מהדורה 51: פייק ניוז והארץ, המלחמה ופרסום באינטרנט, השקעות טק וקטאר, דמות בלי שחקן, ישראל וברנינג מן
״יש פה דוגמא הרסנית להשפעה של פייק ניוז, שהופצו על ידי אותה היישות שהובילה את רכבת ה׳טק הם הבעיה, טק מייצרים פייק ניוז׳״
שוב יום שישי. זה הרגיש סוריאליסטי לעקוב אחרי הדו״חות של הביג טק השבוע, לא יכולתי להשתחרר מהמחשבה של איך זה שהעולם פשוט ממשיך להתקדם ולעסוק בשלו, ואולי זה לא בסדר לשתף עם זה פעולה. מצד שני, זה מרגיש טוב להיות פרודוקטיבי. קיבלתי כמה תגובות חיוביות אחרי המהדורה של שבוע שעבר, מאנשים שאמרו שזה עזר להם לשמור על השגרה וההרגלים שהיו להם.
המהדורה השבוע היא עדיין שונה מהרגיל במובן הזה שכל חמשת הנושאים קשורים באופן כזה או אחר למצב הנוכחי בישראל. זה לא איך שהרהורי יום שישי בדרך כלל עבדו, אבל זה כנראה משקף את איפה שתשומת הלב שלי נמצאת.
קדימה למהדורה מספר 51 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
פייק ניוז, הניו יורק טיימס, הארץ ודה מרקר
אני בא לכאן היום לא בתור יהודי (אני לא יהודי).
אני לא בא לכאן בתור תומך של ישראל.
אני לא בא לכאן בתור פלסטיני (אני גם לא פלסטיני).
אני אפילו לא בא לכאן בתור אמריקאי.
אני בא בתור מישהו שמזדהה כחלק מתעשיית הטק.
ואני כועס.
אני כועס על הניו יורק טיימס.
אני כועס על עצמי שהייתי שבע שנים תחת המתקפה הזו - טק הם הבעיה, פייק ניוז זו הבעיה, רשתות חברתיות הן הבעיה.
כשרק השבוע היה לנו מעין ג׳ודית מילר חלק שתיים.
היה לנו את הניו יורק טיימס מריצים כותרת ראשית שהייתה שגויה לחלוטין.
בן תומפסון כעס מאד בפודקאסט של שארפ טק בשבוע שעבר. את ג׳ודית מילר הוא הזכיר כבר בפוסט שכתב אחרי הבחירות של 2016. הרבה נדהמו מהניצחון של טראמפ. אני עדיין זוכר את אווירת השבר וההלם בסן פרנסיסקו באותה תקופה, שהרגישו דרמטיים כמו תל אביב שלאחר פיטורי גלנט או אישור חוק הסבירות. תומכי הילארי חיפשו אחר אשמים - ברני סאנדרס שהתעקש להמשיך להיאבק בהילארי בפריימריז המוקדמים גם כשכבר לא היה לו סיכוי, הקמפיין של הילארי שהואשם בעצלנות וזחיחות, עיתונים כמו הניו יורק טיימס שהמשיכו לעסוק בפרשת המיילים במשך חודשים עד לבחירות, רשתות טלוויזיה ששידרו את טראמפ במשך 24/7 עוד כשהוא נחשב למועמד חסר סיכוי בפריימריז הרפובליקניים (אבל שמושך הרבה רייטינג). בסופו של דבר כולם התאחדו בהסכמה על אשם אחד - הרשתות החברתיות, ובראשן פייסבוק ומארק צוקרברג.
ג׳ודית מילר, שהוזכרה גם באותו פוסט שבן תומפסון כתב תחת הכותרת ״פייק ניוז״ (זה היה עוד לפני שהביטוי אומץ ע״י טראמפ ונעשה פופולרי כל כך), כתבה מספר מאמרים בניו יורק טיימס בין 2001 ל-2003, שטענו שלעירק הייתה יכולת ושאיפה לייצר נשק להשמדה המונית. בדיעבד זה היה פייק ניוז. אבל ההשפעה שאפשר לייחס למאמרים האלה היא די גדולה - העיתון המוביל במדינה, שידוע בנטיה שלו לשמאל, סיפק גושפנקא למדיניות של הנשיא הרפובליקני ג׳ורג׳ בוש. בפודקאסט דיברו על זה שקשה למדוד בדיוק את עצמת ההשפעה של המאמרים האלה, אבל סביר לשער שזה הפחית מההתנגדות הדמוקרטית למלחמה בעירק, ויצר מעין קונצנזוס דו-מפלגתי שאיפשר את אותה מלחמה שנויה במחלוקת. אפשר גם לטעון שאחת ההשלכות שלה היא העליה של איראן כמעצמה איזורית, מה שאולי בסופו של דבר הוביל גם לאירועים האיומים של ה-7.10.
