מהדורה 50: ההתפטרות של שרת ההסברה, חמאס מגייס קריפטו, תורת המשחקים בגבול לבנון, אירוע מתגלגל ברשתות חברתיות, דעת הקהל ואפקט ההילה
״המח האנושי עובד כמו הביצית האנושית, שלה יש מנגנון כיבוי. ברגע שזרעון אחד נכנס, היא ננעלת כדי שזרעון אחר לא יוכל להיכנס. המח האנושי נוטה לעבוד באופן מאד דומה.״
שוב יום שישי, למרות שמצאתי את עצמי השבוע מופתע שספירת הימים ממשיכה כרגיל. זה כמעט מרגיש כאילו כל השבועיים האחרונים הם רק יום אחד ארוך שנמשך כבר יותר מ 300 שעות. ובעולם קורים דברים שבמצב רגיל הייתי מתעניין וכותב עליהם בבלוג הזה. אבל אני לא בטוח כמה מכם היו מתעניינים בהם בתקופה כזו. וגם, בכנות, קשה לי באופן אישי למצוא את האנרגיות כדי לעקוב אחריהם.
החלטתי בכל זאת לכתוב את הרהורי יום שישי השבוע. תחושה של עשיה ושמירה על הרגלים הם דברים שיכולים לעזור. אבל בגלל שכמעט כל מה שאני עוקב אחריו בתקופה הזו הוא המצב הנוכחי בישראל, המהדורה הנוכחית תעסוק בכמה אנקדוטות מהמלחמה מול חמאס שחשבתי שמעניין לציין. הן רחוקות מלהיות הדבר הכי חשוב שקורה כרגע, ואני לגמרי אבין אם המהדורה הזו היא הדבר האחרון שמעניין אותכם בזמן הזה. אבל אני מקווה שחלק מכם אולי כן ימצאו בזה עניין, וזה אולי יעזור להתאוורר לכמה רגעים מהמעקב אחרי ההתפתחויות, המתח והסיפורים קורעי הלב.
קדימה למהדורה מספר 50 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
ההתפטרות של שרת ההסברה
לאחר כמה ימים של ביקורת על חוסר הפעילות של משרד ההסברה הממשלתי בזירת הרשתות החברתיות, ההודעה הזו של גלית דיסטל אטבריאן הדהימה את אזרחי ישראל בליל חמישי שעבר:
בתחילת השבוע, ראש מערך ההסברה החליט למנות את משרד התפוצות לאחראי על פעילות ההסברה של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית לצד הפעילות השוטפת של משרד החוץ.
אני מכבדת את ההחלטה הזאת.
למשרד התפוצות יש הרבה יותר משאבים, כוח אדם, סמכויות ויחידות סמך מאשר למשרד ההסברה שקיבל את התקציב הראשוני שלו רק לפני 17 שבועות ונמצא עדיין בשלבי הקמה.
אגו בצד – טובת ישראל לפני הכל, בטח בשעת מלחמה קשה כל כך.
… הפעלת משרד ממשלתי היא עניין יקר ועם ישראל זקוק לכל שקל. וכשאני רואה את משרד ההסברה שהתרוקן מהסמכויות שניתנו לו מלכתחילה – אין לי אלא להודות ביושר שכל יום בו הוא מופעל מעתה ואילך מהווה בזבוז של כספי ציבור.
… בשל כל אלה החלטתי להתפטר מתפקידי כשרת ההסברה.
אני מאחלת לידידי הטוב עמיחי שיקלי הצלחה גדולה בהסברת מדינת ישראל בעולם ומשוכנעת שהוא ימשיך לעשות עבודה מצויינת.
אם ככה, אין מה לדאוג. האינטרנט בוודאי מוצף בסרטונים ועבודת הסברה נמרצת בראשות שר התפוצות עמיחי שקלי. ובכן. מי שראה איזשהי עדות לכך, מוזמן ליצור קשר עם החמ״ל של אופטיקאי מדופלם (לא בשבת).
הנקודה המעניינת בסיפור ההסברה, מעבר לביקורת הכללית על תפקוד הממשלה (שהבלוג הזה לא מתכנן להתייחס אליה השבוע), הוא שעצם מינוי ״שרה לענייני הסברה״ והקצאה של מאה מיליון שקל הוא מעשה תמים שמפספס לחלוטין את איך שעובד האינטרנט.
באינטרנט אין שומרי סף. בעידן הרדיו, העיתונים, או הטלוויזיה - המדינה הייתה יכולה למנות מיניסטריון שיהיה אחראי על הסברה, ולהפקיד בידיו גישה למשאבי ההפצה המוגבלים. אזרחים היו צורכים את התוכן הזה, בין אם הוא מוצלח ובין אם לא, בגלל שלא היו להם הרבה אלטרנטיבות. אבל האינטרנט לא עובד ככה.
