שישי שמח לכולם! במסגרת כתיבת הניוזלטר הזה מדי שבוע, אני מחפש להצביע על נושאים שמעניין להתעכב ולהרהר בהם. זו לכאורה אמורה להיות משימה די קלה בשבוע שבו חברות המגה טק פירסמו את הדו״חות הרבעוניים שלהם. אבל אני חושב שבהרבה מקרים יש מעט סיגנל והרבה רעש בדו״ח של רבעון ספציפי, ולא תמיד צריך להקדיש להם המון תשומת לב.
בשלב מסויים זה הופך למעין משחק ספורט: האם הם הביסו את הציפיות? כמה המניה עלתה או ירדה במסחר המאוחר? איפה הפתיעו? מה הם פספסו? מי אכל אותה? - זה אולי כיף למי שאוהב את הדרמה או מוצא בזה ערך בידורי. זה לא פסול בעיניי אם מישהו שואב מזה הנאה, כמו שאחרים נהנים ממשחקי כדורגל. אבל, לדעתי רוב האנרגיות והתשומת לב של מי שרוצה להחכים ולהבין את העולם טוב יותר, צריכים ללכת למקומות אחרים.
כתבתי במהדורות קודמות על שנת היעילות וה-AI של מארק צוקרברג, על המהלכים האגרסיביים של מיקרוסופט ב-AI, ולא מעט על אמזון. אלה מסוג הדברים שלוקח להם מספר רבעונים להשתקף במלוא השפעתם, ואני לא חושב שהדו״ח של הרבעון האחרון מצדיק להתעכב עליו יותר מדי.
ואותו דבר בנוגע לנתונים כלכליים נקודתיים כמו מדד הוצאות הצריכה (PCE) של חודש מרץ שיתפרסם היום באמריקה. העיתונים הכלכליים נוהגים להתעכב עליהם, כנראה כי זה מביא הרבה טראפיק של ״דאגני סוף-שבוע״. אבל אני חושב שלרוב אין הרבה תועלת בעיסוק הזה.
אני רוצה לכתוב על נושאים שיהיה מעניין לחזור אחורה ולקרוא גם בעוד שנה או שנתיים. ההבנה הזו התחדדה אצלי כשעברתי על מהדורות ישנות כדי להכין את הלקט למהדורה 25. היו נושאים שכתבתי עליהם כבר לפני מספר חודשים, ועדיין מאד נהניתי לקרוא עליהם שוב. גם אם לא היו לגמרי עדכניים - זה עדיין היה מעניין לראות איך חשבתי אז לגבי ההתקדמויות ב-AI או האסטרטגיה של חברה מסויימת. אז זה הרף שאני רוצה להציב.
ואחרי ההקדמה הזו, הנה כמה דברים שחשבתי ששווה להרהר בהם השבוע -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
איך הצילום שינה את האומנות, ומה AI יעשה לפיתוח תוכנה
אבל השקפה אחרת היא שהצילום בעצם שיחרר את האומנים. הם היו, סוף סוף, חופשייםללכת בעקבות התשוקות והיצירתיות שלהם, בגלל שנעלמה הציפיה שקודם לכן הונחה על כתפם בשל החשיבות שלהם לתפקוד של הכלכלה.
שרשור מרתק של @culturaltutor על האופן שבו התפתחות הצילום שינתה את תחום האומנות, ותהיות לגבי מה מהפיכת ה-AI אולי תעשה לתחום הכתיבה. לי יש תהיות דומות לגבי מקצוע פיתוח התוכנה.
הצילום הומצא בתחילת המאה ה-19 והתקדם מהר במשך כמה עשורים. מה אנשים חשבו על זה בהתחלה? המשורר הצרפתי צ׳ארלס באודלייר הבין את התועלת שבצילום, אבל היה מבוהל ממה שזה עלול לעשות לאומנות וליצירתיות האנושית. זה מה שכתב ב-1859:
… אם נאפשר לצילום להשלים את האומנות ביישומים מסויימים, הצילום די מהר ידרוס או ישחית את האומנות לחלוטין, הודות לטיפשותם של אנשים רבים שהם בני הברית הטבעיים של הצילום. זהו הזמן, אם כן, עבור הצילום לחזור למשימה האמיתית שלו, שהיא להיות משרתם של המדעים והאומנויות - אבל משרתם הצנוע מאד, כמו הדפסה או קצרנות, שאינם יצרו או השלימו את הספרות. תנו למהירות של הצילום להעשיר את אלבום התמונות של התייר ולהשיב לעיניו את הדיוק שחסר בזכרונו; תנו לזה לייפות את ספרייתו של חוקר הטבע, ולהגדיל חיות מיקרוסקופיות; תנו לזה להיות המזכירה והפקיד של מי שזקוק לדיוק עובדתי מוחלט במקצועו - עד כאן, שום דבר לא יכול להיות טוב יותר.
תנו לזה להציל משיכחה את אותם חורבות נוטים ליפול, אותם ספרים, דפוס וכתבי יד שהזמן מחריב, דברים יקרים שצורתם מתומססת ושדורשים מקום בארכיון של הזיכרון שלנו - נהיה אסירי תודה ונריע על כך. אבל אם יאפשרו לזה להסיג את הגבול אל עבר התחום המופשט והדמיוני, על פני כל דבר שהערך שלו נובע מהתוספת לנשמתו של האדם, אז זה יהיה לרעתם של כולנו!
כמובן שהצילום התפשט הרבה מעבר לגבולות ששורטטו בקטע הזה, והפך לאומנות בפני עצמה. די אירוני לקרוא את זה ולהיזכר באירוע משבוע שעבר, שבו הזוכה בפרס צילום יוקרתי סירב לקבל את הפרס אחרי שחשף שיצר את התמונה באמצעות AI. ויכוחים דומים לזה התקיימו המאה ה-19 בין אלו שטענו שאין ערך אומנותי בצילום, לבין רבים שראו בצילום התפתחות מלהיבה של אומנות, שצריכים להתייחס אליה בדומה לציור. הם הקימו אגודות וארגנו תערוכות.
בסופו של דבר לא ניתן היה לרסן מדיה מלהיבה כמו צילום. אנשים ברחבי העולם השיגו מצלמות והתחילו להשתמש בהן. חלק התמקדו בתחומי אומנות מסורתיים כמו נוף וטקסי דת. אחרים התנסו בצבע, חשיפה מרובה, פוטומונטאז׳, צילום לילה ועוד. ואחרים יצאו במסעות תיעוד ברחבי העולם.
