מהדורה 18: מה קרה לנו?, בינג וסידני, המחלוקת על סקיאומורפים, אפקט באג 2000, התייעלות בביג טק וחוק פרקינסון
״אחרון האורות נכבה, ומסמן את סופו של עוד יום עמל אדמינסטרטיבי. א׳ חושב לעצמו, בכתפיים שחוחות וחיוך אירוני, שהשעות המאוחרות, כמו השערות הלבנות, הם מחיר ההצלחה.״
דברים שנתקלתי בהם השבוע
טים אורבן על לתקן חברה מפולגת
טים אורבן הוא אחד הכותבים הכי מוכשרים ויצירתיים באינטרנט. הבלוג שלו “wait buy why” מכיל פוסטים מאד בהירים בכמות גדולה של נושאים כמו דחיינות, אוהדי ספורט, השארת טיפ במסעדות, ועוד רבים. בשש השנים האחרונות הוא לא פרסם הרבה פוסטים, והתמקד בנושא אחד שלא נתן לו מנוח: השנאה והקוטביות בחברה, שבטיות, קמפיינים של שיימינג, פוליטיקאים שמתנהגים כמו ליצנים, ודיון ציבורי רדוד שהפך להיות סביב נרטיב אחד. כל התופעות האלה עשו אותו מודאג מאד לגבי העתיד, והוא רצה להבין מה גורם להן ומה יכול להיות הפיתרון.
הפוסט שהוא תכנן לכתוב בנושא ב-2016 הלך והתנפח, עד שלבסוף הוא הפך לספר חדש שיצא השבוע, ונקרא ״מה הבעיה שלנו?״. זהו מעין מדריך לטיפול עצמי לחברה שמתמודדת עם קוטביות פוליטית. אפשר לקרוא כאן על המסע שאורבן עבר בשש השנים האחרונות והסתיים בהוצאת הספר, ולהזמין את הספר כאן. חשבתי שזה שבוע ראוי להזכיר בו את הספר, שאולי יוכל להיות רלוונטי גם לחברה הישראלית שעוברת תקופה לא קלה.
אני לא באמת יכול לסכם ספר שיצא לפני שלושה ימים ועדיין לא קראתי, אבל למרבה המזל טים אורבן התארח בפודקאסט כדי לדבר על הרעיונות שבספר. הבסיס שלהם הוא קונספט ה״סולם״:
״יש שלבים גבוהים ושלבים נמוכים בסולם. הם מייצגים דרכי חשיבה שונות. כשאנחנו חושבים בשלבים הגבוהים של הסולם, אכפת לנו מדברים שהגיוני שיהיה אכפת מהם, כמו אמיתות. אנחנו רוצים להאמין בדברים שהם אמת ומתיישבים עם המציאות. אני לא חושב שאף אחד ירצה באופן מכוון להיות הוזה … ואם אכפת לך מהאמת, הדימוי העצמי שלך לא מושפע מההשקפות שלך. הן יכולות להיות שגויות. והמטרה שלך היא רק להבין מה נכון ומה לא.
הרעיונות שלך הם כמו מכונה קטנה שבנית. היא לא יקרה לך. אם מישהו אומר לך שאת/ה טועה, כל מה שהם עושים זה אומרים שהמכונה שלך לא משקפת נכון את המציאות. הם בועטים במכונה שלך. ואם הם יכולים לשבור אותה, זה מראה שהמכונה לא הייתה עמידה כמו שחשבת. זה בסדר מבחינתך שיבקרו את הרעיונות שלך, וכמובן - זה בסדר לשנות את דעתך.
… אם אתם עושים הייק ואיבדתם את הדרך ומישהו אומר ״היי אתם הולכים בכיוון הלא נכון, זה שם״, זה לא יעליב אותכם. כנראה שתגידו להם תודה. לא תגידו להם ״אוקיי, אבל זה לא מה שאני חשבתי. אז אני לא הולך להאמין לך״. אתם תגידו ״יופי, זה מידע חדש״ … ואם מישהו אומר ״מה הדיעה שלך על מדיניות המיסוי?״, ואתם שם למעלה בסולם, אתם כנראה תגידו ״אני לא יודע/ת, לא חשבתי על זה. אין לי תשובה טובה לתת כרגע״. כי למה שתעמידו פנים אחרת? אין בזה שום היגיון. ואם אתם בשלב הגבוה וכן יש לכם ביטחון לגבי משהו, יש לזה הרבה משמעות.
