מהדורה 43: הפוקס של מורגן האוסל, סטרייפ ואדיין, טק12 נסגר, רעידת האדמה שזיעזעה את השווקים, ספינת הקיטור פאלו אלטו
״זה מעולם לא היה מתוכנן, לא חלמתי על זה, לא צפיתי את זה. כל זה קרה רק בגלל טעות בפוסט בבלוג באינטרנט.״
שישי שמח! בשבוע שעבר החלטתי להתנתק ולהתרכז בטיול המשפחתי שעשינו בקליפורניה, ולכן לא פרסמתי מהדורה ביום שישי האחרון. השבוע חזרתי מההפסקה הקצרה עם פוסט שפרסמתי ביום שלישי על צ׳ק פוינט והרכישה של פרימטר 81. המהדורה של היום כוללת כמה אנקדוטות מהטיול של שבוע שעבר.
קדימה למהדורה מספר 43 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
הפוקס של מורגן האוסל וכמה שהעולם השברירי
יצא לי לשתף די הרבה מהכתיבה של מורגן האוסל לאורך המהדורות. אני חושב שהוא כותב נהדר, ומאד נהנה לקרוא אותו (ולאחרונה גם להאזין לפודקאסט שלו). השבוע נתקלתי בסיפור המעולה על איך בכלל הוא התגלגל לעסוק בכתיבה. מדובר פשוט בפוקס.
לילה אחד בקולג׳ - אני זוכר שזה היה מאוחר, אולי חצות - קראתי בלוג פוסט על אדי למפרט, מנהל קרן גידור. זה נכתב על ידי בחור בשם שאם גד, שעליו מעולם לא שמעתי. אני לא זוכר איפה מצאתי את הבלוג שלו; אולי חיפשתי מידע על למפרט, שאותו הערצתי.
שאם כתב שלמפרט הלך להרווארד. ידעתי שזה לא נכון - הוא למעשה הלך לייל. ברור שזה לא שינה כלום, למי אכפת? אבל דרך כתובת המייל הסטודנטיאלית שלי (שכמעט אף פעם לא השתמשתי בה, אבל התבררה כדי חשובה) שלחתי מייל לשאם כדי להגיד לו שהוא טעה. אני אף פעם לא עושה דברים כאלה, אז או היום. המכנה המשותף של האינטרנט הוא מידע שגוי. אין לי מושג למה חשבתי שזה היה הכרחי.
שאם הוא בחור נחמד. הוא הגיב ואמר תודה, הוא יתקן את זה.
כמה דקות לאחר מכן הוא שלח עוד אימייל: ״היי אני רואה מכתובת המייל שלך שאתה הולך ל USC [אוניברסיטת דרום קליפורניה]. אני אהיה בלוס אנג׳לס מחר. אף פעם לא הייתי שם, מה הדרך הכי טובה להגיע מ LAX [שדה התעופה של לוס אנג׳לס] למרכז העיר?״
זה היה דבר מוזר לשאול אדם זר שהרגע עשה טרולינג לבלוג שלך. אבל זו שאלה הגיונית. מי שמכיר את לוס אנג׳לס יודע שאין תשובה טובה. זו העיר הכי פחות ידידותית-לתחבורה בעולם.
אני לא יודע למה, אבל בלי לחשוב הגבתי: ״זה קשה. אני יכול לאסוף אותך. תעדכן אותי כשאתה מגיע.״
הוא אמר מעולה. נתראה מחר.
אני בחור די פרטי. אף פעם לא עשיתי שום דבר כזה. בנקודה הזו מערכת היחסים שלי עם שאם הייתה מורכבת מסך כולל של 10 משפטים. לא ידעתי אם הוא בן 17 או 87. אבל ביום שלמחרת נסעתי ל LAX כדי לאסוף אותו.
עצרנו בצ׳יפוטלה בדרך חזרה. בזמן שאכלנו הוא אמר, ״עוד לא הזמנתי מלון. יש אחד בסביבה שאתה יכול להוריד אותי בו?״
להוסיף לרשימת הדברים שצריך להימנע מלהגיד לאדם זר, אמרתי, ״אתה יכול להתרסק על הספה שלי״.
״וואו, תודה״, הוא אמר.
שלחתי הודעה לחברה שלי ואמרתי, ״פגשתי בחור בשם שאם באינטרנט. הרגע אספתי אותו מהשדה תעופה והוא ישן על הספה שלנו הלילה״.
״תסלח לי?״ היא אמרה.
אני יודע, אני מצטער. אני לא יודע למה הסכמתי לזה.