אבל מה הצילום עשה לאומנים עצמם? הידע שלנו על אומנים הוא מאד מוטה. ההיסטוריה של האומנות מדגישה את האומנים הגדולים - רפאל או קרבאג׳יו, אבל הם מייצגים שבריר קטן מבין אלפי האומנים שפעלו לאורך הדורות. אנחנו נוטים לחשוב על אומנים כעל מורדים, אבל בעבר היה להם תפקיד חיוני בכלכלה. והם חיו במתח שבין התשוקות האומנותיות האמיתיות שלהם, לבין דרישות העבודה - דברים כמו קישוט כנסיות וארמונות, הכנת דיוקנים, ואיור ספרים.
היה הרבה יותר זול להכין דיוקנים באמצעות צילום. ציור דיוקנים המשיך להיות בשימוש על ידי העשירים, אבל הצילום הנחית מכה על אומניו דיוקנים שהתפרנסו ממעמד הביניים. אותה תופעה קרתה גם לאומנים שהתפרנסו ממכירת ציורים מפורטים של ערים לתיירים - הטובים ביותר המשיכו לשגשג אחרי הופעת הצילום, אבל הרבה ציירים בינוניים לא יכלו להתפרנס מזה יותר. ואותו דבר קרה גם בתחומי הצילום לעיתונות ולספרים.
יש כמה דרכים להסתכל על זה - המובנת מאליה היא שהחברה לא הייתה צריכה אומנים יותר. העבודות שהם ביצעו במשך מאות שנים יכלו להתבצע כעת על ידי צילום. זהו איום קיומי לאומן בתור בעל מקצוע. וגם, ברמה הקיומית יותר, התממש החשש של באודלייר - הצילום אפילו השלים את התפקיד האומנותי של האומן. מכיוון שלצילום באופן ברור היה ערך אומנותי, לא רק פונקציונלי.
וזה התפתח לתחומי אומנות חדשים, כמו סרטים. אנשים שבעבר היו הולכים לתערוכות ציור, נהרו עכשיו לאולמות הקולנוע. והרבה אנשים שהיו אולי עובדים כציירים בעבר, עבדו כמעצבים גרפיים או אומני אנימציה בתעשיות כמו קולנוע, פרסום, משחקי מחשב והטלוויזיה. הטכנולוגיה יצרה מדיום חדש - ולשם האומנים הלכו. ואלו שהתעקשו לדבוק בפורמט הקודם - ציור - החלו להיחשב כמורדים.
אבל הנה עוד נקודת מבט, שהיא שונה לא בהכרח מנוגדת - הצילום בעצם שחרר את האומנים. הם סוף סוף היו חופשיים אחרי התשוקות והיצירתיות שלהם, כי נעלמו הציפיות הכלכליות שהיו מהם.
אחת הדרכים המהותיות שבהן הצילום שינה את האומנות היא להפוך משהו שהיה ממנו היצע מאד מוגבל, להיצע אינסופי. חיקויים לא מדוייקים של יצירות מפורסמות הוחלפו בצילומים זהים שלהן. פעם היו ברחבי העולם רק 19 יצירות של ליאנרדו. פתאום, הודות לצילום, יש מיליונים. לכל אחד יכולה להיות מאסטרפיס. אפילו על גלויה.
עלייתם של זרמים כמו קוביזם, סוריאליזם, אומנות אבסטרקטית ותנועות מודרניות אחרות היו תוצאה של הרבה דברים, מהמהפיכה התעשייתית ועד למלחמת העולם הראשונה. הצילום לא היה הגורם היחיד, אבל ההשלכות היו, באופן מובהק, מהפכניות.
״המורה התרבותי״ מסיים בתהייה, האם הבינה המלאכותית תפעל באופן דומה על תחום הכתיבה (הקרוב לליבו), ותשחרר כותבים רבים מהצורך לבצע עבודות שדורשות יצירה של טקסט. זה יאפשר להם להתמקד ולהתנסות ביצירה של תוכן יותר משמעותי מבחינתם.
ואני רוצה לתהות באופן דומה לגבי תחומם אחר שקרוב יותר לליבי - מה יקרה למפתחי התוכנה?
בצעירותי נהגתי להטיח האשמות נוקבות במנהלי פרוייקטים שעבדתי איתם בתור ראש צוות פיתוח, ודרשו לבצע התאמות במערכת כדי לספק צרכים של לקוחות. זה היה בעיקר במקרים שבהם הדרישה כללה שבירה של ממשקים ורמות אבסטרקציה, ולפעמים סתם כשהדרישה הייתה לפיתרון ״מהיר ומלוכלך״ שמעגל פינות או לא לוקח בחשבון את כל המקרים. הרגשתי כאילו ה״יושרה האומנותית״ שלי לא יכולה לאפשר לי לעשות דברים כאלה. אני זוכר אדם אחד בצוות - נקרא לו ישי - שהיה מתכנת מבריק שגם עבד מיוזמתו שעות ארוכות בלילות ובסופי שבוע על דברים שעניינו אותו, אבל בתגובה לאחת הדרישות אמר ״אני אולי יכול לעשות את זה בחמש דקות אבל אני אצטרך קודם ללבוש חליפה של ליצן״.
זה היה מוזר מהצד של מנהל הפרוייקטים. זו בסך הכל חברה למטרות רווח, יש לקוחות שמשלמים כסף כדי לקבל מוצר תוכנה - למה אי אפשר שהתוכנה פשוט תעשה מה שהם משלמים עליו. למי אכפת איך נראה הקוד. אז הוספת פיצ׳רים ״quick and dirty״ זה אולי בדיוק סוג העבודה שנוכל להשאיר ל-AI לעשות, וזה יפנה אנשים מוכשרים כמו ישי שהזכרתי בפסקה הקודמת לעבוד על דברים שבאמת מעניינים אותם, וגורמים להם להישאר ערים בלילה מול ה-IDE.
זה לא סוד גם שעבודה של הרבה מתכנתים יכולה הרבה פעמים להיות לא מאד ״מרגשת״ - המרה של הודעות מפורמט ה-API לפורמט שבו הן נשמרות ב-database, או הוספה של שדות חדשים לסימולטור הבדיקות. כל העבודות האלה אולי תיעלמנה בקרוב.
ואולי גם אחרי שהבינה המלאכותית תחליף את משימות התכנות ה״פשוטות״, ותייצר את רוב הקוד מאחורי האפליקציות שאנחנו משתמשים בהן, נראה תופעה של גיקים עשירים שמשתמשים ב״אפליקציות יוקרה״ שכל הקוד שלהן נכתב על ידי מתכנת אנושי ללא שימוש בבינה מלאכותית? כמו לשלם לצייר מוביל בשביל תמונת דיוקן שלך, למרות שאפשר לקחת סלפי עם המצלמה של האייפון - לשלם למישהו כמו ישי, מהנדס תוכנה סופר מוכשר שמתייחס לקוד שלו כמו ליצירת אומנות, כדי להשתמש דווקא באפליקציית ניהול משימות שהוא כתב (בעולם שבו המון אפילקציות זולות יהיו זמינות הודות ל-AI).
