מהדורה 13: מאט לוין על פרנק וסם בנקמן-פריד, הסאבסטאק של סאם בנקמן-פריד, מגייסים בשקט, למה לקרוא בכלל, ביל גורלי ולרדוף אחרי חלום
מהדורה 13: מאט לוין על פרנק וסם בנקמן-פריד, הסאבסטאק של סאם בנקמן-פריד, מגייסים בשקט, למה לקרוא בכלל, ביל גורלי ולרדוף אחרי חלום
״שום דבר לא יעשה אותכם מצליחים יותר מאשר לעשות משהו שאתם מאד אוהבים, בגלל שאתם תעבדו יותר קשה מכל אחד אחר. זה לא ירגיש כמו עבודה, זה ירגיש כמו כיף.״
דברים שנתקלתי בהם השבוע
מאט לוין על פרנק
מאט לוין הוא אולי אחד הכותבים הפיננסיים המעמיקים והמצחיקים ביותר בוול סטריט. בטור האחרון של Money Stuff הוא הסביר שהבנק ג׳יי פי מורגן צ׳ייס קנו את פרנק, שירות לבקשת סיוע כלכלי ברישום לקולג׳, כדי למנף את הקשר הזה שהם יוצרים עם לקוחות צעירים לפתיחת חשבון בנק ובהמשך לקיחת משכנתא. לוין מסביר שלמעשה ג׳יי פי מורגן שילמו 175 מיליון דולר בשביל רשימת מיילים, ״ובתור הבעלים של רשימת מיילים בעצמי, הטרנזאקציה הזו מעניינת אותי״. הסיפור הסתבך שלמדנו לאחרונה שג׳יי פי מורגן תובעים את היזמת צ׳ארלי ג׳אביס על הונאה, בטענה שניפחה את כמות המשתמשים של פרנק.
מאט לוין הוא עורך דין בהכשרתו, ונבר בכתבי התביעה ההדדיים שג׳יי פי מורגן וג׳אביס הגישו אחד נגד השניה. הטור שלו מציג בצורה משעשעת את מה שמצא שם. התביעה של ג׳יי פי מורגן מאשימה את ג׳אביס בהונאה - הדבר הראשון שעשו אחרי הרכישה היה לשלוח קמפיין שיווקי למדגם אקראי של 400,000 מתוך למעלה מ-4 מיליון היוזרים של פרנק. רק 103 משתמשים לחצו על הקמפיין. (״בתור הבעלים של רשימת אימייל אני יכול להגיד: זה לא click rate טוב״).
אם רציתם את הפרספקטיבה שלי: אופטיקאי מדופלם עדיין רחוק מ-400,000 מנויים, ובכל זאת יש הרבה יותר מ-103 עוקבים שפותחים כל אימייל שאני שולח. הבנק טוען ששיעור קליקים של 0.026% העלה את החשד שמדובר ברשימת משתמשים מזוייפת ולכן הם התחילו בחקירה יסודית, בעיקר של קריאת האימיילים ההיסטוריים של פרנק שעכשיו היו שמורים על השרתים שלהם. זה העלה כמה ממצאים מוצלחים!
במסגרת ה due dilligence ג׳אביס סיפרה לג׳יי פי מורגן צ׳ייס שלפרנק יש 4.25 מיליון משתמשים, כשבעצם היו להם פחות מ-300,000 לקוחות. כדי לאמת את הטענה ולהשלים את העסקה, הבנק ביקש לראות את רשימת המשתמשים - שם פרטי, שם משפחה, כתובת, אימייל, תאריך לידה, טלפון וכו׳. ג׳אביס התחילה מלשלוח מייל למנהל פיתוח בחברה, עם לינק לאתר שמסביר איך ליצור רשימה סינטטית של משתמשים לפי התפלגות דמוגרפית של כל מיני פרמטרים. בפגישת זום היא הרגיעה אותו שאף אחד לא יסיים ב״סרבל כתום״ בגלל זה. הוא עדיין סירב.