היא ישנה ב sorority house שלה באותו לילה - היחידה מבין שלושתינו שהפעילה שיקול דעת נכון באותו יום. בבוקר שלמחרת היא באה לקחת את התיק שלה לפני הלימודים. שאם עדיין ישן. היא הלכה על קצות האצבעות מסביבו. בדרך שלה החוצה הוא התעורר, הרים את הראש, והציג את עצמו. אני חושב שהוא פגש חבר בלוס אנג׳לס וטס חזרה הביתה יותר מאוחר באותו יום.
החברה שלי - שהיום היא אשתי - צוחקת על זה שזה היה הדבר הכי מפוקפק שאי פעם עשיתי.
אהבתי את שאם. אבל שנה חלפה ואני לא חושב שהחלפנו אפילו מילה אחת.
בקיץ הבא עבדתי בתור מתמחה בקרן private equity. יום אחד - ואני זוכר את זה מתרחש בתוך אותה שעה - שני דברים משני-חיים קרו.
שווקי האשראי הגלובלים התחילו להתפוצץ ב-2007, ההקדמה למשבר הפיננסי. החברה שעבדתי בה לא הייתה במצב טוב. הם אמרו לי שלא תהיה משרה מלאה בשבילי אחרי שאסיים את התואר. אצטרך לעזוב בחודש הבא.
זה כאב. הייתי צריך למצוא עבודה בזמן שהכלכלה התמוטטה.
הייתי צריך גם לסיים פרוייקט שעבדתי עליו, מחקר של חברות לוגיסטיקה בשביל הקרן שעבדתי בה כמתמחה. זה כלל איסוף מידע על חברה ציבורית קטנטנה בשם FreightCar America.
ניגשתי ליאהו פיננסים. לא מצאתי הרבה, אבל בדיוק לפני שעברתי הלאה ראיתי מאמר אחד בודד על FreightCar America.
זה היה מאמר של ה Motley Fool שנכתב על ידי … שאם גד. (זה כאן).
היי, אני מכיר את הבחור הזה!
שלחתי מייל לשאם לראשונה מזה שנה ואמרתי לו כמה מגניב זה היה שהוא כותב בשביל עיתון.
דיברנו קצת. אמרתי לו שאני מחפש עבודה חדשה. כל דבר. הייתי נואש.
״ה Motley Fool מגייסים כותבים״, הוא אמר. ״אני יכול לתת מילה טובה עליך״. הוא היה חייב לי טובה, אחרי הכל.
וזה היה זה. הפכתי לכתב Motley Fool ונשארתי שם במשך עשר שנים.
עבדתי ככותב במשך כל הקריירה שלי. זה מעולם לא היה מתוכנן, לא חלמתי על זה, לא צפיתי את זה. זה קרה רק בגלל ששאם טעה באוניברסיטה שאדי למפרט הלך אליה, ואני הייתי צריך עבודה בדיוק באותו רגע שהוא כתב פוסט על חברה שחקרתי בעבודה שעמדתי להיות מפוטר ממנה.
האוסל סיפר את זה בשיחה עם תלמידי תיכון, שבאמריקה נוהגים לתכנן את הקריירה שלהם, איפה יילכו לקולג׳, מה ילמדו, ובמה יעבדו אחרי זה. הוא ניסה להסביר להם שהעולם כמעט אף פעם לא עובד ככה.
ומעבר למסע האישי של כל אחד, גם אירועים גלובליים מורכבים מסידרה של צירופי מקרים, תאונות, ופוקסים. אי אפשר להסתכל על אירוע בודד, בלי להסתכל על שרשרת המקרים שהובילה אליו. בגלל זה כל כך קשה לחזות את העתיד.
הנה דוגמא רחבה יותר שהאוסל נתן בסיום: השאלה הפשוטה של מה גרם לשוק המשכנתאות לקרוס בשנת 2008. כדי להבין את זה, צריך להבין איך עבד שוק המשכנתאות. ובשביל זה צריך להבין את שלושים השנים של ריביות יורדות שקדמו לזה. ובשביל להבין מה גרם לזה, צריך להבין את האינפלציה של שנות השבעים. ובשביל להבין מה גרם לאינפלציה של שנות השבעים, צריך להבין את המערכת המוניטרית וההשלכות של מלחמת ויאטנם. אז מה גרם למלחמת ויאטנם? בשביל זה צריך להבין את הפחד מהקומוניזם בעולם המערבי אחרי מלחמת העולם השניה. וכן הלאה.
בשביל להבין לאן אנחנו הולכים, צריך להבין את ההיסטוריה. אירועים שקרו במקרה נערמים אחד על גבי השני ומובילים אחד לשני.
