מהדורה 36: הרכישה של דאטהבריקס, העצות של קווין קלי, הפודקאסט של הארי ומייגן, הדברים שמרוויחים מכאוס, באפט וחברות תעופה

״הדבר שעשה אותך מוזר בתור ילד, זה מה שיעשה אותך מוצלח בתור מבוגר, אם לא תאבד את זה. והבעיה היא שרוב הזמן, אתה נפטר מזה״

שישי שמח! נקפוץ ישר למהדורה 36 -

דברים שנתקלתי בהם השבוע

Neeva & Snowflake, Databricks & MosaicML

Databricks, החברה שמפתחת תשתית מובילה לאחסון וניהול של big data, הכריזה לאחרונה על רכישה של סטארטאפ הבינה המלאכותית MosaicML בעסקה שמוערכת ב-1.3 מיליארד דולר. דרך טבעית להסתכל על זה היא כעל תגובה למהלך דומה מהחודש שעבר:

Neeva התחילה כסטראטאפ למנוע חיפוש בתשלום, ומשכה תשומת לב בגלל שהוקמה על ידי SVP לשעבר מגוגל, סרידהר רמאסאווי, שניהל את כל עסקי הפרסום של גוגל, בשיתוף עם VP לשעבר שהיה אחראי על מונטיזציה ביוטיוב, ויווק רגהונתן. הם הקימו יחד מנוע חיפוש שנועד להתחרות בגוגל, בטענה שההישענות על הכנסות מפרסום גורמת לירידה מתמדת באיכות, ושהדרך היחידה לבנות מנוע חיפוש איכותי שמתמקד בצרכים של המשתמשים הוא להישען על תשלום דמי מנוי.

ובחודש שעבר, Neeva הודיעו בבלוג שלהם שהם מכבים את מנוע החיפוש בתשלום. שלושה ימים לאחר מכן, Snowflake הכריזה על הרכישה של Neeva. זה נראה כמו מהלך טוב, בעיקר לאור המומחיות ש-Neeva פיתחה סביב Large Language Models וממשק מבוסס שיחה. בן תומפסון הציג את זה בתור מהלך הגנתי מול המאמצים של מיקרוסופט, שהשיקה את Fabric ונראה שזזה מאד מהר בניסיון לרכב על ההזדמנויות שההתפתחויות האחרונות ב-AI פותחות עבורה. המוצר של מיקרוסופט הוא הרבה מאחורי Snowflake מבחינת יכולות, אבל יש שם מהיום הראשון ממשק שיחה מבוסס AI. מהסיבה הזו, זה כנראה רעיון טוב לקנות צוות מוכשר עם מומחיות בפיתוח ועבודה עם LLMs.

בן תומפסון כתב גם על ההכרזה של השבוע, שבה התבשרנו ש-Databricks רוכשת את MosaicML:

זה נראה ברור שספקי data storage כבר רואים בהוספת יכולות LLM בתור דרישת סף. באותו זמן, זה גם מחזק את הרעיון שלא נראה שיכולות LLM בפני עצמן יכולות ליצור יתרון או חפיר ארוך טווח. מה שכן מייצר חפיר, הוא אחזקה במידע של החברה - storage הוא דביק, מה שאומר ש-LLMs אולי ימשכו לקוחות, אבל האנרציה ועלויות הוצאת המידע יהיו מה שישמור אותם.

Neeva/Snowflake וגם MosaicML/Databricks נראים כמו זיווגים נכונים: Snowflake מייצרת שכבת אבסטרקציה מעל המידע של הלקוחות בסכימה הפנימית שלהם, וזה הגיוני להוסיף ממשק של שפה טבעית מעל זה (אפילו אם הממשק הזה מבוסס על open source LLM, או על OpenAI). ל-Databricks, לעומת זאת, יש מורשת של open source עם Apache Spark, וגישה שהיא יותר אספקת picks-and-shovels. זה נראה כמו התאמה טובה ל-MosaicML, שמציעה גם מודלים open source וגם כלים לאימון מודלים (Databricks הם גם חזקים יותר באחסון מידע בשביל machine learning).

MosaicML ו-Databricks גם פותרים בעיות מסויימות אחת לשניה. MosaicML מצליחה יפה לפי הדיווחים, וצומחת מהר. המפתח עכשיו יהיה לבנות כח מכירות ולהבין איך לבנות עסק יציב מסביב לכלי ה open source שלהם (כרגע רוב ההכנסות למעשה מגיעות מהשכרה של קיבולת GPU). העסק המקורי של Databricks מעל Spark, בינתיים, הופך בהדרגה לקומודיטי, אבל עומד מאחוריו ארגון מכירות בוגר עם חפיר סביב תכונת הדביקות של המידע שהזכרנו למעלה. כשמסתכלים קדימה, קל לדמיין את MosaicML מביאה לקוחות חדשים לכח המכירות של Databricks, ושהלקוחות האלה לא הולכים לשום מקום בגלל ש-data כמעט לא זז.

או שאולי זה הכל הייפ! אבל אני חושד, ש picks-and-shovels-as-a-service-with-data-as-a-moat (PaSaaSwDaaM) הולך להיות מודל פופולרי בהמשך.

