נתונים רשמיים כדי לגבות את זה, אבל יצא לי לעבוד כמה שנים בשתי המדינות, והתחושה הייתה מאד שונה. עובדים באמריקה מתייחסים לעבודה באופן ענייני, מגיעים למשרד כדי לסיים את המשימות שלהם וללכת הביתה. הם יעשו הפסקות הרבה יותר קצרות לקפה או ארוחת צהריים (הרבה פעמים פשוט יאכלו סנדביץ׳ מול המחשב), ויבלו הרבה פחות זמן בשיחות חולין. מהעבודה בישראל אני זוכר הרבה יותר ימים עם הפסקות צהריים של שעה וחצי במסעדות בהרצליה פיתוח או במתחם שרונה, או צוות שלם שמאזין לסיפור בסגנון ״לא תאמינו מה היה לי עכשיו בטלפון עם הבנק״. להגנתם של הישראלים, זה תמיד הרגיש לי שהם גם נשארים בעבודה עד שעה הרבה יותר מאוחרת, אבל הנקודה שלי היא לא מי חרוץ יותר, אלא שהחוויה והאווירה החברתית היא הרבה יותר משמעותית בישראל.
וכנ״ל לגבי לעבוד יחד פנים-אל-פנים! התרבות הישראלית מבוססת הרבה יותר על תקשורת מילולית וא-פורמלית, והרבה פחות על יכולת להתבטא בכתב ותקשורת א-סינכרונית. בגלל זה סטארטאפים ישראלים יכולים לזוז הרבה יותר מהר, אבל אחרי שהם נרכשים הרבה מהמנהלים סובלים בתפקידי דירקטור בקורפורייטים אמריקאיים.
עד כאן התיזה הלא-מבוססת שלי על למה ישראל בינתיים לא חווה מהפיכה של ממש סביב העבודה מרחוק. הבלוג הזה לא מתיימר לנבא את העתיד, ואני לא יודע עד כמה רחוק זה יגיע בצפון אמריקה ושאר העולם, אבל זה בהחלט יהיה מעניין לעקוב. האם נמשיך לראות פער הולך וגדל, ככה שישראל היא מעין בועה של עבודה-בעיקר-מהמשרד, בזמן שבאמריקה מתחזק טרנד העבודה מרחוק? או שזו עוד אחת מאותן תופעות שמגיעות מאמריקה לישראל בדיליי של 5-10 שנים? ועוד שאלה שמעניין להרהר בה, איך יבואו לביטוי היתרונות היחסיים של התרבות הישראלית, בעולם שבו עובדים יותר מרחוק ומסתמכים פחות על תקשורת לא-רשמית ועבודה פנים-אל-פנים?
המלצות מהעבר
ג׳ף בזוס ב-2012
העצה שהייתי נותן היום ליזם, שמתחיל חברה חדשה או פרוייקט חדש בתוך חברה גדולה, היא אף פעם לא לרדוף אחרי מה שחם עכשיו. אתם כבר לא תצליחו לתפוס את הגל הזה. אתם צריכים להציב את עצמכם ככה שהגל ירים אותכם כשהוא יגיע. בשביל זה אתם צריכים למצוא משהו שמעניין אותכם, שיש לכם תשוקה אליו.
מיסיונרים בונים מוצרים טובים יותר. אני תמיד אעדיף מיסיונרי על פני שכיר חרב (missionary over a mercenary). שכירי חרב רוצים להפוך את החברה ולהתעשר, מיסיונרים רוצים לבנות מוצר או שירות מדהים. והפרדוקס הגדול הוא שהמיסיונרים בסוף גם עושים יותר כסף. אז תבחרו משהו שיש לכם תשוקה אליו.
זה ג׳ף בזוס, בשיחה עם ה-CTO דאז של אמזון וורנל ווגלס, במסגרת הכנס re:Invent הראשון שנערך ב-2012. מאז זה הפך לכנס השנתי של לקוחות AWS. מעניין לחזור להיזכר בזה בשבוע שבו אמזון פרסמו את התוצאות הכספיות. הרבה דברים שם נראים מובנים מאליהם היום, ואני אוהב להסתכל אחורה ולראות שרק לפני 11 שנים עוד היה צריך להסביר למה קונספט כמו ״תשלום לפי שימוש״ מיישר את התמריצים של מי שבונה את המוצר עם הלקוחות שלהם (כי הם ירוויחו יותר ככל שהמוצר יהיה שימושי יותר ללקוחות), לעומת גבייה חד-פעמית ומכירה גדולה מראש.