המאמר מנובמבר 2016 דן בהשלכות השליליות של פייק ניוז ברשתות החברתיות, אבל מצד שני הדגיש שחשוב לזכור גם מה מידת ההשפעה. האלגוריתם של פייסבוק נטה לכלוא אנשים בתוך echo chamber, ולמשל להציג לבומרים שבכל מקרה היו מצביעים לטראמפ סרטונים עם האשמות שקריות נגד הילארי, שהזינו את ה confirmation bias שלהם. אין ספק שזה דבר רע, אבל גודל האפקט הוא לא מאד גדול. זה בעיקר משכנע אנשים שהם צודקים במה שהם כבר חשבו מלכתחילה. המקרה של ג׳ודית מילר והניו יורק טיימס היה שונה - היה שם אימפקט מאד גדול, שגרם לאנשים שאולי היו מתנגדים למלחמה לשנות את דעתם, כי מקור מידע מהימן כמו הניו יורק טיימס אישר שלסדאם חוסיין יש נשק להשמדה המונית.
מאז 2016, הניו יורק טיימס הובילו ועיצבו בקפידה את נרטיב ה״פייק ניוז בסושיאל מדיה״, ובן תומפסון הקדיש לאורך השנים מספר מאמרים לניתוח רציני ויסודי של הטיעונים, כולל ביקורת על פייסבוק וחברות אחרות. והשבוע הוא כעס שהוא בזבז כל כך הרבה זמן ואנרגיות במהלך שבע השנים האחרונות כדי להתייחס בכבוד וברצינות לטיעונים שהעלו הניו יורק טיימס על פייק ניוז. זה בעצם הכל בולשיט. אם הם כל כך מוטרדים מפייק ניוז, איך הם יכלו לאפשר לכותרת ראשית כזו להתפרסם. חזרה לבן תומפסון השבוע -
אה הם הסתייגו שפלסטיניים מדווחים. ״500 מתו בתקיפה ישראלית על בית חולים, פלסטיניים מדווחים״. יופי שהסתייגו.
הם גם לא הוסיפו הבהרה שהתמונה היא של בית חולים אחר לגמרי.
וזו הייתה התמונה הראשית במאמר שהופץ בטוויטר.
ולהפיץ את זה בכל העולם בדיוק בזמן שבו זה באמת משנה.
בזמן שנשיא ארה״ב נוסע למזרח התיכון, עם פגישות שנקבעו במדינות ערביות … שכולן בוטלו.
ועכשיו יש הפגנות באמריקה, הפגנות מול שגרירויות, אנשים בגבעת הקפיטול.
יש פה דוגמא הרסנית להשפעה של פייק ניוז, שהופצו על ידי אותה היישות שהובילה את רכבת ה״טק הם הבעיה, טק מייצרים פייק ניוז״.
ובהקשר הזה, המכתב שאילון מאסק קיבל בשבוע שעבר מהאיחוד האירופי, עם שאלות בנוגע למיסאינפורמציה בטוויטר סביב המלחמה בין ישראל לחמאס, נראה די מגוחך. כי הדרך הכי אפקטיבית ללמוד שהכותרת הראשית בניו יורק טיימס היא פייק ניוז מוחלט הייתה באמצעות טוויטר. הטיעונים הופרכו שם. וזה לא שאין גם הרבה פייק ניוז בטוויטר. יש שם פשוט המון מידע. מכל הסוגים. חלקו שקרי, חלקו אמיתי. אבל זה בדיוק העניין. רשת חברתית מאפשרת דיון והצגה של טיעונים והוכחות וביקורת. וזה קריטי כששומרי סף אמינים-לכאורה שמעצבים את דעת הקהל, מריצים שקר מוחלט בכותרת הראשית שלהם.
אני לא יכול להתעלם מכך שלניו יורק טיימס יש גם גרורות בעיתונות הישראלית, שפצחו בקמפיין משלהם נגד פייסבוק וחברות הטק הגדולות במהלך השנים האחרונות. זה התגלגל עם הזמן למעין נרטיב אנטי-טק גרוטסקי, שכלל גם מתקפה מגוחכת ומלאה בסתירות פנימיות נגד תעשיית הטק המקומית. וזה חלק ממה שהוביל לרמה הירודה בכיסוי התקשורתי של חברות הטק הישראליות.
באופן די עצוב, בשבוע שעבר גם עיתון ישראלי ציוני העלה טוויט באנגלית עם אותה ידיעה שגויה. אמנם הטוויט נמחק בהמשך. אבל האם זה יותר מדי לצפות שעיתון ישראלי, שעסק באובססיביות בבעייתיות של פייק ניוז במשך כל כך הרבה שנים, ינקוט משנה זהירות בזמן מלחמה ויוודא את הנכונות של ידיעות שמגיעות מהאוייב ועלולות לגרום להשלכות כה חמורות על ביטחון ישראל ויהודי העולם, לפני שהן עולות לטוויטר ומקבלות מאות אלפי צפיות?
