מהדורה 29: לחזות את העתיד בטכנולוגיה, הנדסת פרומפטים כמקצוע?, וורן באפט וצ׳ארלי מאנגר, פלקספורט ושופיפיי, הדרך של סיינפלד
״מי זה מקינזי? הם מצחיקים? אז אני לא צריך אותם. אם אתה יעיל, אתה עושה את זה לא נכון.״
שישי שמח! לפני שנעבור למהדורה של היום, פרסמתי השבוע פוסט בבלוג על AI וכמה חברות טק ישראליות. למקרה שפספסתם, אתם יכולים למצוא אותו כאן:
והנה מה שיש לי לשתף איתכם -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
התפתחויות טכנולגיות: האם בכלל יש טעם לנחש את העתיד
ה Cultural Tutor עם עוד שרשור נהדר שמראה כמה אנחנו גרועים בלנבא התפתחויות טכנולוגיות. הוא פתח בדוגמא הזו - אדם שבילדותו צפה בפעם הראשונה שבני אנוש הצליחו לטוס, היה יכול עוד במהלך חייו לחזות בנחיתה על הירח 66 שנים אחר כך. ב-1970 הוא בוודאי ציפה שהילדים שלו (ובטח הנכדים) יחיו עם מכוניות מעופפות וחופשות על הירח.
ובכן, אין לנו מכוניות מעופפות אבל יש לנו את האינטרנט, שאף אחד לא יכול היה לצפות.
האם יש טעם בכלל לנסות לחזות את העתיד?
קוראים אדוקים של ״הרהורי יום שישי״ כבר יודעים שאני אוהב לחזור אחורה לתחזיות מהימים המוקדמים של האינטרנט, ולראות עד כמה היה קשה לחזות איך דברים יתגלגלו ובאיזה קצב. סטיב ג׳ובס דיבר כבר ב-1995 על האינטרנט בתור הזדמנות לפלטפורמה שמייקרוסופט לא שולטת בה, וביל גייטס כתב כבר באותה שנה על האיום של יצירת מכשיר זול יותר ממחשב-אישי שמותאם לאינטרנט. זה עדיין לקח עוד 15 שנים לאייפון להגיע. וורן באפט וצ׳ארלי מאנגר טענו בביטחון בשנת 2000 שהאינטרנט יפגע ברווחיות של עסקים, בגלל חסמי הכניסה הנמוכים והתחרות המוגברת שהאינטרנט יביא. הם לא צפו אז את הופעתם של האגרגטורים - חברות המגה טק שבנו פלטפורמות ענק על גבי האינטרנט ומייצרות רווחיות ברמות שלא נראו בעבר. והיה צריך את מגיפת הקוביד, 25 שנה אחרי שביל גייטס כתב את “The Road Ahead״ וחזה את טרנד העבודה מהבית, כדי שזה באמת יתחיל לצבור תאוצה. וחברות רבות עדיין נאבקות למצוא דרך אפקטיבית לעשות את זה.
בחזרה לשרשור - מסתבר שלא רק טרנדים באינטרנט היה קשה לחזות!
יש עוד כמה דוגמאות מעולות על מקרים שבהם המעטנו בהערכה של מה יהיה אפשרי - כמו התחזית של איינשטיין ב-1932 על כך שלא יהיה אפשר לבקע את האטום, או עורך הדין של הנרי פורד ב-1903 שניסה לשכנע אותו לא להקים מפעל לייצור מכוניות, כי זה ״רק טרנד חולף, הסוסים כאן כדי להישאר״. היו גם מקרים שבהם תחזיות טעו בגלל אופטימיות יתר - מכוניות מעופפות עד שנת 2000, רקטות אישיות, וטיולים ברחבי מערכת השמש.
נראה שטכנולוגיות מסויימות פוגעות בתקרה טבעית ומפסיקות להתפתח. אחרות, שאנחנו *מדמיינים* שיהיו מועילות, מתבררות כבלתי שימושיות במציאות.
ה Tutor ממשיך ומזכיר שגם החשש מאוטומציה, שתיקח מכולם את העבודות, היה קיים מאז ימי המהפיכה התעשייתית. ובמיוחד מאז הופעת המחשבים. ציטוט אחד אמר:
כבר עכשיו אנחנו מקציבים עבודות. עד 1984, האדם יבלה את השליש הראשון של חייו, או 25 שנים, ברכישת חינוך, רק את השליש השני בעבודה, ואת השליש האחרון בהנאה מפרי עמלו. פשוט לא תהיה מספיק עבודה לכולם. שעות נוספות או עבודה שניה יהפכו למשהו לא מקובל חברתית, ממש כמו ביגמיה.
