מהדורה 24: דיוויד סנרה ופאונדרים, צ׳ארלי מאנגר והנרי סינגלטון, ג׳ף לוסון ואיך בניתי את זה, ג׳ף בזוס ממזער חרטות, סטיב ג׳ובס מחבר נקודות
״אנשים באמת מוצלחים מרגישים שיש להם חובה להיות חכמים ככל האפשר, ע״י זה שהם כל הזמן לומדים דברים וחושבים עליהם״
שישי שמח וחג שמח לכולם. תזכורת מהירה לטובת העוקבים שהצטרפו לאחרונה: כל מהדורה של ״הרהורי יום שישי״ מורכבת משלוש המלצות על פודקאסטים או פוסטים שנתקלתי בהם בשבוע האחרון, ושתי המלצות על תוכן מהעבר.
הרבה פעמים יש קשרים בין חמשת פיסות התוכן השונות של אותה מהדורה, וגם אם אני לא מצביע על החוט המקשר בצורה מפורשת - קוראים שיתעמקו אולי יוכל לזהות לפעמים מה עבר לי בראש, או מה המצב רוח שלי באותו שבוע.
הפעם אכריז במפורש על ה-theme השבועי: יזמים מדהימים. זה כנראה נובע משילוב של רוח החג, ואולי דברים שעוברים עליי בחיים האישיים לאחרונה.
אני מאחל סוף שבוע בטוח ושקט לכל הקוראים. קדימה למהדורה -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
דייוויד סנרה ופודקאסט הפאונדרים
דיוויד סנרה מפיק פודקאסט בשם ״פאונדרים״. הוא אובססיבי לביוגרפיות, ויש לו מערכת שבה הוא מדי שבוע בוחר ספר על פאונדר אחר וחורש אותו ארבע פעמים כדי להקליט פרק לפודקאסט שלו. הוא עשה כבר מעל 300 פרקים כאלה, והוא אובססיבי לתובנות המרתקות שהוא מוצא בספרים שהוא חוקר לקראת ההקלטות.
בפרק הזה דיוויד התארח בפודקאסט Invest Like The Best, ונתן למראיין את ״מיטב הלהיטים״ מתוך פודקאסט הפאונדרים. הוא שיתף גם בסיפור האישי שלו, ומה דחף אותו להמר על עצמו ולנסות להקים עסק סביב האובססיה שלו לקריאת ספרים.
אובססיה היא תכונה שהוא זיהה שחוזרת על עצמה אצל כל הפאונדרים המצליחים. אחת הדוגמאות שדיוויד ציין היא סם זמוראי, אדם עשיר שהיה הבעלים של חברת הבננות השניה בגודלה בעולם, שעדיין עבד בשדות של הונדורס עם מאצ׳טה וחצה את כל הונדורס על גבי פרד בחיפוש אחר יתרון, בזמן שהמתחרים שלו יושבים במשרד בבוסטון. וברור שהוא ניצח אותם בסוף:
אבל רגע, למה הבחור הזה כל כך אובססיבי? מהרגע שהוא היה בן 18 והוא גילה משהו שנקרא “ripes”, שזו בננה שחברות בננה אחרות פשוט זורקות כי יש רק שלושה או ארבעה ימים עד שהיא נרקבת. ובספר מסופר על חישוב שחצני שהוא עשה שמבוסס על זה שהוא יוכל להיות מהיר בזמן שהמתחרים שלו איטיים [ולהפיץ את הבננות האלה למאכל לפני שהן נרקבות]. למה מהגר רוסי בן 18 חסר כל באלבמה חושב שהוא יכול להיות מהיר יותר, ולמה הוא רואה הזדמנות שחברת ענק שנקראת United Fruit, שהיא אחת החברות הבינלאומיות האמריקאיות הראשונות… הם עשירים ויש להם את כל המשאבים בעולם. יש להם את הצי הפרטי הגדול בעולם. והבחור הזה אומר ״היי, אני רואה הזדמנות שהם לא רואים״.
וזה בגלל האובססיה שלו. ואז הוא מתחיל שם ומתמחה בזה. אחר כך הוא מתחיל לטפס למעלה. בהמשך הוא אומר ״אוקיי, אקנה גם בננות רגילות. אוקיי, המתחיתי בזה, עכשיו אתחיל גם לקנות ספינות משלי. אחר כך אמשיך לדרום אמריקה, United Fruit הם בגואטמלה, אלך לדלת ליד. אני אלך להונדורס ואתחיל לעשות את זה״. וזה כל הסיפור.