אולי בסופו של דבר אפילו נראה גרסא של סמארטאפון שעולה $50,000, ומריץ מערכת הפעלה שכולה נכתבה על ידי מתכנתים בני אנוש ללא AI. זה לא יהיה הטלפון הכי מהיר או הכי מתקדם או הכי יעיל בניצול של הסוללה. אבל סוג הגיקים העשירים שיהיו מעוניינים במשהו כזה יוכלו להגיד שהקוד שרץ הוא מאד נקי ואיכותי, וש-AI לא היה מעורב בפיתוח. אני חושב שישי היה נהנה לעבוד על משהו כזה.
״כשאני רואה בועה מתהווה, אני ממהר פנימה לקנות, ולהוסיף דלק למדורה״ - ג׳ורס סורוס, 2009.
מניית אנבידיה רכבה על גל ההתלהבות מ-AI, ועלתה פי 2.5 מהשפל שאליו הגיעה באוקטובר האחרון. הבלוג הזה מנסה לנתח האם זה רעיון טוב לעשות שורט על מניה כזו, שאולי כבר הופכת לסמל בועת ה-AI המתהווה. וזה עלול להיות רעיון מאד לא טוב, בדיוק בגלל שהיא עלולה להפוך למניית טרנד או בועה.
- אפשרות א׳: לונג מניות AI (למשל, אנבידיה) כי הם לא חושבים שיש בועה והם מאמינים שהנתונים הפיננסיים ידביקו את המחיר.
- אפשרות ב׳: שורט על המניות האלה כי, ובכן, הם חושבים שיש בועה.
- אפשרות ג׳: לשבת בצד ולהימנע מהסקטור הזה לגמרי, בגלל שהם לא רוצים או לא יכולים לעשות שורט.
הנרטיב המקובל הוא שמשקיעים לא מתוחכמים מונעים ע״י FOMO ושכנוע של מקדמי-מניות בתקשורת וברשתות, ויבחרו באפשרות א׳. קרנות מוסדיות יבחרו ב-ב׳ או ג׳. בשלב מסויים, האוויר ייצא מהבועה, המשקיעים הפרטיים ייתקעו עם המניות האלה, וקרנות הגידור ירוויחו מהשורט.
אבל, מסתבר שהתנהגות של קרנות גידור בתקופת בועת הדוט-קום (ותקופות אופוריה אחרות) מודל קצת אחר לאיך משקיעים (בעיקר מוסדיים) אולי יתנהגו המקרה התיאורטי של בועת AI. קרנות גידור בוחרות באפשרות ד׳, לונג מניות הבועה אפילו שהם יודעים שזו כנראה בועה. לפי המאמר ״קרנות גידור ובועת הטכנולוגיה״, קרנות גידור דווקא היו במשקל עודף על מניות עם מכפיל מכירות גבוה (שזה משמש במאמר פרוקסי ל״מניות בועה״). כשהנאסדק הגיע לשיא במרץ 2000, 30% מהפורטפוליו של קרן הגידור הממוצעת היה מושקע במניות עם מכפיל מכירות גבוה, לעומת משקל 20% במדד הכללי:
הנתונים האלה סותרים את אחת ההנחות הבסיסיות של תיאורית השווקים היעילים, והיא שמשקיעים מתוחכמים (כמו שקרנות גידור לכאורה אמורות להיות) אמורים להמר נגד תמחור לא נכון. אבל זה מה שעלול לקרות בתקופות ממושכות של תמחור לא נכון.
הדרך ההגיונית לנצל את הארביטראז׳ בין המחיר הגבוה לכאורה של נכסי הבועה, לבין השווי ההוגן שלהם הוא אפשרות ב׳: שורט על מניות הבועה, ולונג כללי על השוק. אבל ככל שהבועה נמשכת יותר זמן, האסטרטגיה הזו נהיית מסוכנת יותר. הקרן עלולה להתמודד עם margin call, והמשקיעים של הקרן עלולים למשוך כספים בגלל ההפסדים של השורט, וגם בגלל ביצועי החסר של הלונג ש, ובכן, לא מושקע במניות הבועה.
בשביל להיות שורט במהלך בועה, לא מספיק להאמין שהנתונים הפיננסיים לא מצדיקים את המחיר שהנכסים נסחרים בהם. צריך ששאר המשתתפים בשוק יסכימו איתך.
תחשבו על מייקל ברי ב״ביג שורט״ הוא הבין כבר ב-2005 את הדינמיקה סביב אג״ח מגובה משכנתאות, אבל זה לקח הרבה יותר זמן ממה שהוא חשב עד שהבועה הזו קרסה. ולאורך הדרך הוא הציג הפסדים כבדים, והתמודד עם דרישות למשיכה מצד המשקיעים הגדולים.
מה לגבי אפשרות ג׳ - לא לעשות כלום? יהיו קרנות שיבחרו בדרך הזו, אבל רוב התעשיה לא. ואז הסיכון לקרנות שלא מחזיקות במניות הבועה הוא שהם יציגו ביצועי חסר לעומת הבנצ׳מארקים. המשקיעים יהיו מוכנים לקבל את זה לתקופה מסויימת, אבל ככל שהבועה תימשך יותר זמן, הסיכון למשיכות גדל. ואז הדרך להימנע מהסיכון הזה הוא להחזיק בכל זאת בחשיפה למניות הבועה, בלי קשר לשווי.
הדינמיקה הזו אגב הביאה לסגירה של קרן טייגר בשנת 2000 (בגלגולה הקודם, לפני שהפכה לקרן הגידור המוכרת לנו) - בשיאה ב-1998 טייגר ניהלה יותר מ-20 מיליארד דולר של נכסים. אבל אז החליט ג׳וליאן רוברטסון, מנהל הקרן, להימנע ממניות טק יקרות והחליט להשקיע במניות ערך. לרוע המזל, מניות הערך לא עבדו כל כך טוב, וגרוע מכך - מניות הטכנולוגיה המשיכו לנסוק:
במקום להילחם בבועה האבסורדית בעיניו, רוברטסון החליט להתעלם ממנה…
רוברטסון ריכז את ההימורים שלו במניות ערך מסורתיות כמו חברת חלקי חילוף למכוניות וחברת אנרגיה - המהות של הכלכלה הישנה…
עד שהגיע הקיץ של 1999, ההחלטה של רוברטסון להתעלם מגאות הטק גרמה למשבר בשדרות פארק. טייגר איבדה 7.3% במהלך החצי הראשון של השנה; בינתיים, קרנות נאמנות מרוכזות-בטכנולוגיה עלו ברבע או יותר, וסוחרי יום שפועלים על השולחן במטבח השיגו תוצאות טובות יותר מיחידת הכוחות המיוחדים של רוברטסון … זה מתח את הסבלנות של המשקיעים: לאחר שמשכו 3 מיליארד דולר מטייגר בששת החודשים שלפני מרץ, המשקיעים של רוברטסון משכו עוד 760 מיליון דולר בסוף הרבעון השני.