אני משוכנע שלא היה כאן ניסיון לשרת את הנרטיב של חמאס, או שום דבר מסוג ההאשמות האלה שלפעמים מוטחות שלא בצדק בעיתון הארץ. מדובר בשגיאה. ידיעות מתקבלות, ואוטומטית מתורגמות ועולות לטווייטר. לקח (יותר מדי) זמן להבחין בבעיה ולהוריד את הידיעה. ואת הנזק שנעשה כבר לא ניתן לתקן. זה בטוח לא היה בכוונה. אופסי.
אבל זה בדיוק העניין. אני משוכנע גם שמארק צוקרברג לא מעוניין להחליש את יסודות הדמוקרטיה למטרות רווח, כפי שנוהגים להאשים אותו בדה מרקר. אז אולי המקרה הזה היה יכול לעורר קצת ענווה וחמלה במערכות העיתונים האלה? אם הם נכשלו בפיקוח על הכתבים שהם בעצמם מעסיקים, ולא הצליחו למנוע מהם לפרסם פייק ניוז עם השלכות הרסניות, אולי זה יעזור להם להבין שהמשימה של פייסבוק, יוטיוב וטוויטר - לפקח על תוכן שמיוצר על ידי מיליארדי משתמשים - היא מאד מורכבת וקשה?
ובכן.
אם פרק הפודקאסט של דה מרקר משבוע שעבר הוא אינדיקציה, הם עדיין לא הבחינו באירוניה ובמוסר הכפול. אפשר לראות את זה כבר מהאופן שבו הם ניסחו את תיאור הפרק. בשיחה עצמה הם בין השאר כינו את הרשתות החברתיות בתור מכונות להשמדה המונית, וקבעו שהמנכ״לים של החברות האלה צריכים להיות עכשיו בחקירות. לבסוף נעשתה גם קריאה לעובדים ישראלים בחברות האלה שחשים ייסורי מצפון, לפנות לדה מרקר כדי לחשוף את השחיתויות שמתבצעות שם. מעניין אם מי שהיה מעורב בהעלאת הידיעה השגויה לחשבון הטוויטר של הארץ הגיב לקריאה של דה מרקר.
מלחמה ופרסום באינטרנט
מטא דיווחו השבוע על תוצאות מאד חזקות בכל החזיתות. הגידול בהכנסות האיץ, לצד ירידה משמעותית בהוצאות. שנת היעילות הוכיחה את עצמה. ההתנהגות של המניה הזו בשנתיים האחרונות - מינוס 77% (!) בתוך 14 חודשים, ואז עליה של 260% (!) תוך שמונה חודשים, לאחת החברות הגדולות והמנותחות ביותר בעולם - מוכיחה שאין דבר שלא יכול לקרות בשוק ההון.
אבל האופטימיות נקטעה כשסמנכ״לית הכספים סוזן לי נשאלה איך הפעילות הגיאופוליטית ברחבי העולם משפיעה על עסקי הפרסום של מטא. אחרי הבעת הסלידה ממעשי האלימות הנוראים, ואמירה שהם משקיעים את המאמצים לשמור על השירותים של מטא פעילים ומאובטחים כי הם משמשים ככלי חיוני למידע ולחיבור והבעה בתקופה כזו, היא עברה לדברים הבאים:
ראשית, הייתי אומרת שעם תחילת הרבעון הרביעי, ראינו ביקוש חזק ממפרסמים בתחומי מפתח, כולל מסחר אונליין וגיימינג. עם זאת, אנחנו גם רואים יותר תנודתיות בתחילת הרבעון. זה חלק מהסיבה שהרחבנו את טווח תחזית ההכנסות שלנו כדי לשקף את חוסר הוודאות. וכך למשל, בעוד שאין לנו חשיפת הכנסות משמעותית באופן ישיר לישראל ולמזרח התיכון, הבחנו בהוצאת פרסום רכה יותר בתחילת הרבעון הרביעי, בקורלציה עם תחילתו של הקונפליקט, מה שמשוקף בתחזית ההכנסות לרבעון הרביעי שלנו.
קשה לנו לשייך התרככות בביקוש באופן ישיר למאורע גיאופוליטי כזה או אחר. באופן היסטורי, ראינו ביקוש רף יותר לאחר קונפליקטים איזוריים בעבר כמו למשל במלחמת אוקראינה. אז זה משהו שאנחנו ממשיכים לעקוב אחריו. שיקפנו את הטרנדים האחרונים ותגובות המפרסמים שראינו במסגרת תחזית הרבעון הרביעי שלנו, ששוב, אנחנו חושבים, משקפת את אי הוודאות הגדולה יותר והתנודתיות שצפויה בהמשך. אני רוצה להוסיף כאן, גם, שאנחנו מרוצים מהיסודות של העסק שלנו ומההתנהלות שלנו … אנחנו נמשיך להישאר ממושמעים ומפוקסים בעודנו מנווטים בסביבה תנודתית.