ולכולם יש גם סיפורים אישיים כאלה. אהבתי את הרעיון הזה מאד, כי כשהייתי צעיר יותר טעיתי לחשוב שאפשר לתכנן את החיים בקפידה מראש ואז פשוט לבצע את התכנית. אבל גם לי יש סיפורים על דברים מאד גדולים בחיי שקרו בפוקס. איך פגשתי את אשתי, איך הגעתי להתעניין בטק ואחר כך בהשקעות, או איך התחלתי לכתוב באינטרנט. ההיסטוריה, והחיים האישיים של הרבה אנשים, הם מאד שבריריים. לחיוב או לשלילה, הרבה פעמים הדברים היו יכולים להתגלגל אחרת לגמרי אלמלא כמה צירופי מקרים קטנים.
סטרייפ ואדיין
חברת תשתיות התשלומים אדיין, שבצורה מאד פשטנית נוהגים להסתכל עליה בתור הגירסה האירופאית של סטרייפ, הייתה בכותרות השבוע לאחר שהמניה שלה צנחה כמעט ב-50%. מדובר בחברה שתמיד נראתה מאד מרשימה מבחינת היעילות והרווחיות שלה. הזכרתי במהדורה מספר 4 את המכתב שפירסם המנכ״ל בנובמבר האחרון, על כך שהם ממשיכים לגייס עובדים בהתאם לתכנית בזמן שסטרייפ וחברות טק רבות אחרות הודיעו על סבבי פיטורים.
בפוסט שהשווה לאחרונה בין אדיין וסטרייפ, טנאי ג׳איפורה הסביר:
נשים בצד את מספר העובדים לרגע, המיקום של סטרייפ גורר עלות הרבה יותר גבוהה לעובד יחסית לאדיין. ההמחשה הטובה ביותר היא להשוות את ההכנסות פר עובד עם EBITDA פר עובד:
א. הכנסה נטו פר עובד: לסטרייפ 403 אלף דולר מול אדיין עם 430 אלף דולר
ב. EBITDA פר עובד: סטרייפ שלילית מול אדיין עם 236 אלף דולר
אז לא רק שאדיין רזה יותר מבחינת מספר העובדים, היא פועלת באופן הרבה יותר יעיל מבחינת עלויות השכר ושאר הוצאות תפעוליות שקשורות לעובדים (נסיעות, בונוסים, וכו׳).
השאלה שבן תומפסון העלה לאור ההשוואות האלה היא, האם סטרייפ באמת מנוהלת כל כך גרוע, יחסית לאדיין? הוא טוען שהתוצאות שאדיין דיווחה השבוע עזרו לשים את השאלה הזו בקונטקסט הנכון: הסיבה שהכותרת ״הסטרייפ של אירופה״ היא פשטנית מדי היא, שאדיין לא באמת מתחרה עם סטרייפ, לפחות עדיין לא, והסיבה הגדולה לכך היא שהיא התחילה באירופה.
אירופה היא סביבת תשלומים יותר מאתגרת באופן משמעותי לעומת ארה״ב: צריך להתמודד עם מספר רב של מדינות, מספר מטבעות שונים, ומספר דרכי תשלום בתוך כל מדינה ולכל מטבע. זו בעיה שאדיין פתרה באופן יוצא מהכלל: סוחרים שמשתמשים באדיין יכולים לכתוב ל-API אחד שבאופן שקוף פועל על פני גבולות, מטבעות, ומקבל את כל דרכי התשלום הרלוונטיים שמילא את כל מטריצת השווקים. זה היה, באופן טבעי, אטרקטיבי במיוחד לחברות בינלאומיות גדולות שמכרו לכל אחד מהשווקים האלה; זה לא מפתיע, לכן, שבסיס הלקוחות של אדיין הוא בעיקר אנטרפרייזים גדולים.
אנטרפרייזים גדולים לרוב מצליחים להשיג עמלות נמוכות יותר, ואדיין מתמחרת לפי ווליום, מה שאומר שהעמלה יורדת ככל שהווליום עולה; זו הסיבה ששולי הרווח הגולמי של אדיין נמוכים יותר משל סטרייפ. אבל הם גבוהים יותר מאלטרנטיבות התשלום שאדיין החליפה בכל אחד מהשווקים האינדיבידואליים שהיא משרתת: עוד כמה שברירי אחוז של עמלה נמוכה יותר על כרטיסי דביט באסטוניה פשוט לא שווה את ההבדל הדרמטי בפשטות ובפרודוקטיביות של מפתחים שבאה עם השימוש הגורף באדיין.