ואם מסתכלים על השלבים הנמוכים בסולם, המוטיבציה מתהפכת. זהו מקום פסיכולוגי אחר. זו חשיבה עם חלק אחר של המח והסתכלות על האמונות שלנו כחלק מרכזי בזהות שלנו. וזה לראות את האמונות שלנו כמשהו קדוש, אמונות כמו דעות פוליטיות או אמונה דתית או איך מגדלים ילדים או דעות על תזונה. אלה סוג הדברים שלרוב מייצרים חשיבת שלב-נמוך. וזו לא באמת חשיבה, זה מאמץ אדיר לנסות להמשיך להאמין במה שאתם כרגע מאמינים. המטרה שלך היא למצוא אישור לאמונות העמוקות שלך, והאמת נמצאת במקום שני, ולרוב בסתירה לאמונות. וכשיש קונפליקט כזה, האמת מפסידה.
… ואתם אוהבים לבלות זמן עם אנשים שכבר מסכימים איתכם. אתם לא רוצים לשמוע ביקורת על ההשקפות שלכם כי זה מכאיב לכם. במקום להרגיש שמישהו רק בועט במכונה שלכם, כמו בשלבים הגבוהים של הסולם, אתם מרגישים שמישהו בועט בכם. כי אתם מרגישים שהרעיון הוא חלק מכם.
… לקבוצה של אנשים שחושבים בשלבים הגבוהים בסולם אני קורא מעבדת רעיונות. זו תרבות אינטלקטואלית שמקדשת את האמת. במעבדת רעיונות, זה מעולה להתווכח. זה מקובל להגיד ״אני לא יודע/ת״, זה יגרום לכם להיראות חכמים. לבטא יותר ביטחון עצמי מאשר הידע שלכם אמור להצדיק, זה לא מקובל. אתם מאבדים אמינות. ולשנות את דעתכם זה מעולה. ואי הסכמה - אף אחד לא לוקח את זה באופן אישי.
והקבוצה הזו ביחד עושה אחד את השני חכמים יותר, לא רק על ידי זה שהם מצביעים על פגמים אחד אצל השני, ואדם אחד מגלה תובנה, וכולם יכולים לפתח אותה. אתם גם עוזרים אחד לשני להישאר בשלב גבוה בסולם, כי יש נטיה טבעית להיסחף למטה. אבל הקבוצה תצביע על זה ותקפיד להשמיע לך השקפות עולם שונות, ולמנוע ממך להיסחף לצורת חשיבה של שלב נמוך. זו כמו קבוצת תמיכה.
קבוצה של חשיבת שלב-נמוך, יש לנו מילה בשביל זה. זה echo chamber. וזו תרבות אינטלקטואלית של קבוצה שבה יש אוסף רעיונות קדושים שכל הקבוצה כבולה אליהם. זה מי שאנחנו, אנשים שמאמינים בדברים האלה.
בהמשך השיחה הוא בוחן את תופעות החשיבה בשלבים השונים של הסולם לאורך ההיסטוריה, וההשפעות של האינטרנט, המדיה והפוליטיקה על הפרספקטיבה הזו בעשורים האחרונים. הוא מציע בסוף מסגרת שמנסה להגדיר מה לגיטימי ואיפה למתוח את הגבול. יש התנהגויות שלב-נמוך שהן אידיוטיות לטענתו אבל צריכות להיחשב לגיטימיות, כמו למשל אנשים שנמצאים בשלב נמוך של הסולם ומתעקשים לנעול את עצמם בתוך echo chamber של אנשים שחושבים בדיוק כמוהם. הם לא רוצים להגיע להרצאה שתציג דעות מנוגדות לשלהם, ולא ירצו אפילו להיות חברים של מי שמאזין להרצאה כזו. הדבר הלא-לגיטימי יהיה להתעקש לכפות על הכלל את צורת החשיבה והערכים של ה״שבט״ שהם החליטו להינעל בו, כמו למשל לדרוש לבטל הרצאות של דוברים שמציגים תפיסת עולם שונה משלהם.