PaSaaSwDaaM נשמע כמו מודל עסקי מעניין. מצד שני, קשה לי שלא לחשוב כל הזמן על העובדה שכשטכנולוגיה מהפכנית חדשה מופיעה, לרוב לוקח לנו לפחות עשור כדי להבין איך נכון להשתמש בה. בהתחלה אנחנו פשוט משלבים אותה בכלים שאנחנו מכירים כדי לגרום להם לעבוד טוב יותר. אורקל השיקו כבר ב-1998 את Oracle Database 8i. ה-i סימל את האינטרנט. לארי אליסון דיבר הרבה על האינטרנט באותם שנים, והכריז מעל כל במה שאורקל תכבוש את עולם התוכנה בזכות תשתיות שהיא מספקת לבניית אפליקציות באינטרנט.

אבל מי שבאמת רכבה על הגל של האינטרנט הייתה MongoDB, שהוקמה רק ב-2007. תשע שנים אחרי ההשקה של Oracle Database 8i. ובגלל שהחברה פיצחה את האופן שבו נכון לבנות ולעבוד עם database בעידן האינטרנט, הם הצליחו לעשות disruption ל-database הרילציוני של אורקל, ששלט בעולם במשך עשורים קודם לכן.

זה נשמע מאד הגיוני לשלב יכולות LLM בתור חלק ממערכת ה data storage, ובצורה native לאמן מודלים שיעבדו טוב מעל המידע ששמור שם. ואם תסתכלו על מה קרה למניה של MongoDB לאחרונה, זה כנראה נשמע הגיוני גם לעוד הרבה אנשים! אבל אני לא יכול שלא לחשוב על האפשרות שאולי זה ייקח לנו עוד עשור או שניים להבין איך באמת נכון לבנות data storage שיתאים לעידן ה-AI. ושיכול להיות שהחברה שתפצח את זה ותדיח את MongoDB מעמדת ההובלה הנוכחית שלה, תקום רק בכלל בעוד תשע שנים.

לינק לפוסט

העצות של קווין קלי

רציתי להתחיל עם הרעיון שאני הכי אוהב, שהמטרה שלך היא להיות מסוגל להגיד על ערש דווי שהפכת לגמרי לעצמך. … ואני רוצה לפתוח את השיחה שלנו בלשמוע איך אתה חושב על הרעיון היפה הזה.

… הדבר הראשון, אני לא חושב שפגשתי אף אחד שהשיג את זה. פגשתי הרבה אנשים שהלכו בכיוון הזה ומתקרבים לשם. זה כאילו יש אסימפטוטה שמונעת ממך ממש להגיע לשם. תמיד יש דרך להתקרב עוד יותר. אבל מרחוק זה אולי נראה כאילו הגעת.

ולרוב האנשים, להפוך באמת לעצמך זה רף מאד מאד גבוה, בגלל שאנחנו לא רואים את עצמנו. אנחנו בנויים בצורה שאין לנו גישה מיידית למה אנחנו בעצם עושים ואיך אנחנו עושים את זה ומה מניע אותנו. זה כאילו במכוון אנחנו מורחקים מזה, כדי שלא נתעסק עם זה יותר מדי.

זהו פרוייקט לכל החיים לרוב האנשים, להבין מה באמת ייחודי בך, ומה אתם עושים יותר טוב מאנשים אחרים. מה המטרה שלך בחיים.

מתי אתה הכרת ברעיון הזה? מתי הייתה הפעם הראשונה שחשבת, זה קווסט שאני יכול לצאת אליו, ואני סקרן מי אני בעצם ואיך להפוך לזה?

אני חושב שיחסית בזמן האחרון חשבתי אחורה וזה גרם לי להכיר ברעיון הזה. במהלך הכתיבה של הספר, הייתי חייב לנסח את זה במילים. אני חושב שעשיתי את זה בלי להגדיר את זה במדויק, לא הייתי לגמרי מודע לכך שאני עושה את זה.

והלוואי שהייתי יודע את זה מוקדם יותר. שזו הדרך לבנות חיים טובים, להבין מה פונקציית המטרה שלך, לנסות להגדיר מה התכלית שלך בחיים ולהגיע להבנה מסויימת של מה עושה אותך ייחודי ושונה מבין שאר 8 מיליארד האנשים על הפלנטה הזו כרגע, שלא לדבר על כל אלה שחיו לפנינו ואלו שיגיעו אחרינו.

אז אני חושב שאפשר להיות במסע הזה ולא להיות מודע לזה שאתה בדרך הזו. הרבה מאיתנו עושים את זה באופן בלתי מודע, רק מנסים להבין מה אנחנו יכולים לעשות טוב, שנותן ערך ואנשים אחרים לא יכולים לעשות. … אבל אני חושב שזה עוזר אם מנסחים את זה בצורה הזו.

קווין קלי, הקו-פאונדר של המגזין WIRED, פירסם לאחרונה ספר, Excellent Advice For Living, ועשה סבב ריאיונות בפודקאסטים כדי לדבר עליו. יצא לי לשמוע כמה מהם, ומה שאהבתי הוא שבניגוד להרבה כותבים שמקדמים ספר וחוזרים על אותם דברים בעוד ועוד פודקאסטים - כל אחת מהשיחות ששמעתי איתו לקחה כיוון שונה והיו בה תובנות וסיפורים אחרים.