אז אני לא חושב שיש מישהו שהולך לכתוב ביוגרפיה [על פאונדר] שהוא לא אובססיבי. אני חושב שזו תכונה בסיסית. אני לא הייתי יכול לחיות בלי אובססיה. אנשים אומרים לי ״אה, פאונדרים זה פודקאסט. פאונדרים זה עסק״. כן, אבל זו קודם כל אובססיה. זו אובססיה שמוסתרת בתור פודקאסט בתוך עסק.
ועוד סיפור כזה הוא על סאם וולטון, המייסד של וולמארט - הרבה לפני שהוא התחיל את וולמארט, הייתה לו חנות מצליחה בעיירה קטנה. הבעלים של הבניין אמר לו שהוא לא הולך לחדש לו את החוזה. במקום זה הבעלים פתח חנות בעצמו, העתיק את הקונספט ושינה את השם. וזו עיירה קטנה של 5,000 איש, זה לא שסאם וולטון היה יכול לפתוח חנות נוספת ממול.
ויש סצינה בספר שאני לעולם לא אשכח שבה סאם במשרד של העורך דין שלו מברר אם יש משהו לעשות בנוגע לזה. והעורך דין עובר על החוזה ואומר, ״לא, עשית טעות. לא ידעת. אתה יזם צעיר, אבל לא שמרת על הזכויות בחוזה השכירות״. וסאם עומד שם והוא מכווץ ופותח את האגרופים שלו, וממשיך וממשיך.
והגישה שלו היא ״אני לא הפסדתי. מצאתי את העיירה הזו, הקמתי את החנות הזו. בניתי הצלחה ראשונה. אני אעשה את זה שוב״. ואז הוא פשוט אוסף את עצמו, והגישה שלו ״אני לא הולך להסתכל אחורה. לא אחזור על הטעות הזו״. והוא הולך לעיירה הבאה, עושה את זה שוב. ועושה את זה שוב, ושוב, ואז שתיים או שלוש איטרציות אחר כך, הוא עולה על הרעיון של וולמארט.
אז היה לו את הדרייב הזה. וגם, הוא מדבר על זה בספר, חיים לא שמחים. להורים שלו הייתה מערכת יחסים לא טובה, ובתור ילד זה כנראה מה שדחף אותו להיות אובססיבי. והוא כאילו אומר ״אני לא אוהב לבלות זמן בבית הזה. אז יצאתי החוצה, הלכתי לבית ספר, עבדתי הכי הרבה שיכולתי, והייתי בכל קלאב שקיים וצברתי כל יכולת שיכולתי״. היה לו את הדרייב המוזר הזה….
[מבין כל הפאונדרים שהכרתי] אני לא יכול לחשוב על אדם אחד שצריך מישהו אחר שייתן להם מוטיבציה. יש להם משהו פנימי שמניע אותם. זו הסיבה שהם עושים את מה שהם עושים. כדי להיות משקיע או יזם, זה לא עובד אם אתה לא יכול לסמוך על השיקול דעת של עצמך.
צ׳ארלי מאנגר והנרי סינגלטון
״אני כמעט מעריץ הגיון. אפשר להגיד שגם הנרי סינגלטון, ובהחלט גם וורן באפט. האנשים שאני יודע שהם מוצלחים, הם מרגישים שיש להם חובה להיות חכמים ככל שאפשר ע״י למידה מתמדת של דברים וחשיבה עליהם.״
פרדריק גיישן כתב השבוע פוסט על השיחה הזו עם צ׳ראלי מאנגר מלפני כמה חודשים. אני גם לא נתקלתי בה לפני כן. האירוע הוא הפרס על הצטיינות CEO על שם סינגלטון. על הנרי סינגלטון (שהלך לעולמו ב-1999) וורן באפט אמר פעם ש״יש לו את הרקורד הטוב ביותר בניהול עסקים והקצאת הון בהיסטוריה של עסקים באמריקה״. השיחה עם מאנגר הייתה מלאה באזכורי הערצה לסינגלטון, ותכונות שמאנגר מעריך במנכ״לים.