זה שונה מאד מהדרך המופלאה שבה נוהלה הקרן של ג׳ורג׳ סורוס, שב-1999 דווקא הגדילה את החשיפה שלה למניות הבועה. הם נשארו בפנים מעט יותר מדי זמן, והקטינו את החשיפה רק בסוף שנת 2000 (שיאו של הנאסדק היה במרץ 2000). יש במאמר כמה סיפורים מעניינים של סטנלי דראקנמילר על אותה תקופה.
זה מוביל לשאלה מעניינת - איך מתזמנים את שלב היציאה? אם הן גם מצטרפות לחגיגה, איך קרנות הגידור מתחמקות מגורלם המר של המשקיעים הלא-מתוחכמים שבחרו באפשרות א׳?
קרנות גידור התחילו לצאת ממניות הטכנולוגיה (נקודה ״1״ בתרשים שלמטה) סביב מרץ. ואז ראלי-השוק-הדובי של יוני 2000 הביא בחזרה כמה משקיעים לתקופה קצרה. עבור משקיעים מוסדיים, דינמיקת המחירים הזו הייתה הסימן לסנכרון.
לרוע מזלם של המשקיעים הפרטיים, הם המשיכו לקנות. גם באופן ישיר וגם בעקיפין דרך קרנות נאמנות ויועצי השקעות, הם המשיכו להגדיל את החשיפה שלהם למניות טכנולוגיה במשך 2-3 רבעונים אחרי השיא:
התוצאות מראות ניגוד מוחלט לעולם שבו משקיעים מתוחכמים נעים באופן עקבי כנגד טעויות תמחור, אבן בניין מרכזית ליעילות בשווקים. הממצאים גם לא תומכים במודל בועה שבו משקיעים פרטיים מזיזים את המחירים בזמן שהכסף החכם (מוסדיים) עומדים בפאסיביות בצד…
לסיכום, המאמר הזה טוען שקרנות הגידור והמשקיעים החכמים הצטרפו לחגיגת הבועה. אבל הם זכרו כל הזמן שמדובר בבועה. והטובים מביניהם ידעו לזהות מתי המסיבה נגמרת. למזלם, המשקיעים הפרטיים היו הרבה פחות מתוחכמים, והמשיכו לקנות מניות במהלך הקריסה.
מה קרה לאחרונה? כולנו יודעים שמשקיעים מוסדיים רכבו על מניות הטכנולוגיה הלא-רווחיות במהלך ה-5 שנים האחרונות, ומסיבה טובה.
קרנות גידור הגבירו את החשיפה שלהם לאורך העליה בטק לא רווחי. ברגע שהפדרל ריזרב החל להעלות את שערי הריבית, הם החלו בהפחתה משמעותית בחשיפה סביב סוף 2021.
ובדומה לבועת הדוט-קום, משקיעים פרטיים המשיכו לקנות במשך מספר חודשים נוספים:
ומה אולי קורה עכשיו? אם ניישם את הלקחים מבועת הדוט-קום ואפילו מההתנהגות של התקופה האחרונה, ייתכן שהכסף הקל מהמומנטום כבר נעשה באנבידיה. הסיכון בשורט אל מול הסנטימנט הנוכחי הוא שבנקודה מסויימת בעתיד הקרוב, אנבידיה ומניות דומות עלולות להיות המניות היחידות ש״עובדות״. זה יפעיל לחץ על קרנות עם ביצועי-חסר לפתוח חשיפה למניות האלה, מה שיעלה עוד יותר את המחיר שלהן. חברות שיראו את דינמיקת המחירים הזו ימהרו להכריז על עוד השקעות ב-AI, מה שיגביר עוד יותר את הציפיות של המשקיעים לגבי הביקוש העתידי לשבבים של אנבידיה וחברות AI דומות.
המאמר ממש לא ממליץ לרכב על גל המומנטום ולהיות לונג מניות הבועה. ״רכיבה על המומנטום ויציאה בתזמון הנכון היא אסטרטגיה מקוללת, שבסופו של דבר הובילה לנפילה של אחד הטריידרים הגדולים בכל הזמנים - דראקנמילר״. אבל הוא מצייר תסריט אפשרי שאמור להראות למה שורט במצב הנוכחי עלול להתברר כמהלך מאתגר.
הנה סיפור שהיה אפשר לספר על קריפטו ב-2020 ו-2021. שיעורי הריבית בבנקאות המסורתית באמריקה היו מאד נמוכים. אם היה לך כסף ורצית להרוויח תשואה, והיית שם אותו בבנק, היית מרוויח בערך 0% ריבית, והיית עצוב. בקריפטו מצאו את הפיתרון. הפיתרון היה שפלטפורמות הקריפטו ייקחו את הכסף שלך וילוו אותו לסוחרי קריפטו דגנרטים מופרעים וממנופים, שהסכימו לשלם ריבית גבוהה על הכסף כדי שהם יוכלו להמר איתו. במשך זמן מה הקריפטו בעיקר עלה למעלה, המהמרים בעיקר הרוויחו כסף ושילמו את הריבית, והיית יכול לקבל, כאילו, 18% תשואה על חשבון קריפטו שסוג-של-נראים-כמו-חשבון-בנק. ואז המערכת הזו, שהייתה מטומטמת כמו שהיא נשמעת, קרסה, ופלטפורמות קריפטו כמו וויאגר, צלסיוס ובלוקפיי פשטו רגל.
המערכת קרסה ממספר סיבות, אבל כנראה שאחת מהם היא שהפדרל ריזרב העלה את שערי הריבית, מה שהוריד את הערך של נכסים ספקולטיביים כמו קריפטו. אבל יש לזה צד חיובי, עבור קריפטו, והוא שעכשיו אם אתה פלטפורמת קריפטו ואתה רוצה למשוך פקדונות ע״י זה שאתה מבטיח לשלם ריבית, זה הרבה יותר קל. אתה יכול לקחת את הכסף של הלקוחות ולקנות אג״ח ממשלתי שמשלם 5%, ולשלם להם 4% ולשמור את ההפרש, במקום לקחת את הכסף של הלקוחות שלך ולהזרים אותו להימורים ממונפים ומשוגעים ולהפסיד אותו ולפשוט רגל. זה לא, אני מניח, ״קריפטו״, במובן מסויים, אבל אתה עושה את זה על הבלוקצ׳יין, בלה בלה בלה, אז זה מספיק קריפטו.
הוול סטריט ג׳ורנל מדווח:
״הסתיים עידן אפליקציות ה DeFi שמשלמות ריבית גבוהה״, אמר סידני פאוול, בכיר בשירות ההלוואת ה-decentralized מייפל פייננס.