ובכן, 40 שנה אחר כך, כולם עדיין עובדים. לפחות בינתיים.
למה זה כל כך קשה לעשות תחזיות? מהרבה סיבות, ואחת מהן היא שיש הרבה יותר מדי פרמטרים בעולם. אי אפשר לכמת ולהעריך את כולם.
כמו כן, הרבה דברים הם גם לא צפויים.
למשל בדוגמא של הכומר תומאס מלתוס, שמוכר לכולנו מקורס מאקרו כלכלה א׳ (או מהבלוג ״תועלת שולית״). הוא חזה ב-1798 שמכיוון שהאוכלוסיה צומחת מהר יותר מכפי שהאדמה מסוגלת לספק מזון לבני האדם, זה בלתי נמנע שבשלב מסויים חלק גדול מהאוכלוסייה יגווע ברעב. להגנתו, היה קשה לחזות אז את המהפיכה התעשייתית (כמו גם את המצאת הקונדום ואמצעי המניעה).
מי יכול היה לחזות ב-1890 שהצייר ההולנדי וינסנט ואן גוך, שזה עתה הלך לעולמו, יהפוך לאחד הציירים המפורסמים בעולם. הוא מכר רק ציור אחד בכל ימי חייו. או עד כמה רחוק תגיע הנצרות מלהסתכל על המכתב שנשלח בשנת 112 לקיסר רומא, בו המושל של פרובינציית ביתניה מבקש הדרכה לגבי מה לעשות עם הדת החדשה הזו. זהו האזכור המוקדם ביותר שנמצא באימפריה הרומית להופעתה של הנצרות.
הציטוט שהכי אהבתי היה מתוך מאמר ישן של הטיים, שנתן תחזיות לגבי החיים בשנת 2000. רובן פספסו לחלוטין, חלק קטן פגעו בערך. ״אם תעשה 10,000 תחזיות לגבי העתיד, חלק מהן יתברר פחות או יותר כנכון״. ולמרות שזו ״צורה מאד נאיבית של היבריס״, המאמר מסביר מה בכל זאת הטעם בתחזיות: לא כדי לחזות בדיוק מה הולך לקרות, אלא כדי לבחון מה אולי יהיה אפשרי.
אני מאד מסכים עם צורת החשיבה הזו. אנחנו גרועים מאד בלחזות את העתיד. וזו בעיה כי כמעט כל החלטה שאנחנו מקבלים, משקפת איזשהי תחזית לגבי העתיד. במיוחד כשמדובר בכסף או בהשקעות. אז זה חשוב (ובעיניי גם מעניין) להרהר באיך העתיד יכול להיראות. אבל חשוב לשמור על צניעות ולזכור כמה אנחנו טועים בזה. ולכן צריך גם לבחון תמיד כמה תרחישים אפשריים. ותמיד להיערך לאפשרות של תרחיש שלא צפינו.
מזל שלפחות בכל מה שקשור ל-AI, האינטרנט מלא באנשים שיכולים להגיד לנו בדיוק מה הולך לקרות.
הנדסת פרומפטים כמקצוע?
כשלמדתי בתיכון בשנת 2000 (כן אני מספיק זקן כדי להיחשב ״מילניאל גריאטרי״), היו לי חברים בכיתה שההורים שלהם הלכו לקורסי ״חיפוש מידע באינטרנט״. זה היה שימושי לפעמים כשעבדנו יחד על עבודות ושיעורי בית. למרות שלהיעזר בהורים האלה כדי למצוא מקורות מידע באינטרנט לכל מיני נושאים, דרש כמעט אותה כמות עבודה כמו ללכת לספריה ולחטט בספרים. אמרו אז שמומחיות לחיפוש מידע און-ליין תהיה מיומנות חשובה כשנהיה גדולים, ושזה ממש יהפוך למקצוע. ושהאינטרנט יילך וישתפר, ויגדיל את האפקטיביות של המומחים האלה.
זה לא באמת קרה. במקום זה, מנוע החיפוש פשוט נהיה כל כך טוב, שכל אחד יכול להשתמש בו. בלי הכשרה או מומחיות מיוחדת. אפשר פשוט לזרוק פנימה גיבוב של חצאי מילים עם שגיאות כתיב ובלי מבנה תחבירי נכון, ואיכשהו מקבלים בחזרה מידע רלוונטי בתוך שברירי שניה.