אז נראה שהם לא לגמרי מתנהלים ביקום מקביל. המניה של מטא ירדה לאחר פרסום הדו״ח, למרות התוצאות החזקות, וההשערה היא שבעיקר בעקבות הדברים האלה לגבי ביקוש רך וחוסר וודאות. מצד שני, התחזית לרבעון הרביעי עדיין משקפת צמיחה דו-ספרתית בהכנסות גם בחלק התחתון של הטווח, אז זו לא נשמעת כמו השפעה מאד חמורה. בינתיים.
מה שמעניין הוא שיום קודם לכן, כשאלפאבית, החברה האם של גוגל, דיווחה גם תוצאות. למרות תוצאות מאכזבות לגוגל קלאוד, עסקי הפרסום של גוגל הציגו ביצועים חזקים, בדומה למטא/פייסבוק. בתגובה לשאלה על השפעה של המצב במזרח התיכון, סמנכ״לית הכספים רות פורת אמרה דברים דומים לסוזן לי - הבעת סלידה על האירועים הטרגיים, תמיכה באנשים שלנו באיזור, ומחפשים איך המוצרים שלנו יוכלו לעזור בזמן הכואב הזה. אבל היא לא הוסיפה דבר מעבר לזה. רות פורת לא הזכירה השפעה על עסקי הפרסום של גוגל נכון לעכשיו.
מה שיעזור אולי להבין את הניואנסים כאן זה אולי מה שנאמר בשיחת האנליסטים של סנאפ, לגבי השפעת המלחמה על עסקי הפרסום שלהם:
מה שראינו מאז תחילת המלחמה במזרח התיכון הוא, מספר קמפיינים שבעיקר מוכוונים למותג השהו את ההוצאות שלהם בשלב המוקדם של המלחמה. אני יכול להוסיף שראינו הרבה מהקמפיינים האלה חוזרים לפעול. וההשפעה על הקצב היומי שלנו פחתה משמעותית כתוצאה מכך.
ראינו גם מספר קטן מאד של קמפיינים מגדילים את ההוצאה שלהם. ואחד הדברים שניסינו לעשות כשאנחנו חושבים על לתת מידע לגבי הרבעון הרביעי הוא, קודם כל, להיות שקופים לגבי מה שאנחנו רואים ברבעון עד כה.
אם נסתכל היסטורית, למשל, על מה שחווינו בתחילת המלחמה באוקראינה וההשפעה שהייתה לזה על העסקים וסביבת התפעול. אני חושב שהבנו שמלחמה היא דבר בלתי צפוי. וכתוצאה מכך, זה יהיה לא זהיר מצידנו לספק תחזית רשמית בסביבה כזו.
עם זאת, מה שעשינו לשם השקיפות, לקהילת המשקיעים, הוא לחלוק את התחזית הראשונית שלנו. והתחזית הראשונית הזו מניחה האצה לקראת הסוף. אבל ניסינו לקחת בחשבון כל מה שאנחנו יודעים נכון להיום לגבי ההשפעה של ההשהיות האלה
זה שופך קצת יותר אור על התמונה. חברות תכננו תקציבי פרסום לרבעון הרביעי כדי להעלות מודעות למותג שלהם. וכשמלחמה פורצת במזרח התיכון, בעיקר בהתחלה כשאי הוודאות היא גדולה לגבי המימדים שלה ולאן היא עלולה להתגלגל, הם משהים את ההוצאה הזו על פרסום. כשאירועים כאלה קורים, לאנשים אין מצב רוח או קשב לשמוע על מוצר חדש למטבח. גם מחוץ לישראל. ונשמע שההוצאות האלה על פרסום מותג (brand advertising) כבר מתחילות לחזור. וזה גם נשמע שסוג הפרסומות השני - פרסום ישיר, מודעות שמציעות למשתמש להוריד אפליקציה או לקנות מוצר מסויים, המשיכו להציג ביצועים חזקים.
ואנקדוטה אחרונה לגבי המלחמה ופרסום באינטרנט - האתר פוליטיקו דיווח שמשרד החוץ הישראלי רכש פרסומות ביוטיוב, כדי לקדם 75 סרטונים שונים שהם הכינו במסגרת מאמץ ההסברה. חלקם היו מעוררי מחלוקת, כמו למשל פרסומת של שיר ערש במסגרת תוכן לילדים, עם טקסט שהילדים לא יכולים לקרוא ומספר להורה שנמצא איתם על האסון ופשעי החמאס.
קטאר והשקעות טק
בינתיים, במהלך הימים האחרונים בטוויטר, ״אלגוריתם חופש הביטוי״ החליט להראות לי מודעות שמציעות ״Qatar Innovation״. אין בושה לאלגוריתם שמאחוריו המנהלים מתחבאים: קטאר היא מדינה שנבנתה על זה שהיה להם מזל עם המיקום הגיאוגרפי שלהם, לא על חדשנות.
הווארד לינדזן, שהוזכר מספר פעמים בבלוג הזה, כועס מאד מאז שהתחילה המלחמה. למרות שהוא גר באריזונה, יש לו הרבה חברים בישראל, הוא משקיע בסטארטאפים מקומיים, וביקר כאן רק בחודש שעבר (והתלהב מהשווארמה בתל אביב). בבלוג היומי שלו, שבזמנים רגילים עוסק בהשקעות ובטכנולוגיה, הוא כותב מדי יום לאחרונה על המעשים הנפשעים שביצע החמאס ועל המצב המורכב בישראל. ועל כמה הוא כואב וכועס.