זה היה כמעט מכמיר לב לראות את גלית דיסטל מתראיינת בימים הראשונים של המלחמה ומתעקשת על העבודה הרבה שנעשית במשרדה, בזמן שמראים לה בשידור חי שהאתר של המשרד בכלל לא עולה, והסרטון האחרון עלה לערוץ היוטיוב שלו לפני שלושה חודשים. אבל זה מפספס את העיקר, כי גם אם האתר היה עובד וגדוש בסרטונים טריים ורלוונטיים - כנראה שאף אחד לא היה רואה אותם. לערוץ היוטיוב יש 216 עוקבים. מה הטעם בכלל להעלות אליו סרטונים.
באינטרנט אין שומרי סף. המשתמשים בוחרים אחרי מי לעקוב ואיזה תוכן לצרוך. לאף מדינה או ממשלה אין שליטה על זה. פופולריות במרכז המפלגה או קשר קרוב לזוג נתניהו אולי עזרו לגלית דיסטל לקבל את תפקיד השרה ותקציב של 100 מיליון ש״ח, אבל לאינטרנט לא אכפת.
זה קצת מזכיר את הסיפור על הפודקאסט של הארי ומייגן, שאף אחד מעולם לא האזין לו, למרות שמדובר בבני אצולה לשעבר. או את סיפור החזון של טק12. בניגוד לעולם של לפני האינטרנט, אי אפשר להניח שמשתמשים באינטרנט יצרכו את התוכן שלך רק כי הקצית תקציב של מיליונים, וזה מתפרסם תחת באנר של גוף ממלכתי או רשמי. המשתמשים באינטרנט לא מתרגשים מזה. הם עוקבים אחרי מי שמעניין אותם.
״משרד ההסברה״ החלופי הוקם במחי טוויט אחד שעשתה בלוגרית טיולים בשם אלה קינן בסוף היום השני למלחמה. הוא סחף אחריו את משתמשי האינטרנט הישראליים, שמדי יום מבצעים ברשתות את ההוראות שאלה קינן מחלקת בתדריך היומי שלה.
ואלה קינן עושה את העבודה החשובה והמוצלחת הזו אפילו שאין לה קשרים במרכז הליכוד, אין לה גיבוי של גוף ממשלתי, ואין לה תקציב של מיליונים. ספק אפילו אם יש לה מדפסת. כן יש לה הבנה טובה של איך ויראליות וטראפיק באינטרנט עובדים. היא גם זו שיצרה את הסלוגן האפקטיבי ״Hamas is ISIS״ (שעליו גלית דיסטל ניסתה לקחת קרדיט). אפשר לשמוע את הסיפור שלה בפודקאסט גיקונומי בו התארחה השבוע.
יש עוד גולשים ישראליים רבים שתורמים לעבודת ההסברה האפקטיבית, אבל הנקודה המעניינת בעיניי היא שאף אחד מהם לא עושה את זה בשם של סמכות או גוף ממשלתי. בנוסף להסברה יש שלל התארגנויות של סיוע לניצולי הטבח בדרום, לחיילי צה״ל, לבני משפחות של משרתי המילואים, ועוד. הם ממלאים וואקום שנוצר עקב חוסר היכולת של המדינה להתמודד עם המלחמה והמשברים הגדולים שנוצרו בעקבותיה. חלק מההתארגנויות האלה מגיעות מאד רחוק, כמו יבוא של אפודים קרמיים, הקמת חמ״ל אזרחי עם מוקד טלפוני לתיאום בין צרכים ומתנדבים, או שיתוף פעולה בין חברות סייבר וצוותי מתנדבים לפיתוח טכנולוגיה למציאת חטופים ונעדרים. אלה סיפורים מדהימים, שקשה מאד היה לבצע לפני עידן הרשתות החברתיות. ובכל זאת אף אחד מהם לא החליף לחלוטין את הפעילות של משרד ממשלתי שלם. משרד הבריאות עדיין אחראי על בתי החולים והמרפאות. משרד החינוך עדיין אחראי על בתי הספר והאוניברסיטאות. התארגנויות אזרחיות יכולות לתאם באמצעות האינטרנט ולעשות הרבה מהעבודה שלהם במקומם. אבל משרד ממשלתי שכל זירת הפעילות שלו היא באינטרנט, כמו משרד להסברה, יכול להיות מוחלף לחלוטין בהתארגנות אזרחית.