והנה על הקונספט של flywheels וההשקעה בדברים שלא ישתנו:
אפשר לבנות אסטרטגייה סביב הדברים שנשארים יציבים עם הזמן … בעסק הקמעונאות שלנו אני יודע שלקוחות רוצים מחירים נמוכים, ואני יודע שזה יהיה נכון בעוד עשר שנים מהיום. הם רוצים משלוח מהיר, הם רוצים מבחר גדול. זה בלתי אפשרי לדמיין עתיד בעוד עשר שנים מהיום, שבו לקוח יבוא אליי ויגיד, ג׳ף אני אוהב את אמזון, הלוואי רק שהמחירים היו קצת יותר גבוהים. או, אני אוהב את אמזון, הלוואי רק שהייתם שולחים לי את המוצרים קצת יותר לאט. בלתי אפשרי.
אז אנחנו יודעים שהמאמצים והאנרגיה שאנחנו משקיעים בלשפר את הדברים האלה היום, עוד ישלמו דיבידנדים עבור הלקוחות שלנו בעוד עשר שנים מהיום. כשיש לך משהו שאתה יודע שיישאר נכון בטווח הארוך, אפשר להרשות לעצמך להשקיע בו הרבה אנרגיה.
ב-AWS, הרעיונות הגדולים הם גם די ברורים מאליהם. זה בלתי אפשרי בשבילי לדמיין שבעוד עשר שנים מישהו יגיד, אני אוהב את AWS, הלוואי רק שזה היה קצת פחות אמין ויציב. או, אני אוהב את AWS, רק הלוואי שתעלו מחירים, זה צריך להיות קצת יותר יקר. או, אני אוהב את AWS, הלוואי רק שתחדשו ותשפרו את ה-API בקצב איטי יותר. אי אפשר לדמיין אף אחד מהדברים האלה.
אז הרעיונות הגדולים בעסק הם הרבה פעמים מאד ברורים מאליהם, אבל קשה לשמור על הבנה טובה של המובן מאליו כל הזמן. אם אתם יכולים לעשות את זה, ולהמשיך לסובב את ה flywheels, ולהשקיע אנרגיה בדברים האלה כמו שאנחנו עושים עם AWS, עם הזמן אתם תבנו שירות טוב יותר ויותר עבור הלקוחות בדברים שבאמת חשובים להם.
לפני כשנה פרסמתי סדרת פוסטים על דילמת החדשנות וסיפור ההקמה של AWS. הנה הניסיון שעשיתי בלצייר את ה-flywheel של AWS, מתוך הפוסט ״הפלא של באפט ודילמת החדשנות של לארי״:
כשמאזינים לשיחה ושומעים את בזוס מדבר על זה, אפשר להיות ציניים לרגע ולחשוב שזה סתם עוד מנכ״ל בכנס מבטיח ללקוחות שהשירות שלהם רק יהפוך לאמין וזול וחדשני יותר עם הזמן. אבל כשמסתכלים אחורה אי אפשר שלא להתרשם מעד כמה הגלגל הזה המשיך להסתובב וכמה רחוק זה הגיע. וב-2012 אמזון הייתה בעיקר חברת e-commerce שמכרה מוצרים באינטרנט, לא היה לה ארגון מכירות ענק ומשומן עם ניסיון של כמה עשורים, כמו שהיה לאורקל ו-IBM. ובכל זאת הגלגל הזה של AWS הצליח להסתובב בקצב אדיר ולהשאיר מאחורה את החברות שהיו אז דומיננטיות בתשתיות Enterprise IT.
כל כך רחוק הגלגל של AWS הסתובב, שהשבוע הוכרזה ההשקה של data center בתל אביב.
השיחה מלאה בעוד תובנות של בזוס לגבי סגנון ניהול, בניית תרבות של ניסויים ו-exploration וקבלה של כישלונות, האופן שבו AWS הוריד חסמים בפני יזמים, ועל הפעלת עסק עם מרג׳ין נמוך - ״לפעמים אני חולם שאני מנהל עסק עם שולי רווח גבוהים, אבל אז אני מתעורר ואני עדיין כאן. אולי יום אחד אנהל עסק עם שולי רווח גבוהים, זה יהיה כמו לקחת חופשה״.
הכח של להישאר במקום
אנשים מתעלמים מהרבה רעיונות טובים בגלל שהם שימושיים רק בחלק מהמקרים. אף אחד לא רוצה להעלות אותם כי יש כל כך הרבה דוגמאות נגדיות של מקרים שבהם הם היו לא נכונים.