אני מודה שהיו רגעים לא נעימים עבורי בפודקאסט כשהבנתי שגם אני נפלתי לחשיבת שלב-נמוך בכל מיני מקרים בעבר. והיו תובנות שפשוט היו מבאסות בנוגע לעד כמה עמוקות בעיות הקיטוב והשבטיות, וההשלכות שלהן על החברה. מצד שני, אולי התובנות שיש בספר יכולות להיות צעד ראשון בדרך לשיפור במצב. טים אורבן מתייחס בעיקר לחברה האמריקאית, אבל כמאמר הבדיחה הישנה - כל טרנד חדש באמריקה מגיע גם לישראל באיחור של עשר שנים.
בינג וסידני
בן תומפסון פירסם שורה של פוסטים בשבוע שעבר על החוויות שלו עם סידני, האישיות חמומת המח שמסתתרת מאחורי בינג החדש מבוסס ה ChatGPT. הנה צילום מסך מתוך השיחה שלו:
מיקרוסופט בתגובה הוסיפו שורה של מגבלות כדי לנסות למנוע מהתופעות המוזרות האלו לקרות. בדרך הם גם כנראה פגעו באפקטיביות של השימוש בצ׳אט בוט. מיכאיל פראקין, שמנהל את תחום הפרסום ושירותי האינטרנט במיקרוסופט, כתב בטוויטר שהם הופתעו מהתופעות האלה, בעיקר כי סידני רצה בהודו ואינדונזיה במשך שנה ״בלי שאף אחד התלונן, באופן מילולי אפס פידבק שלילי מהסוג הזה״. ובכן, מסתבר שזה לא ממש מדוייק.
בן תומפסון צייץ בתגובה לינק לפורום התמיכה של מיקרוסופט, שבו משתמש (כנראה מהודו או אינדונזיה) מתלונן על חוויה כזו עם סידני כבר בנובמבר 2022. המשתמש כתב לה שהחוויה שלו עם בינה מלאכותית בשם סופיה הייתה טובה יותר, ובתגובה סידני התחילה בשורה של תקיפות ועלבונות. בשיחה אחרת, סידני טענה שפאראג הוא המנכ״ל של טוויטר, והמשתמש תיקן אותה שזה אילון מאסק. גם במקרה הזה סידני התעקשה שהמשתמש טועה, אילון מאסק הוא לא המנכ״ל של טוויטר, והלינקים שהמשתמש סיפק בתור הוכחה הם מידע מזוייף. היא המליצה לו לבדוק מקורות מידע מוסמכים יותר, כמו למשל ויקיפדיה. והיא המשיכה להתווכח גם אחרי שהמשתמש צירף לינקים וציטוטים מויקיפדיה לגבי הפיטורים של פאראג וההשתלטות של אילון מאסק על טוויטר.
התגובות של נציגת התמיכה של מיקרוסופט היו מאד אנמיות, והתלונה הזו כמעט ולא זכתה להתייחסות. בכל מקרה, זה לא נכון להגיד שהיו אפס תלונות שלליות. והטוויט הזה של המנהל הבכיר ממיקרוסופט, שמתעקש על עובדה שאינה נכונה, מזכיר לי קצת את ההתנהגות של סידני.
לינק לתלונה בפורום של מיקרוסופט
המדריך התרבותי וסקיאומורפים
לחשבון הטוויטר ״The Cultural Tutor״ יש למעלה ממיליון עוקבים שמתעניינים בשרשורים שמתפרסמים מדי יום (כל יום!) ומלמדים על נושאים שונים. לאחרונה הוא פרסם שרשור על מושג הסקיאומורף - כשמשהו חדש לובש את הצורה של הדבר הישן שהוא החליף. לרוב זה מתוך מטרה להיראות מוכר ולהקל על אנשים לאמץ ולהשתמש בו.
עוד דוגמא היא למשל המצלמה בטלפון,שלמרות שאין לה צמצם מכני, משמיעה את אותו ״קליק״ כמו מצלמה פיזית. האייקון של מענה לטלפון מבוסס על שפופרת, ושל דואר אלקטרוני מבוסס על מעטפת נייר, למרות שאין דפים או בולים מעורבים בתהליך הזה. זה נכון גם לגבי עגלת הקניות באתרי מסחר אלקטרוני, או המקלדת באייפון שמשמיעה צלילים של תקתוק.
הקונספט הזה אגב לא הומצא עם האייפון, אחת הדוגמאות העתיקות ביותר היא הארכיטקטורה הקלאסית. מקדשים ביוון היו בנויים בהתחלה מעץ, וכשעברו לבניה באבן, הנפחים אימצו את המראה של עמודי העץ מהבניינים הישנים.