אתה לא הולך לראות הרבה הנרי סינגלטנים במהלך החיים שלך. הוא היה המצטיין של המחזור שלו ב-MIT. הוא היה המצטיין בכל מקום. אני חושב שמה שאפשר ללמוד מהקריירות האלו הוא מה שאני קורא לו ״שיעור וודן״. לג׳ון וודן היה הרקורד המוצלח ביותר בעולם באימון כדורסל, אף אחד אחר לא היה קרוב אפילו. איך הוא עשה את זה? התשובה, הוא התרכז כמעט 100% מזמן המשחק בשבעת השחקנים הכי טובים שלו. וכמון, הם הלכו והשתפרו בכל הזמן הנוסף הזה שהם שיחקו. וזה מה שקורה כשאתה נותן הרבה כח לוודן או לבאפט או מישהו כזה. אתה עושה את שיטת וודן, וזה מצליח מאד.
… חלק מהאנשים האלה, אפשר לראות שהם לא רגילים … יש אנשים ש[הם כל כך מוכשרים ש]יגרמו לך להרגיש שנולדת לזן הלא נכון.
מאנגר טבע בעבר את הביטוי המפורסם ״אינטליגנט פנאטי״ ביחס לסוג כזה של מנהלים.
מדי פעם תמצא בן אדם שהוא כל כך מוכשר שהוא יכול לעשות דברים שבני תמותה רגילים לא יכולים. הייתי טוען שסיימון מארקס - שהיה הדור השני במארקס אנד ספסנר באנגליה - היה אדם כזה. פטרסון גם היה אדם כזה ב National Cash Register. וסאם וולטון היה אדם כזה.
האנשים האלה מגיעים מדי פעם - וברוב המקרים, לא קשה לזהות אותם. אם יש להם סיכוי סביר - אם הפנאטיות והאינטלגנציה שאנשים מהסוג הזו לרוב מביאים למסיבה - אז ההנהלה היא חשובה מאד …
אם יש לך הזדמנות לקנות בעלות בעסק נפלא שמנוהל על ידי אינטילגנט פנאטי ואתה לא מעמיס מניות, זו טעות גדולה.
ג׳ף לוסון ב How I Built This
היי, האם שמעתם על חברה בשם טויליו? הם מציעים API בענן שמאפשר לחברות לתקשר עם הלקוחות שלהן בשיחות טלפון והודעות SMS.
אני מניח שכולכם כמובן מכירים, החברה הייתה אחת מכוכבות הקוביד, המניה שלה זינקה לשמיים במהלך המגיפה (הרבה עסקים שעברו לענן חיפשו דרכים דיגיטליות לתקשר עם לקוחות), והמנכ״ל ג׳ף לוסון הציג חזון שאפתני לבניית פלטפורמה לתקשורת עם לקוחות, שבמסגרתו ביצע כמה רכישות גדולות. השלט המפורסם שלהם על כביש ה-101 בכניסה לסן פרנסיסקו נושא את האימרה ״Ask Your Developer״, וזהו גם השם של הספר שג׳ף לוסון כתב על איך חברות מצליחות עם תרבות שמובלת על ידי מהנדסי תוכנה. כמו ״מנצחות קוביד״ אחרות, המניה גם השלימה התרסקות מפוארת של מעל 90% מהשיא בנובמבר האחרון (הזכרתי את זה ב״קשיים בקלאוד״).
אני מכיר טוב את החברה, קראתי את הדו״חות האחרונים, נסעתי ליד השלט הזה מדי סוף שבוע כשגרתי בסן פרנסיסקו, קראתי את הספר של ג׳ף לוסון ואפילו כתבתי על החברה פעמיים בעבר - ובכל זאת מאד נהניתי מהפרק עם ג׳ף לוסון בפודקאסט How I Built This. לא למדתי הרבה דברים חדשים, אבל יש משהו מאד מעניין באופן הנפלא שבו גיא רז מנהל את השיחות האלה, ונוגע בסיפור האישי של הפאונדר ומתעכב על נקודות שהיו קריטיות בהתפתחות שלו ושל החברה.
הנה שלוש נקודות שהיו מעניינות בעיניי, בעיקר בפרספקטיבה של הקשיים והאתגרים שג׳ף לוסון מתמודד איתם בשנה האחרונה.