התלבטתי בשבועות האחרונים איזה מהריאיונות איתו לבחור כדי לשתף אותכם בהשקפות העולם והסיפורים המעניינים שלו, והשבוע ידעתי שהדילמה הזו נפתרה כשפטריק או׳שאנאסי אירח אותו בפודקאסט שלו. הוא תיאר את זה במילים הבאות: ״מדי פעם אנחנו משחררים ׳פרק נצחי׳, שאנחנו מרגישים שיהיה רלוונטי בעוד 20 שנה באותה מידה שהוא רלוונטי היום. זה אחד מהם. אני יודע שקווין התארח בהרבה פודקאסטים. האזנתי להם, וניסיתי לנווט את השיחה הזו בכיוון ייחודי״. הנה עוד קטע:

מה שהחיים שלך צריכים להיות - להמציא הגדרה חדשה של מהי הצלחה. ההצלחה הזו צריכה שיהיו לה מטריקות משלה, שיהיו שונות מהמטריקות של סטיב ג׳ובס. אם הן לא יהיו שונות, אז הן לא משיגות את המטרה של להיות ייחודיות ואותנטיות. … יש הרבה אנשים שההגדרה שלהם להצלחה שונה מאד ממה שאנחנו לרוב מקשרים עם הצלחה. ואנחנו לא יודעים עליהם … יכול להיות שהם מצליחים מאד, אבל אנשים מחוץ למשפחה שלהם לא יודעים מיהם, הם סופר מצליחים אבל פשוט תהילה לא הייתה חלק מההגדרה שלהם של הצלחה. לא כולם צריכים להיות מפורסמים, להיפך.

המטרה של להפוך לגמרי לעצמך, נראה כל כך ברור שזה נכון. אבל המציאות היא שכמו שאמרת, זה שכמעט אף אחד לא עושה את זה אומר שהמכשולים בדרך הם עצומים, יש הרבה כוחות שמתנגדים לזה. אז מה מהניסיון שלך הם הדברים האלה שלרוב מונעים מאנשים ללכת בדרך הזו?

קווין: אני חושב שהבעיה מספר אחת היא ללכת עם איך שאנשים אחרים מגדירים הצלחה. קשה להתעלם ולא להיגרר אחרי זה. זה כל כך קשה לוותר על הרעיון שאלא אם כן יש לך מיליון דולר עד גיל 30, או מה שזה לא יהיה, אז אתה לא מצליח. זו נישה מאד צרה וצפופה שכנראה מונעת ממך את הגדולה האמיתית שלך ואת העצמי האותנטי שלך והגרסה הכי טובה שלך, בגלל שזה כנראה משהו שנראה מאד שונה.

… ואני חושב רק לשחרר ולהתגבר על הקלישאות, ההטיות התרבותיות שיש לנו על מה זה [הצלחה], זה לדעתי המכשול הכי גדול שמונע מאנשים באמת להשיג את זה [למצוא את האני האמיתי שלהם]. בגלל שהרבה פעמים, הצלחה באמת אותנטית לא נראית לנו כמו הצלחה.

אין לך רכב, אתה הולך ברגל לכל מקום, מה שזה לא יהיה. ואז מישהו אחר אומר, אני לא חושב שזו הצלחה. וחלק מזה הוא לחנך אנשים אחרים לגבי זה, כדי שתהיה לך את התמיכה שאתה צריך, או פשוט להתעלם מזה. אבל זה דבר מאד קשה לעשות, לשחרר ולוותר על ההנחות והדעות הקדומות שיש לנו לגבי איך הצלחה נראית.

לוותר זו מילה חזקה. אתה חושב שכדי לוותר, המפתח הוא לקבל את זה שהדברים שאתה רוצה הם אולי לא הדברים שאנשים אחרים רוצים, וזה קשה?

כן. וכתבתי בספר שהדבר שעשה אותך מוזר בתור ילד, זה מה שיעשה אותך מוצלח בתור מבוגר, אם לא תאבד את זה. והבעיה היא שרוב הזמן, אתה מאבד את זה, אתה נפטר מזה.

אתה מוזר. מי רוצה להיות מוזר, נכון? אני חושב שהויתור הוא צד אחד של זה, אבל הייתי אומר שיש גם פרדוקס. אתה לא יכול להפוך לחלוטין למי שאתה, לגמרי בכוחות עצמך. אתה יכול להפוך לייחודי רק עם העזרה של כל האחרים. זה הפרדוקס.

אף אחד אף פעם לא נהיה ייחודי לבד בכוחות עצמו. צריך את כל האחרים כדי להפוך אותך לשונה ומיוחד. וזה בגלל שקשה לנו לראות מי אנחנו באמת, אנחנו צריכים חברים, משפחה, לקוחות, קולגות, כדי להראות לנו למה אנחנו הופכים, ומי אנחנו באמת. אנחנו לא יכולים לראות את זה לבד. צריך את העזרה הזו. ושוב, זה פרדוקס.

הפרדוקס הוא שהדרך היחידה להפוך למישהו ייחודי ושונה מכל האחרים, היא ע״י כך שאתה נעזר בכל האחרים כדי לעשות את זה.

דיוויד סנרה מפודקאסט הפאונדרים סיכם את התובנות שאהב מהשיחה, אבל אני מודה שבלי לשמוע את קווין קלי מסביר את החשיבה שלו ומשתף בסיפורים מהחיים שלו, זה יכול להיראות כמו סתם עוד רשימת טיפים טיפוסית שמדלגים עליה בלינקדאין.

אם יש לכם שעה פנויה, אני ממליץ לבלות אותה בהאזנה לשיחה הזו עם קווין קלי. כיף ומעניין לשמוע אותו מדבר.