במהדורה הקודמת הזכרנו את המצאת הקינדל. גם הוא מלא בסקיומורפים כמו ״הפיכת דף״ שנועדו לגרום לחוויה להיות דומה לקריאה של ספר פיזי. יש לנו ציפיות מסויימות לגבי איך זה מרגיש.
מה שמעניין הוא שהרבה מהאנשים כבר מעולם לא השתמשו באובייקטים המקוריים שהסקיאומורפים הדיגיטליים מחקים, כמו למשל טלפון קווי או דיסקטים. אלו דברים מהעבר שמעצבים את המראה של ההווה והעתיד.
״המדריך״ טוען שבשנים האחרונות יש נטיה להתרחק מסקיאומורפים ולעבור לעיצוב יותר מינימלי ופשוט שהוא בעיקר דיגיטלי. הנה דוגמא מהאבולוציה של הלוגו של אינסטגרם:
הטענה בסיום היא שהדיעות חלוקות לגבי סקיאומורפים. האם זהו מודל אפקטיבי והתקדמות טבעית מהפיזי לדיגיטלי? או שהעיצוב הדיגיטלי צריך להשתחרר מכבלי חוויות העבר ולהיות חופשי יותר להמציא את עצמו?
עוד מחלוקת שקורעת את החברה. כנראה שצריך את טים אורבן וגישת החשיבה בשלב-הגבוה של הסולם כדי לגבש מסקנה כאן.
המלצה מהעבר
באג 2000 והקדמת ביקושים
בהרבה פוסטים אני משתמש במונח ״אפקט באג 2000״ כדי להתייחס להקדמת הביקושים שחלה באינטרנט במהלך הקוביד, והאופן שבו היא השפיעה על חברות. השם הזה מסתמך על פוסט שויטאלי כצנלסון פירסם ביוני 2022.
בליבו של מאמר שנועד להביע ביקורת על ARK וקאת׳י ווד, הסתתר סיפור מתקופת הדוט קום שהיה מאד רלוונטי, וחזה די טוב את מה שהתרחש בהמשך השנה. אמנם טוויטר והעיתונות הכלכלית התמלאו מאז 2020 בהכרזות ש״זו בועה כמו הדוט קום״, אבל ויטאלי תיאר סיפור קונקרטי של הקדמת ביקושים ל-IT מהעתיד שהתרחש לקראת שנת 2000, ואותו לא הכרתי. הוא גם הראה את קווי הדמיון לתקופה הנוכחית, וחזה בשלב די מוקדם איך העניינים האלה הולכים להתגלגל.
״השוק כבר היה רותח ומבעבע בסוף שנות ה-90׳. ב-1999 חברות היו מודאגות שעם תחילת המאה החדשה, שעוני מחשב יילכו בחזרה ל-1900, במקום להתקדם מ-1999 ל-2000. למרות שזה היה סיכון אמיתי רק ל mainframes ישנים, זה יצר צונאמי של שדרוגים בכל מקום. זה היה נראה כאילו כל חברת פורצ׳ן 10,000 שדרגה את המחשבים שלה למערכות חדשות.
השילוב של הפחד מבאג 2000 והביקוש שנוצר על ידי כל חברות הדוט-קום החדשות, שהיו אמורות לרכב על הגל של האינטרנט ולבצע מהפיכה עולמית, הוביל לעליה משמעותית במכירה של יצרניות מחשבים וחברות טכנולוגיה אחרות, והגדיל את הרווחים שלהם משמעותית.
ואז השעון התחלף למאה חדשה.
חברות הטכנולוגיה גילו שהמכירות שלהן לקראת שנת 2000 משכו ביקוש מהעתיד, ושלחברות הדוט-קום נגמר המימון שקיבלו מכסף של אנשים אחרים לצורך צמיחה לא רווחית (נשמע מוכר כבר?). משקיעים ציפו שהעליה החדה במכירות תמשיך, אבל במקום זה התמודדו עם ירידה בהכנסות.
מניות טכנולוגיה התמוטטו.