החל מיום שלישי, אחת מפלטפורמות ה DeFi הגדולות, Aave, מציעה פיקדון ל 30-יום בריבית של רק בערך 2% עבור שני ה stablecoins הגדולים שלה, מטבעות קריפטו שנעוצים לדולר.
מייפל פייננס היא אחת משורה של חברות קריפטו שמנצלות את הריביות הגבוהות והביטחון היחסי שמציעות אגרות חוב של ממשלת ארה״ב. בשבוע שעבר, החברה השיקה מוצר שירוויח ריבית ששקולה לאג״ח ממשלתי לחודש-אחד פחות עמלת הפקדה - ומציע תשואה של בערך 3.4%.
כך המוצר עובד: משקיעים כשירים שאינם אמריקאיים יכולים להפקיד מטבע קריפטו USD לתוך ״תכנית ניהול מזומן משותפת״ ולקבל טוקנים שמייצגים את הבעלות החלקית שלהם. התכנית המשותפת תספק הלוואה ליישות שמנוהלת ע״י קרן גידור הקריפטו Room40 Capital, שתשקיע את הפקדונות של הלקוחות באג״ח ממשלתי לחודש אחד.
האם המוצר הזה יותר טוב מקרן כספית? ובכן! נראה שהקרן הכספית משלמת תשואה גבוהה יותר וגם לא כוללת הלוואה של הכסף שלך לקרן גידור הקריפטו ROOM40 CAPITAL כדי לקנות אג״ח ממשלתי. אבל למוצר הזה יש את היתרון שהוא קרייייייייפטו:
תומכים של המוצרים החדשים האלה אומרים שהם פונים למשקיעי קריפטו גדולים שרוצים לשמור את ה-stablecoins שלהם זמינים למסחר מהיר ולהרוויח תשואה על מזומן שאינו מושקע.
כמובן, סוחרים יכולים תמיד למכור את אחזקות ה-stablecoins שלהם ולחנות אותם באג״ח ממשלתי באופן ישיר, בלי לקחת את הסיכון של לעבור דרך צד שלישי ולשלם עמלה.
אבל איפה הכיף בזה. בימי עבר, קריפטו שילם תשואות גבוהות יותר מהבנקאות המסורתית, כדי לפצות אנשים על לקיחה של כמויות סיכון אדירות. עכשיו הקריפטו משלם תשואות נמוכות מהבנקאות המסורתית ו, אממ, ובכן.
…. במקום אחר בתחום של השקעת נכסי stablecoin קריפטו באג״ח ממשלתי:
פרנקלין טמפלטון אומר שהקרן הכספית שלו שעוקבת אחר בעלות על הנכסים באמצעות בלוקצ׳יין רואה פקדונות מיישויות שקשורות-לקריפטו לאחר הסגירה של כמה בנקים ידידותיים לתעשיה.
סך הנכסים ב Franklin OnChain US Government Money Fund (FOBXX), שהושקה ב-2021 ... גדלו לבערך 270 מיליון דולר. הקרן משתמשת ברשת הבלוקצ׳יין Stellar כדי לעבד טרנזאקציות ולעקוב אחר בעלות. הקרן משקיעה באג״ח ממשלתי אמריקאי, מזומן, והסכמים לרכישה מחדש שאינם מחזיקים מטבעות קריפטוגרפיים...
לקרן יש אפילו טוקן דיגיטלי בשם BENJI שמייצר מניות של הקרן. מניה אחת של הקרן נשמרת כשווה לדולר אחד. הטוקנים כרגע לא ניתנים להעברה בין משקיעים בקרן, אבל בכירים בגוף המנהל אומרים שיצירה של שימושים לטוקן הזה נמצאים בתכניות של החברה.
… דרך אחת לחשוב על ה-BENJI הוא שזהו stablecoin ששווה דולר, חי על הבלוקצ׳יין, מושקע בנכסים בטוחים ע״י יישות שנתונה לרגולציה ו(בשונה מרוב ה-stablecoin) משלמת ריבית. דרך אחרת לחשוב על ה-BENJI היא שזו רק קרן כספית ממשלתית רגילה, חוץ מזה שהאנשים שמשווקים אותה אומרים ״בלוקצ׳יין״ הרבה, אז אם אתה משקיע קריפטו אתה מרגיש יותר טוב עם זה שנתת להם את הכסף שלך.
המשפט האחרון כל כך טוב. כל כך מאט לוין. מאד אירוני בעיניי שהקריפטו סגר מעגל מלא, יצא לדרך כהתרסה נגד הבנק המרכזי והבנקאות המסורתית, ועכשיו הבלוקצ׳יין משמשת כטכנולוגיה להשקיע באג״ח ממשלתי(!), שלא מציגה שום יתרון על הבנקאות המסורתית (ואפילו משלמת פחות ריבית). אבל זה בלוקצ׳יין.
כל אחד יכול להגיע לעצמאות כלכלית. מה שטוב בהשקעות הוא שיש הרבה דרכים שונות להגיע ליעד שלך. לחלק מהמשקיעים הכי טובים אי פעם היו אסטרטגיות מנוגדות אחד לשני. אל תפחדו להיות ייחודיים. אל תפחדו להיות שונים. אני מבטיח בביטחון שהמסע שלך לא יהיה חלק. תלמדו מהמפסידים שלכם ותשאבו כח מהמנצחים שלכם.
ההון שלכם יגדל עד שתגיעו לנקודת מפנה שבה תרגישו שיש לכם סוף סוף בחירה של מה לעשות בחיים. חלק מכם יבחרו לשמור על העבודות שלכם בגלל שאתם אוהבים אותן. אבל חלק מכם יבחר סוף סוף להשתחרר מעבודה ורוטינה שמשכו אותכם אחורה.
איאן קאסל הוא משקיע פרטי במשרה מלאה שמתמחה במיקרו-קאפס. מניות עם שווי שוק של פחות מ-300 מיליון דולר. ב-2011 הוא הקים את MicroCapClub, פורום שבו משקיעים פרטיים אחרים יכולים לחלוק רעיונות השקעה בחברות מיקרו-קאפ (וגם כותב שורות אלה חבר בו מאז 2016).
הציטוט למעלה הוא מתוך הקדמה שאיאן כתב לספר ״Free Capital”, שמביא את סיפורם של 12 משקיעים פרטיים אחרים שצברו מיליוני דולרים דרך השקעה במניות. אני מקווה שאני לא יוצר את הרושם הלא-נכון, לא מדובר כאן על ״עקבו אחרי השיטה הזו כדי להתעשר בבורסה״ - ההמלצה שלי היא לברוח ברגע שאתם נתקלים בדברים כאלה באינטרנט. הסיפורים כאן הם בעיקר של אנשים שהצליחו להתמחות בנישה מסויימת של השוק ומצאו אסטרטגיה שעובדת להם. והאסטרטגיה שלהם דורשת עבודה ומשמעת, ומקנה להם בעיקר את החופש לעשות מה שהם רוצים - לא יאכטות ומכוניות פאר. ואף אחד גם לא מתכנן ללמד אותכם איך להשקיע. המטרה היא רק לעורר השראה בקרב הקוראים לצאת למסע משל עצמם, שיעזור להם למצוא איך נכון להם להשקיע ולהגיע לעצמאות כלכלית.