לינק לפודקאסט

הפודקאסט של הארי ומייגן

הלוואי שהייתי מעורב במו״מ של ‘הארי ומייגן עוזבים את ספוטיפיי’. ״הנוכלים המז**נים״. זה הפודקאסט שהיינו צריכים להוציא איתם. אני צריך להיות שיכור לילה אחד ולספר את סיפור הזום שהיה לי עם הארי כדי לנסות לעזור לו עם רעיון לפודקאסט. זה אחד הסיפורים הכי טובים שלי. … fu*k them. הנוכלים.

הקטע הזה מתוך הפודקאסט של ביל סימונס, עורר סערה לפני שבועיים. בתור התחלה, כל דבר שקשור להארי ומייגן תופס כותרות כמובן. אחד התפקידים שלהם הוא לספק תוכן לצהובונים, שממהרים לעדכן על כל דבר שהם עושים. ובנוסף, זהות הדובר, ״מנהל בכיר בספוטיפיי״ כפי שהתייחסה אליו הכתבה ב-CNN, גם תרמה לדרמה. ההבדל בין הפרסונות - ביל סימונס לעומת הארי ומייגן, והדרך השונה מאד שבה הם הפכו למפורסמים - היא בעיניי הזווית המעניינת כאן.

אבל ניקח צעד אחורה ונראה על מה מדובר, מתוך Podnews:

הפודקאסט של מייגן מרקל הפיק רק 12 פרקים בחוזה של 20 מיליון דולר. לפי הוול סטריט ג׳ורנל, ייתכן שהיא לא תרוויח את מלוא הסכום לאחר שלא עמדה ביעדי הפרודוקטיביות. Podnews שמעו ממספר מקורות שחלק מהריאיונות בתכנית נעשו ע״י אנשי צוות אחרים, והשאלות שלה נערכו פנימה לאחר מכן.

וויל פייג׳, לשעבר הכלכלן הראשי של ספוטיפיי, משער שהארי ומייגן הרוויחו יותר מספוטיפיי מאשר השיר המושמע ביותר איי פעם, Blinding Lights של The Weekend. ״לא רע בשביל 12 שעות עבודה״, הוא אמר לשון ליי בתכנית הרדיו של ה-BBC.

אוקיי, אז אפשר אולי להבין מה הכעיס כל כך את ביל סימונס, מנהל בכיר בספוטיפיי. אבל זה לא כל הסיפור. איך בכלל הוא הגיע לטייטל הזה, של מנהל בכיר? ביל סימונס עבד בתור ברמן בבוסטון בסוף שנות ה-90. בין המשמרות, הוא התחיל ניוזלטר על ספורט שהוא היה שולח לחברים שלו במייל. בהמשך זה התפתח לאתר בשם ״The Boston Sports Guy״, עד ש-ESPN זיהו את הכישרון שלו והחתימו אותו. הוא די מהר הפך לאחד הכותבים הנקראים ביותר באתר שלהם. היו לו עוד כמה הצלחות סביב כתיבה והנחייה בהמשך הקריירה מאז, וב-2016 הוא הקים רשת פודקאסטים משלו בשם The Ringer. הוא שימש כמנכ״ל של החברה, וגם המנחה של פודקאסט הדגל - ״הפודקאסט של ביל סימונס״. ב-2020 ספוטיפיי רכשו את רשת הפודקאסטים שלו בעסקה של מעל 200 מיליון דולר, וכך ביל סימונס גם הפך לאקזקיוטיב בחברה. מברמן שאוהב לדבר על ספורט, למולטי מיליונר עם מאות אלפי עוקבים. סיפור הצלחה מדהים שהתאפשר בזכות האינטרנט.

והמסלול הזה של ביל סימונס הוא מאד שונה ממה שהפך את הארי למפורסם. זה מה שהיה לסימונס להגיד עליו בינואר האחרון:

אני כל כך מתבייש לחלוק איתו את ספוטיפיי… מה הוא עושה? זה אחד המקרים האלה שכאילו, מה הכישרון שלך? למה אנחנו מאזינים לך? אז נולדת במשפחת המלוכה ואז עזבת … אתה גר בפא*ינג מונטסיטו ואתה רק מוכר סרטים תיעודיים ופודקאסטים ולאף אחד לא אכפת מה יש לך להגיד על כלום אלא אם כן אתה מדבר על משפחת המלוכה, ואתה רק מתלונן עליהם.

וזה בדיוק העניין. בן תומפסון הסביר את זה מצויין בסוף הפוסט שכתב על הסיפור הזה:

במילים אחרות, אני לא חושב שזה מקרה שסימונס עדיין בספוטיפיי, ואוסטרוף לא [דייוויד אוסטרוף הגיע מהוליווד וניהל את חטיבת הפודקאסטים של ספוטיפיי - א.מ.] - ושהרינגר היא רשת הפודקאסטים היחידה בספוטיפיי שעדיין נראה שצומחת, ולא מתמודדת עם פיטורים.

… אפשר להבין את התלונה של סימונס על הארי מנקודת מבט של היוצר: בסוף היום כדי לנצח באינטרנט צריך להיות מצויין באופן עקבי. סימונס כותב ומקליט פודקאסטים במשך קרוב לשלושה עשורים, ועד כמה שהקהל שלו נותן לו יתרון על אחרים, זה בזכות העובדה שהכתיבה שלו הייתה מעניינת מלכתחילה. הארי, לעומת זאת, ״נולד במשפחת המלוכה ואז עזב״; זה לא מביא אותך לשום מקום באינטרנט, אבל זה כן עוזר לך לקבל כסף ממנהלים בכירים שמיישמים צורת חשיבה שגויה של תחרות, בעולם שבו יש עלות שולית אפסית לייצור תוכן.