ג׳אביס המשיכה ופנתה לפרופסור ל Data Science שיעזור לה במשימה. היו לה דאגות כמו האם הרחובות יהיו באמת קיימים באותה עיר והאם הכתובות מייל ייראו אמיתיות (״אחרת בשביל מה בכלל אנחנו עושים את זה״). היא לבסוף שילמה לו 18 אלף דולר ושביקשה שישלח חשבונית עם שורה אחת בלבד - data analysis. זה היה מספיק טוב בשביל לשלוח לג׳יי פי מורגן ולהשלים את העסקה.
אבל זה לא נגמר כאן - ג׳אביס לכאורה סיפקה רשימה של 4 מיליון כתובות אימייל מזוייפות, וזה היה עלול לעורר חשד כשג׳יי פי מורגן ינסו לשלוח להם מיילים. לכאן ג׳אביס לכאורה המשיכה ורכשה רשימות של מיליוני מיילים אמיתיים מסוכנויות שיווק. מאט לוין מסכם:
אז בעצם פרנק שילמה בסך הכל $175,000 לרשימה של כתובות אימייל, ואז מכרה את אותה רשימה לג׳יי פי מורגן תמורת 175 מיליון דולר, תשואה על ההשקעה של בדיוק 99,900%. איזה ארביטראז׳! האינטואיציה היא שרשימה של 4 כתובות מייל שאיתם יש לך קשרי לקוחות חמים שווה בערך פי 1,000 מרשימה של 4 כתובות מייל אקראיות שגירדת מהתחתית של האינטרנט. ג׳אביס לכאורה גירדה את הכתובות האלה מממעמקי האינטרנט, הלבישה אותם כלקוחות פעילים של פרנק, ואז מכרה אותם לג׳יי פי מורגן ב 1,000x. יופי של דבר.
לינק למאמר (דורש מנוי לבלומברג, אבל אפשר להירשם ולקבל גישה למאמר אחד בחינם)
הבלוג של סאם בנקמן פריד
לא התייחסתי בחודשיים האחרונים לפרשיית FTX, אני חושב שהיא מאד מעניינת ומכוננת, אבל הרגשתי שיש יותר מדי רעש וניחושים ופחות מדי מידע אמיתי כשעוקבים אחרי כל פריט מידע חדש ברמה יומית או שבועית, אפילו שהסיפור עצמו מרתק. במבט לאחור יצופו הפרטים החשובים. עם זאת, סאם בנקמן-פריד פתח לעצמו סאבסטאק (sambf.substack.com), ובתור מי שמתחזק סאבסטאק משלי בשנה האחרונה, הייתי חייב לבדוק מה יש לקולגה החדש שלי לומר.
הפוסט הראשון נקרא “FTX Pre-Mortem Overview”, ומאט לוין מתייחס גם אליו בחלק השני של המאמר על פרנק. SBF (אפשר לכנות אותו סב״פ?) מציג שם מעין מאזן של FTX US, החברה הבת ששירתה לקוחות אמריקאיים והייתה בבעלות של FTX International, וטוען ש FTX US הייתה נזילה. טוב זה לא בדיוק מאזן, אבל זה צילום מסך של טבלה באקסל שאמורה להמחיש את הנקודה הזו. אני חושב שבפוסטים הראשונים בבלוג שעסקו ב״כמה שווה עסק״ יצרתי מאזנים יותר רציניים מזה.
בכל מקרה, הנקודה שהוא מנסה לטעון היא שלקוחות אמריקאיים עדיין יכלו לקבל בחזרה 100 סנט על כל דולר של נכסים שהפקידו, והיחידים שנפגעו הם זרים שהפקידו כסף בחברה זרה שסב״פ ניהל מבהאמה. הסיבה שהוא מנסה לטעון את זה היא כדי להראות שאין סמכות משפטית לתובעים אמריקאיים להעמיד אותו לדין, אם הנזק נגרם רק ללא-אמריקאיים ע״י חברה לא-אמריקאית מחוץ לארה״ב.