אחד שחשבתי עליו לאחרונה אחרי שראיתי איך כמה חברים מנהלים את הקריירות שלהם הוא הערך של להישאר במקום.
אל תחליפו מקצוע, אל תחפשו עבודה חדשה, אל תמשיכו הלאה.
העצה הזו של מורגן האוסל אולי נשמעת מפתיעה, אבל תנו לו להסביר.
קודם כל הוא מודה שהיא לא נכונה לכל המקרים. יש קריירות ועבודות שהן מחרידות, והכלכלה שלהן עובדת רק כשאנשים יכולים ומוכנים למצוא הזדמנויות טובות יותר. להישאר במקום היא עצה טובה רק בחלק מהמקרים, כשהמוטיבציה לעזוב עבודה מונעת מאחד משני דברים: אשליית הדשא-ירוק-יותר שגורמת להניח שמשהו אחר הוא טוב יותר, או חוסר הכרה בכך שהזדמנויות מעולות לפעמים דורשות הקרבה והתמודדות עם דברים מעצבנים.
וכשהעצה הזו נכונה, היא יכולה להיות עצה טובה באופן מדהים.
חשבתי שגם מעניין לחשוב עליה יחד עם העצות של ג׳ף בזוס - אתם צריכים לעבוד על משהו שיש לכם תשוקה אליו, ולמצב את עצמכם ככה שהגל ירים אותכם כשהוא יגיע.
קל להתעלם מזה שהאופן שבו רשתות ואמון גדלים מבוסס על compounding, ריבית דריבית, בדיוק כמו כל נכס אחר. בכל פעם שאתם מחליפים עבודה או קריירה, אתם מאפסים את השעון במובן מסויים.
הנקודה של מורגן האוסל היא, שאתם כנראה תעשו את העבודה הכי טובה שלכם אחרי שהרווחתם את האמון של הקולגות שלכם, ואתם יודעים איך לסמוך עליהם ואיך לעבוד איתם בצורה אפקטיבית. זה הערך החבוי של להישאר באותו מקום.
וגם פיתוח של כישורים או יכולות מבוסס על compounding. הרבה פעמים כשרואים אנשים שעושים דברים מדהימים, במה שנראה כמו מעט מאמץ, ושואלים איך הם עשו את זה, התשובה הכנה תהיה, ״אני עושה את זה כל יום במשך למעלה מעשר שנים״. יש דברים שקשה מאד ללמד אבל נהיים ברורים מאליו למישהו שחי ונושם תחום מסויים במשך עשורים.
וכל זה נשבר כשהם עוברים לתחום חדש או חברה חדשה. הקסם הנוצץ של משהו חדש גובר על הכח השקט של ריבית דריבית בדרך שקל לא לשים לב אליה.
אם נמצאים במקום הנכון ומתנהלים בצורה נכונה, זה יכול ליצור מעין flywheel, בדיוק כמו באמזון. ואז הרווח הענקי מגיע, אבל אחרי הרבה זמן.
בהשקעות, למכור אחרי תקופה רעה מרגיש כמו הדבר הנכון לעשות. למדת את הלקח ועכשיו הזמן לחפש שטח מרעה ירוק יותר. אבל כל מה שאנחנו יודעים על השקעות מראה שזו הדרך השגויה לפעול: הכסף הגדול מגיע מ-compounding, ריבית דריבית שפועלת ללא הפרעה במשך שנים ועשורים, כשמה בדיוק עשית הוא לא חשוב כמו במשך כמה זמן עשית את זה.
נאסים טאלב אומר שאם הולכים להיכנס לפאניקה בהשקעה, עדיף להילחץ מוקדם. אותו דבר נכון לקריירה שלך - אם אתם הולכים להתפטר, תעזבו מוקדם כדי שלדבר הבא שיגיע תהיה הזדמנות לעשות compounding.
ונסיים עם הציטוט הזה של מאנגר, שאיתו מורגן האוסל פתח את המאמר:
הכלל הראשון של compounding הוא אף פעם לא להפריע לזה ללא צורך. - צ׳ארלי מאנגר
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
אחלה! לגבי להשאר במקום - זה נכון מאוד. הבעיה מבחינת עובדים שכירים זה שהדרך המהירה ביותר
להעלות שכר היא לעבור עבודה.
כרגיל, מעניין ומשכיל...