בכל מקרה, הנה משהו מעניין שכתב לוגן קילפטריק, שעובד על יחסי מפתחים ב OpenAI:
הנדסת פרומפטים (prompt engineering) היא תחום מתפתח, אבל כרגע חסרים לו היסודות בשביל הצלחה ארוכת טווח. אם אתה מסתכל על משרות וחושב שתפקיד של ״מהנדס פרומפטים״ זה הימור בטוח, אני מקווה לשנות את דעתך ... הבעיה היא שיותר ויותר מהנדסת הפרומפטים תתבצע ע״י מערכות ה-AI עצמן. כבר ראיתי מספר דוגמאות טובות של זה ב-production היום. וזה רק הולך להשתפר. רק חכו ליום שבו ChatGPT יכול לסנתז את השיחות הקודמות שלך ולעשות קצת הנדסת פרומפטים אוטומטית עבורך ... זה לא ברור שהנדסת פרומפטים היא מומחיות ייחודית בטווח הארוך. אני לא טוען שלא יהיה ערך לאנשים שמבינים לעומק איך להשתמש במערכות האלה, אבל דמיינו שזו תהיה מיומנות שאנשים לומדים כחלק ממסלול הלימודים הסטנדרטי, לא כישרון ייחודי שיש רק למעטים (כמו שהמצב הוא היום).
כן. אם לתרגם פרומפט לטקסט או לתמונה זו המומחיות של הטכנולוגיה הזו, למה שבסופו של דבר לא נבנה גם יכולת אוטומטית טובה לתרגם שילוב של פרומפט ומידע כללי על המשתמש, לפרומפט טוב יותר או רצף של פרומפטים שישיגו את מה שהמשתמש כנראה רוצה?
אסיפת בעלי המניות של ברקשייר האת׳אוויי 2023
האסיפה השנתית של ברקשייר, שהפכה לפסטיבל השנתי של הקפיטליזם, התרחשה בסופ״ש שעבר באומהה. קצת מצחיק לראות את הסיקור של CNBC, כאילו שמדובר באירוע ספורט. זה מחולק לסשן בוקר וסשן אחה״צ, עם הפסקה ביניהם לפרשנות וריאיונות. השדרנים עוקבים אחרי סטטיסטיקות לגבי כמות הצופים בקהל, או על כמה שאלות באפט יספיק לענות (25 שאלות בסשן הבוקר, אחרי ששנה שעברה הוא ומאנגר דיברו באריכות והספיקו רק שתי שאלות). זה כנראה די חכם להפוך את זה לאירוע ספורט. זו העטיפה שבה אמריקאים רגילים לצרוך תוכן על אירוע חי.
מה שחריג הוא שבמקום אירוע ספורטיבי, על המגרש יושבים שני אנשים בשנות ה-90 לחייהם, שזוללים ממתקים של See’s Candy ושותים קוקה קולה, מספרים סיפורים מהעבר וחווים את דעתם על כל מיני נושאים. רוב האנשים בגיל הזה שמחים אם יש להם כמה בני משפחה שמתעניינים במה שיש להם להגיד, ואילו כאן הגיעו מרחבי העולם עשרות אלפי אנשים במיוחד כדי לשמוע אותם (בנוסף לשידור החי באינטרנט).
במקום לנסות לסכם כאן את כל האסיפה (ולהיכשל), אני אבחר שני סיפורים שבעיניי ממחישים זווית מאד מעניינת לגבי הסיפור המדהים של ברקשייר.
סיפור אחד הוא על פול אנדרוז, שמכר את חברת חלקי האלקטרוניקה TTI לברקשייר ב-2007:
וורן באפט: הוא [פול אנרוז] בא לפגוש אותי. הוא היה בן 61, היה לו הרבה יותר כסף ממה שהוא אי פעם יצטרך. הוא רצה לתרום אותו, ולעשות איתו כל מיני דברים טובים. ואז הוא אמר ״במשך שנים הייתי מודאג לגבי העסק שלי, TTI״.
והוא אמר ״יש לי את כל הכסף שאני צריך. למשפחה שלי יש את כל הכסף שהם צריכים. אבל מה אני עושה עם העסק? האנשים האלה [העובדים] עזרו לי ועבדו איתי במשך כל החיים שלי״. והוא המשיך, ״אני יכול למכור למתחרה, והם בטח יפטרו את האנשים שלי וישמרו את האנשים שלהם כשהם יחברו את החברות״.
״ואם אני אמכור את העסק לחברת private equity או משהו כזה, הם יחפשו את האסטרטגיית אקזיט שלהם תוך כדי שהם חותמים על מסמכים״. ואז הוא אמר ״זה לא שאתה כזה בחור נהדר, זה פשוט שאתה האפשרות היחידה שנשארה״.