הראשונה היא לגבי החברה שג׳ף לוסון בנה במהלך הלימודים בקולג׳ - Versity.com - אתר לשיתוף סיכומי שיעור של סטודנטים באוניברסיטה, ושבשבילה הוא נשר מהלימודים ועבר עם השותפים שלו לסיליקון ואלי. ג׳ף לוסון והשותפים שלו מכרו את החברה תמורת 30 מיליון דולר (זה היה הרבה כסף ב-1999). המכירה הייתה תמורת מניות בחברת אינטרנט שרכשה אותם, והתכוננה להנפקה באפריל 2000. ג׳ף לוסון והשותפים שלו, שהפכו למיליונרים על הנייר, ציפו שהמניות שקיבלו יצמחו לשווי של מאות מיליוני דולרים, אבל ההנפקה מעולם לא קרתה. בועת הדוט קום התפוצצה, חלון ההנפקות נסגר, והשווי של המניות ירד לאפס. הסתכלתי על הסיפור הזה באופן שונה היום, כשהוא מוביל חברת קלאוד ציבורית בתקופה מטלטלת ומאתגרת בשוק. זו בטח חוויה מעצבת לאדם (או ילד) בן 21, שבכל זאת בחר להמשיך ולהקים עוד חברות בהמשך.
הנקודה השניה היא שג׳ף לוסון עזב את העבודה שלו ב-AWS בקיץ של 2008 כדי להקים את טוויליו. זה היה תזמון מאתגר בלשון המטעה, המשבר הפיננסי העולמי החל לא הרבה זמן אחר כך. הקלאוד היה קונספט חדש. המשקיעים שאיתם נפגש לא התלהבו מהרעיון, ובכל מקרה פנקסי הצ׳קים שלהם היו סגורים בתקופה ההיא. בגלל שמפתחים מאד התלהבו מהמוצר והיכולת להשתמש ב API פשוט בשביל הודעות טקסט ושיחות טלפון, ג׳ף והשותף שלו המשיכו והשיקו את הגרסא הראשונה בכל זאת, למרות שלא היה להם כסף בחשבון הבנק. ה product-market fit היה מיידי:
״אני זוכר ביום שהשקנו, את השותף שלי ג׳ון מסתכל על הדאשבורד הפנימי ואומר, וואו הם משלמים לנו. הוא רואה שם תשלומים בכרטיס אשראי מתחילים להיכנס. והם סומכים עלינו עם הכרטיס אשראי שלהם, הם מוכנים לשלם לנו בשביל זה. ופתאום ראינו את הפיצוץ הזה, רוב האפליקציות שהיה אפשר להוריד מה App Store רצו לוודא את מספר הטלפון של היוזר, ולשלוח להם הודעות טקסט כשהמשלוח יצא או כשחבר שלך אומר משהו. וכל הרעיונות האלה פתאום הופיעו. מפתחי אפליקציות שרצו לבנות את הדברים האלה באפליקציות שלהם, פשוט לא ידעו איך לעשות את זה לפני כן, ועכשיו הם יכלו.״
הסיפור השלישי שאזכיר הוא לגבי האקתון בסן פרנסיסקו כמה שנים אחר כך. ג׳ף לוסון לא רצה לשלם את ה-50,000 דולר שנדרשו כדי להיות ספונסר, ובמקום זה פשוט הופיע שם ב-2 בלילה וחילק טאקו ב-$700 לכל מי שהיה שם -
פשוט הסתובבתי וחילקתי לאנשים טאקו, לובש את החולצת טויליו שלי. אני זוכר איך סגרתי את הטאקו בל הזה באוקלנד שעדיין היה פתוח מאוחר בלילה. נכנסתי ל drive-thru ואמרתי ״כמה טאקו נשארו לכם? אני אקח את כולם״, והיא ממש כיבתה את השלט שאומר שהם פתוחים. זו הייתה גישת גרילה לאיך להגיע למפתחים של העולם … זה התבסס על הרבה משיטות השיווק-גרילה שעשיתי ב Versity … זה בטח היה ה ROI הכי טוב שאי פעם קיבלנו על השקעה במרקטינג.
יהיה מעניין לראות אם טויליו תצליח לשחזר חלק משיטות הגרילה האלה בתקופה הנוכחית, שבה היא עדיין לא מציגה פרופיל פיננסי רווחי.