הוא הביע כמה פעמים את האכזבה שלו מחבריו לקהילת משקיעי ההון סיכון, שלא משמיעים קול יותר נחרץ וחד משמעי לצד ישראל. ההשערה שלו היא שהרבה מהם גייסו כספים מערב הסעודית וקטאר (״אני מאחל לאף אחד שלא יהיה משקיע גרוע כל כך שייאלץ לקחת כסף מקטאר ומהסעודים״, הוא אמר באחד הפרקים האחרונים של הפודאקסט שלו).
ובאחד הימים הוא כתב את הציטוט שהבאתי למעלה - מה הקשר של קטאר לחדשנות. טור בבלומברג הסביר את זה בשבוע שעבר. לצד הזרועות שקטאר שולחת למערב בצורה של רכישת קבוצות ספורט או תרומה לאוניברסיטאות, בניסיון להלבין את עצמה, קרן העושר הקטארית מנהלת 450 מיליארד דולר של נכסים, ומשקיעה בקרנות הון סיכון ו private equity.
עם הקשיים ששנת 2022 הביאה איתה וההתייבשות במקורות ההשקעה, מנהלי קרנות וסטארטאפים גילו גמישות רבה יותר בגיוס כספים ממדינות ערב. מקרה ההרג של העיתונאי חשוקג'י יצר תדמית בעייתית לערב הסעודית, מה שגרם לקטאר להיראות כאלטרנטיבה שפויה יותר. ועכשיו מספרים שהמגמה מתהפכת. הריחוק היחסי של סעודיה מחמאס מביא לנהירה חזרה של מנהלי השקעות לריאד.
בהקשר הזה אפשר להזכיר שלפני שנה קרן ההשקעות הקטארית השקיעה בחברת האבטחה סניק, שהוקמה ע״י פאונדרים ישראליים ששירתו בחיל המודיעין וכביכול השתמשו בידע ובכלים שרכשו שם. ההשקעה הזו הרימה גבות כבר אז, ואירועי החודש האחרון ממחישים למה.
ולעומת הנחרצות של הווארד לינדזן, הטור בבלומברג ריאיין כמה מנהלי השקעות שמסבירים כמה המצב הזה מורכב. הדיאלוג בין ישראל לנסיכויות המפרץ וסעודיה בשנים האחרונות גרם להם להרגיש בנח לגייס כספים ולבנות מערכות יחסים באיזור. הם גם מזועזעים מהאירועים שקרו, אבל נמצאים בפוזיציה מאד מאתגרת.
דוגמא שממחישה את האתגר היא הסיפור סביב הכנס WebSummit, שהמנכ״ל שלו כתב דברים שהביעו גם אמפתטיה לחמאס. הרבה חברות גדולות ביטלו את הקשרים שלהם עם הכנס, כולל גוגל ואינטל. כמה משקיעים מובילים גם השמיעו קריאה לא להשתתף בכנס, כמו קית׳ ראבוי, דיוויד מרקוס וגארי טאן. בעקבות הלחץ, המנכ״ל פירסם התנצלות ופרש מתפקידו. הכנס עדיין צפוי להתקיים בליסבון ובקטאר, ללא הספונסרים הגדולים.
השאלה הגדולה היא האם מדובר בחיכוך ומתיחות זמנית, ובסוף הצרכים העסקיים ינצחו ומערכות היחסים ייבנו מחדש בשנים שלאחר המלחמה. או שמדובר באירוע מכונן שירחיק מנהלי כספים אמריקאיים מקטאר (ואולי סעודיה).
המלצות מהעבר
Non-Player Characters
זה הולך ונהיה קשה יותר להבחין בין בני אדם לבין בוטים, לא רק בגלל שבוטים נעשים יותר דומים לבני אדם, אלא גם בגלל שבני אדם נהיים יותר דומים לבוטים.
ככל שידע הפסיכולוגיה האנושית מתפתח, אלגוריתמים נהיים טובים יותר בעיצוב החוויה האנושית. היכנסו לרשת חברתית ותראו את אותה קבוצת אנשים זועמת מדי יום בגלל דברים מאותו סוג, כמו שעון.
עליית התנהגות הכמו-בוטים במהלך העשור האחרון הובילה ליצירה של meme: ה-NPC, דמות בלי-שחקן (Non-Player Character). במקור מונח שמתאר דמויות במשחקי וידיאו שההתנהגות שלהם נשלטת לגמרי על ידי המחשב, ועכשיו משמש גם כדי לתאר בני אדם בעולם האמיתי שמתנהגים באופן צפוי כמו NPC במשחק וידיאו - מגיבים לפי תסריט כתוב מראש, ומתנהגים בצורה שנראית אוטומטית וחסרת חשיבה.