גילוי נאות: לא רק שסימונס הופיע ב-Stratechery [הבלוג של בן תומפסון - א.מ.], אלא שגם אני הופעתי בפודקאסט שלו מספר פעמים; אני לא באמת מאמין שזה היטה את הדעה שלי, לפחות לא באופן שקרוב לעד כמה שאני מוטה בגלל העובדה שאני מתייחס לסימונס בתור מקור השראה עבור הקריירה שלי.

כללתי גם את הגילוי הנאות של בן תומפסון כי אני חושב שהוא מאד מעניין ורלוונטי לנקודה הזו. בן תומפסון הצליח באינטרנט, ועשרות אלפי קוראים משלמים מתעניינים בניתוח ובדעות שלו, בגלל שהוא עושה עבודה מצויינת באופן עקבי כבר למעלה מעשור. אף גורם מרכזי לא היה מעורב בהחלטה הזו. אף מנהל או עורך ראשי לא בחרו בו או שכרו אותו לעבודה או העניקו לו טור בעיתון או פינה בטלוויזיה. המשתמשים באינטרנט בחרו בו. והם ממשיכים לבחור בו כי הוא ממשיך לעבוד קשה ולכתוב מאמרים נהדרים כל שבוע. ככה זה עובד באינטרנט.

לינק לפוסט

---

המלצות מהעבר

התיאוריה של טאלב

אם תשאלו את אמא שלכם או אחד מהבני דודים שלכם, ״מה ההיפך של שביר?״, מה תהיה התשובה שלהם? כנראה שעמיד. או אולי יציב, איתן, מוצק. אבל אף אחד מהם לא נכון. בואו נסתכל על זה בצורה מתמטית. אתם עובדים בגוגל נכון? מה ההיפך של שלילי? נכון, חיובי. לא ניטרלי. מה ההיפך של קמור? קעור. אז ההיפך של שביר לא יכול להיות פשוט עמיד.

… אם ממפים את זה מבחינה מתמטית, מגלים שמה ששביר זה מה שלא אוהב אי-סדר. זה לא רוצה טלטלות, לא רוצה תנודתיות. זה רוצה שלום ושלווה וצפי לגבי העתיד. אז ההיפך של זה הוא משהו שאוהב תנודתיות. מה שאני אומר אולי נשמע לכם חדש ומעניין, אבל זה חדש לא לסוחרי האופציות שעבדתי איתם במשך 20 שנה.

סוחרי האופציות מבינים שהעולם מתחלק לשניים - דברים שאוהבים תנודתיות, ודברים שלא אוהבים תנודתיות. וזו נקודת מבט מאד מאד דו-קוטבית של העולם. אין כמעט שום דבר בין לבין. ובעצם כל מה שעשיתי היה להכליל את הרעיון הזה. כי כל מה שסוחרי אופציות עושים זה, הם שותים והם סוחרים באופציות. אז אין להם חשיפה מחוץ לשדה הצר הזה. אז אני מייצג אותם כדי לקחת את הרעיון החוצה ולמפות אותו לעוד איזורים בחיים.

כך נפתחה ההרצאה של נאסים טאלב ב-2012 על הספר שפירסם באותה שנה - Antifragile. אנטי-שביר. אם מה ששביר נפגע מזעזועים ולחץ, ומה שעמיד מגיב בצורה ניטרלית לזעזועים ולחץ - מה שאנטי-שביר מתחזק מזעזועים ולחץ. למשל? הגוף שלנו אנטי-שביר עד מידה מסויימת. אנחנו הולכים לחדר כושר כדי להפעיל לחץ על השרירים שלנו, ומתחזקים כתוצאה מכך. אנחנו מזריקים לעצמנו חיסונים - שהם למעשה חיידקים שנועדו לפגוע בנו, רק בגירסה מוחלשת, והמערכת החיסונית שלנו מתחזקת כתוצאה מזה. אבל אנחנו אנטי-שבירים רק עד מידה מסויימת. אם נקפוץ 100 פעמים מגובה של חצי מטר - נתחזק. אבל אם נקפוץ פעם אחת מגובה של 50 מטר, כנראה שנמות. החל מרמה מסויימת, הגוף שלנו כן שביר.

טאלב פתח את ההרצאה עם שלושה גרפים שממחישים את הנקודה הזו. ככה נראה משהו שביר, כמו כוס חרסינה, או הרווחים של בנק כמו קרדיט-סוויס או סיליקון ואלי בנק:

ככה נראה משהו עמיד, כמו גשר ברוקלין למשל:

וככה נראה משהו בלתי-שביר. על זה הייתה מבוססת גם אסטרטגיית המסחר המקורית של טאלב (עוד על זה בהמשך):

והנה עוד ציטוט, עם עקיצה טאלבית אופיינית:

עכשיו אתם מבולבלים מספיק אבל סקרנים. בואו נדבר על הספר. הבנתי שהתכונה הזו של אנטי-שביר - ברגע שיש לך הגדרה של שביר אז יש לך את ההגדרה של ההיפך - לא הובנה כמו שצריך. … השיח הכללי פיספס לגמרי את האנטי-שביר, אז אנחנו מנסים להשיג יציבות. ממשלות למשל, הם רוצות להימנע לחלוטין מתנודתיות, וראיתם למשל מה גרינספאן עשה. אם הייתם נותנים לו לנהל את העונות, הוא היה שומר על הטמפרטורה 20 מעלות במשך כל חודשי השנה. כמו בתוך המשרד שלו. וכמובן, היינו מפוצצים את כדור הארץ. אני שמח שנתנו לו לנהל רק את הכלכלה, והוא פוצץ רק את זה.