גיוס הכספים של חמאס
הביקורת הרווחת היא שלמרות שעברו כבר 15 שנים מאז הופעתו הראשונה של הביטקוין, עדיין לא נמצא למטבע קריפטוגרפי שום שימוש אמיתי בעל ערך (מלבד מזימות להתעשרות מהירה). טיעון שמאמיני-קריפטו לפעמים מציגים בתגובה הוא שמי שחי במדינת חוק מערבית עם מערכת פיננסית יציבה ומתפקדת יתקשה לראות את הערך שבמטבע קריפטוגרפי, אבל זה יכול להיות מאד שימושי במקומות עם כלכלה ושלטון לא יציבים או לא דמוקרטיים.
אז אולי קריפטו יכול להיות שימושי למי שמנהל ארגון טרור שמנסה להצטייד בטילים ונשקים שישמשו למעשי טבח זוועה, ומגייס לצורך כך כסף ברחבי העולם?
הרי זה אנונימי, חוצה גבולות, וכל אחד עם חיבור לאינטרנט יכול להעביר שם כסף. נשמע כמו דרך טובה לממן טרור, לא?
בכל מקרה:
חמאס, עליו מוטלות סנקציות בתור ארגון טרור ע״י ארה״ב ומדינות כמו בריטניה, השתמש בצורה מוגברת במטבעות קריפטוגרפיים, כרטיסי אשראי או עסקאות מלאכותיות כדי להימנע מאוסף מגבלות בינלאומיות, אומר לויט [מומחה לשעבר בגוף האמריקאי למלחמה בטרור].
״חמאס היה אחד מהמשתמשים היותר מצליחים של קריפטו לצורך מימון טרור״, אומר טום רובינסון, מייסד שותף של חברת מחקר הבלוקצ׳יין אליפטיק.
עם זאת, השנה חמאס אמרו שהם יתרחקו מקריפטו, אחרי רצף של הפסדים. מערכת ה-ledger של המטבע הקריפטוגרפי מאפשרת לעקוב אחרי טרנזאקציות כאלה.
חוקרי בלוקצ׳יין במעבדות TRM אמרו השבוע ברשומת מחקר שגיוס קריפטו התגבר בעבר בעקבות סבבי אלימות שבהם חמאס היה מעורב. לאחר הלחימה במאי 2021, כתובות קריפטו בשליטת חמאס קיבלו יותר מ $400,000, אמרו מעבדות TRM.
למרות זאת, מאז אלימות של סוף השבוע הקודם, קבוצות תמיכה בולטות שקשורות לחמאס העבירו רק כמה אלפי דולרים באמצעות קריפטו, לפי TRM.
״סיבה אפשרית אחת לכמות התרומות הנמוכה היא שהרשויות הישראליות מטפלים בהם מיד״, אמרו TRM, מוסיפים שישראל תפסה קריפטו בשווי ״עשרות מיליוני דולרים״ מכתובות שקשורות לחמאס בשנים האחרונות.
בין דצמבר 2021 ואפריל השנה, ישראל תפסה כמעט 190 חשבונות קריפטו שלטענתה היו מקושרים לחמאס.
אז אולי זה לא כל כך פשוט!
מי שמאמין בצדקתם של מעשי טרור שפלים ורוצה לתרום ולחזק אותם, צריך בתור התחלה להמיר כספים לקריפטו. זה מתבצע לרוב דרך בורסה כמו קויןבייס או ביינאנס. אחר כך הוא צריך לשלוח כסף לכתובת שמקושרת לחמאס. הרישום של הטרנזאקציה הזו לנצח יופיע ב-ledger של המטבע הקריפטוגרפי. ואז יהיה אפשר לעקוב אחרי הכתובת ממנה נשלחו הכספים ולגלות מי התורם. במדינות מערביות בהן חלות הסנקציות על חמאס, יהיה אפשר לפגוע בתורם באמצעים משפטיים ופיננסיים. ובמקומות אחרים אולי אפשר לפגוע בהם באמצעים אחרים.
ובנוסף לזה, עם קריפטו אי אפשר לרצוח ילדים. צריך להמיר אותו למטבע שיאפשר לרכוש נשק ותחמושת וציוד לחימה. וגם את זה קשה לעשות בלי לעבור דרך בורסת קריפטו כמו ביינאנס, שלאור הסנקציות על חמאס מחוייבות לשתף פעולה עם רשויות האכיפה, לספק להן מידע ולאפשר להן לתפוס חשבונות שמקושרים לחמאס. כמו שנהוג לומר, לא המפתחות הפרטיים שלך, לא הקריפטו שלך.
כתבה שהייתה השבוע ב-CNN הסבירה שזה משחק מתמשך של חתול ועכבר:
זה מסובך לעקוב אחרי הטרנזאקציות של גדודי אל-קסאם, בגלל שהקבוצה מסתמכת על כתובות קריפטו ״לשימוש-חד-פעמי״ שמיוצרות בנפרד לכל תורם, ובורסות קריפטו לא-חוקיות שממירות קריפטו באופן אנונימי למזומן ללא רישום.