באופן טבעי, כולם מאמינים שהיריבים הפוליטיים שלהם הם NPC, ואף אחד לא חושד שהוא עצמו כזה. אבל להיות NPC זה לא סביב מה אתם חושבים או עושים, אלא סביב איך אתם מחליטים מה לחשוב או לעשות. וכשבוחנים לפי הסטנדרט הזה, כולנו, במידה מסויימת, NPC.
וזו הסיבה: נהוג להתייחס למוח כאל מכונת חשיבה, אבל לרוב הוא ההיפך: מכונה שמנסה לעקוף חשיבה. זה בגלל שקוגניציה עולה הרבה זמן וקלוריות, שבעבר האבולוציוני שלנו היו משאבים במחסור.
בשל כך, המוח התפתח להיות ״קמצן בקוגניציה״. הוא פועל לפי עיקרון המאמץ המינימלי, ועושה קיצורי דרך בחשיבה ובתפיסה שבונים מודל מנטלי סביר אבל מאד מפושט (ויעיל) של העולם.
אנשים שהם NPC הם, לכן, כאלה שעושה בדיוק מה שהאדם התפתח לעשות. במקום לבזבז זמן ואנרגיה כדי לזהות מה נכון, הם לוקחים קיצורי דרך ל״אמת״, עושים אאוטסורס לאמונות שלהם ואוטומציה לתהליך הסקת המסקנות.
להרבה מאיתנו ברור שרבים מאלו שלוקחים חלק בעצרות התמיכה בחמאס באוניברסיטאות מובילות באמריקה הם סוג של NPC. די ברור שהם לא התעמקו בהיסטוריה של מדינת ישראל והסכסוך היהודי-ערבי לפני שקבעו את דעתם בנושא. הם ככל הנראה מעולם לא שמעו על גוש קטיף או אריאל שרון או יאסר עראפת. וזה אירוני שזו אותה קבוצת אנשים שמפגינים בעד קהילת ה LGBTQ, מקפידים שכל אחד יכונה ב-pronouns הנכונים, או מקיימים דיונים על איך לזהות ולהימנע ממיקרו-אגרסיות. ומשם ממשיכים לעצרת שקוראת להרוג את כל היהודים.
אם בעצם זה שאני יודע מה הדעה של מישהו לגבי רק אחד מרשימה ארוכה של נושאים מורכבים, למשל - הפלות, אמונה דתית, נישואים חד-מיניים, נשיאת נשק, מדיניות מיסוי, המלחמה בתימן, ג׳ו ביידן, זכויות מיעוטים, משבר האקלים, הסכסוך הישראלי-ערבי, חיסונים, סמכויות בית המשפט העליון - אני יכול לדעת בוודאות מה הוא חושב על כל שאר הנושאים, אז יש סיכוי טוב שהוא למעשה מתנהג כמו NPC. הוא כנראה לא הפעיל חשיבה מקורית כדי לגבש את הדעות שלו. כמו שכריס וויליאמס הסביר בפודקאסט של ג׳ו רוגן:
זה אומר שיש מעט מאד אנשים שמבצעים חשיבה מקורית. ובגלל שרוב האנשים מרגישים שצריכה להיות להם דיעה על כל דבר, כי זה העולם שאנחנו חיים בו כרגע, בעוד שמעט מאד אנשים טורחים לחשוב בעצמם ולעשות מחקר, אנשים פשוט מאמצים את הדיעה של מוביל החשיבה האהוב עליהם. אז אפשר בעצם לטעון שמלחמת התרבויות היא שתי צבאות של NPC-ים, שנשלטים על ידי מעט מאד פיתומים שבאמת חושבים בעצמם.
זה די עצוב. אבל מה שיותר עצוב הוא להבין שכולנו מתנהגים ככה. בשבוע שעבר כתבתי על אפקט ההילה, שכהנמן מסביר שאנחנו עושים כדי להקטין את העומס הקוגניטיבי עלינו. הרבה יותר קל לתייג את הפוליטיקאי הנערץ עלינו כמושלם, ולמצוא תירוצים והצדקות לכשלונות שלהם (ולהיפך, לתייג פוליטיקאי שאנחנו לא אוהבים כגרוע וכושל, ולמצוא הסברים למה לא מגיע להם קרדיט גם על ההצלחות שלהם).
אז הנה תרגיל מחשבתי - אם מישהו יידע את העמדה שלכם רק לגבי אחד מהנושאים שכתבתי למעלה, האם הם יכולים לנחש את העמדה שלכם לגבי כל שאר הנושאים? האם הם יוכלו לנחש איזה עיתון אתם קוראים? ולמי הצבעתם בבחירות? אני יודע שאני בעצמי נכשל במידה מסויימת במבחן הזה.