אז זה מה שבחרתי לשתף בשבוע של יום העצמאות. איאן יכול להיות קצת קיטשי לפעמים, אבל אני נהנה לקרוא ולהאזין לדברים שלו, וגם למדתי ממנו הרבה.
הצעד הראשון בדרך לעצמאות כלכלית היא להבין שכסף נועד לחופש ולא לצריכה - וכל אחד יכול להגיע לחופש הזה. אני חושב שהרבה אנשים עושים את הטעות שהם חושבים שהם צריכים מספיק כסף בשביל שהם לא יעשו כלום. זה לא נכון. אתם רק צריכים מספיק בשביל לעשות מה שאתם רוצים. הכח הוא להיות יכולים לבחור.
אדם משיג עצמאות כלכלית ע״י זה שהוא חוסך יותר משהוא מוציא, ומשקיע את החסכונות האלה איפה שיש לו יתרון. עבורי זה היה מניות מיקרו-קאפ, החברות הקטנות ביותר בעולם. עבורך זה עשוי להיות איזור אחר של שוק ההון, או אולי אפילו נדל״ן, או תחום התמחות אחר. דרך שילוב של כישורים ומשמעת, תגיעו לנקודה שבה סוף סוף יש לכם בחירה. הבחירה יכולה להיות לעבוד פחות כדי לבלות יותר זמן עם משפחה, לחזור ללימודים, להתחיל עסק משלכם, או אולי לקחת עבודה עם משכורת יותר נמוכה אבל שנותנת לכם תחושת משמעות כשאתם קמים בבוקר.
העיתונות הכלכלית מאדירה מנהלי נכסים - אלו שהתעשרו מגביית עמלה על ניהול ההון של אחרים. אין שום דבר לא בסדר בזה… אבל אני מאמין שהמבחן הפיננסי האמיתי הוא להפוך סכום כסף קטן לסכום כסף גדול יותר ואז להשתמש בהון הזה כדי לתמוך בעצמך לטווח הארוך. זה מה שהמשקיעים ב Free Capital הצליחו לעשות. הסיפורים שלהם מעוררי השראה.
כדי להצליח בתור משקיע פרטי במשרה מלאה האסטרטגיה שלך ואורח החיים שלך צריכים להיות בהרמוניה. כשאתה תומך במשפחה שלך ע״י ניהול של ההון שלך זה משחק מנטלי שונה לגמרי. אם אתה חווה הפסד גדול בניהול כסף של אחרים זה פוגע בבונוס שלך. אם אתה חווה הפסד גדול בתור משקיע פרטי, זה פוגע במשפחה שלך.
הפיכה למשקיע פרטי במשרה מלאה היא פסגת ההישגים הפיננסית. למה? כי אתה לא צריך עזרה מאף אחד אחר בשביל שום דבר. אתה לא צריך בוס. אתה לא צריך לקוחות. אתה לא צריך את הכסף שלהם. יש לך משלך.
בתחילת 2009, כמה חודשים אחרי שהפכתי למשקיע פרטי במשרה מלאה, חבר הזמין אותי למסיבת קוקטייל בניו יורק. זה היה במעמקי המשבר הפיננסי. הצלחתי להזמין חדר במלון הוולדורף אסטוריה ב-$200 ללילה. שנה קודם לכן זה היה $800 ללילה. אף אחד לא הוציא כסף באותה תקופה, אפילו לא העשירים. הייתי אחד מ-20 אורחים במסיבה. רשימת האורחים כללה מנהלי קרנות ואנליסטים. אני חושב שהם היו 20 האנשים האחרונים שעוד הייתה להם עבודה בוול סטריט. מה שאני זוכר מהלילה ההוא זה שנכנסתי לויכוח עם מנהל קרן. אמרתי לו שאני משקיע פרטי במשרה מלאה. הוא הסתכל עליי כאילו הייתי נחות ממנו. הוא אמר, ״אז אני מניח שלא היית טוב מספיק כדי לשמור על העבודה שלך״. ואני יריתי חזרה, ״אתה יודע איך קוראים למנהל קרן? מישהו שלא יכול לתמוך בעצמו עם ההון שלו״. עזבתי את המסיבה ונהניתי מוודה-טוניק ב-$20 בבר של הוולדרוף (מחירי הדרינקים לא השתנו משנה קודם לכן). רוב האנשים במסיבה יאבדו את העבודה שלהם.
הנה עובדה שמעטים בעולם הפיננסי רוצים שתדעו. למשקיעים פרטיים יש יתרון על מנהלי השקעות, יועצים, אנליסטים, או כל אחד שחייב להוכיח לאחרים כמה הוא חכם. אתם לא צריכים שתהיה לכם דיעה על הכל. אין לכם הסחות דעת. כל מה שאתם צריכים לעשות זה להתמקד בלעשות כמה החלטות השקעה טובות בכל שנה ולחיות חיים נהדרים.
אחד המנטורים שלי היה משקיע פרטי מצליח. לא הייתי קורא לו משקיע פרטי במשרה מלאה כי עדיין הייתה לו עבודה. הוא עובד בעבודה הזו לא בגלל שהוא חייב אלא בגלל שהוא אוהב את זה. העבודה הלא-פיננסית שלו מאפשרת לו הרבה גמישות, אז הוא יכול להתמקד בהשקעות כשהוא צריך. העבודה שלו גם מגוננת עליו משאלות ממשפחה וחברים שהיה נתקל בהם אם היה צריך לעזוב את העבודה שלו ו״לפרוש״. מה שהרוב לא יודעים עליו זה שהוא הגדיל את הפורטפוליו שלו מ-$100,000 למעל 50 מיליון דולר במהלך 20 שנה. עדיין חי את אותם חיים. אחת הדאגות הגדולות שלו היא שאנשים יגלו מה הוא עשה ויתחילו להסתכל עליו באופן שונה.
אתם לא שומעים הרבה על משקיעים פרטיים במשרה מלאה בגלל שהם לא מרוויחים מחשיפה. למעשה, חשיפה פוגעת בהם. משקיעים פרטיים במשרה מלאה אוהבים את העובדה שאפילו המשפחה והחברים שלהם לא לגמרי יודעים מה הם עושים למחייתם. הם אוהבים את העובדה שהם בנו ידע נרחב ועמוק בנישה של השוק וזה לא עוזר להם לנופף בהצלחה שלהם. היתרון של משקיע פרטי הוא שהם יכולים ללכת למקומות שהכסף הגדול לא יכול, ולבנות מומחיות באיזורים שמעט אנשים אחרים יטרחו להכיר. אפשר לחיות חיים נוחים מדיג באותה בריכה קטנה כי אתה יודע איפה הדגים נמצאים. היכולת להשתלב בחברה, לחיות ברמה שמתחת לאמצעים שלכם, ולעשות את זה מתחת לרדאר היא יתרון גדול.