״פושעים תמיד הולכים לחפש את הדרך הכי טובה להמשיך את הפעילויות שלהם״ … דרכים חדשות לגיוס כספים צצות בזמן שפעולות האכיפה סוגרות את הדרכים האחרות.
לפי הידיעה של סוכנות רויטרס, רוב המימון של חמאס עדיין מגיע דרך מיסים, מזוודות כסף שמקורן בקטאר, וחברות קש שמקורן באיראן. זה מעמיד בסימן שאלה האם אפשר להשאיר את הסעיף ״גיוס כספים להפעלת ארגון טרור״ ברשימת הדברים השימושיים שאפשר לעשות עם קריפטו.
תורת המשחקים בגבול לבנון
נאסים טאלב (שאמנם כתב גם שטויות השבוע בטוויטר) הצביע על תובנה מעניינת: האירועים בגבול לבנון יכולים להזכיר התנהגות מתורת המשחקים שמתוארת בספר של אקסלרוד ״האבולוציה של שיתוף פעולה״:
מקרה מרתק של התפתחות שיתוף פעולה בהתבסס על אינטראקציה מתמשכת התרחש במלחמת החפירות של מלחמת העולם הראשונה. באמצע כל המלחמה המאד אלימה הזו התפתח בין החיילים הניצבים זה בפני זה מה שנודע בשם ״מערכת החיה-ותן-לחיות״. הלוחמים תקפו אחד את השני כשקיבלו הוראה כזו, אבל בין קרבות גדולים כל צד נהג להימנע בכוונה מלעשות הרבה נזק לצד השני - בהינתן שגם הצד השני פעל כך. האסטרטגיה הזו לא הייתה בהכרח ״עין תחת עין״. לפעמים זה היה שתיים תמורת אחד. כמו שקצין בריטי כתב בזכרונותיו לאחר שלקח אחריות על סקטור חדש מהצרפתים:
זה היה הנוהג הצרפתי ״לתת לכלבים לישון״ כשהסקטור היה שקט ... ולהבהיר את זה על ידי תגובה חריפה רק כאשר תקפו אותם. בסקטור אחד שלקחנו מהם הם הסבירו לי שהיה להם למעשה מעין קוד שהאויב הבין היטב: הם ירו שני כדורים על כל כדור שנורה עליהם, אבל אף פעם לא ירו ראשונים (קלי 1930, עמוד 18).
… היה בוודאי תהליך ריסון אינהרנטי שלרוב מנע מהתגובות האלה מלהוביל למעגל בלתי נשלט של צעדי מענה הדדיים. הצד שיזם את הפעולה צפה בתגובה החריפה יותר, ולא ניסה להכפיל או לשלש אותה. ברגע שהאסקלציה לא התפתחה הלאה, היא נטתה לגווע.
יכול להיות שזה תיאור טוב של ״שיווי משקל״ שהתפתח ונשמר בגבול הצפון בימים האחרונים. בינתיים.
המלצות מהעבר
אירוע מתגלגל ברשתות חברתיות
לאחר שנעבור את המשבר הזה, יהיה שווה לזכור את הסיפור של טוויטר והגיבורים מצוות מחקר השפעת מסיאטל: מה שמנע מהם לבצע מחקר קריטי היה יותר מדי ריכוזיות של סמכות וקבלת-החלטות בירוקרטית; מה שבסופו של דבר גרם למחקר שלהם להאיץ את התגובה של אנשים וחברות בכל רחבי המדינה היה קודם כל האומץ שלהם ותחושת השליחות, ושנית העובדה שבאינטרנט כל אחד יכול לפרסם כל דבר.
הציטוט הזה הוא מתוך מאמר שבן תומפסון פירסם ב-11 במרץ 2020. הוא שיבח את הרשתות החברתיות וספציפית את טוויטר שתפקדו בתור מערכת אזהרה מוקדמת למשבר וירוס הקורונה הממשמש ובא. במשך שבועות אוסף מגוון של אנשים - חלקם אפידימיולגיים וחלקם פקידים במערכת הבריאות הציבורית, אבל הרבה מהם לא - השמיעו אזהרות בטוויטר לגבי ההתפשטות האקספוננציאלית של SARS-CoV-2 והאופן שבו מחלת הקוביד-19 לה הוא גורם תשפיע על מערכות הבריאות. השיא הגיע כשחבר בצוות מחקר השפעת בסיאטל צייץ את התוצאות של בדיקות לא חוקיות שהם ביצעו, והצביעו על הדבקה בקהילה במדינת וושינגטון.