הבעיה עבור אדיין היא שלאחר שכבשה את אירופה, השוק הכי מתבקש לצמיחה הוא ארה״ב, וזהו שוק אחד גדול עם מטבע אחד ויחסית מעט דרכי תשלום: זה אומר שהייחודיות המקורית של אדיין פוחתת באופן ניכר. בטח, זה יהיה אידיאלי להשתמש באותו API תשלומים שהשתמשת בו באירופה, אבל השוק האמריקאי הוא גדול מספיק ופשוט מספיק שזה אולי יהיה שווה את הטירחה של לתמוך בפיתרון שעובד רק בארה״ב, במיוחד כשמחפשים לחתוך עלויות. זה, לפי ההנהלה של אדיין, בדיוק מה שקרה. …
האנליסטים שאלו מספר פעמים בשיחה למה אדיין לא הורידה מחירים כדי להרחיק מתחרים (שנראה שהם בעיקר חטיבת Braintree של פייפאל); הנהלת אדיין הודתה שיש להם את היכולת לעשות את זה, בגלל הפלטפורמה הגלובלית המאוחדת שלהם, אבל שיותר היה חשוב להם לשמור על משמעת מחירים ולסמוך על זה שהלקוחות יבינו את היתרון בעלויות לטווח הארוך שאדיין טוענת שהיא מציעה. הבעיה היא, אבל, שהיתרון הזה באירופה היה מבוסס על פיתרון בעיית המורכבות שהזכרתי למעלה; כדי להשיג יתרון מחיר תחרותי דומה בשוק האמריקאי הפשוט יותר, יהיה צריך לפתח פיצ׳רים חדשים, מה שאומר יותר עובדים בארה״ב. …
מהדברים של ואן דר דוס (מנכ״ל אדיין) [היה ניתן להבין ש]השכר הנמוך יותר היה עוד יתרון של אדיין שהיה ספציפי לאירופה; אם הם רוצים לגייס בארה״ב, החברה הולכת לראות את ההוצאות שלה נהיות הרבה יותר דומות לסטרייפ.
בן תומפסון מסיים עם הדגשת ההבדלים בין סטרייפ לאדיין. סטרייפ כמובן גדלה בארה״ב, ובעיית המורכבות שהיא פתרה הייתה לעשות את זה פשוט וקל למפתחים בכל גודל לגבות תשלומים. זהו ניגוד מעניין לאדיין, שהתמקדה בחברות גדולות, שהיו פשוטות יותר מבחינת מכירות ותמיכה, בגלל שהיא פתרה את המורכבות של השוק האירופאי; סטרייפ התמקדה במורכבות של עסקים קטנים ובינוניים, בגלל שהיא פעלה בשוק האמריקאי הפשוט יותר. שתי הגישות היו הגיוניות, והן מצביעות על האתגרים שיעמדו בפני כל אחת מהחברות בעתיד:
אדיין תצטרך להסתגל למציאות שארה״ב היא באופן מהותי שונה מאירופה; אני חושב שהגישה שבטח תהיה הכי הגיונית היא פשוט להתחרות על מחיר בתוך ארה״ב, ולפצות על המרג׳ין ע״י כך שהם יהיו הפלטפורמה היחידה שעושה את הרווח שלה בשאר העולם. אני לא בטוח שניסיון להתחרות על פיצ׳רים בשוק האמריקאי יעמוד בקנה אחד עם מוצר הליבה, אם מתחשבים בזה שהפיצ׳רים שינצחו בשוק תשלומים פשוט הם מאד שונים ויותר יקרים לפיתוח (בעיקר עד כמה שהם דורשים מהנדסים אמריקאיים) לעומת מה שהביא את לחברה כל כך הרבה הצלחה בשאר העולם.
לסטרייפ, לעומת זאת, אין עלויות גבוהות יותר רק בגלל שרוב המהנדסים שלה הם בארה״ב: היא גם הוציאה הרבה יותר על מחקר ופיתוח כדי לבנות סוויטת מוצרים הרבה יותר עשירה. זה, כמובן, הגיוני בהינתן הטבע של השוק בארה״ב; זה גם אומר שסטרייפ תצטרך להשיג הרבה יותר ווליום מאדיין כדי להשיג רמה גבוהה של רווחיות, מה שידרוש להמשיך ללכת במעלה השוק, מה שיכווץ את שולי הרווח הגולמי.