והמטרה של הפוסט שמתוכו ציטטתי בפתיחה היא לשכנע אותכם להיות מודעים לזה, ולא להפוך את עצמם ל-NPC. הוא מסביר שהאינטרנט מציע קיצורי דרך שונים ל״אמת״, והדרך שכל אחד בוחר קובע איזה סוג NPC הוא יהפוך להיות. בהמשך הוא מפרט על חמישה זנים עיקריים. וכנראה שגם אתם התרגלתם לבצע לפחות אחד מקיצורי הדרך האלה בעצמכם, מה שאולי יעזור לכם לזהות בעיות באופן שבו אתם קובעים את העמדות והאמונות שלכם.
דפוס ההתנהגות ה-NPC הראשון שהוזכר בפוסט הוא הקונפורמיסט. הוא תמיד תומך בדבר העכשווי. לרוב עם נטיות מאד ליברליות. זה סוג הסטודנטים בעצרות תמיכה בחמאס שתיארתי למעלה. באופן מעניין, הרבה מאלו שהיו בעצרת בברקלי השבוע היו עם מסיכה (כן, באוויר הפתוח, שלוש שנים לאחר שהחלו החיסונים נגד קוביד), בעודם צועקים בעד החמאס.
עוד דפוס התנהגות למשל הוא זה שמחפש את הממוצע. הוא תמיד מניח ששני הצדדים מגזימים, ואף אחד לא לגמרי צודק. הוא מחפש את האמת באמצע. זו גם יכולה להיות בעיה, כמו במקרה האירוני שבתמונה פה. או כמו יו״ר האו״ם שמביע סימפתטיה למניעים למתקפה של חמאס.
אבל מה שעצוב עבורי היה להבין שגם אני בעצמי מתנהג בהתאם להטיות האלה, כשזה נוגע לדברים שאני מבין בהם הרבה פחות מהסכסוך הישראלי-ערבי. אני לא יודע הרבה על המלחמה בתימן למשל. או בסודן. או בין ארמניה לאזרבייג׳אן. בקושי על הרבה ויכוחים פנימיים שקורים באמריקה, וגרתי שם כמה שנים.
ההמלצה בסוף הפוסט היא לדעת להבחין בין שלוש קבוצות של נושאים. נושאים שוליים הם כאלה שלא מאד אכפת לך מהם. רוב הדברים צריכים להיות בקבוצה הזו. נושאים משניים הם דברים שמעניינים אותך, אבל לא מספיק כדי להשקיע את האנרגיה שצריך כדי להבין אותם עד הסוף. זה בסדר בשבילך לקחת קצת קיצורי דרך ולפתח הבנה פשטנית. נושאים עיקריים - אלה נושאים שמאד מאד אכפת לך מהם. חשוב לך להבין אותם עד הסוף. את כל הפרטים והניואנסים. זה שווה את הזמן והאנרגיה והקלוריות שיידרשו למחקר וחשיבה.
כשאתם עומדים לגבש דיעה, תשאלו את עצמכם קודם האם זה על נושא עיקרי, משני, או שולי. בנושאים שוליים, תשמרו על שתיקה. בנושאים משניים, תשמרו על צניעות. בנושאים עיקריים, תפגינו תשוקה.
המוח שלכם תמיד ינסה לחסוך זמן בגיבוש של אמונות - ככה הוא עובד - אבל הדרך הכי טובה לחסוך זמן היא לא לקחת קיצורי דרך ל״אמת״, אלא לא לקחת שום דרך בכלל. אם אתם רוצים להפסיק להיות NPC, פשוט אימרו ״אין לי מושג״ לכל הנושאים שלא נוגעים אליכם. וזה ישאיר לכם את הזמן לא להיות NPC בכל הנושאים שכן חשובים לכם.
ברנינג מן כאלטרנטיבה
אוקיי תהיו איתי רגע.
יולי 2023 היה הקיץ התל אביבי הראשון שחוויתי במלואו מאז שחזרתי לגור בישראל. החום הכבד והלחות, שממשיכים גם בלילה, יום אחרי יום אחרי יום. באיזשהו שלב חשבתי לעצמי שתל אביב מרגישה קצת כמו ברנינג מן, הפסטיבל שנערך כל שנה באמצע המדבר בנוואדה. אנשים בלבוש מינימלי, מכוסים בשכבה נוצצת של זיעה, נוסעים באופניים על האספלט הרותח, ממעטים לשהות בחוץ במהלך היום ויוצאים לחגוג אחרי רדת החשיכה.
נזכרתי בזה בימים האחרונים כשראיתי את אופרציית חמ״ל המזון המדהימה שקורית מחוץ למסעדת האחים, שפועלת לצד חמ״לי סיוע רבים שעושים עבודה מדהימה ברחבי המדינה, וחשבתי בחיוך שההפיכה של ישראל לברנינג מן הושלמה.