ואז קנינו את זה. וחיינו באושר מאז.
זה די מדהים שלבאפט יש הזדמנות לקנות עסקים מדהימים פשוט כי הוא בנה לעצמו ולברקשייר מוניטין מסויים לאורך כמה עשרות שנים. עבור הרבה פאונדרים שאכפת להם מהעסק שבנו במשך כל חייהם, ברקשייר היא החברה היחידה שיכולה לרכוש אותם. יש לבאפט סיפור דומה גם על הרכישה של ישקר, בעקבות מכתב שאיתן ורטהיימר שלח לו ב-2006.
וכשאתה הרוכש הפוטנציאלי היחיד, אתה לא צריך להתאמץ בחיזור אחרי הפאונדרים, או לשלם מחירים מופרזים, או ללכלך על הקרנות שמתחרות בך. אף אחד לא עושה את מה שאתה עושה, ואף אחד לא מתחרה בך.
והנה סיפור שני שונה לגמרי על העסקה שברקשייר עשתה עם איי איי ג׳י ב-2016. לא שפרטי העסקה הספציפית מעניינים, כמו העובדה שברקשייר היא החברה היחידה בעולם שיכולה להציע כזה דבר:
וורן באפט: אנחנו קיבלנו בערך 10 מיליארד דולר. ואין עלינו הגבלה לשים את הכסף באג״ח. אז שערי הריבית אולי משפיעים עלינו במידה מסויימת … אבל אנחנו לא חייבים לשמור את הכסף באג״ח תואם או שום דבר מהסוג הזה. זה מצטרף לסל הנכסים הכללי שאנחנו מנהלים, והנכסים הנזילים הם עכשיו מעל 130 מיליארד דולר. הכסף הזה לא מנוהל בתיק נפרד כמו שאנשים נוהגים לחשוב.
עכשיו, אף חברת ביטוח אחרת לא יכולה לעשות את זה. הם לא יכולים לחשוב בצורה הזו. הם אף פעם לא חשבו ככה. הם לא יכולים כי אין להם את המאזן שלנו. אנחנו מייצגים 26% או משהו כזה מהשווי של כל חברות ביטוח המבנים בארצות הברית.
עד עכשיו, התשלומים שהיינו חייבים לתת היו די צנועים … הסכום ששילמנו היה קצת פחות מהסכום שצפינו שנשלם מבחינת החלק שלנו בהפסדים. אבל זה שירת את הצרכים של AIG. זה הגיע אלינו כי אנחנו בפוזיציה ייחודית. אין אף אחד אחר שיכול לבצע חיתום במקרה הזה, כמו בעסקה עם לויד׳ס. לויד׳ס אמרו שלא הייתה להם שום אופציה אחרת מלבד ברקשייר האת׳אוויי כשהם בנו מחדש את השוק שלהם ע״י העברה של הרבה מחוייבויות לברקשייר. אז לא נראה הרבה עסקאות כאלה. אם זה בסדר גודל של 500 מיליון דולר או משהו כזה, מישהו אחר ייכנס לשם ויציע יותר כסף. וכולם מחפשים כסף בוול סטריט. אבל אם מדברים על עסקאות גדולות כמו של AIG, אין אף אחד אחר כרגע …
צ׳ארלי מאנגר: הדבר הבאמת מעניין הוא שבתוך ברקשייר, לחברות הביטוח יש יחס הון של פי ארבע מאחורי כל דולר של פרמייה. וכמובן, אנחנו רואים את העסקאות הגדולות. על מי היית סומך אם הייתה לך מחוייבות ענקית שהיית רוצה לזרוק על מישהו?
וורן באפט: ויש לנו 25 מיליארד דולר שמגיעים מעסקים שאינם ביטוח, לא קורלטיביים לביטוח, בכל שנה בלי התחייבויות. אנחנו לא משלמים דיבידנד - אם אתה משלם דיבידנד, ואתה צריך שנה אחת לחתוך את הדיבידנד, תנסה אחרי זה להמשיך למכור ביטוח.
זה עסק שבו אנשים סומכים עליך שתשלם. וכשאנחנו לוקחים את העשרה מיליארד דולר האלה, אנחנו לא מחוייבים לשים את זה באג״ח לחמש-שנים או עשר-שנים. אנחנו לא חושבים בצורה הזו. והאנשים שעושים איתנו עסקים יודעים שהם עובדים עם מישהו שלא דומה לאף אחד אחר, שיהיה מסוגל לשלם 10 מיליארד דולר לא משנה מה יקרה לכלכלה.