יש הרבה רגעי וואו במהלך חוויית הקריאה של הספר. כרגיל, התובנות שלו הן הרבה יותר עמוקות מאשר רק הרעיון הזה שהסברתי בפסקה אחת, ועוברות דרך פילוסופיים יווניים, תקיפה של מוסד האקדמיה, הדמויות הדמיונית של טאלב כמו טוני השמן ונירו טוליפ, וכו׳.

זה די מעניין לראות את התפתחות הפילוסופיה של טאלב. זה התחיל מתעתועי האקראיות בתחילת שנות האלפיים, על כך שאנחנו עיוורים להסתברות. תובנה אחת (מיני רבות) בספר ההוא הייתה הנטיה לראות כל התפלגות כעקומת פעמון גאוס, והתעלמות מ״fat tails״. זה הוביל אחר כך לספר שלם על הנושא, ברבור שחור. ותובנה אחת שהוזכרה בברבור שחור הובילה לפילוסופיה שלמה, Antifragile. זה כנראה הספר המעמיק והמעניין ביותר של טאלב, והוא אמר שבדיעבד היה כולל את תעתועי האקראיות ואת ברבור שחור בתור תת-ספרים בספר הזה.

ומה שעוד מעניין בעיניי, הוא הדבר היחיד שטאלב בכלל לא מדבר עליו באף אחד מהספרים וההרצאות שלו. אסטרטגיית המסחר שלו. כל הרעיונות האלה נובעים משם.

טאלב התעשר לראשונה ביום שני השחור באוקטובר 1987, היום בו השוק קרס בלמעלה מ-20% בתוך יום מסחר אחד. אסטרטגיית המסחר של טאלב הייתה בנויה בדיוק להרוויח בדיוק ממצבים כאלה, של זעזוע גדול בפרק זמן קצר. הוא נהג לקנות אופציות פוט הרבה מחוץ לכסף, כי חשד שהן לא מתומחרות נכון. המוכרים היו עיוורים לאקראיות. הם לא העריכו נכון את ההסתברויות של אירועי קיצון. ברבורים שחורים. וכך למעשה הוא היה מפסיד מעט כסף בכל חודש, במשך שנים, עד שאירוע אחד של תנודתיות קיצונית, עשתה אותו עשיר. הוא היה בלתי שביר, בזמן שהרבה משקיעים שבירים התפוצצו.

טאלב שיכלל את אסטרטגיית המסחר הזו בקרן הגידור אמפיריקה שהקים בסוף שנות ה-90, וכעת הוא יועץ לקרן הגידור יוניברסה שמפעילה את אותה אסטרטגיה. הסיבה שהוא לא מדבר על אסטרטגיית המסחר היא כנראה בגלל תקנות של ה-SEC. וכנראה גם בגלל שמעניין אותו באותה מידה לבחון את ההיבטים המתמטיים והפילוסופיים של נקודת המבט הזו על העולם.

עוד על אסטרטגיית המסחר הזו אני מקווה לכתוב בפוסט עתידי. בינתיים אני ממליץ מאד על ההרצאה הזו, וגם על הספר. אני אפילו ממליץ לקרוא אותו כמה פעמים. יש מעט ספרים שמכילים כמות דומה של תובנות, ושמספקים מידה כזו של הנאה.

ברקשייר וחברות תעופה

סוג העסקים הגרוע ביותר הוא אחד שצומח מהר, דורש כמות משמעותית של הון כדי לתמוך בצמיחה, ואז מרוויח מעט מאד כסף או לא מרוויח בכלל. תחשבו על חברות תעופה. כאן יתרון תחרותי יציב היה משהו חמקמק מאז הימים של האחים רייט. בהחלט, אם קפיטליסט עם ראיה ארוכת טווח היה נוכח בקיטי הוק [העיירה בצפון קרוליינה שם ערכו האחים רייט את טיסות המבחן הראשונות שלהם - א.מ.], הוא היה עושה לממשיכי הדרך שלו טובה גדולה אם היה יורה באורוויל [רייט].

- וורן באפט, המכתב השנתי לבעלי המניות של ברקשייר האת׳אוויי, פברואר 2008.

איתי הבנקאי (@CiItay) פירסם חידה השבוע בטוויטר, איזה בנק מרכזי מחזיק בבעלותו חברת תעופה. התשובה היא הבנק המרכזי של לבנון. זה עורר דיון לגבי עסקי התעופה, וחשבתי שיהיה מעניין לחזור אחורה לסיפורי ההשקעה של ברקשייר בחברות תעופה.

הנה המשך ההסבר של באפט במכתב של 2007:

מאז הטיסה הראשונה, לתעשיית התעופה היה תיאבון בלתי נדלה להון. משקיעים שפכו כסף לתוך בור ללא תחתית. הם נמשכו לצמיחה, כשלמעשה היא הייתה צריכה לדחות אותם. ואני, למרבה הבושה, השתתפתי בטיפשות הזו כשגרמתי לברקשייר לקנות מניות מועדפות של U.S. Air ב-1989. בזמן שהדיו התייבש על הצ׳ק שלנו, החברה נכנסה לסחרור, ודי מהר הדיבידנד המועדף שלנו כבר לא שולם יותר. אבל אז היה לנו הרבה מזל. באחת מהתפרצויות האופטימיות החוזרות ונשנות, שתמיד מתבררות כשגויות, הצלחנו למכור את המניות שלנו ב-1998 תמורת רווח נאה. בעשור שלאחר המכירה שלנו, החברה פשטה את הרגל. פעמיים.