פרופיל המרג׳ין השונה הוא בדיוק מה שמעניין במיוחד כאן: לסטרייפ יש מרג׳ין גולמי גבוה יותר, אבל מרג׳ין נקי נמוך יותר; אדיין בדיוק ההיפך. התגובה של השוק להאטה בצמיחת ההכנסות של אדיין ולהתכווצות המרג׳ין הנקי מציעה שמשחק המרג׳ין הולך להיות קשה יותר לחברה מאמסטרדם: זה נפלא שהחברה הייתה רווחית עד היום, אבל יש אספקט שבו המרג׳ין שלהם הם ההזדמנות של סטרייפ (ושל Braintree ושאר ספקי התשלומים). בצורה רחבה יותר, זה באופן כללי נכון שקל יותר לחברות שמתמקדות בלקוחות קטנים ובינוניים לעלות לכיוון לקוחות האנטרפרייז; חברות אנטרפרייז לרוב מתקשות לנוע למטה לעולם של שירות-עצמי, אפילו אם המרג׳ינים טובים יותר והחפיר הוא קל יותר.
המסר הכי גדול הוא עד כמה הקונטקסט קובע: סטרייפ ואדיין הן שתי חברות נהדרות שנידונו להתחרות בטווח הארוך; אבל הערכה של איך ייראה העתיד שלהם דורשת להסתכל על יותר מאשר רק המספרים, ולקחת בחשבון את הקונטקסט שבו הן פועלות (והאם, בבקשה, אפשר לקבל תשקיף של סטרייפ?)
טק12 נסגר
מתוך וואלה:
אתר tech12 ייסגר במתכונתו הנוכחית, ויצמצם את פעילותו - כך נודע לוואלה! ברנז'ה. …
האתר הוקם לפני כשנתיים, בשיא תקופת הפריחה של תעשיית ההיי-טק הישראלית, כאשר תקציבי הפרסום של חברות ההיי-טק שהופנו למיתוג מעסיק ולגיוס עובדים היה בשיאו. בשנתיים האחרונות התפוצצה בועת ההיי-טק וההשקעות בהייטק בישראל צנחו לשפל … האתר מונה היום 12 עובדים ולפי גורמים בקשת, הכוונה היא לשמור את המותג במתכונת מצומצמת יותר ולשלב אותו בתוך N12, תוך הידוק שיתוף הפעולה עם מדור הדיגיטל של mako.
האתר הנישתי לקהילת ההייטק עורר עם הקמתו מתיחות רבה בין קשת 12 לבין העיתונות הכלכלית, ובמיוחד קבוצת ידיעות אחרונות סביב סוגיית "ציד הטאלנטים" שגויסו משורותיה. ובוודאי כאלו שברוב המקרים בעיתונות הכלכלית לא יכולים להתמודד איתם.
בסבב הגיוסים הראשון אז, דווח בוואלה! ברנז'ה על כך שקשת הציעה משכורות גבוהות לעיתונאים, ובוודאי כאלו שברוב המקרים בעיתונות הכלכלית לא יכולים להתמודד איתן, תוך "שבירת השוק" ודילול המתחרים.
אני חושב שיש משהו מעניין בסיפור של אתר טק12, שמעיד על חוסר הפנמה של קריסת שומרי הסף עם המעבר לאינטרנט. אני לא מכיר אף אחד שעובד בטק12, ובטח שלא מתכוון לתקוף או להעליב אף אחד מהם. כנראה שמדובר באנשים טובים ומוכשרים עם כוונות טובות שעבדו קשה. אבל האופן שבו הפרוייקט הזה נבנה הוא נאיבי בעיניי בעידן האינטרנט.
אני מסכים עם התיזה הכללית שעמדה מאחורי הקמת האתר - בזמן שנבנתה בישראל תעשיית טק מרשימה ומשגשגת, הסיקור שלה נותר די רדוד ושטחי. לפעמים זה אפילו מרגיש שהרבה מהעיתונאים שמכסים אותה בעיקר מחפשים דרכים לתקוף את היזמים והעובדים שם, מגוחכות וחסרות היגיון ככל שיהיו. על הרקע הזה, ברור שככל שהתעשיה מצליחה ומתבגרת, מגיע לה גם סיקור איכותי ורציני יותר. אין ספק שנוצר כאן פער.
אני חושב שהטעות היא בהנחה התמימה של ״אנחנו נשתלט על הוואקום הזה אם רק נכתוב צ׳קים מספיק גדולים״. זה עבד ככה בעידן העיתונים והטלוויזיה, אז היו אלטרנטיבות בודדות. שומרי הסף - העורכים, המנהלים, המו״לים - היו יכולים לבחור את הכתבים והשדרים שיהפכו לפופולריים. אבל זה לא עובד ככה באינטרנט.