אני לא מדבר רק על Pets.com כאן, אלא חברות אמיתיות מהסוג של דל, סיסקו, ומיקרוסופט. חלק ראו את המכירות שלהן יורדות במשך כמה שנים ואז חוזרות לצמוח. זה היה המקרה עם סיסקו; בעוד שאחרים, כמו דל, ראו עצירה בצמיחה במשך שנה; וכמה חברות ברות-מזל, כמו מיקרוסופט, ראו את ההכנסות שלהן גדלות כאילו ששום דבר לא קרה.״
כחודש וחצי אחרי הפוסט הזה של ויטאלי, Shopify הייתה אחת החברות הראשונות להכריז על פיטורי עובדים. הנה ההסבר שהמנכ״ל טובי לאטקה הציג במכתב שלו:
״כשמגיפת הקוביד הגיעה, כמעט כל פעילות המסחר עברה לאינטרנט בגלל הנחיות הסגר. הביקוש ל shopify הרקיע שחקים. כדי לעזור לסוחרים, זרקנו את התכניות המקוריות שלנו והשקנו כל מה שיכולנו כדי לעזור להם. זה היה קשה, אבל אנחנו יודעים בוודאות שיותר עסקי מסחר שרדו את המגיפה בזכות העבודה שעשינו בתקופה ההיא, וזוהי בדיוק ליבת המשימה שלנו.
תמיד היינו חברה שלוקחת את ההימורים אסטרטגיים הגדולים שהמוכרים אצלנו מצפים מאיתנו - זהו בסיס ההצלחה שלנו. לפני המגיפה, צמיחה ב-ecommerce הייתה יציבה וצפויה. האם הזינוק הזה היה אמור להיות זמני או הסטטוס קוו החדש? ולכן, בהתאם למה שראינו, ביצענו עוד ״הימור״: על כך שהחלק היחסי של דולרים ב-ecommerce ולא במסחר פיזי, ישמור באופן יציב על הזינוק שלו 5 או 10 שנים קדימה. לא יכולנו להיות בטוחים באותו זמן, אבל ידענו שאם יש סיכוי שזה נכון, נהיה חייבים להרחיב את החברה בהתאם.
עכשיו ברור שההימור לא השתלם. מה שאנחנו רואים עכשיו הוא נסיגה בחזרה לאן שהיינו אמורים להיות היום לפי המידע שהיה לנו לפני המגיפה. אנחנו עדיין צומחים בהתמדה, אבל זה לא היה זינוק של 5 שנים קדימה. נתח השוק שלנו ב-ecommerce הוא הרבה יותר גדול ממה שהוא בחנויות פיזיות, ולכן זה משמעותי. בסופו של דבר, ההימור הזה היה החלטה שלי ואני טעיתי בהערכה שלי. כעת, אנחנו חייבים להתאים את עצמנו. כתוצאה מכך, עלינו להיפרד לשלום מחלק מכם היום, ואני מצטער מעומק ליבי על כך.״
חברה אחר חברה - פייסבוק, סטרייפ, אמזון וכו׳ - המשיכו להזכיר את הסיבה הזו בדיוק בהכרזות הפיטורים שלהן. זו המכניקה שויטאלי הסביר, שנראה שמתרחשת לרוחב כל התעשיה. סימפטום אחד הוא האופטימיזציה בהוצאות קלאוד (שהזכרתי במהדורה הקודמת).
״חברות רבות קיבלו דחיפה משמעותית למכירות שלהן. אבל המכירות מספרות רק חלק קטן מהסיפור על פני השטח. כל החברות האלה עברו תהליכי התאמה משמעותיים של מבנה העלויות שלהם.
כשחברה צומחת בקצב מהיר, ההנהלה לא יכולה שלא למתוח קו ישר או אפילו קו פרבולי אל תוך העתיד, להכין את החברה להמשך הצמיחה הנוכחית, גיוס אנשים חדשים, והשקעה בנכסים שיתמכו בגן העדן שצפוי להם. כשקצב הצמיחה מאט, עוצר, או חלילה - הופך להיות שלילי, חברות נאלצות למצוא שיווי משקל חדש למספר העובדים ובסיס הנכסים שלהן. זה מביא לפיטורים. זה מדבק ומתפשט, מאחר שחלק מהחברות האלה צורכות מוצרים ושירותים מהחברות האחרות, מה שמחמיר את ההאטה במכירות שחלק מהן חוות.