מאז ההנפקה של ספוטיפיי ב-2018, נהיה פופולרי לחפש את הדומה (והשונה) בינם לבין נטפליקס. הבדל עיקרי הוא שנטפליקס אולי הוציאו סכומים גדולים על הפקות תוכן, אבל הסכומים האלה הם קבועים. התוכן הוא בבעלותם, והמרג׳ין שהם עושים מכל מנוי נוסף הוא גבוה - נטפליקס שומרים לעצמם בערך 40 סנט מכל דולר נוסף בדמי מנוי. בספוטיפיי זה לא המצב - תנאי הרישיון מחברות המוזיקה דורשים למעלה מ-70% ההכנסות ממנויים, וספוטיפיי שומרים רק בערך 20-25 מכל דולר נוסף של דמי מנוי.
כתבתי בשבוע שעבר על נטפליקס, ובינתיים גם ספוטיפיי דיווחו על התוצאות שלהם השבוע. אני לא מתכנן להתעכב יותר מדי על הרבעון הספציפי הזה (ברוח הדברים שכתבתי בראש המהדורה), אבל חשבתי שזה זמן טוב להזכיר את המאמר הזה של בן תומפסון משנה שעברה.
במאמר מ-2017 בן תומפסון טען שזה לא בדיוק המצב של ספוטיפיי:
נאפסטר והורדות המוזיקה הפיראטיות דחפו את חברות המוזיקה לזרועותיהם של אפל, שפירקה את האלבום לשירים. הסטרימינג העניק לחיבור של הקטלוג הישן ומוזיקה חדשה תכונות כלכליות של bundle: עוד ועוד משתמשים מוכנים לשלם $10/בחודש תמורת גישה להכל, וכך מגדילים משמעותית את ההכנסה הממוצעת למשתמש. התוצאה היא תעשייה שנראית באופן דומה להפליא לעידן שלפני האינטרנט:
שימו לב כמה מעט כח יש לספוטיפיי ולאפל מיוזיק בדיאגרמה הזו; לאף אחת מהן אין בסיס משתמשים מספיק רחב כדי למשוך ספקים (אומנים) על בסיס כלכלי בלבד, גם בגלל שאין להם גישה לקטלוג הישן. בשונה מעיתונים, חברות המוזיקה בנו אינטגרציה שחזקה יותר מההפצה.
אז קל לראות למה זה דבר רע בשביל ספוטיפיי, והתיזה האופטימית בזמנו הייתה שספוטיפיי איכשהו ייפטרו מחברות המוזיקה. כמו שנטפליקס הפיקו את התוכן של עצמם, גם ספוטיפיי יעשו אגרגציה למספיק משתמשים בצד הביקוש כדי למנף את זה להפקת מוזיקה בעצמם (ואז יוכלו לשמור את כל המרג׳ין). זה כמובן לא קרה, המעמד של חברות המוזיקה הוא מאד יציב. זה שונה מסרטים וסדרות טלוויזיה, והרבה יותר טוב גם לאומניםוגם לחברות המוזיקה שכל המוזיקה תהיה זמינה בכל מקום.
אז המצב של ספוטיפיי הוא מרג׳ין נמוך, בלי תקווה לשיפור, ושירות שהוא בעצם commodity - נשמע די רע. כאן מגיע החלק המעניין במאמר מ-2022, שבו בן תומפסון מתקן את ההשקפה שלו מ-2017 שמוזכרת למעלה:
המצב [שבו כל המוזיקה זמינה בכל מקום] הוא גם עדיף עבור ספוטיפיי… ברור, העלות השולית לסטרימינג של מוזיקה - שהיא שום דבר מלבד ביטים - היא אפס; זה לזכותו של גלגל התנופה מוזיקה-חדשה-לתוך-קטלוג-העבר שחברות התקליטים הצליחו לבנות, שמאפשר להם לגבות כסף עבור גישה לביטים האלה. באותו הזמן, הביטים האלה זמינים לכל אחד עבור בערך אותו מחיר: זו הסיבה שלא רק לספוטיפיי ואפל, אלא גם ליוטיוב, אמזון, טיידל, דיזר וכו׳ יש את אותו קטלוג עבור בערך אותו מחיר. סטרימינג של מוזיקה הוא לא בחינם, אבל זהו commodity לא-בלעדי עם מלאי אינסופי.
שימו לב לניגוד לעומת החברות שהזכרתי למעלה: יש מספר מוגבל של נהגים פוטנציאליים, מה שאומר שאובר חייבת להתחרות עם ליפט באמצעות תמריצי נהגים שאינם-נגמרים, מה שעושה את הרווחיות קשה אם לא בלתי אפשרית להשגה; לנטפליקס יש חלק מהתוכן - לא את כולו - והיא חייבת לשלם יותר מהמתחרים כדי להשיג יותר ממנו.
להבהרה, זה עושה את זה קל יותר להשיג רווח ישיר: כמו שאמרתי קודם, בגלל שנטפליקס משלמת עלות קבועה עבור תוכן, היא יכולה להרוויח עודף בלי לשלם אקסטרה למפיק התוכן, בעוד שספוטיפיי יכולה לסחוט רווחיות מהמנויים שלה רק באמצעות הפחתה של עלויות התפעול. אבל ההזדמנות האמיתית לאגרגטור היא לבנות מודל עסקי שמנותק מההיצע, ובמקום זה מבוסס על בעלות על הביקוש. כאן ספוטיפיי ממוקמת יותר טוב מנטפליקס - למרות שנטפליקס גם עושה מהלכים בכיוון הזה.
המשפט האחרון רומז להוספת תכנית מנוי זולה יותר בנטפליקס שכוללת פרסומות. זה יביא יותר מנויים לפלטפורמה. ולאור הדו״ח שפורסם בשבוע שעבר, זה הולך להם די טוב. אפשר גם לדמיין בשלב מסויים גישה חינמית לנטפליקס (עם יותר פרסומות ואיכות נמוכה יותר). אבל אני רוצה להתרכז בספוטיפיי.