קצת אחרי שבן תומפסון פירסם את המאמר ההוא, הנשיא לשעבר טראמפ פנה סוף סוף לאומה בנושא הזה, טום הנקס פירסם שנדבק בוירוס, ומשחקי ה-NBA הושעו. המדינה התעוררה סוף סוף, ובדרך קרה משהו מעניין: טוויטר הפך למקור הרבה יותר גרוע של מידע.
זה מרתק לראות את קווי הדמיון בין הניתוח מהתקופה ההיא של ראשית ימי הקוביד, והמלחמה הנוכחית בישראל. בעוד האסון הנורא של יום ה-7.10 רק החל להתגלגל, טוויטר והרשתות החברתיות תיפקדו בתור מקור מידע מדהים. המידע היה מזעזע, אבל האפקטיביות הייתה מדהימה. הסרטון של טנדר מחבלי החמאס מתגלגל לתוך שדרות כבר הסתובב בקבוצות וואטסאפ בזמן שבחדשות דיווחו על ״חשד לחדירת מחבלים״. לצד סיפורי הזוועה האיומים של מי שדיווחו על האסון המתגלגל בזמן אמת, היו גם כמה סיפורי גבורה של תיאום הצלה באמצעות מיקום בוואטסאפ. אלה דברים שלא היו יכולים לקרות לפני הרשתות החברתיות והסמארטפונים.
ובימים הראשונים שלאחר ההלם, בזמן שגופי המדינה הרשמיים עדיין נראו משותקים מגודל ההלם, אזרחים החלו לתאם ביניהם. בלי בירוקרטיה ובלי סמכות מרכזית, הם זזו מאד מהר. כמו האופן שבו הניתוח וההבנה של קוביד-19 התפתח בזמן אמת בשיחה בטוויטר בין חוקרים, רופאים, ובכירים במערכת הבריאות, שלא הכירו אחד את השני לפני אבל שיתפו פעולה יחד אונליין אל מול המשבר והסכנות, כך גם היה אפשר לראות אינספור תיאומים לסיוע למפונים ולחיילים. עיתונאים שהשמיעו קול אזעקה לגבי כיתות כוננות בצפון ללא נשקים. סיפור ההסברה שהוזכר למעלה הוא רק דוגמא אחת מיני רבות.
ככה בן תומפסון תיאר את גרף המידע לגבי קוביד בתחילת פברואר 2020, וזה קולע די טוב לגרף המידע לגבי האסון הנוכחי במהלך ה-7 באוקטובר:
לא היה אז הרבה מידע שקרי, ולמען האמת כמות המידע הכללית גם הייתה די קטנה. עד סוף פברואר 2020 הגרף נראה בערך ככה, שזה גם תיאור די קולע לימי ה 8-9 באוקטובר. החל להתפרסם עוד הרבה מידע אמיתי ובעל ערך על כל מה שהתרחש ומה עלה בגורלם של אלפי אנשים, ועל דרכים שבהם אפשר לעזור. לצד זה, הייתה גם עליה בכמות המידע השקרי, כמו תיאוריית קונספירציה על בגידה מבפנים שהפכה לויראלית.
בתחילת מרץ 2020, גרף המידע של הקוביד כבר נראה ככה. הכיסוי התקשורתי גבר, כמות המידע גדלה, ואיתו גם הרבה מידע לא נכון (כמו הטיעון שקוביד הוא ״כמו שפעת״).
ובסופו של דבר, גרף המידע התפוצץ, ומה שהתווסף הוא בעיקר מידע בצד השמאלי של הגרף. לא נותרו הרבה אנשים עם תובנות משמעותיות לגבי קוביד שיצטרפו בשלב הזה, ומצד שני היו המונים שהעבירו הלאה כל פיסת מידע שעברה דרכם, בלי שאכפת להם יותר מדי אם היא מדוייקת או לא.
המסקנה שבן תומפסון הגיע אליה בהקשר של הקוביד, הוא האפקטיביות של טוויטר בזמן של אירוע מתגלגל, אז מידע יכול לעבור מהר ושיתופי פעולה ספונטניים יכולים לקום, לבין חוסר האפקטיביות ואפילו הסכנות של רשתות חברתיות בשלב שבו לא מתווספות הרבה עובדות חדשות, והדיון הוא על הנרטיב. ובאמת אם מישהו היה מנסה לעצב את הפלטפורמה הכי גרועה שאפשר לחשוב עליה כדי לדון בה על פתרון הסכסוך הישראלי-ערבי, הוא כנראה היה ממציא את טוויטר.
המאמר ממרץ 2020 הסתיים בהסתייגות שכל זה הוא אולי לא הדבר הכי חשוב להתעסק בו. המגיפה עוד התפשטה, הרבה אנשים סבלו, הרבה היו בחרדה, וחלקם גם יחלו בקוביד-19. וכל זה נכון פי אלף עכשיו. כמויות בלתי נתפסות של אנשים סבלו, איבדו את חייהם, איבדו את היקרים להם, נמצאים בחרדה, ולא יכולים להמשיך את שגרת החיים שלהם בעקבות האירועים הנוראיים של ה 7.10. את מי זה מעניין להתעכב כדי לאפיין איך הרשתות החברתיות מתנהגות אחרי אסון כזה.
אני חושב שהמסקנה השימושית שאפשר לקחת מכאן היא, שעד כמה שהטוויטר היה מקור שאיפשר בצורה בלתי נתפסת להתעדכן במה שקרה בפתיחת האירועים, אני מנסה לא להתבלבל ולזכור שהוא מקום מאד אחר היום. יש שם עדיין הרבה מידע שימושי וסיפורים מעודדים (וגם הרבה דרכים לתרום למאמץ!), אבל כל זה טובע בים של טייקים רעים ומידע לא נכון, ואני מנסה לזכור ללבוש חליפת אב"כ ולהדק את משקפי המגן לפני שאני צולל פנימה בימים האלה.
דעת הקהל ואפקט ההילה
לא ייאמן שגם עכשיו, אחרי כל מה שהיה, אנשים שחושבים אחרת ממני ממשיכים להחזיק בדעתם.
המשפט הזה מסכם די טוב הרבה מהשיח ברשתות בשבוע האחרון. ומה שמדהים זה שאנשים בכל קשת הדעות מסתכלים על האירועים האיומים, ובטוחים שזה רק מוכיח שהם צדקו כל הזמן. זה נכון גם לגבי עיתונים ומוסדות אקדמיים ברחבי העולם, וההשקפה שלהם לגבי ישראל. זה נכון לגבי הישראליים והעמדות שלהם לגבי פוליטיקאיים מקומיים.
זה הזכיר לי פרק בספר לחשוב, מהר ולאט של דניאל כהנמן בשם רציפות רגשית מוגזמת (אפקט ההילה). באנגלית זה נקרא Halo Effect.
אם אתה אוהב את הפוליטיקה של הנשיא, אתה כנראה אוהב גם את הקול שלו ואת ההופעה שלו. הנטיה לחבב (או לשנוא) כל מה שקשור לאדם - כולל דברים שלא הבחנת בהם - ידועה בתור אפקט ההילה. במונח נעשה שימוש בפסיכולוגיה במשך מאה שנים, אבל הוא לא הגיע לשימוש נרחב בשפה היומיומית. זה חבל, כי אפקט ההילה הוא שם טוב להטיה נפוצה שמשחקת תפקיד מפתח בעיצוב ההשקפה שלנו לגבי אנשים ומצבים. זוהי אחת הדרכים שבה הייצוג של העולם שמייצרת מערכת 1 הוא פשוט והגיוני יותר מאשר הדבר האמיתי.
אתם פוגשים אישה בשם ג׳ואן במסיבה ומוצאים שהיא נאה וקל לדבר איתה. עכשיו השם שלה עולה בתור מישהו שיוכל להתבקש לתרום לצדקה. מה אתם יודעים על הנדיבות של ג׳ואן? התשובה הנכונה היא שאתם כמעט ולא יודעים כלום, בגלל שאין כמעט סיבה להאמין שאנשים שמתנהלים טוב בסיטואציה חברתית הם גם נדיבים בתרומה לעמותות צדקה. אבל אתם אוהבים את ג׳ואן ותשחזרו תחושה חיובית כשתחשבו עליה. אתם גם אוהבים נדיבות ואנשים נדיבים. דרך אסוציאציה, אתם עכשיו נוטים להאמין שג׳ואן היא נדיבה. ועכשיו שאתם מאמינים שהיא נדיבה, אתם בטח אוהבים את ג׳ואן אפילו יותר משאהבתם אותה קודם, בגלל שעכשיו הוספתם נדיבות לרשימת התכונות החיוביות שלה.
הוכחה אמיתית של נדיבות לא מופיעה בסיפור של ג׳ואן, והפער הזה מתמלא ע״י ניחוש שמתיישב טוב עם התגובה הרגשית שלכם אליה. במצבים אחרים, הוכחה מצטברת באופן הדרגתי והפרשנות שלה מעוצבת בהתאם לרגשות שמקושרים לרושם הראשוני. במחקר פסיכולוגי קלאסי, סולומון אש הציג תיאורים של שני אנשים וביקש דעות לגבי האישיות שלהם: מה אתם חושבים על אלן ובן?
אלן: נבון - חרוץ - אימפולסיבי - ביקורתי - עקשן - קנאי
בן: קנאי - עקשן - ביקורתי - אימפולסיבי - חרוץ - נבון
אם אתם כמו רובנו, ראיתם את אלן בצורה הרבה יותר חיובית מאשר בן. התכונות הראשונות ברשימה משנות את המשמעות של התכונות שמופיעות בהמשך. העקשנות של האדם הנבון נראית יותר מוצדקת ואולי אפילו תעורר הערכה, אבל חוכמה שמיוחסת לאדם קנאי ועקשן עושה אותו יותר מסוכן. אפקט ההילה הוא גם דוגמא של דיכוי חוסר ודאות: כמו המילה כפתור [שיכולה לתאר חלק מפריט ביגוד או לחצן], התואר עקשן הוא דו משמעי ויתפרש בצורה הכי הגיונית לפי ההקשר.
אנחנו אולי אוהבים לחשוב שאנחנו הגיוניים בניתוח המציאות שלנו, וזה עצוב להבין עד כמה אקראיות מעורבת שם. וזה גם יכול להסביר למה כל כך הרבה אנשים לכאורה אינטלגנטיים ומערביים ונאורים באמריקה יכולים להביע תמיכה בחמאס במצב הזה. הסיטואציה בעזה היא מאד מורכבת, ובמקום לחקור את כל ההקשר וההשתלשלות ההיסטורית, מערכת 1 שלהם מנסה לקצר את הדרך. ואז כשבית חולים בעזה מתפוצץ ומאות נהרגים (לכאורה), הרבה יותר קל להסיק ולפרסם ידיעה שישראל היא זו שאחראית לזה. זה מאפשר לשמור על רצף הגיוני עם המחשבות שהיו להם מראש לגבי ישראל. לנתח את האפשרות שמדובר בשיגור כושל מתוך עזה, עלול ליצור דיסוננס קוגנטיבי שלא יתיישב עם דברים אחרים שהם יודעים, ועומס קוגניטיבי על מערכת 2. בני אדם לא אוהבים את זה. אנחנו מכויילים אבולוציונית להימנע מזה.
כהנמן מספר על איך הוא מצא הטיה מהסוג הזה בהתנהלות האישית שלו:
בראשית הקריירה שלי כפרופסור, בדקתי מבחני חיבור של סטודנטים בדרך הקונבנציונלית. לקחתי חוברת בחינה אחת בכל פעם וקראתי את כל החיבורים שהסטודנט/ית כתב/ה אחד אחרי השני, בעודי נותן ציונים לאורך הדרך. אחר כך חישבתי את הסכום והמשכתי הלאה לסטודנטים הבאים. בסופו של דבר הבחנתי שההערכות שלי של החיבורים בכל מחברת היו הומוגניים בצורה יוצאת דופן. התחלתי לחשוד שהציונים שלי הפגינו אפקט הילה, ושלשאלה הראשונה שניקדתי היה אפקט לא פרופורציונאלי על הציון הכולל. המנגנון היה פשוט: אם נתתי ציון גבוה לשאלה הראשונה, נתתי לסטודנט/ית את חמת הספק בכל פעם שנתקלתי באמירה מעורפלת או לא ברורה בהמשך. זה היה נראה הגיוני. בטח מי שענה כל כך טוב על השאלה הראשונה לא היה עושה טעות כל כך טיפשית בשאלה השניה! אבל הייתה בעיה רצינית עם הדרך שבה עשיתי את הדברים. אם סטודנט/ית כתבו שני חיבורים, אחד חזק ואחד חלש, הייתי נותן ציון שונה לגמרי בהתאם לאיזה חיבור קראתי קודם. אמרתי לסטודנטים שלשני החיבורים יש משקל שווה, אבל זה לא היה נכון: לראשון הייתה השפעה הרבה יותר גדולה על הציון הסופי מאשר לשני. זה היה לא בסדר.
הפיתרון של כהנמן היה לבדוק כל שאלה בנפרד - קודם את החיבור הראשון של כל אחד מהסטודנטים, לכתוב בצד את הניקוד, ואז לקרוא את כל התשובות לחיבור מספר שתיים. הוא הבחין שעכשיו הוא היה פחות מרוצה ופחות בטוח בציונים שלו, אבל הבין שזה בעצם סימן טוב:
זו אינדיקציה שהדרך הזו טובה יותר. העקביות שנהנתי ממנה קודם לכן הייתה מזוייפת; היא ייצרה תחושה של הקלה קוגניטיבית, ומערכת 2 שלי שמחה לקבל בעצלנות את הציון הסופי. ע״י כך שהרשיתי לעצמי להיות מושפע כל כך מהתשובה הראשונה בהערכת התשובה השניה, חסכתי מעצמי את הדיסוננס של לגלות סטודנטים שהצליחו טוב בשאלה אחת אבל נכשלו באחרת. חוסר העקביות הלא-נח שהתגלה כשעברתי לשיטה החדשה היה אמיתי: זה שיקף את גם את חוסר האפקטיביות של שאלה בודדת במדידה של מה הסטודנטים יודעים, וגם את חוסר האמינות שבציונים שלי.