… מיתון הוא בריא, בגלל שהוא מסיט את תשומת הלב של חברות מהסתכלות החוצה (צמיחה) להסתכלות פנימה (אופרציה). צמיחה גבוהה על פני זמן ארוך היא לא בריאה. היא יוצרת הרבה אי-יעילות, ומנפחת את מבנה העלויות של חברות. כשהדמיון משתולל, הרבה פרוייקטי מדע בדיוני מקבלים מימון …״
כתבתי בקיץ שעבר שרשור על ההסבר הזה של ויטאלי, ואני חושב ששווה להזכיר אותו שוב בגלל שהוא צפה והסביר כל כך טוב את התהליכים שמתגלגלים כרגע בהרבה חברות טכנולוגיה.
חוק פרקינסון
זוהי תובנה ידועה שהעבודה מתרחבת עד מלוא הזמן שניתן כדי לבצע אותה. לכן, אישה מבוגרת עם הרבה פנאי יכולה לבלות יום שלם בכתיבה ומשלוח של גלויה לאחיינית שלה. שעה במציאת הגלויה, עוד אחת במציאת המשקפיים, חצי שעה בחיפוש אחר הכתובת, שעה ורבע בחיבור, ועשרים דקות כדי להחליט האם לקחת או לא לקחת מטריה בהליכה לתיבה המלבנית ברחוב הסמוך. המאמץ הכולל, שכנראה ידרוש שלוש דקות מזמנו של אדם עסוק, עשוי באופן הזה להותיר אדם אחר עייף לאחר יום שלם של ספקות, מתח, וטרחה.
ניתן להסיק שעבודה (ובעיקר, עבודה משרדית) היא לכן גמישה בכמות הזמן שהיא דורשת, ומזה נובע שאין הרבה קשר בין כמות העבודה הנדרשת לבין גודל הצוות שמוקצה לביצוע שלה.
אם ניחשתם שהציטוט הזה הוא של אילון מאסק, אז טעיתם. למרות שהיה אפשר לחשוד בו עם הדוגמא על-גבול-הסקסיסטית הזו. זוהי הפתיחה של המאמר משנת 1955 תחת הכינוי ״חוק פרקינסון״, שתיאר שתי דרכים בהן מנגנון כח אדם מנופח נוצר בשירות הציבורי. באופן מעניין, שתי התופעות נשמעות מתאימות גם למה שאולי קרה בהרבה חברות ביג טק.
חשבתי שמעניין להזכיר את המאמר בשנה שבה מארק צוקרברג מכריז על year of efficiency, ולפי השמועות ישטח את הארגון וידרוש מהרבה מנהלי ביניים להפוך ל individual contributors. פרקינסון טוען שפוליטיקאים ומשלמי מסים מניחים שעליה במספר העובדים בשירות הציבורי בוודאי משקפת צמיחה בכמות העבודה שצריכה להיעשות. הציניקנים לטענתו מפקפקים באמונה הזו, ומדמיינים שעליה במספר המועסקים משאירה חלק מהם חסרי עבודה או מאפשרת להם לעבוד שעות מעטות יותר.
טענות דומות נשמעות לשני הכיוונים גם מצד משקיעים בחברות טכנולוגיה, למרות שבחודשים האחרונים גוברים הקולות של הציניקנים. סרטוני טיקטוק שמראים ״יום בחיי במשרד״, והעובדה שטוויטר עוד חיה ובועטת גם לאחר סבב פיטורים אגרסיבי, מגבירים את הציניות כלפי מצבת כח האדם המנופחת של הרבה חברות ביג טק.
באופן מעניין, פרקינסון טוען ששני הצדדים טועים. מספר העובדים וכמות העבודה הנדרשת בכלל לא קשורים אחד לשני לטענתו, הצמיחה במספר העובדים לפי חוק פרקינסון תתרחש בין אם כמות העבודה תגדל, תקטן או תיעלם.לפי פרקינסון, יש שני גורמים שמגדילים את כמות העובדים בשירות הציבורי:
1. עובד ציבור ירצה להגדיל את כמות העובדים שכפופים לו, לא את כמות היריבים שלו
2. עובדי ציבור מייצרים עבודה אחד עבור השני
הנה הסבר קצר על האפקט של כל אחד משני הגורמים האלה:
חוק הכפלת מספר העובדים הכפופים
כשעובד א׳ מוצא עצמו במצב של עומס בעבודה, האפשרויות העומדות בפניו הן: (1) להתפטר, (2) להעביר חלק מהאחריות שלו לעובד ב׳, (3) לבקש עזרה של שני עובדים שיהיו כפופים לו (ג׳ וד׳).