אפילו בלי לדעת מי הכותבים בטק12, אני חושב שהנקודה היא שאנשים בקהילת הטק לאו דווקא יתעניינו במה שיש לקבוצה הספציפית הזו להגיד, רק כי חברת קשת בחרה בהם והעניקה להם משכורת גבוהה. בינתיים צברו הרבה פופולריות, והפכו לקול משמעותי בקהילת הטק, מספר של חשבונות בטוויטר, פודקאסטים ובלוגים, של אנשי טק עם תשוקה ליצור תוכן איכותי, שבקושי היו צריכים להוציא כסף כדי להפיץ את התוכן שלהם ולצבור קהל. זה מה שהאינטרנט מאפשר.
היוצרים האלה כנראה לא היו הולכים לעבוד בטק12, בעיקר כי יש להם עוד עיסוקים אחרים ואת התוכן שלהם הם יוצרים מתוך תשוקה בתור פרוייקט צד. או כי הם רוצים לשמור לעצמם את החופש להיות הבעלים של התוכן שלהם, ולעסוק במה שמעניין ומושך אותם.
זה מאד תמים בעיניי לחשוב שאפשר לבנות אתר שינצח ויהפוך לקול המוביל בתעשיה, אם רק ישפכו על זה מספיק כסף ויציעו משכורות מספיק גבוהות. באינטרנט הדברים לא עובדים ככה. לכאורה ההסבר לסגירה הוא הצניחה בתקציבי הפרסום שחברות הטק מקצות למיתוג מעסיק וגיוס עובדים, אבל אני לא משוכנע שגם אם התקציבים האלה היו נשמרים - חלק גדול מהם בהכרח היה זורם לטק12. זה לא נראה שהאתר הפך למותג משמעותי שמתקרב לשבריר מהחשיפה והקהל שיצרו כמה מהפודקאסטים או הכותבים המובילים בקהילה.
זה קצת הזכיר לי את הסיפור על הפודקאסט של הארי ומייגן, שהזכרתי במהדורה 36. אמנם שם באמת נראה שזה היה סיפור על גבול ההונאה, ואני לא חושב שזה מוצדק להגיד על טק12 את המילים החריפות שביל סימונס אמר אז על הנסיך הארי, אבל הרעיון הכללי הוא זהה. מנהל בכיר בהוצאה לאור או תחנת רדיו/טלוויזיה היה יכול לבחור את הטאלנט שיהפוך לפופולרי. הצרכנים היו קוראים/מאזינים/צופים בתוכן שהטאלנט הזה היה מייצר, פשוט כי זה כל האפשרויות שהיו להם. אבל ניסיון לחזור על המודל הזה באינטרנט, לרוב יסתיים בכישלון ובשריפת כסף.
המשתמשים באינטרנט צורכים תוכן שיוצר מי שמעניין אותם. הם לא מייחסים הרבה חשיבות להאם זה תחת הבאנר של קשת, או הניו יורק טיימס, או איזשהו פודקאסט. יש הרבה אלטרנטיבות, וקל מאד לעבור ביניהן. מנצח מי שמצליח ליצור בעקביות תוכן איכותי לאורך זמן. והסגירה של טק12 היא בעיניי עוד דוגמא שממחישה את זה.
המלצות מהעבר
רעידת האדמה שזיעזעה את השווקים והקמת הפדרל ריזרב
ב 5:12 בבוקר יום רביעי, 18 באפריל 1906, הורגשה רעידת אדמה בעוצמת 8.3 ברחבי מפרץ סן פרנסיסקו. הרעידה נמשכה פחות משישים שניות, אבל שריפות הענק שלאחר מכן בערו במשך ארבעה ימים ולילות. הרעידה פגעה בצינורות העיר, ומכבי האש נותרו חסרי אונים מול השריפות. אלפים נהרגו ומעל 50% נותרו חסרי בית. בתוך ימים, ההאב הפיננסי הראשי של החוף המערבי הפך לעיי חורבות.
וזה יצר אפקט דומינו על השווקים - האפקט המיידי היה ירידות של 12% בבורסת ניו יורק. המניה של United Railways Investment, שהפעילה את הקייבל קאר בסן פרנסיסקו, צנחה ב-30% (עוד על הקייבל קאר בהמשך). למרבה המזל, לנכסים היה ביטוח! אלא שזה היה ביטוח שריפה, שלא כיסה רעידות אדמה. ורוב הפוליסות היו מחברות ביטוח בריטיות.
מה שמעניין הוא שלפי כללי פוליסת הביטוח הבריטית, ״המבוטח יכול לתבוע רק על בניין שנשרף בעודו עומד. ברגע שהמבנה זועזע ע״י רעידת אדמה, כותבי הביטוח לא נושאים באחריות״. התמריץ לתושבים האומללים, שבתיהם נפגעו ברעידת האדמה, היה להעלות את הבית באש כדי שיוכלו לקבל פיצוי מהביטוח. וזה מה שרבים מהם עשו.
סן פרנסיסקו הייתה המרכז הכלכלי של החוף המערבי מאז הבהלה לזהב, ומוקד כלכלי משמעותי בעקבות העושר שנוצר שם. הרבה בנקים וחברות בריטיות התרחבו לשם במהלך החצי השני של המאה ה-19. חברת ביטוח השריפות Liverpool & London & Globe פתחה שם משרד כבר ב-1852. לאחר שרבים מתושבי סן פרנסיסקו שרפו את בתיהם ב-1906, חברות הביטוח הבריטיות העריכו את ההפסדים בקרוב ל-50 מיליון דולר, סכום עתק באותה תקופה. הן נאלצו לשלוח כמות אדירה של זהב לאמריקה.
40% מהזהב שיצא מבריטניה ב-1906 יועד לסן פרנסיסקו. גם המערכת הפיננסית בניו יורק איבדה הרבה מרזרבות הזהב שלה בעקבות ההעברות לסן פרנסיסקו. יחס הרזרבה של הבנק המרכזי של אנגליה צנח לשפל של 16 שנים, ובתגובה הם הקפיצו את הריבית ל-6% באוקטובר 1906. עיתון אחד כינה את זה ״פצצה בשווקים״.
וכל זה בגלל רעידת האדמה שהייתה באפריל. בנוסף להעלאת הריבית, ובמטרה להגן על יתרות הזהב באנגליה, הבנק המרכזי גם אסר על חברות בריטיות לקבל ‘finance bills’ אמריקאיים (מעין מכשיר אשראי שמימן ייבוא של זהב לארה״ב). הייתה לזה השפעה הרסנית על המערכת הפיננסית בניו יורק: בלי גישה לאשראי, חברות נאלצו למכור מניות כדי לעמוד בהחזרים של ‘finance bills’, שלא היו ניתנים לחידוש בגלל המדיניות החדשה של הבנק של אגליה. זה הותיר את השוק האמריקאי עם יתרות זהב נמוכות ורגישות גבוהה לזעזועים. והזעזוע הגיע.
חברת הנאמנות (״Trust״) הייתה מוסד פיננסי הרבה פחות מפוקח מבנק. אפשר לחשוב עליהן בתור גירסת הקריפטו של 1907. החברות האלה יכלו לסחור במניות ובחוב, לקחת פקדונות ולתת הלוואות. אבל לא הייתה להן גישה ל New York Clearing House, הגוף שנועד לספק הלוואות חירום למוסדות פיננסים במצוקה. והמצוקה הגיעה אחרי שניסיון כושל "to corner" את שוק הנחושת הביא לריצה על חברת הנאמנות השניה הכי גדולה בניו יורק (Knickerbocker). שעת המבחן של המערכת הפיננסית השברירית הגיעה - Knickerbocker סגרה שעריה ב-22.10.1907, אחרי שמסרה את יתרות המזומנים שלה בתוך 3 שעות ללקוחות היסטריים.
ג׳יי פי מורגן, הבנקאי הדומיננטי בניו יורק, עבד ללא הרף כדי לתאם וללחוץ על שאר הבנקים לספק קווי אשראי ונזילות לחברות הנאמנות. מדי יום התגלו עוד חברות שהיו בסכנת נזילות, וכל דרמה כזו דרשה פיתרון משלה כדי לשמור על יציבות המערכת. לאחר כמה שבועות סוערים, היציבות חזרה בנובמבר 1907. תוצאות המשבר היו חריפות. מספר גדול של בנקים פשטו רגל, הכלכלה האמריקאית התכווצה. הייצור צנח ב-11% והייבוא ב-26%. האבטלה עלתה ל-8%. המיתון הסתיים רק באמצע 1908. וכל זה התחיל מרעידת האדמה בסן פרנסיסקו של אפריל 1906.
התפקיד המרכזי שג׳יי פי מורגן שיחק במשבר הזה הוביל לשיח מחודש בנוגע להקמת בנק מרכזי באמריקה, בדומה למדינות האירופאיות, ולהפקיד בידיו את האחריות על שמירת היציבות הכלכלית. החוק להקמת הפדרל ריזרב התקבל בסופו של דבר בדצמבר 1913.