ביום המשקיעים של ספוטיפיי ב-2022, צ׳ארלי הלמן, סמנכ״ל ומנהל מוצר המוזיקה, הציג מקרה שלקוח ישירות מהטקסטבוק לגבי למה ספוטיפיי היא אגרגטור עבור מוזיקה, עם המודל העסקי המתאים. הלמן התחיל בלהדגיש את התפקיד של ספוטיפיי בגילוי של מוזיקה חדשה:
״כל האסטרטגיות בצוות המוזיקה משרתות אחת משתי מטרות עיקריות: יצירת חוויית מוזיקה ייחודית ועדיפה עבור המעריצים, ויצירת אקו-סיסטם פתוח ובעל ערך רב יותר לאומנים … לא משנה מה מצב הרוח שלך, הסגנון שלך, מה הנסיבות, לספוטיפיי יש משהו בשבילך… ספוטיפיי מייצרת בערך 22 מיליארד גילויים (discoveries) בחודש. בנוסף לזה, שליש מסך הגילויים של אומן חדש קורה בפלייליסט אלגוריתמי מותאם אישית. מאזינים אוהבים את החשיפה הזו למוזיקה חדשה, וגם את המגע האישי. גילוי הוא הלחם והחמאה שלנו, וזה מביא לרמות engagement שלא קורות באף שירות סטרימינג אחר.״
זהו המאפיין מספר אחת של אגרגטור: בעולם של מחסור, ההפצה הייתה הכי חשובה; בעולם של שפע זהו ה-discovery שמשנה הכי הרבה. לצורך זה, הלמן הדגיש שבעולם המוזיקה הדיגיטלית השפע האינסופי רק הולך וגדל, הרבה הודות לספוטיפיי: ״מעולם לא היו פחות חסמי כניסה, מה שמאפשר ליותר ויותר אומנים מוכשרים להתגלות… אנחנו במהלכו של פיצוץ יצירתי שבו עשרות אלפי שירים עולים מדי יום, קצב שהכפיל את עצמו בשנתיים האחרונות…״
הלמן הדגיש את הכלים שספוטיפיי מציעה לאומנים כדי לנסות לשלב את השיר שלהם בפלייליסט. ומה שיותר חשוב למודל העסקי של ספוטיפיי, אומנים יכולים גם לשלם תמורת קידום של השיר שלהם. ההזדמנות הזו כבר משתלמת לספוטיפיי; סמנכ״ל הכספים פול ווגל הסביר שההשקעות הכבדות של ספוטיפיי בפודקאסטים מסתירות את השיפורים המשמעותיים בביצועים הפיננסיים של עסקי המוזיקה של החברה. ל-MBI היה גרף די טוב על זה בשבוע האחרון:
המרווח הגולמי של עסקי המוזיקה הולך ומשתפר בעקביות, מה שהוביל את המנכ״ל דניאל אק לומר במהלך אותו יום משקיעים - ״הולך לנו יותר טוב ממה שאתם חושבים״. בחזרה לבן תומפסון:
שימו לב איך העסק הזה - במכניקה שלו, לא במספרים הפיננסיים - דומה יותר לפייסבוק או גוגל מאשר לנטפליקס: ספוטיפיי לא מרוויחה כסף ממרג׳ין על הוצאות התוכן שלה; אלא, היא מחפשת לאפשר יצירה של יותר תוכן מאי פעם, ובטוחה שהיא שולטת באמצעים הכי טובים להציף את התוכן שמשתמשים רוצים. האמצעים האלה יכולים להימכר במכרז, שבו כל המרג׳ין הולך לספוטיפיי. הם קוראים לזה קידום - זה בהחלט דומה מאד למודל הרדיו הישן של pay-to-play - אבל זו בעצם דרך אחרת להגיד פרסום. ויותר מכך, זהו לא עסק הפרסום היחיד של ספוטיפיי: החברה בונה במשך הרבה זמן עסק מוזיקה שנתמך ע״י פרסומות, ועכשיו עושה השקעות כבדות כדי לעשות אותו דבר בפודקאסטים (שהן באופן ברור אסטרטגיית אגרגציה).
בן תומפסון מסכם את ההשקפה שלו לגבי ספוטיפיי, שהיא שונה לדעתי מאיך שהרבה אנשים תופסים את החברה:
להיות אגרגטור זו לא הדרך היחידה לעשות כסף; ואכן זו אחת הדרכים הכי קשות. זה הרבה יותר מובן מאליו לבנות מוצר עם ייחודיות ולגבות כסף עבורו; זוהי גם האפשרות היחידה שניצבת בפני רוב המוצרים והחברות. מה שמייחד אגרגטורים הוא שהדבר הכי טוב עבורם הוא ההיפך ממה שאופטימלי לעסקים מסורתיים:
במקום תוכן ייחודי, אגרגטורים רוצים תוכן שהוא commoditized, וכמה שיותר ממנו.
במקום להגדיל את המרג׳ין על חשבון המשתמשים, אגרגטורים רוצים להקטין אותם, אידיאלית לאפס, או לפחות לאותה רמה של המתחרים שלהם (כמו במקרה של ספוטיפיי).
במקום לנעול משתמשים על ידי הוספה של חיכוך, אגרגטורים רוצים להפחית חיכוך. הם בטוחים שכח המשיכה של חוויית המשתמש שלהם תמשוך יותר משתמשים מהמתחרים שלהם, ותגדיל את האטרקטיביות שלהם לא רק לצד ההיצע אלא גם למפרסמים (ובמקרה של ספוטיפיי, אלה יכולות להיות אותן יישויות).
ספוטיפיי, במידה רבה, התנהגה כמו אגרגטור: החברה נלחמה נגד בלעדיות בעסקי המוסיקה, שמרה על מחירי המנויים שלה נמוכים ככל האפשר, ובתחום הפודקאסטים וידאה שפלטפורמת Anchor שבבעלותה תומכת בכל נגני הפודקאסט.
"הוא הגדיל את הפורטפוליו שלו מ-$100,000 למעל 50 מיליון דולר במהלך 20 שנה. "
זה 37 אחוז כל שנה במשך 20 שנה - זה אומר שהאיש פנומן - זו תשואה נדירה ביותר - זה בטח לא משהו שרבים, גם אם הם מוכשרים, יכולים להגיע אליו - זה הרבה מעבר למומחיות
גדולי המשקיעים בעולם, כולל באפט, גריפין ושאר חבריהם הידועים, לא מתקרבים למספר הזה
היי אופטיקאי!
תודה על הקריאה המהנה כל יום שישי, מהנה ומחכים.
עניין אותי הקטע של MicroCapClub ובכללי כבנאדם שכיר שפשוט מעוניין להגדיל את ההון מעבר לההשקעות פסיביות במדדים.
איפה היית ממליץ להתחיל?
בלוג נהדר!
"הוא הגדיל את הפורטפוליו שלו מ-$100,000 למעל 50 מיליון דולר במהלך 20 שנה. "
זה 37 אחוז כל שנה במשך 20 שנה - זה אומר שהאיש פנומן - זו תשואה נדירה ביותר - זה בטח לא משהו שרבים, גם אם הם מוכשרים, יכולים להגיע אליו - זה הרבה מעבר למומחיות
גדולי המשקיעים בעולם, כולל באפט, גריפין ושאר חבריהם הידועים, לא מתקרבים למספר הזה