כל זה נכתב חצי-בצחוק, ואתם יכולים להתייחס לקטע הזה כסוג של אסקפיזם. אבל ההמלצה כאן היא על שיחה שערך ב-2018 הכלכלן ראס רוברטס עם המנכ״לית של ברנינג מן, מריאן גודל. זה היה מרתק לשמוע את השאלות שמסקרנות כלכלן, עם נטיות ליברטריאניות, בהקשר לאופן שבו הפסטיבל הזה מתנהל. התווית שהודבקה לו היא פסטיבל של היפים. הוא התחיל משני אנשים ששרפו דמות קטנה על חוף בסן פרנסיסקו ב-1986, והפכו את זה למנהג. כמות האנשים וגודל הפסל שנשרף הלכו וגדלו משנה לשנה, עד שלבסוף הם נאלצו לצאת מסן פרנסיסקו, ומיקמו את הפסטיבל במדבר של נוואדה. צפונית לעיירה רינו, ברנינג מן היום היא עיר של 75,000 איש שקמה באמצע המדבר בשבוע האחרון של אוגוסט, ולאחר מכן נעלמת כאילו לא הייתה.
עשרת העקרונות של ברנינג מן באים לידי ביטוי בהרבה מובנים באווירה הנוכחית במדינה. אחד מהם הוא ״כלכלת המתנות״. הדברים היחידים למכירה בברנינג מן הם קפה וקרח. המשתתפים מצופים לדאוג לעצמם לאוכל, מים, סידור לינה, מקלחת, וכל שאר הציוד שיצטרכו. אסור לאף אחד להציע שום דבר למכירה. הפסטיבל מעודד נתינת מתנות, אבל לא בתור סחר חליפין. מתנות ללא ציפיה לתמורה. המחנות הגדולים לקחו את זה מאד רחוק, ואחד מהם למשל מטיס מברקלי כיכרות לחם לקראת יום חמישי בבוקר, ומציע בראנץ׳ המוני שבו מוגשים מעל אלפיים פרוסות של פרנץ׳ טוסט. כמובן שבחינם לכל מי שעובר בסביבה. זה מה שפס הייצור מחוץ למסעדת האחים הזכיר לי.
עקרונות אחרים הם הסתמכות-עצמית רדיקלית. אין שירותים או מוצרים למכירה בפסטיבל. והנהלת הפסטיבל היא צוות מאד קטן, שמסתמך בעיקר על עבודה של מתנדבים מקרב המשתתפים הקבועים של הפסטיבל. זה מתחבר לעיקרון המאמץ הקהילתי. הרבה מתפתח באופן אורגני. בפודאקסט, רוברטס שאל למשל מי אוכף את זה שאסור למכור מוצרים ולהשתמש בכסף בפסטיבל. גודל הסבירה שאין פקחים מטעם הפסטיבל, ומשתתפי הפסטיבל כנראה ידווחו על זה. אחריות אזרחית היא עוד אחד מהעקרונות.
ואולי גם חברי ממשלת ישראל צריכה להאזין לפודקאסט. אם בכל מקרה האזרחים צריכים להסתמך על עצמם באופן רדיקלי כדי לספק ולשנע ציוד ומזון לחיילים, וכדי לספק מקום מגורים ואת הצרכים של המפונים מעוטף עזה וגבול לבנון, ולדאוג להסברה ולחינוך ולתמיכה נפשית ולכיתות כוננות בערים וכו׳, והכל מתפתח אורגנית, ומתבצע ללא תמורה ותשלום - אז אולי אפשר לסגור את משרדי הממשלה המיותרים ולבטל את כל גביית המיסים. במקום זה נשלם 400 דולר כדמי כרטיס למדינת ישראל, המדינה תספק לנו קפה, קרח ובתי שימוש, ועם כל השאר כבר נסתדר לבד. סוף סוף מודל שליברטריאניים וסוציאליסטיים יכולים להסכים עליו. אני צוחק כמובן. אבל אולי?
לקראת סוף השיחה רוברטס מספר שבתור יהודי דתי, גם בקהילה שלו נהוג למשל לבשל עבור משפחה כשנולד להם ילד חדש, או להסיע לבית חולים כשצריך, ואין סיכוי שתשלום יהיה מעורב במשהו כזה. ומנהגים דומים קיימים גם בקהילות דתיות אחרות. ובנוסף, החגיגות המשותפות ורגעי השמחה כשפסל האיש נשרף בשבת בלילה, שמסתיימים ברגע של התכנסות ומעין צער משותף כששורפים את המקדש בשקיעה של יום ראשון, מזכירים לרוברטס מנהגים של הרבה דתות. הקהילתיות והחוויה המשותפת הזו עם עוד המוני אנשים היא אולי מה שמושך הרבה אנשים לדת מלכתחילה. ההשערה שהוא מעלה היא, שבגלל שיש הרבה אנשים שנרתעים מדת, מסיבות של רציונליות או תרבות, ברנינג מן מציע מעין אלטרנטיבה קלילה יותר, שעדיין מספקת את החיבור הזה והתחושה של משהו נשגב או גדול יותר. מחשבה מעניינת.
תזכורת: שום דבר כאן הוא לא עצת השקעה. אפשר לקרוא את הדיסקליימר המלא כאן.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
non-player-characters
תובנה נהדרת.
גורווינדר מעולה. התייחס למצב בפוסט האחרון https://gurwinder.substack.com/p/debunking-myths-about-israel-and