התהליך שפיתחתי להחליש את אפקט ההילה תואם לעיקרון כללי: להפריד בין טעויות! כדי להבין איך העיקרון עובד, דמיינו שיש מספר גדול של אנשים שמסתכלים על צנצנות מלא במטבעות ומנסים להעריך כמה מטבעות יש בכל צנצנת. כמו שג׳יימס סורווצקי הסביר ברב המכר שלו חכמת ההמונים, זה סוג המשימה שבה אינדיבידואלים משיגים תוצאות די גרועות, אבל אוסף של הערכות בודדות עובד טוב באופן מרשים. חלק מהאנשים מעריכים הרבה מעל המספר האמיתי, אחרים מעריכים בחסר, אבל כשלוקחים את הממוצע, הוא נוטה להיות די מדוייק. המנגנון הוא די פשוט: כל האנשים מביטים באותה צנצנת, ולכל ההערכות יש בסיס משותף. מצד שני, הטעויות שאנשים עושים הן בלתי תלויות בטעויות שאחרים עשו, ו(בהיעדר הטיה מערכתית) הן נוטות להתכנס לאפס. לעומת זאת, הקסם של הפחתת טעויות עובד טוב רק כשהתצפיות הן בלתי תלויות והטעויות לא מתואמות. אם האנשים חולקים את אותה הטיה, האגרגציה של ההערכות שלהם לא יפחיתו את זה. לאפשר לצופים להשפיע אחד על השני למעשה יפחית את גודל הדגימה, ויחד עם זאת את הדיוק של ההערכה הקבוצתית.
הפיתרון אולי נשמע ברור, אבל הוא מנוגד לאופן שבו בני האדם מחווטים:
כדי להגיע למידע הכי שימושי ממספר מקורות של עדויות, אתם צריכים תמיד לנסות להפוך את המקורות האלה לבלתי תלויים אחד בשני. הכלל הזה הוא חלק מתהליך משטרה טוב. כשיש מספר עדים לאירוע, אסור לאפשר להם לדבר על זה לפני שהם נותנים את העדות שלהם. המטרה היא לא רק למנוע שיבוש באמצעות עדים עויינים, זה גם כדי למנוע מצב שבו עדים לא מוטים משפיעים אחד על השני. עדים שמדברים על החוויות שלהם ייטו לעשות טעויות זהות בעדות שלהם, ולהפחית את הערך הכולל של המידע שהם מספקים. למנוע יתירות ממקורות המידע שלכם זה תמיד רעיון טוב.
לעיקרון של שיקול דעת עצמאי (ושגיאות לא מתואמות) יש יישומים מיידיים לביצוע פגישות, פעילות שבה מנהלים בכירים בארגונים מבלים חלק ניכר מימי העבודה שלהם. כלל פשוט יכול לעזור: לפני שדנים בנושא מסויים, כל החברים בוועדה צריכים להתבקש לכתוב סיכום מקוצר של העמדה שלהם. התהליך הזה יביא לשימוש טוב בערך של הידע והדעות המגוונות שיש בקבוצה. הפרקטיקה המקובלת של דיון פתוח נותנת יותר מדי משקל לדעות של מי שמדבר מוקדם ובאסרטיביות, וגורם לאחרים לעמוד מאחוריהם.
זה גם כנראה מסביר הרבה מהשיח שרואים בטוויטר וברשתות אחרות. צ׳ארלי מאנגר הסביר את זה פעם עם אנלוגיה די בוטה: ״המח האנושי עובד כמו הביצית האנושית, שלה יש מנגנון כיבוי. ברגע שזרעון אחד נכנס, היא ננעלת כדי שזרעון אחר לא יוכל להיכנס. המח האנושי נוטה לעבוד באופן מאד דומה … כדי לקבל תגליות חדשות בפיזיקה, דור חדש היה צריך להגיע שהמח שלו לא היה נעול ע״י המסקנות הקודמות שלו … ואם לדיקנים לפיזיקה הייתה נטיה להמשיך להחזיק בתיאוריות שלהם למרות עדויות שהפריכו אותן, אתם יכולים לדמיין איך מתנהג ההמון שאני ואתם חלק ממנו …״
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע.
אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
אין לי הרבה מה להגיד מלבד להביע את תודתי על כתיבת הפוסט ולהשמיע את קולי בעד המשך הפצת המהדורה באופן שבועי, גם בעת הנוכחית, בין אם היא תעסוק במצב ובין אם לאו.
נהדר!