וזווית אישית לסיום - התחלנו את הטיול ביוסימטי בשבוע שעבר במקום בשם Hetch Hetchy. זה סכר מדהים שנבנה באיזור שהוקצה לטובת השיקום של סן פרנסיסקו לאחר אותה רעידת אדמה שהתרחשה ב-1906. במשך 20 שנה נבנו שם סכר ושרשרת תעלות שיובילו מים אל העיר סן פרנסיסקו ואיזור המפרץ. בהמשך נבנתה גם תחנת כח הידרואלקטרית. הילדים שלי מאד התלהבו לגלות שהחשמל שמיוצר שם משמש את הסיטי הול (בניין העיריה של סן פרנסיסקו, לו הם נהגו להגיד בוקר טוב כל יום בדרך לגן, ולנהל איתו שיחות דמיוניות), וגם לאספקת חשמל לשדה התעופה, לספריות העירוניות, ולקייבל קאר שהם תמיד מתלהבים לראות (וכמובן שלקחתי אותם לנסיעה בה ביום הראשון לביקור בעיר).
ניסיתי לספר לילדים גם על הפאניקה של 1907 ועל הפדרל ריזרב, אבל נרשמה הרבה פחות התעניינות. אולי בטיול הבא.
ספינת הקיטור פאלו אלטו
אחרי ארבעה לילות באיזור יוסימיטי, נסענו בסוף השבוע שעבר לבית ששכרנו ב Airbnb מחוץ לעיר החוף סנטה קרוז. כשהגענו הלכנו לראות את השקיעה בחוף שליד הבית, וראינו שם אניה ששקועה במים. סיקרן אותי לגלות ששמה הוא אנית הקיטור פאלו אלטו (S.S. Palo Alto). זה הסיפור שלה:
במהלך מלחמת העולם הראשונה, בעקבות מחסור בפלדה, הצי האמריקאי שילם 1.5 מיליון דולר תמורת בניה של ספינת בטון להובלה של נפט. ההזמנה בוצעה ב-1918, בדיעבד חצי שנה לפני סיום המלחמה. בניית הספינה הושלמה על ידי San Francisco Shipbuilding Company במאי 1919, כשכבר לא היה בה צורך, והיא נותרה לעגון בנמל של אוקלנד. מכלית דלק ללא מטען.
ב-1924 הספינה נמכרה לחלקים תמורת $18,750. התכנית הייתה להפוך אותה למרכז בילויים, עם רציף מהחוף שיוביל אל הספינה, ועליה ייבנו בריכה, אולם נשפים, מסעדה, ואיזור משחקים. ב-1930 הספינה פאלו אלטו נגררה אל החוף Seacliff State Beach שבעיירה אפטוס, קליפורניה (שם גם אנחנו בילינו את סוף השבוע האחרון). אבל גם הפעם, התזמון לא עבד לאוניית פאלו אלטו חסרת המזל.
הפתיחה ב-1930 התרחשה במעמקי השפל הגדול, ובתוך שנתיים החברה שהפעילה את מרכז הבילויים הצף פשטה רגל. ב-1936 הספינה נמכרה למדינת קליפורניה תמורת דולר אחד. מאז היא עומדת ללא שימוש, ונרקבת אט אט מחוץ לחוף Seacliff כבר קרוב למאה שנים.
אבל, משהו מעודד לסיום:
מתחת לפני השטח, ובין הגלים, פאלו אלטו היא בית גידול לחיי בר. בתור אי יציב בים של חול, הספינה מספקת מחסה לחיות שצריכות מצע קשיח בתור בית. בגילה המבוגר, הפאלו אלטו היא אולי, במיטבה - מקום מקלט לחיות בר שערכם לא יסולא בפז.
חשבתי שזה סיפור מעניין לשתף, כי מתחבאת בו אנלוגיה מצויינת גם להרבה מאד חברות שנבנו בפאלו אלטו והסביבה. אשאיר לכם לחבר את הנקודות ולהרהר בזה, זה משהו נחמד לעשות בחוף בזמן שמשגיחים על ילדים שובבים.
הפעם אין לינק לפוסט או פודקאסט או מאמר, כי את המידע לקחתי מהשלטים שהיו בחוף.
באופן מצחיק, ראיתי אחר כך שבשירותים של ה Airbnb ששכרנו היו תלויים דפי מידע על הסיפור של הספינה. אז אני יכול להפנות אותכם לבית הזה במקרה שאתם בסביבת סנטה קרוז ורוצים לקרוא עוד. הבית היה קצת מיושן, אבל מצוייד טוב וממש קרוב לחוף. הבעלים הייתה קצת מעצבנת, אבל זה לא פגם בחוויה. עד כאן המלצות הלינה של אופטיקאי מדופלם.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
כרגיל נהדר! עושה לי את הסופש....