אז זו לא רק החוזקה של עסקי הביטוח, זו העובדה שיש לנו את כל שאר הרווחים שלמעשה מגיעים כל חודש, ואין לנו הרבה חוב … ופשוט אין עוד ברקשייר, ואג׳יט יודע את זה כשהוא מנהל משא ומתן. וגם הצד השני יודע את זה כשהסכום גבוה מספיק. [אג׳יט ג׳יין הוא המנהל של כל פעילות הביטוח של ברקשייר, א.מ.].
יש כאן שני תחומים די שונים - מצד אחד רכישה של עסקים פרטיים, מצד שני חיתום של ביטוח בהיקפים של מיליארדי דולרים. המשותף הוא שבשניהם ברקשייר הצליחה למנף את היתרונות הייחודיים שלה ושל האנשים המשונים שמנהלים אותה, כדי למצב את עצמה ככה שיש הזדמנויות שרק היא יכולה לנצל. לא בכל שנה מגיעות הזדמנויות לרכוש עסקים כמו ישקר או לבצע עסקת ביטוח של 10 מיליארד דולר עם AIG. אי אפשר לבנות KPI רבעוניים או תחזית שנתית.
אבל חלק מסוד ההצלחה הוא שבאפט ומאנגר הציבו את עצמם בסיטואציה שהם היחידים שיכולים לעשות את הדברים האלה. והם נהנים לעשות אותם. והם מתכוונים להיות שם במשך כמה עשרות שנים, ובמהלך הזמן הזה לקחת את ההזדמנויות המתאימות שיגיעו מפעם לפעם. ואין להם בעיה להיות סבלניים. בשנים ללא פעילות, הם ימשיכו לקרוא ולחשוב ולהמתין.
וגם אם אתם לא יכולים ספציפית לבנות קונגלומרט כמו ברקשייר עם 130 מיליארד דולר של מזומן ואוסף נכסים שמכניסים 25 מיליארד דולר בשנה, בטח יש משהו שמתאים מאד לאופי ולכישורים ולתחומי העניין שלכם, שאף אחד אחר לא יוכל או לא ירצה לעשות. ובעיניי ברקשייר היא סיפור מעורר השראה ללכת ולחפש את הדבר הזה שמתאים לכם ומייחד אותכם.
באפט ומאנגר הם אפילו לא בומרים, הם מהדור שלפני הבייבי בומרס (Great Generation). אבל יש משהו מאד מילניאלי בכך שהם הלכו בדרך מאד ייחודית להם בבנייה של ברקשייר. וזה גורם גם לי להרהר מהו הדבר שמאד הגיוני בשבילי לעשות עבור מישהו אחר, אבל אף אחד אחר לא ירצה לעשות גם? מה אני יכול להציע שיהיה האפשרות היחידה עבור מישהו אחר?
אני שב וממליץ להאזין לכל האסיפה. וגם לכל האסיפות הקודמות. יש שם כל כך הרבה דברי חוכמה. זה אולי נראה ארוך, אבל שש שעות בשנה זה לא כל כך הרבה. אפשר לחלק את זה למקטעים של שעה פעם בשבוע למשל.
והתשואה שמקבלים על ההשקעת זמן בהאזנה לבאפט ומאנגר היא עצומה. גם בתובנות ובחוכמה, וגם בבדיחות. אני מכיר אנשים שמשקיעים הרבה יותר משש שעות בשנה בהאזנה לדברים כמו All In Podcast, ששם התשואה על זמן האזנה הרבה יותר נמוכה (ואולי אפילו שלילית).
המלצות מהעבר
Flexport + Shopify
״בדיעבד, הסימנים היו שם כל השנים. אין כמעט אף חברת לוגיסטיקה שיכולה להראות לך איפה המטען בזמן-אמת על מפה. רוב המידע מועבר בצורת טקסט חופשי בתוך הודעות אימייל עם מסמכים מצורפים. לא קיים כמעט אף API של לוגיסטיקה.
… רוב צוותי הלוגיסטיקה אינם מצויידים למורכבות של הבעיות שהם מתמודדים איתן. הם מנסים לפתור אופטימיזציה מרובת-משתנים של מערכות מורכבות ודינמיות, על גבי מידע שהודבק יחד במיקרוסופט אקסל מעשרות נותני שירותים אנלוגיים.״
זה מתוך שרשור של ראיין פיטרסון, הפאונדר והיו״ר של Flexport, שהסביר בסוף 2021 למה המצב כל כך בעייתי בשרשרת האספקה העולמית. Flexport היא חברה מאד מעניינת, שגם רכשה השבוע את חטיבת הלוגיסטיקה של Shopify. הרבה פירשו את המהלך בתור ויתור על שאיפות הלוגיסטיקה של Shopify, וכניעה לעליונות הלוגיסטית של אמזון. אבל כפי שליברטי ציין בבלוג שלו:
Shopify תקבל בערך 13% בעלות ב-Flexport בתור חלק מהעסקה.
אני סקרן לראות האם זו באמת ירידה בשאיפות שלהם או רק דרך אחרת להגיע לשם על ידי יצירת שותפות במקום לנסות לבנות אינטגרציה רוחבית בעצמם.
זה באמת מסקרן, במיוחד לאור ההכרזה של Flexport משנה שעברה על המינוי של דייב קלארק למנכ״ל. התפקיד הקודם שלו היה מנכ״ל חטיבת ה-Consumer הגלובלית באמזון, ״והוא לא סתם מנהל בכיר - הוא בונה ויזם בכל ליבו״ כלשון ההכרזה.
בכל מקרה, זו הזדמנות טובה להתעכב על Flexport. זה תמיד מעניין לשמוע סיפור על תעשיה מנוונת, שמתבססת על ניירת ותיאומים ידניים, שמלאה בכיסים של חיכוך וחוסר יעילות, ושווה טריליון דולר, ועל ניסיון להעביר אותה למודל שמתבסס על תוכנה ושקיפות, ומאפשר חדשנות ויזמות.
אותו ראיין פיטרסון מהציטוט שבהתחלה הוא בן אדם מאד מעניין, שעובד קשה כדי לפתור בעיה אמיתית ומורכבת בעולם, וגם עשה הרבה כדי להזיז דברים בשרשרת האספקה התקועה במהלך המגיפה. הוא הציג את הסיפור שלו ושל Flexport בפודקאסט Invest Like The Best, בפרק מעולה שקיבל את הכותרת הנפלאה: ״איפה שיש מסתורין, יש מרג׳ין״:
ראיין: ובכן, אם תיקח את כל האקוסיסטם, ותשאיר בחוץ את צד המימון של המסחר, שהוא עוד איזור עצום ומאד מעניין וחשוב, רק בעלי הנכסים פלוס שכבת התיאום שווים כמה טריליוני דולרים. רק שכבת התיאום, החברות הישנות שמכונות חברות שילוח (freight forwarders), זה בערך טריליון דולר בשווי שוק.
פטריק (מראיין): אז כשנתקלת בזה בפעם הראשונה, תגיד לי אם האנלוגיה הזו מוגזמת כי אני לא רוצה למתוח את זה יותר מדי, אבל זה כמעט נשמע כאילו זה כל כך fragmented, יש כל כך הרבה חלקים שחייבים לתאם ביניהם, ש-Flexport הופכת כמעט למעין פרוטוקול, או סטנדרט. כמעט כמו ויזה או מאסטרקארד, ככה שכל הבנקים לא חייב לבנות חיבורים אחד לשני, הם יכולים רק להתחבר למאסטרקארד. האם זו אנלוגיה הגיונית של מודל הפרוטוקול, שמיושם למשלוחים פיזיים?
ראיין: כן, בדיוק. וזה בדיוק מה ששונה לגבי Flexport לעומת חברת שילוח. אנחנו בונים את שכבת הפרוטוקול הזו. אנחנו שכבת החלפת המידע שמאפשרת לכל החברות האלה להתקשר ולבצע טרנזאקציות … חברות גדולות מאד רוצות אוטומציה לטרנזאקציות האלה, והחברות הקטנות מחפשות איך לפשט את התהליך והשירות שהן מציעות.
פטריק: איך זה נראה ממש בהתחלה? איך תקפת תחום ממש גדול, מורכב ומפוזר עם מוצר ראשון או לקוח ראשון?
ראיין: בשלב ממש מוקדם, התחלנו בתור סוכן מכס. אני אולי מגזים עם האנלוגיה, אבל זה כמו עורך דין. אם מאשימים אותך בפשע, אתה יכול לייצג את עצמך במשפט, אבל אם אתה רוצה לייצג מישהו אחר, אתה צריך רישיון והסמכה. וזה קצת כמו להיות סוכן מכס. אם אתה רוצה לייבא משהו, אתה יכול לייבא את זה ולהגיש קצת ניירת ואז אתה יכול בתור אינדיבידואל או חברה לעשות את זה. אבל אם אתה רוצה לעשות את זה בשביל מישהו אחר, אתה צריך להיות סוכן מכס מורשה. זה תהליך קשה, צריך לעבור בדיקת רקע של ה-FBI, זה לוקח כמה שנים. בתור סוכן מכס, מה שאתה עושה זה לעזור לחברות לבצע טרנזאקציות ולהעביר את הסחורה שלהם במכס.
זה עסק די טוב בעיניי, בגלל ששם יושב כל המידע. אתה רוצה להעביר משהו במכס, אז אתה חייב לספק להם את כל הקבלות המסחריות, רשימות האריזה, שטרות הסחר. סוכן מכס מסורתי נוטה להיות מישהו שפשוט לוקח את כל המידע, מכניס אותו למערכת המכס האמריקאית, מדפיס את המסמך, מתייק אותו בקלסר לצורך שמירת רשומות, וממשיך הלאה. ומקבל קצת כסף. זהו עסק לייף סטייל נחמד.
מה שאנחנו עושים באופן מאד שונה, כבר מההתחלה, הוא לקחת את כל המידע, להעביר אותו לפורמט דיגיטלי, לתת לאנשים אנליטיקס, לתת להם לראות מה הם מייבאים, לתת להם טרנדים, לוודא שהמידע שמור בענן לנצח למטרות compliance, ואז להתחיל לעשות אוטומציה לטרנזאקציות האלה.
למעשה, הפעם הראשונה שאתה עושה איתנו טרנזאקציה דרך המכס, זה קצת יותר יקר כי אנחנו עושים דיגיטיזציה, בונים את המידע, מוודאים שהוא נכון. אבל בפעם השניה שאתה עובר במכס עם אותו מוצר, זו באמת פעולה אוטומטית בקליק-אחד. העסק הראשון שהשקנו היה סוכנות מכס, וזהו עדיין היהלוום שבכתר של Flexport, בגלל ששם יושב כל המידע ושם בונים מערכות יחסים. אנשים אומרים, בעולם חברות השילוח הישן והמסורתי, שאתה יוצא עם המשלח אבל מתחתן עם סוכן המכס, בגלל שזה קשור ל-compliance, זה לא משהו שאתה לוקח בקלות. ואנחנו בנינו את זה.
ואז משם, אתה רואה כל טרנזאקציה ואתה יכול להרחיב את השירותים שלך. בתור פלטפורמה טכנולוגית, התחלנו שם ואז הוספנו שירותי תובלה כך שאתה יכול לקנות שילוח אוויר או ימי. אנחנו עכשיו החברה השלישית הכי גדולה באמריקה מבחינת מספר מכולות השילוח הימי, מתחרים עם אותם חברות שילוח מיושנות. משלוח אווירי, תובלה במשאיות בנמלים ושדות תעופה. הוספנו ביטוח סחורה, שהוא חלק גדול מהעסק שלנו, וגם מימון. ואתה תראה אותנו מוסיפים עוד שירותים שנחוצים בשביל מסחר גולבלי.
ועוד שני סיפורים שקרו מאז הפודקאסט הזה - אחד הוא הסיור שערך פיטרסון בנמל התקוע של לוס אנג׳לס בסוף 2021. הוא גם שט בסירה בין האוניות שעגנו בפקק האדיר שנוצר מחוץ לנמל במשך חודשים רבים. לאחר מכן הוא כתב שרשור ויראלי בטוויטר על הממצאים מהסיור, ורעיונות לשיפור המצב. זה הוביל לכך שמושל קליפורניה, גאווין ניוסום, פנה אליו כדי לדבר על הרעיונות שלו לשיפור. חלקן יושמו.
וסיפור אחרון הוא לגבי כמה נתונים שראיין פיטרסון שיתף כשהכריז על המינוי של דייב קלארק למנכ״ל, ביוני 2022:
Flexport היא בדרכה להפוך לאחת מפלטפורמות הטכנולוגיה הכי חשובות בעולם לשרשרת אספקה ולוגיסטיקה. בשל הגדול העצום של ההזדמנות שלפנינו, Flexport לא צריכה עוד מנהל בכיר. אנחנו צריכים עוד יזם …
הגדלנו את ההכנסות שלנו מ-2 מיליון דולר ב-2014 ל-3.3 מיליארד דולר ב-2021. התחזית שלנו ל-2022 היא קרוב ל-5 מיליארד דולר בהכנסות. זוהי צמיחה של 2500x בתוך שמונה שנים!
ובניגוד לרוב החברות מגובות ההון-סיכון, אנחנו רווחיים! בעוד שגייסנו למעלה מ-2.3 מיליארד דולר של הון סיכון, יש לנו עדיין את רוב הכסף הזה בבנק אפילו תוך כדי שאנחנו ממשיכים להשקיע מעל 100 מיליון דולר בשנה בבניית טכנולוגיית שרשרת האספקה הטובה ביותר.
הדרך של ג׳רי סיינפלד
אתה ולארי דיוויד כתבתם את סיינפלד יחד, בלי חדר כותבים מסורתי, ושחיקה הייתה אחת הסיבות שהפסקת. האם הייתה דרך יותר sustainable לעשות את זה? האם מקינזי או מישהו אחר יכלו לעזור למצוא מודל טוב יותר?
מי זה מקינזי?
זו חברת ייעוץ.
הם מצחיקים?
לא.
אז אני לא צריך אותם. אם אתה יעיל, אתה עושה את זה לא נכון. הדרך הנכונה היא הדרך הקשה. התכנית הצליחה כל כך בגלל שעשיתי לה micromanagment - כל מילה, כל שורה, כל טייק, כל עריכה, כל ליהוק. זוהי דרך החיים שלי.
מעבר לזה שבתור ילד סיינפלד הייתה התכנית האהובה עליי (אני עדיין זוכר איך קמנו בחמש בבוקר בשביל השידור הישיר של הפרק האחרון ב-98׳, חלק מהקבוצה מיררה בבכי בצד), יש גם הרבה דברים מעניינים ללמוד מג׳רי סיינפלד, והאובססיה שהובילה אותו ליצור תכנית כל כך מוצלחת.
הנה עוד שלוש שאלות מתוך הריאיון בהארוורד ב-2017. ואם אתם מוצאים בדברים שלו תובנות שרלוונטיות גם לנושאים שהבלוג הזה בד״כ עוסק בהם, כמו טק, יזמות, והשקעות, אז, אממ, אוקיי.
איך הסדרה Comedians in Cars התחילה?
סיינפלד: זה מאד חשוב לדעת מה אתה לא אוהב. חלק גדול מחדשנות זה להגיד ״אתה יודע ממה ממש נמאס לי?״, בשבילי זה היה תכניות אירוח עם מוזיקה שמתנגנת, מישהו הולך לעבר השולחן, לוחץ ידיים עם המנחה, ויושב. ״מה שלומך?״ ״אתה נראה מצויין״. גם ממש נמאס לי מאנשים שמגיעים לשם רק כדי למכור את התכנית או המוצר שלהם. ״ממה באמת נמאס לי?״, זה המקום שבו חדשנות מתחילה.
האם היה קשה להבין איך הקריירה שלך צריכה להיראות אחרי סיינפלד?
אף פעם לא חשבתי שאני צריך לעשות כלום. הייתי קומיקאי סטנד-אפ מצליח במשך הרבה שנים לפני שקיבלתי את התכנית. ידעתי שאלה הולכים להיות החיים שלי. התכנית הגיעה, וזו הייתה די סטיה מהדרך. עברתי מלהיות יחסית לא מוכר ללעלות על המסלול הכי ענק שאפשר בעסקי הבידור, ולהרגיש חלק מסויים מהתרבות. אנשים התחילו להשתמש במילים שהמצאנו, כמו “regifting” או “shrinkage”. אבל אף פעם לא ראיתי בעצמי שום דבר חוץ מקומיקאי סטנד-אפ מקצועי. זו הייתה טעות לנסות לקפוץ לתוך בניית חברת מדיה גדולה, ולהתחיל להפיק סרטים ותכניות טלוויזיה.
לגבי Comedians in Cars, האם אתה בסיכון שייגמרו לך אנשים לראיין?
התחושה שלי היא שבמקום לחפור בתחתית החבית של הקומיקאים, אני רוצה להתחיל לארח שוב אנשים שאני אוהב: אלק בולדווין, לארי דייויד, שרה סילברמן. 12 דקות של אלק בולדווין זה לא מספיק בשבילי, ואני מניח שאותו דבר נכון גם לגבי הקהל. אני רואה את התכנית עכשיו כמו שה Tonight Show הישנה הייתה פעם, כשהיו אנשים כמו צ׳ארלי נלסון ריילי שלא היה להם שום דבר לקדם אבל פשוט היו מעולים בטוק שואו - אז הם באו כל הזמן. אני אשמור על הרמה במקום על המגוון.
כל הפרקים של תכנית האינטרנט Comedians in Cars Getting Coffee זמינים לצפיה בנטפליקס. הפרק עם לארי דיוויד הוא באמת נהדר וכנראה שצפיתי בו כבר יותר מ-5 פעמים. אני גם מנסה לשמור על הרמה במקום על המגוון.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
תודה רבה, מאוד מעניין!
תענוג לקרוא. תודה רבה על ההשקעה