עיקר הפוסט של סב״פ הוא סביב מה שקרה ל FTX International. הטיעון לגבי החברה הבת האמריקאית (“FTX US היא נזילה ותמיד הייתה״) הוא הכרחי כי אם הוא לא נכון אז כל השאר לא רלוונטי, ולרשויות החוק האמריקאיות יש סמכות מלאה לטפל בחברה. לכן הוא מציין אותו, ועובר להציג את הגרסא שלו למה שקרה לבורסה הבינלאומית שניהל.
מאט לוין (באותו מאמר שקישרתי למעלה ומדבר על פרנק) מציע קריאה מודרכת לאורך הטיעונים, ומסכם במילים האלה:
ברמה מסויימת זה משוגע. FTX הלוותה מיליארדי דולרים של כסף - של כסף אמיתי, כסף של לקוחות - לאלמידה כנגד ערימת נכסים עם שווי מוערך של מיליארדי דולרים, אבל הנכסים האלה היו בעיקר altcoins, בעיקר הימור מסוכן מאד על העתיד של הקריפטו. הם יכלו ללכת לאפס בהרף עין, ולחלקם זה באמת קרה. FTX הלוותה מיליארדי דולרים לאלמידה כנגד נכסים שיכלו ואכן התאדו בגלל ש CZ צייץ דברים מרושעים עליהם. אה אבל אלמידה הייתה מגודרת! היא גידרה את עצמה ע״י שורט על אפל. הם יכלו לפשוט רגל רק בתרחיש שבו הנכסים שלהם איבדו את הערך שלהם - בגלל טוויט מרושע - אבל אפל לא. מה היו הסיכויים של דבר כזה? גבוהים מאד! נו באמת.
עדיין אני מניח שזו סוג של הגנה? ההגנה היא: ״לאלמידה היו נכסים, לנכסים האלה היה שווי שוק, אני חשבתי שהשוויים היו אמיתיים, חשבתי שהם היו מגודרים, ושהשוק זז נגדם. אתם אולי עשויים לחשוב שהנכסים של אלמידה היו אפוני פלא חסרות ערך, וזה מה שהתברר בסוף, אבל באותו הזמן אני הייתי מאמין תמים, אז חשבתי שזה בסדר להלוות כסף כנגדם״. זה לא סיפור מאד טוב, אבל זה יותר טוב מ״פשוט גנבתי את הכסף״, ונראה שזה מה שהוא הולך איתו.
לינק לפוסט (של סב״פ)
מגייסים (עובדים) בשקט
לאחר ש “quiet quitting״, להפסיק לעבוד רק בלי לספר לבוס שלכם, הפכה לטרנד של 2021, גארטנר חוזים שב-2023 אנחנו הולכים לראות תופעה אחרת: “quiet hiring״. כולם חוששים מאי הוודאות הכלכלית, ורוב הארגונים ממוקדים ביעילות ושמירה על משמעת תקציבית. כבר אין צ׳ק פתוח לגיוס של עובדים, אבל מצד שני הרבה מנהלים יתמודדו עם מחסור בטאלנט וכח אדם.
המשמעות של ״גיוס שקט״ היא לא גיוס של עובדים לפרוייקטים חדשניים, אלא בעיקר סביב צרכים מיידיים שנדרשים בשביל התפעול השוטף של העסק. בהרבה חברות משתמשים בביטוי ״to keep the lights on״ כדי לתאר סוג כזה של משרות. הדרך לעשות ״גיוס שקט״, בתקופה שבה קשה להשיג headcount, היא על ידי שימוש בפרילנסרים (כתבתי על זה ב״פרינלסרים במהלך האטה כלכלית״), או על ידי תוספת אחריות לעובדים הקיימים בחברה.
חוויתי משהו דומה לאחר המשבר של 2008 - בסוף השנה החברה הפסיקה לגייס עובדים, ביטלה בונוסים והעלאות שכר, ובוקר אחד נעלם התה בטעמים מהקפיטריה (נשארו רק תיונים פשוטים). בחצי השני של 2009 התחילו להיכנס פרוייקטים חדשים, והיה מדובר אז במכירת תוכנה on-premise, וכל לקוח חדש היה כרוך בהרבה עבודת פיתוח, בדיקות והתקנות. לאור הקפאת הגיוסים הופעל על הצוותים הרבה לחץ לעשות שימוש בפרילנסרים, שהיו מורשים להגיע למשרדי החברה רק פעם או פעמיים בשבוע (כדי שלא יסווגו כעובדים). זה לא ממש עבד, בלשון המעטה.