המלצות מהעבר
ג׳ף בזוס על מזעור חרטות
לג׳ף בזוס הייתה קריירה מצליחה בקרן גידור בניו יורק כשהוא נהיה אובססיבי לגבי הטכנולוגיה החדשה שהופיעה באותה תקופה - האינטרנט.
כשהוא הודיע למנהל שלו שהוא עוזב כדי להקים אתר אינטרנט למכירת ספרים, המנהל ניסה לשכנע אותו שלא יעזוב עבודה כל כך מצליחה בשביל זה. הוא הציג לו הרבה טיעונים ונתן לו 48 שעות לחשוב על זה.
כשבזוס חיפש את הדרך הנכונה לקבל את ההחלטה הזו, הוא הגיע לדרך חשיבה שהוא קרא לה בחנוניות ״מזעור חרטות״ -
רציתי לחשוב על עצמי בגיל 80, ואני מסתכל אחורה על החיים שלי. אני רוצה להביא למינימום את מספר החרטות שיש לי. וידעתי שבגיל 80, אני לא אתחרט שניסיתי את זה, להשתתף בדבר הזה שנקרא האינטרנט שבאותו זמן חשבתי שהולך להיות משהו מאד גדול. ידעתי שאם אכשל, אני לא אתחרט על זה, אבל ידעתי שהדבר היחיד שאולי אתחרט עליו הוא אם מעולם לא ניסיתי. וידעתי שזה ירדוף אותי.
וכשחשבתי על זה בצורה הזו, זו הפכה להחלטה קלה מאד.
סטיב ג׳ובס על לחבר את הנקודות במבט לאחור
לא משנה כמה פעמים אצפה בנאום של סטיב ג׳ובס בטקס סיום התואר של סטנפורד ב-2005, אני עדיין ארגיש צמרמורת של התרגשות.
זה בעיניי אחד הנאומים הכי מעוררי השראה שקיימים.
אחד הסיפורים שלו היה על כך שכשנשר מהלימודים, יכל לקחת איזה קורסים שרצה והוא הצטרף לקורס בקליגרפיה:
זה היה יפייפה, היסטורי, אומנותי ועדין בצורה שהמדע לא יכול לתפוס, ומצאתי את זה מרתק. לשום דבר מזה לא קיוויתי אפילו שיהיה יישום פרקטי במהלך החיים שלי. אבל 10 שנים לאחר מכן, כשעיצבנו את מחשב המקינטוש הראשון, הכל חזר אליי. ועיצבנו את כל זה לתוך המאק. זה היה המחשב הראשון עם טיפוגרפיה יפייפיה…
אם לא הייתי נושר מהלימודים, לא הייתי מבקר בקורס קליגרפיה הזה, ולמחשבים אולי מעולם לא הייתה נוצרת הטיפוגרפיה היפה שיש להם היום. כמובן שזה היה בלתי אפשרי לחבר את הנקודות במבט קדימה כשהייתי בקולג׳. אבל זה הכל מאד ברור במבט לאחור 10 שנים אחר כך.
שוב, אי אפשר לחבר את הנקודות במבט קדימה. אפשר רק לחבר אותן במבט לאחור. אז אתה חייב לסמוך שהנקודות איכשהו יתחברו בעתיד שלך. אתה חייב לסמוך על משהו - תחושת בטן, גורל, ייעוד, קארמה, משהו. הגישה הזו מעולם לא איכזבה אותי, והיא עשתה את כל ההבדל בחיים שלי.
כשהתחלתי את הלימודים בסטנפורד אשתי החביאה לי פתק בתיק שאמר ״Stay Hungry. Stay Foolish״. זה התייחס למסר מהנאום הזה של סטיב ג׳ובס:
הזמן שלכם מוגבל. אז אל תבזבזו אותו בלחיות את החיים של מישהו אחר. אל תילכדו בתוך דוגמה - שזה לחיות עם המסקנות של החשיבה של אנשים אחרים. אל תתנו לרעש של דעות של אחרים להטביע את הקול הפנימי שלכם. והכי חשוב, תמצאו את האומץ ללכת אחרי הלב והאינטואיציה שלכם. הם איכשהו כבר יודעים מה אתם הכי רוצים להיות. כל השאר הוא משני…
תישארו רעבים. תישארו טיפשיים.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
מעניין ומשכיל