באפט השווה את חברות התעופה לתכנית חיסכון שגם מרוויחה ריבית נמוכה מדי (נניח, פחות מהריבית שמקבלים על מזומן בעו״ש), וגם דורשת ממך להכניס פנימה עוד ועוד כסף. למעשה הבעיה העיקרית שלו איתן היא שחברות תעופה הרוויחו תשואה נמוכה על ההון, ולכן לא היו צריכות להשקיע את ההון הזה מלכתחילה. הצמיחה שלהן הגיעה בעלות אלטרנטיבית גבוהה מדי, ובמשך 100 שנים לא הצליחה לייצר יתרון תחרותי יציב לאף חברת תעופה, שיאפשר לה להציג שולי רווח שיצדיקו את ההשקעות האדירות.

לאחר שיצא מההשקעה ב-U.S. Air, באפט נהג להתבדח שיש לו מספר 1-800 שהוא מתקשר אליו בכל פעם שיש לו דחף להשקיע בחברת תעופה. ״אני מתקשר ב-2 בלילה ואומר, ׳שלום, קוראים לי וורן ואני aeroholic. מכור להשקעות בחברות תעופה׳. והם מרגיעים אותי, לא משנה כמה זמן זה לוקח. והם משכנעים אותי לא לעשות את זה״.

במהלך השנים שלאחר מכן הייתה שורה של מיזוגים בתעשיית התעופה. באסיפה השנתית של 2013, באפט נשאל, ע״י המשקיע ביל מילר, האם העליה ברווחים ובתשואה על ההשקעה שחברות התעופה האמריקאיות הציגו בשנים האלה צפויה להמשיך. זה התפתח לשיחה מאד מעניינת בין באפט למאנגר.

וורן באפט: זו שאלה מעניינת, כי זה נכון שהתעשייה עברה קונסולידציה די משמעותית. … בתעשיית התעופה יש את המצב הזה שבו יש להם עלות שולית מאד מאד מאד נמוכה למושב, עם עלויות קבועות עצומות. הפיתוי הוא מאד גבוה למכור את המושב האחרון במחיר מאד נמוך. ולפעמים זה יכול להיות מאד קשה להבחין בין המושב האחרון למושבים האחרים.

אז זה עסק שדורש הרבה כח אדם, הרבה הון, והוא במידה רבה קומודיטי. וזה היה מלכודת מוות למשקיעים מאז שאורוויל רייט המריא בפעם הראשונה.

… ואם זה אי פעם יגיע למצב שבו יש חברת תעופה אחת ואין רגולציה, זה יהיה עסק נפלא. ואז השאלה היא האם המצב כרגע, שבו דרך שורה של פשיטות רגל, הגענו למספר קטן של חברות תעופה שמשרתות אחוז גבוה של הטיסות, האם זה כבר עסק טוב. אני לא יודע את התשובה, אבל אני סקפטי. צ׳ארלי?

צ׳ארלי מאנגר: ובכן, הפעם האחרונה שראינו הזדמנות דומה למה שביל מילר תיאר בשאלה שלו, הייתה כשחברות הרכבת ישבו יחד ומיזגו והשיגו שליטה טובה יותר על עלויות כח האדם שלהם, והפכו את זה לעסק נפלא. ומה אנחנו עשינו? פספסנו את זה. הצטרפנו מאוחר מאד למסיבה, נכון?

וורן באפט: נכון.

צ׳ארלי מאנגר: אז הוכחנו את עצמנו בתור תלמידים איטיים בתחום הזה, וזה אפשרי שביל מילר צודק בתיזה שהוא מציע, לא?

וורן באפט: באיזה כיוון היית מהמר?

צ׳ארלי מאנגר: זה הולך לערימת ה״קשה מדי״ שלי.

וורן באפט: גם אצלי.

צ׳ארלי מאנגר: אבל יכול להיות שהוא צודק.

וורן באפט: כן, יכול להיות. זה יהיה כיף לעקוב.

אבל אנחנו אוהבים דברים שיש לנו דעות חזקות יותר לגביהם.

אנחנו לא חושבים שהדברים ישתנו באופן דרמטי עם See’s Candy למשל. יש לנו שם רווחיות אמיתית שמוגבלת לחוף המערבי, אבל אנחנו לא רואים מתחרה מגיע ולוקח עסקים מאיתנו.

צ׳ארלי מאנגר: אתה באמת לא יכול לבנות עוד מסילת רכבת.

וורן באפט: אני מקווה שלא.

צ׳ארלי מאנגר: ואתה יכול לבנות עוד חברת תעופה.

וורן באפט: מאד בקלות. ויש לך אנשים שאוהבים לעשות את זה.

צ׳ארלי מאנגר: זה מה שאני לא אוהב בזה.

וורן באפט: ואנשים אוהבים לעשות את זה. זה מלהיב אנשים.

ואפשר למכור את הרעיון. היו לי בטח 12 הצעות ב 25-30 שנה האחרונות מאנשים שרצו להיכנס לעסקי התעופה בדרך כזו או אחרת - וחלק מהם עשו את זה. זה סקסי, בגלל סיבה כלשהי. אתה הולך למשרד של איזה אדון מנכ״ל גדול ואומר, ״אני רוצה לדבר איתך על המטוס החדש הזה״, ואתה נכנס לפגישה. אם אתה רוצה לדבר איתו על הובלה של פחם או משהו כזה, זה דבר אחר.