לא היו כלים נוחים ל collaboration כמו סלאק וזום, היינו צריכים לדבר בטלפון ומדי פעם לשלוח אחד לשני אימיילים עם קטעי קוד. לא היה גיטהאב או AWS, כלי הפיתוח וסביבת העבודה היו מותקנים במשרדי החברה, והפרילנסרים היו צריכים להשתלט מרחוק על מחשב בתוך הרשת הארגונית. זה עבד בצורה איטית ומתסכלת כמו שאתם מדמיינים. התסכול היה גדול לשני הצדדים - גם הפרילנסרים שלא הצליחו לייצר תפוקה, וגם אנחנו עובדי החברה שבסוף מצאנו את עצמנו עושים בעצמנו את העבודה שיועדה לפרילנסרים. מצד שני, המצב מאד שונה היום, וחברות שימצאו דרך אפקטיבית לשלב פרילנסרים בתהליכים שלהם אולי ייצאו נשכרות ויעילות יותר מהמשבר הזה. זו גם התיזה שמיכה קאופמן, מנכ״ל פייבר, ניסה להציג לאחרונה.
לגבי ״גיוס שקט״ בקרב עובדי החברה, הכתבה מזכירה דוגמאות מתסכלות כמו לדרוש ממנהלים להשתתף ברוטציה של עבודה במחסן, אבל יכולות להיות גם הזדמנויות בכיוון ההפוך. ב-2009 רק התחלתי את הקריירה שלי, הייתי צעיר ורעב, ודי מהר הגעתי לנהל צוות יחסית גדול עם הרבה אחריות. אני כמובן רוצה לחשוב שגם לכישרון וליכולות שלי היה חלק בזה, אבל אני מתאר לעצמי שזה עזר להיות עובד חרוץ שיכול ״לסגור הרבה פינות״ בתקופה שבה מנהלים נדרשו למצוא דרכים לעשות יותר עם אותה כמות של כח אדם.
מה אתה קורא?
אני מנסה לקרוא הרבה ספרים. אני גם נהנה מזה, אבל גם באמת מאמין שזה קריטי כדי לצבור חוכמה וידע והבנה של העולם. אני מאד מסכים עם האמירה הבוטה של צ׳ארלי מאנגר:
״בכל חיי, לא היכרתי אף אדם חכם שלא קרא כל הזמן - אפס, אף אחד … אם אתה רוצה חוכמה, אתה תקבל אותה בישיבה על התחת. זו הדרך שבה זה מגיע.״
(אין ספק שהוא לא מאמין גדול ב audiobooks, אני מודה שגם לי הם לא עובדים).
התחלתי את הפינה הזו במהדורה כדי לשתף בספרים שנהניתי לקרוא בעבר ולמדתי מהם תובנות מעניינות. מצד שני, מהדורה חדשה מתפרסמת כל יום שישי, ואני לא בטוח כמה ערך העוקבים מקבלים מהפינה הזו. אני לא חושב שהרבה מכם באמת ממהרים לקרוא בכל שבוע את הספר שהמלצתי עליו.
בשבועות האחרונים מצאתי את עצמי נהנה מאד לכתוב את שאר החלקים של המהדורה, ובכל שבוע דוחה את החלק הזה לסוף. בעיקר כי זה התחיל להרגיש לי יותר ויותר חסר טעם להגיש book report בכל שבוע.
יש לי כמה מחשבות על מה לעשות עם הפינה הזו במקום. אולי אבחר ספר שהיה מאד משמעותי עבורי ואתמקד בחלקים שונים שלו במשך מספר שבועות. או שאולי במקום המלצה על ספר אתן בכל שבוע עוד ״המלצה מהעבר״. בזמן שאני מהרהר בשינוי הזה, החלטתי להוציא השבוע לחופשה את העורך של מדור ״מה אתה קורא?״, ובמקום זה להסתפק בלינק לעוד 12 דברים שצ׳ארלי מאנגר אמר על קריאה. צפו לעדכונים לגבי הפינה הזו בשבוע הבא.
המלצה מהעבר
הרצאה מעוררת השראה שגם מזכירה דברים שהופיעו במהדורות קודמות: ביל גורלי נתן ב-2018 הרצאה בבית ספר למנהל עסקים של אוניברסיטת אוסטין (שם הוא בעצמו למד ב-1993), תחת הכותרת ״לרדוף אחרי חלום: איך להצליח ולשגשג בקריירה שאתם אוהבים״. היו שם כמה סיפורים מעניינים ומעוררי השראה. אחד מהם הוא של דני מאייר שהקים מספר מסעדות מישלן בניו יורק, ובנוסף את רשת הבורגרים שייק שאק (שהרבה ישראלים שאני מכיר אוהבים לפקוד כשהם מגיעים לניו יורק).
עוד דמויות מעוררות השראה שביל גורלי הזכיר הם קתרינה לייק, המייסדת של סטיץ׳ פיקס (שעליה כתבתי במהדורה הקודמת), וגם סאם הינקי שניסה להביא את קונספט המאניבול לכדורסל, ולפי הגירסה של גורלי פוטר מפילדלפיה בגלל שלא הייתה להם הסבלנות לחכות את מספר השנים שהיה צריך כדי שהתכנית שלו תעבוד. כתבתי בשנה שעברה פוסט על ״מאניבול בכדורסל״ שעסק בשלשות (שיעורי בסיס וסטף קרי), והזכרתי במהדורה מספר 6 את שיין באטיה והמאמר של מייקל לואיס עליו (הכוכב שלא רואים בסטטיסטיקה).
המסר הראשון של ביל גורלי דרך הסיפורים האלה הוא למצוא תחום שיש לכם תשוקה מאד גדולה - הרבה אנשים (ובמיוחד כאלה שלומדים מנהל עסקים באוניברסיטאות נחשבות באמריקה) נמשכים למקצועות שיש בהם יוקרה ומשכורת גבוהה. אבל אם תעשו משהו שאין לכם תשוקה אליו, אתם תישחקו. לא הרבה אנשים עושים תואר במנהל עסקים כדי לפתוח מסעדה, למכור בגדים או לנהל קבוצת כדורסל. אבל הדוגמאות שלו מביאות אנשים שמצאו שם תשוקה גדולה ובנו קריירות מרשימות.
המסר השני הוא ללמוד באובססיביות כדי להפוך למומחים הכי גדולים בתחום שלכם. זה אמור להיות אפשרי אם בחרתם תחום שמעניין אותכם ואתם נהנים לעסוק בו. המסר השלישי הוא להתאמץ כדי למצוא מנטורים בתחום - בוב דילן תפס טרמפים לאורך 1,200 מייל ממינסוטה לניו יורק כדי לפגוש את האליל שלו, שאחר כך גם הכיר אותו למפיק של אריתה פרנקלין ובילי הולידיי. קטרינה לייק הצליחה להחזיר מפרישה את מי שבנה את מנוע וצוות ההמלצות בנטפליקס כדי שיבנה את אלגוריתם המלצות הבגדים של סטיץ׳ פיקס.
מקווה שזה היה מספיק כדי לשכנע אותכם להקדיש שעה ולצפות בהרצאה, כל הסיפורים מעניינים והדרך שבה ביל גורלי מציג אותם היא מאד מעוררת השראה.
דבר אחרון לסיום - ההרצאה מביאה גם את הסיפור המרשים של קתרינה לייק בסטיץ׳ פיקס, דרך שלטעמי הסתיימה מוקדם מדי (וכתבתי בשבוע שעבר על מה קרה לעסק בעקבות העזיבה). התבשרנו שקתרינה לייק חזרה לתפקיד המנכ״ל, אבל מדובר בתפקיד זמני עד למציאת מנכ״ל קבוע. אם אתם מכירים מועמדים רלוונטיים, אתם מוזמנים לפנות לביל גורלי:
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
כרגיל מהנה ומשכיל!