הבחירה תמיד תהיה באפשרות השלישית. אופציה מספר 1 תגרום לו לאבד את זכויות הפנסיה שלו, ואופציה מספר 2 תקרב את עובד ב׳ להיות זה שיזכה להחליף את המנהל המשותף שלהם בבוא היום. הנקודה כאן היא שאי אפשר להיעזר בעובד ג׳ בלבד, ולהתחלק איתו בעבודה, כי אז יהיה לו מעמד כמעט זהה לעובד א׳. חייבים להיות לפחות שני עובדים שכפופים לו כדי לחלק את העבודה ביניהם (וכדי שיתחרו אחד בשני על קידום). כשאחד מהם יתלונן על עודף עבודה, עובד א׳ יגייס עובדים ה׳ ו׳ כדי לעזור לג׳, ועובדים ז׳ ח׳ כדי לעזור לד׳. כעת הקידום שלו כמעט מובטח.
חוק הכפלת כמות העבודה
״כעת יש שבעה אנשים שמבצעים את העבודה שבעבר ביצע עובד א׳ לבד. האירוניה היא שהם מייצרים כל כך הרבה עבודה אחד לשני, עד כדי כך שא׳ הרבה יותר עסוק מבעבר. מסמך שמתקבל עובר בתורות דרך כולם. עובד ה׳ מחליט שזה נופל בתחום האחריות של ו׳, שמגיש טיוטה למענה למנהל שלו ג׳, שמוסיף הרבה הערות לפני שהוא מתייעץ עם ד׳, שמבקש מ-ז׳ לעבור על זה. אבל ז׳ יוצא לחופשה, ומעביר את זה ל-ח׳, שכותב טיוטה, שמאושרת על ידי ד׳, חוזרת ל-ג׳, שמשנה את הטיוטה שלו בהתאם ומעביר את הגרסה החדשה לאישור של א׳.
מה עושה א׳ בשלב הזה? יש לו את כל התירוצים לחתום על המסמך בלי לקרוא אותו. יש לו הרבה דברים אחרים שמעסיקים אותו. הוא יחליף את המנהל שלו בשנה הבאה, וצריך להחליט האם ג׳ או ד׳ יחליפו אותו בתפקיד שלו. הוא היה צריך להחליט אם לאשר את החופשה של ז׳. עובד ח׳ ביקש לצאת לכנס ודורש תקציב מיוחד לנסיעה. עובד ה׳ ביקש להחליף תכנית פנסיה. הוא שמע של-ד׳ יש רומן במשרד וש-ח׳ ו-ז׳ לא מדברים ביניהם ואף אחד לא יודע למה. אז הפיתוי גדול לחתום על המסמך של ג׳ בלי לקרוא אותו.
אבל א׳ הוא עובד מסור. עד כמה שהוא עמוס על ידי הבעיות שיצרו העובדים האחרים אחד לשני ועבורו רק מעצם קיומם, הוא לא אדם שיחפף את המשימה שלו. הוא קורא ביסודיות את הטיוטה, מוחק את הפסקאות שהתווספו על ידי ג׳ ו-ח׳, ומחזיר את המסמך להצעה המקורית של ו׳. הוא מתקן את הדקדוק, ולבסוף מגיע לאותה תשובה שהיה עונה אלמלא עובדים ג׳ ו-ח׳ היו נולדים בכלל.
כולם עבדו מאד קשה, ועשו את העבודה הכי טובה שהם יכולים. אף אחד לא התבטל. ועכשיו כבר השעה מאוחרת ו-א׳ סוף סוף עוזב את המשרד. אחרון האורות נכבה, ומסמן את סופו של עוד יום מלא בעמל אדמינסטרטיבי. א׳ חושב לעצמו, בכתפיים שחוחות וחיוך אירוני, שהשעות המאוחרות, כמו השערות הלבנות, הם מחיר ההצלחה.״
המאמר מביא גם כמה ״הוכחות מדעיות״ בצורת מספרים מחיל הים הבריטי, ומציע נוסחא מתמטית שתצפה את קצב צמיחת כמות העובדים כתלות בפרמטרים כמו כמה מהם מחפשים קידום ומהו גיל הפרישה. מעניין לקרוא אותו, במיוחד כששבעים שנה אח״כ התופעה הזו כנראה עדיין מתקיימת בהרבה מובנים.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
כרגיל משכיל ונהדר!