זה עסק שמושך אנשים. ואתה יכול ללכת ולגייס כסף לחברת תעופה חדשה, והרקורד הוא - זה באמת מרשים. אני לא יודע כמה פשיטות רגל היו בסקטור התעופה, אבל זה מספר עצום. וכמובן, חלק עשו את זה יותר מפעם אחת. אני קניתי מניות ב-USAir, ישבתי ב Gorat’s [מסעדת הסטייקים החביבה על באפט באומהה - א.מ.] עם המנכ״ל אד קולודני, והוא הסביר איזה עסק נפלא חברת התעופה שלו הייתה - הוא בחור טוב, במקרה - ואני כתבתי צ׳ק. ועד שהצ׳ק נפדה, הם כבר היו בצרות. זה לא לקח הרבה זמן.

צ׳ארלי מאנגר: לא.

וורן באפט: והם פשטו רגל פעמיים. היה לנו הרבה מזל - בסופו של דבר עשינו לא מעט כסף מזה, כי היה בליפ קטן בנקודה מסויימת. אבל אני חושב שהם פשטו רגל פעמיים אחרי שקנינו אותם.

וצ׳ארלי ואני היינו בדיקרטוריון, והסתכלנו על התחזיות, והן היו פשוט מגוחכות. הן אף פעם לא התממשו, נכון צ׳ארלי?

צ׳ארלי מאנגר: לא, לא, לא. זה היה…

וורן באפט: היינו מאד פופולריים בגלל שגם הזכרנו את זה כמה פעמים.

ושלוש וחצי שנים לאחר מכן - הפתעה! בדיווח שהגישה בנובמבר 2016, התברר שברקשייר השקיעה כ-9 מיליארד דולר בארבע חברות התעופה האמריקאיות הגדולות. זה הופך את השיחה של באפט ומאנגר בתגובה לשאלה של ביל מילר ב-2013, לאפילו יותר מעניינת.

מקור: CNBC, נובמבר 2016

בריאיון שנערך לאחר פרסום הדו״ח השנתי של 2016, באפט הסביר שלחברות התעופה היו מאה שנים גרועות. אבל הם פתרו הרבה מהבעיות שגרמו לכך. כל עסק יכול לחוות שנה גרועה פה ושם. לחברות התעופה פשוט הייתה מאה כזו.

והנה כמה דברים שבאפט ומאנגר אמרו על זה באסיפת בעלי המניות של 2017:

צ׳ארלי מאנגר: צריך לזכור שמסילות הרכבת היו עסק נוראי במשך עשרות ועשרות ועשרות שנים ואז הם נהיו טובים.

וורן באפט: כן אני אוהב את הפוזיציה הזו. כמובן, בכך שקנינו את כל הארבע, זה אומר שקשה לזהות, לדעתי, מי מהן הולכת להצליח. אני כן חושב שהסיכויים די טובים ש, אם תיקח את ההכנסות פר נוסע למייל של טיסה, חמש או עשר שנים מעכשיו, זה יהיה מספר גבוה יותר. … השאלה מה יהיו הוצאות התפעול שלהן.

ויהיו להן כמות קטנה יותר באופן משמעותי של מניות [בגלל שהן ישתמשו ברווחים שלהן כדי לקנות בחזרה מניות במכפיל נמוך]. אז אפילו אם הן יהיו שוות מה שהן שוות היום, נוכל לעשות סכום נאה של כסף. אבל זה לא קלי קלות, לא קרוב לזה.

ברקשייר נפטרה מהר מהאחזקות בחברות התעופה עם התפשטות מגיפת הקוביד בתחילת 2020. עד כמה שידוע באופן פומבי, הם לא חזרו להשקיע בהן מאז.

הסיבה שהזכרתי את כל הסיפור הזה היא לא כדי לדון באטרקטיביות של עסקי התעופה ובתחזיות שלהן בטווח הארוך. הבאתי את הסיפור הזה כי אני חושב שזו דוגמא מצויינת לעיקרון החשוב של מאנגר: החשיבות של להיות פתוח לשנות את הדיעה שלך.

חלק מהסיבה שהצלחתי יותר מרוב האנשים היא שאני טוב בלהרוס את הרעיונות שאני הכי אוהב. … אני שואב סיפוק כשאני יכול להרוס רעיון שעבדתי עליו מאד קשה במשך הרבה זמן.

אנחנו לומדים, משנים, או הורסים את הרעיונות שלנו כל הזמן. הריסה מתמדת של הרעיונות שלך כשהזמן בשל לכך, הוא אחת התכונות הכי חשובות שאתה יכול לסגל. אתה חייב להכריח את הצמך לשקול טיעונים לשני הצדדים.

באפט ומאנגר חשבו שחברות התעופה מהוות השקעה אטרקטיבית ב-2016, והם השקיעו סכום משמעותי בארבעתן. הם לא חששו מכך שהדימוי שלהם הוא ״אלה שמסתלבטים על עסקי התעופה״. התבטאויות העבר שלהם לא מנעו מהם להיות גמישים מבחינה מחשבתית לבחון מחדש את המצב כשהעובדות משתנות. וזו בעיניי הזווית המעניינת בסיפור הזה.

לינק לאסיפה השנתית של ברקשייר: 2013 2017

---

תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!

ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.

אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל: