הביקוש העצום למעבדים הגרפיים של אנבידיה, שנחוצים לאימון ושימוש במודלי שפה גדולים, שם את המנכ״ל ג'נסן הואנג בעמדה המעניינת של ״מכתיר המלכים״. הוא קובע איך לחלק את הכמות המצומצת של מעבדי H100 שהחברה יכולה לייצר ולמכור. ונראה שהוא בוחר לתעדף שחקני קלאוד קטנים, כדי לעזור להם להתחרות בספקיות הגדולות. ע״י זה שמוכרים ליותר לקוחות, אנבידיה יכולה להפחית את הלחץ שיש על המרג׳ינים הגבוהים שהיא עושה.
במהלך החודשים האחרונים, אנבידיה תמכה במספר סטארטאפים - כולל CoreWeave, למבדה לאבס וקרוזו אנרג׳י - שמכוונים להתחרות בספקי הענן הגדולים. אנבידיה וידאה שהחברות הצעירות מקבלות משלוחים מוקדמים של שבב ה-AI הכי מתקדם שלה, H100.
מצד אחד, הלקוחות הגדולים של אנבידיה הן ספקיות הענן הגדולות - אמזון, מיקרוסופט וגוגל - ובנוסף מטא. הם קונים המון שבבים מאנבידיה. אבל מצד שני, כל החברות האלה עובדות קשה על הפחתת התלות שלהן באנבידיה. אם לא באימון של מודלי שפה גדולים, אז לפחות במה שקשור ל-inference. גוגל ואמזון עובדות על פיתוח שבבים משלהם (TPU, Inferentia), ומטא שחררה בקוד פתוח את חבילת PyTorch שמנסה להוות אלטרנטיבה לחבילת התוכנה של אנבידיה, CUDA.
דרך טובה להגדיר את זה היא כמו שליברטי כתב בבלוג שלו - לג׳נסן ואנבידיה יש מעין יחסי frenemy עם חברות הטק הגדולות.
אנבידיה החלה לשאול את ספקיות הענן הקטנות על הלקוחות שלהן במהלך החודשים האחרונים, לפי אחד האנשים עם ידע ישיר … לדעת אילו סטארטאפים מבקשים מספר גדול של מעבדים גרפיים נותן לאנבידיה גם תובנות לגבי השוק לאפליקציות AI ויכולים להביא את החברה ליצור קשרים יותר ישירים עם הלקוחות האלה.
ה״קשרים היותר ישירים״ האלה יכולים להיות כמובן גם השקעה של אנבידיה בסטארטאפים שהיא מזהה שמתחילים להתרומם, אולי אפילו כתנאי להקצאה גדולה יותר של מעבדים גרפיים. נראה שג׳נסן מנצל עד הסוף את הביקוש האדיר שנוצר למעבדים הגרפיים שלו, והפוזיציה שלו בתור מי שיושב על השאלטר של אספקת GPUs.
חשבתי על זה לאחר ההכרזה הסופר-מרשימה של AI21 הישראלית משבוע שעבר, על גיוס ה Round C שהעניק להם שווי של 1.4 מיליארד דולר. החברה קיימת כבר מ-2017, והייתה אחת הראשונות בעולם לאמן מודל שפה גדול ולבנות מעליו אפליקציה (wordtune), אז כנראה שכבר היה להם קשר ישיר עם אנבידיה והיו על הרדאר שלהם. אבל יכול להיות שחלק מהסיבה להשקעה של אנבידיה הוא רצון לחזק את התחרות ל OpenAI והחברות הגדולות.
ודבר אחרון לגבי אנבידיה שאי אפשר להתעלם ממנו - במהלך השבוע האחרון התפשטו בטוויטר תיאוריות על הונאה, שמתבססות על שני טיעונים עיקריים. הראשון הוא שה Cost of Goods , ההוצאות הישירות של אנבידיה, לא עלו יחד עם ההכנסות. זה יכול באמת להיות מוזר כי החברה מוכרת חומרה, שעולה כסף לייצר אותה. ההסבר פה הוא די פשוט - אנבידיה עשתה מחיקת מלאי בשנה שעברה של מעבדי A100, הדור הקודם, לאחר שהתייבש הביקוש משוק הקריפטו. ועכשיו הם מוכרים את המעבדים האלה ללקוחות שמשתמשים בהם ל AI (עוד עדות לעוצמת הביקוש וגודל המחסור במעבדים גרפיים של אנבידיה). השווי של המעבדים האלה כבר נמחק בספרים של אנבידיה - ולכן מוצגים בדו״חות עם עלות מכר של אפס.
הטיעון השני נגד החברה הוא שהרבה מהביקוש מגיע מ-CoreWeave, חברה שאנבידיה השקיעה בה. זה נכון, אבל כמו שמסופר בכתבה למעלה - הם השקיעו כמעט בכל חברת AI, כחלק מהאסטרטגיה של לשמור על הדומיננטיות של המעבדים הגרפיים שלהם. דאג אולופלין הסביר בבלוג שלו שספציפית בשותפות עם CoreWeave, אנבידיה מסירה מעליה עבודה של אספקת שירותים ותמיכה בלקוחות, עם מרג׳ין נמוך. אפשר למצוא אצלו גם למה יש היגיון באופן שבו הם מכירים בהכנסות האלה, ולמה זו דרך חכמה לפגוע קצת בכח של אמזון, כשזה נוגע למערכת היחסים שלהם מול אנבידיה.
ההסבר הכי הגיוני הוא שההאשמות האלה כנראה מגיעות מגורמים עם פוזיציית שורט נגד המניה. כתבתי במהדורה 27 על למה גם אם המניה של אנבידיה יקרה ומנופחת, מי שיפתח בה פוזיציית שורט עלול להיפגע מאד. גם אם באמת תתפתח בועת AI במימדים של בועת הדוט-קום, זה יכול לקחת הרבה שנים, והמניה יכולה לעלות עוד הרבה עד שהבועה תפקע. קרנות גידור שיהמרו נגדה עלולות להימחק בדרך. כשהימור השורט לא הולך טוב, דבר אפשרי אחד לעשות הוא להפיץ האשמות על הונאה כדי לנסות להוריד את המחיר של המניה.
לפני שממשיכים - מכירים מישהי או מישהו שגם יתעניינו? שתפו איתם את המהדורה
אז הייתי אומר להורים שלי שאני הולך לספרייה ללמוד. ובמקום ללכת לספריה, הייתי לוקח את הרכבת לקווינס. והתחנה הייתה בערך מייל אחד מ[שדה התעופה] לה גווארדיה. ובאותו זמן לא הייתה אבטחה. אז הייתי הולך לדבר עם סוכני הכרטיסים. דיברתי עם מנהלי התחנות. הייתי הולך להאנגר של אמריקן איירליינס, שהיה ממש משמאל לטרמינל. כמה פעמים הצלחתי להיכנס למגדל הפיקוח, כי אמרתי שאני כותב עבודה לבית ספר, לשיעור מדעים.
אז זה מה שהייתי עושה. והייתה לי מחברת קטנה שבה הייתי כותב איזו חברת תעופה הייתה טסה, איזה סוג של מטוס ולאן הוא הלך, כמעט כמו תקציר של הפעילות בשדה התעופה. והייתי מבלה שם שעתיים-שלוש, ואז הייתי חוזר הביתה. אף פעם לא סיפרתי לאף אחד שהלכתי לשדה תעופה.
הייתי אובססיבי לגמרי עם חברות התעופה השונות והמטוסים, ואז הייתי הולך לספריה וחופר עוד בתוך זה, למשל אם ראיתי סוג מסויים של מטוס הייתי מנסה להשיג עוד מידע עליו. אז זה הפך למעין אובססיה או תשוקה, בוא נקרא לזה. כשהתחלתי ללכת לבית ספר באמריקה, היה מעין חלל בחיים שלי כי לא התעניינתי בבייסבול או כדורסל או פוטבול, בניגוד להרבה מהחברים שלי. אז התעופה כמעט מילאה את הואקום הזה.
זה מתוך הפרק שבו התארח סטיבן אודבר-הייזי בפודאקסט How I Built This. עוד סיפור מרתק על פאונדר פנאטי שפיתח את אובססיית הנעורים שלו לעסק של מיליארדי דולרים. הוא סיפר שההתעניינות שלו במטוסים התחילה כשזו הייתה הדרך שההורים שלו מצאו כדי לברוח מהונגריה לאחר ההפיכה הקומוניסטית. הם סיכנו את חייהם והצליחו לעלות על טיסה איתו ועם אחיו תחת זהויות מזוייפות כדי להימלט לחופשי.
המשפחה עברה לקליפורניה כשסטיבן עלה לתיכון, ואחיו למד שם בקולג׳. ההורים שלו כבר ידעו בשלב הזה על הביקורים בשדה התעופה, וכמובן חשבו שזה די מוזר. ״אמא שלישאלה, למה אתה לא יכול להיות אדם נורמלי, וללכת להיות רופא או מהנדס. זה אף פעם לא נראה לי הגיוני״.
התחלתי ללכת ל-LAX [שדה התעופה של לוס אנג׳לס] כל הזמן. הייתי אוסף את כל לוחות הזמנים. בימים ההם לא הייתה גישה אלקטרונית ללו״ז. … הייתי שוב מספר שאני עושה עבודה לבית ספר, וככה נדחפתי פנימה. הייתי עדיין בתיכון והייתה חברת תעופה קטנה מסן פרנסיסקו בשם פסיפיק איירליינס. היו להם מטוסים קטנים של 40 מושבים. נהייתי אובססיבי איתם בגלל ש, בראש של ילד בן 16, חשבתי שאוכל לנהל אותם טוב יותר.
אז ניתחתי את הלו״ז שלהם, היו להם בערך 20 מטוסים, ואמרתי שעם 15 מטוסים אני אוכל להרכיב לוח זמנים טוב יותר ממה שהיה להם. וממש בניתי מעין טבלה של הלו״ז החדש, עם דברים כמו הטיסה הזו עוזבת את סן דייגו ב 7.05 וטסה ללוס אנג׳לס. אחר כך המטוס ממשיך לבייקרספילד או פרסנו. ככה בניתי את כל הלו״ז. זמני ההחלפה היו קצרים יותר.
שלחתי את זה לנשיא של החברה, ששמו היה הארי ווייט בשדה התעופה של סן פרנסיסקו. וסיפרתי שאני יועץ לחברות תעופה. לא אמרתי לו בן כמה הייתי, שאני יועץ תעופה בן 16. ואמרתי שהנה לוח זמנים שאני חושב שהוא אופטימלי, ושאני חושב שהחברה תצליח יותר עם להפעיל אותו מאשר הלו״ז שהיא מפעילה עכשיו. הוא כתב לי בחזרה מכתב נחמד מאד שאומר, אנחנו לא צריכים יועצים. תודה רבה, אבל אנחנו לא מעוניינים בזה.
זה הרגיש כמו סטירה כי השקעתי עשרות שעות בעבודה הזו והבחור הזה חושב שאני אידיוט. אבל שלושה או ארבעה חודשים אחר כך, אני בשדה התעופה בלוס אנג׳לס אוסף לוחות זמנים. … סוף שבוע אחד אני מסתכל על הלו״ז המטופש, ואתה לא תאמין. 80% מהלוח הוא בדיוק מה ששלחתי לפסיפיק איירליינס. כן. לפחות ארבע מכל חמש טיסות. והיו שם דברים כמו, נחיתה ברדינג, קליפורניה ב 8:13 בבוקר והמראה ב 8:28. זה לא משהו שאף אדם היה יודע. זה היה העתק מדוייק, לא 100% אבל 80% מהלוח טיסות שלי אומץ על ידי החברה.
בשבילי זו הייתה חוויה מכוננת, אפילו שהיא לא הכניסה לי כסף. הבנתי שאני אולי יכול להוסיף ערך לתעשיה הזו.
יש עוד כמה סיפורים מעולים בהמשך על איך סטיבן המשיך לייעץ לחברות תעופה, ובכמה מקרים הן גם שכרו את השירותים שלו (והופתעו לגלות שהוא עוד לא בן 20). הוא עשה קרוב ל-100 אלף דולר כשתיווך בשתי עסקאות מכירה של מטוסים, סכום אסטרונומי בשנות השישים. חצי מהכסף הוא השקיע כדי להגשים את חלומו ולהקים חברת תעופה. אבל כמו שוורן באפט למד על בשרו בשנות ה-80 עם ההשקעה ב USAir, זה לא היה עסק מאד משתלם. אבל זה הביא אותו לתובנה שבזכותה התעשר בהמשך.
תכננו לטוס לשדה תעופה שהיה קרוב מאד לבסיס חיל האוויר ואנדרבורג, בקליפורניה. גבינו $15 כדי לטוס מלוס אנג׳לס לעיר בשם לומפוק.
והרעיון היה לשרת את אנשי הצבא האלה. התכוונת להיות דרך זולה בשבילם לטוס?
כן, וקבלנים, וגם לשרת את סנטה מריה בקליפורניה, ולומפוק שהייתה למעלה יותר בחוף.
והיה לך רק מטוס אחד שחכרת?
כן, היה לנו מטוס אחד. …
כמה אנשים יכלו לשבת שם?
15.
אוקיי, אז אם הוא היה מלא, אם המטוס שלך היה מלא?
עשינו קצת כסף. אם זה היה שלושה רבעים מלא, הפסדנו כסף.
שלושה רבעים מלא, היית מפסיד כסף?
כן. אם היו לנו 12 נוסעים. הברייק איבן היה בטח 13 נוסעים.
אוקיי. וחכרת את המטוס הזה. לא קנית אותו. לא יכולת לקנות אותו.
היינו חייבים לשכור את זה. והשכירות עלתה $4,500 לחודש. ושכרנו את זה מחברה בפניקס, אריזונה בשם אפאצ׳י איירליינס. פגשתי את הבחור שהיה הנשיא, והוא אמר, תראה, אני יכול להסתדר בלי מטוס אחד, כי העסק שלנו קצת חלש. אז אני אשכיר לך ב-4,500 לחודש.
וזו הייתה נקודת מפנה בחיים שלי. בגלל שלא משנה אם חמישה נוסעים הופיעו לטיסה או 10 או 12, הבחור הזה קיבל 4,500 דולרים כל חודש, לא משנה מה. אם כל המושבים היו מלאים, הוא קיבל $4,500 בחודש. אם רק מושב אחד היה מלא, הוא קיבל $4,500. אם מזג האוויר היה בעייתי ונאלצנו לבטל טיסות, אם היה ערפל בשדה התעופה, הוא עדיין קיבל את ה $4,500 האלה. וזו הייתה נקודת מפנה מנטלית בחיים שלי, שבה החלטתי שלנהל חברת תעופה זה דבר אומלל.
זה מערב אנשים, רגולציה, דלק, שדות תעופה, הזמנות. זה היה פשוט סיוט לנהל חברת תעופה. זה 24/7 והכל משתבש. ואמרתי, מי שעשה כסף מהפרוייקט הזה הוא הבחור באריזונה. … אני הפסדתי כסף והוא עשה כסף.
המשך הסיפור הוא המסע המרתק לבניית עסק להחכרת מטוסים, שבשנות ה-80 הונפק בבורסה (עם פחות מעשרה עובדים בחברה) ונמכר ל-AIG ב-1990 תמורת למעלה ממיליארד דולר. זה עזר לעסק להאיץ, כי בתור אחת מחברות הביטוח המובילות בעולם, AIG הייתה אחת החברות הבודדות עם דירוג חוב מושלם, והגישה לחוב זול איפשרה לעסק להגדיל את צי המטוסים שלו.
יש הרבה יתרונות בעסק להחכרת מטוסים. בניגוד למשל לעסק ליסינג של מכוניות או של ציוד חקלאי, חסמי הכניסה הם מאד גבוהים. כדי להשיג מטוסים חדשים, צריך מערכת יחסים קרובה עם בואינג ואיירבאס וגישה לספרי ההזמנות שלהן, כי החברות מוכרות את המטוסים שהן עתידות לייצר מספר שנים קדימה. הסכמי ההשכרה כוללים הגנה מאינפלציה, ובמקרה שחברת התעופה פושטת רגל או לא יכולה לעמוד בתשלומים, זה לא ציוד שקשה להזיז. פשוט שולחים טייס שיטיס את המטוס לחברה אחרת שמעוניינת לשלם עליו.
לאחר המשבר הפיננסי העולמי ופשיטת הרגל של AIG (שאליה לא היה לסטיבן קשר, כי הוא ניהל את עסק החכרת המטוסים בתור חטיבה נפרדת מעסקי הביטוח), סטיבן היה די מתוסכל להיות חלק מהחברה, ופרש כדי להקים חברה עצמאית משלו - Air Lease Corporation. די מהר החברה גייסה למעלה ממיליארד דולר, ובתוך שנה הנפיקה. היום היא נסחרת בשווי של קרוב לחמישה מיליארד דולר.
לצערי הפרק הסתיים שם ולא התייחס לכמה אתגרים מעניינים שקרו מאז - בראשם תקופת הקוביד כמובן, שניטרלה את עסקי התעופה לתקופה ממושכת. הם גם לא דיברו על הכשלים של ה Boeing 737 MAX, ועל אובדן המטוסים שנשארו תקועים ברוסיה כשהתחילה המלחמה באוקראינה. הייתי סקרן לשמוע עוד גם על האירועים האלה, ובכל זאת זה היה פרק מעולה עם עוד סיפור מעורר השראה על פנאט אינטליגנט.
ניק מאג׳ולי פתח את הפוסט האחרון של הבלוג שלו עם הריאיון הזה שבו מג׳יק ג׳ונסון מספר על אחת ההחלטות הפיננסיות הכי חשובות בקריירה שלו. קונברס, אדידס ונייק רדפו אחריו עם הצעות אחרי שזכה באליפות ה NBA ב-1980. קונברס הציעה הכי הרבה כסף, ומנכ״ל נייק פיל נייט אמר לו שבמקום מזומן, הוא יוכל לשלם לו במניות של נייק. ג׳ונסון לא ידע הרבה על מניות באותו זמן, והעדיף את ההצעה הגבוהה של קונברס.
כשהריץ את המספרים אחרי שנים, ג׳ונסון הבין שהמניות של נייק שעליהן סירב, היו צריכות להיות שוות 5 מיליארד דולר, פי 8 מהשווי הנקי שלו.
לכולם יש סיפורים כאלה על ההשקעות שהם פיספסו. כאלה ששקלו לקנות את אנבידיה בשנה שעברה ב-120 דולר, או את מטא ב-90 דולר, או את נטפליקס ב-190 או ביטקוין לפני עשור ב-100 דולר. המסר של ניק מאג׳ולי הוא שאתם לא צריכים לדאוג מזה יותר מדי. הדרך שבה אתם מפנטזים שההשקעה הזו הייתה עובדת, זה לא איך שהדברים באמת היו קורים. זה מתגלגל אחרת כשחיים את זה בזמן אמת יום אחרי יום.
ג׳ונסון מסתכל על העסקה שלא לקח עם נייק כטעות של 5 מיליארד דולר. אבל, עד כמה שאנחנו יודעים, הוא היה יכול למכור חלק (או כל) מהמניות של נייק הרבה לפני שהן אי פעם היו שוות 5 מיליארד דולר. אם לא כדי לשלם על אורח החיים שלו, אז אולי בגלל התנודתיות של מניית נייק.
ג׳ונסון יכול רק לדמיין לקחת את העסקה עם נייק היום בגלל שהוא יודע שלמניה של נייק הלך מאד טוב. אבל הוא לא יכל לדעת את זה אז. אפשר להמחיש את זה אם נדמיין את מחיר המניה של נייק מאז שנות ה-80 ועד היום בתור קו לינארי שעולה בקצב קבוע.
ככה ג׳ונסון אולי מדמיין שזה היה להחזיק את נייק מאז 1980 ועד היום. הפלגה חלקה כל הדרך ל-5 מיליארד דולר.
אבל, זה בכלל לא איך שזה הרגיש בזמן אמת. הנה [בשחור] הגרף האמיתי של מחיר המניה של נייק באותו פרק זמן.
כמו שאתם רואים, הדרך למעל $100 למניה לא הייתה כל כך ישרה וצרה.
למעשה, כשמציירים את הירידות במניה של נייק מאז 1980 אנחנו רואים שהמחיר שלה נחתך בחצי בארבע מקרים שונים:
עכשיו שימו את עצמכם בנעליו של ג׳ונסון ודמיינו שלקחתם את העסקה של נייק ב-1980. בתוך ארבע שנים, המניות הנפלאות שקיבלתם מפיל נייט העדיין-לא-אגדי ירדו ב-40%, ונמצאות 70% מתחת לשיא כל הזמנים. תחשבו על איך הייתם מרגישים. דמיינו את הפקפוק שהיה לכם לגבי שיקול הדעת שלכם והעתיד של נייק. בוודאי שהייתם צריכים לקחת את העסקה של קונברס. מה חשבתם לעצמכם?
זה בעייתי לפנטז על החלטה אחת שהייתם לוקחים אחרת, שהייתה הופכת את החיים שלכם להרבה טובים יותר. וזה נכון לא רק למניות. אם רק הייתם קונים את אותה דירה, מתחברים עם האדם ההוא, מצטרפים לחברה ההיא, לומדים את הקורס הזה, עושים משהו עם הרעיון שהיה לכם לסטארטאפ.
אי אפשר להתעלם מהמורכבות של החיים, ולהניח שהכל היה מתקדם בקו לינארי עולה מאותו רגע. האירוניה בסיפור של מג׳יק ג׳ונסון היא שהוא האדם האחרון על פני כדור הארץ שצריך להרגיש חסר מזל.
כמה שנים אחרי שנדבק באיידס בתחילת שנות ה-90 (כשאיידס היה הרבה יותר קטלני), ג׳ונסון הצליח לקבל טיפול בתרופה נסיונית, כשנה וחצי לפני שהיא הגיעה לשימוש נרחב. ללא הטיפול הזה, מי יודע האם ג׳ונסון עדיין היה איתנו היום.
״מחיר הוא מה שאתם משלמים, ערך הוא מה שאתם שמקבלים״ - וורן באפט
עוד שלב בסכסוך המתוקשר בין המשקיע דובי פרנסיס לבין חברת פאפאיה גלובל התרחש בשבוע שעבר, סביב הניסיון של פרנסיס למכור את האחזקה שלו בחברה. הוא לכאורה דחה הצעה של משקיעים בראשות המנכ״לית עינת גז לקנות את המניות שלו לפי שווי של מיליארד דולר, ופירסם הצעה פומבית אחרת שבה הוא מוכר מניות לפי שווי נמוך יותר של 450 מיליון דולר.
כתבתי במהדורה 43 על הסגירה של טק12 והמחסור בסיקור רציני של תעשיית הטק הישראלית, והנה חדשות 12 - הבעלים של טק12 - היכו את כולנו בתדהמה עם סקופ במהדורה המרכזית שהיה, הממ, ובכן, קצת מוזר. זה מה שדווח שם תחת הכותרת ״מחיר נקמה״:
… איש העסקים דובי פרנסיס, אחד המשקיעים בחברה ובעל מניות בה, יצא נגד ההכרזה שלה [של המנכ״לית עינת גז], ובחודש האחרון הודיע שהוא מוכר את המניות שלו לפי שווי של כ-450 מיליון דולר – 90% פחות מהשווי האחרון של החברה כפי שהיא פרסמה, מעל לארבעה מיליארד דולר.
אמש (חמישי) פרסמנו לראשונה ב"מהדורה המרכזית" שהמתחרה הגדולה של החברה, חברת "Deel" האמריקנית שיגרה מכתב לבעלי המניות בחברת פפאיה גלובל, ובו הציעה לרכוש עד 10% ממניות החברה – לפי שווי של כ-520 מיליון דולר. המשמעות של המהלך היא שהמתחרה הגדולה של החברה, הופכת לבעלת עניין – ומקבעת את השווי הנמוך של החברה, כ-80% פחות מהשווי האחרון שלה.
אם עוד בעלי מניות ימכרו במחיר זהה, זה לא ייחשב כבר רק כמחיר "נקמה" של פרנסיס, אלא המחיר האמיתי של שווי השוק של פפאיה גלובל – וזו כבר מכה קשה לעינת גז.
זה נשמע מאד חמור! חוץ מזה ש, אני לא בטוח שככה הדברים האלה עובדים?
אם אני אקנה מניות של חברת קשת, הבעלים של חדשות 12, ואתן אותם למישהו אחר בחינם, האם השווי של קשת יירד לאפס? ואז אם אחד המתחרים יציע לקנות מניות לפי שווי חברה של חמישה שקלים חדשים, זו תהיה מכה קשה לחברת קשת? לא יודע!
כל הסיפור הזכיר לי את מיסטר מרקט. זה אחד מהעקרונות הבסיסיים בתורת השקעות הערך, שהופיע בפרק מספר 8 של הספר ״The Intelligent Investor”. הספר נכתב על ידי בנג׳מין גרהאם ב-1949, והוביל את באפט לבחור בגרהאם בתור המנטור שלו. לאורך השנים באפט שב והמליץ על פרק מספר 8: המשקיע ותנודתיות השוק.
למקרה שאין לכם את הספר, כמובן תלכו ותקנו אותו ותקראו את פרק 8, ובינתיים אתם יכולים לקרוא את ההסבר שבאפט נתן במכתב למשקיעים של 1989:
בן גרהאם, החבר והמורה שלו, תיאר לפני זמן רב את הגישה המנטלית כלפי תנודתיות שוק שאני מאמין שמגבירה את הסיכויים להצלחה בהשקעות. הוא אמר שאתם צריכים לדמיין ציטוטי שוק כאילו הם מגיעים מבחור בשם מיסטר מרקט שהוא השותף שלכם בעסק פרטי. בלי לפספס, מיסטר מרקט מופיע מדי יום ונוקב מחיר שבו הוא מוכן או לקנות מכם את האחזקה שלכם או למכור לכם את שלו.
למרות שלעסק בבעלות של שניכם יש מאפיינים כלכליים יציבים, הציטוטים של מיסטר מרקט יהיו כל דבר חוץ מיציבים. מפני ש, עצוב להגיד, לבחור האומלל יש בעיות רגשיות שלא ניתנות לפיתרון. לפעמים הוא מרגיש אופוריה ויכול לראות רק את הגורמים שמשפיעים לטובה על העסק. במצב רוח הזה, הוא נוקב במחיר קניה/מכירה גבוה מאד בגלל שהוא פוחד שתחטפו לו את האחזקה ותשדדו ממנו את הרווחים שעומדים להגיע. בזמנים אחרים הוא בדיכאון ויכול לראות רק צרות בהמשך גם עבור העסק וגם לעולם כולו. ברגעים האלה, הוא ינקוב מחיר מאד נמוך, מאחר והוא מפוחד שתעמיסו עליו את האחזקה שלכם.
למיסטר מרקט יש עוד תכונה חביבה: לא אכפת לו שמתעלמים ממנו. אם המחיר הנקוב שלו לא מעניינים אותכם היום, הוא יחזור מחר עם אחד חדש. הטרנזאקציות הן אך ורק אפשרות עבורכם. תחת התנאים האלה, ככל שהמאניה-דיפרסיה שלו מחמירה, כך ייטב לכם.
אבל, כמו סינדרלה בנשף, אתם חייבים לשים לב לאזהרה אחת, או שהכל יהפוך לדלעת ועכברים. מיסטר מרקט נמצא שם כדי לשרת אותכם, לא כדי להדריך אותכם. פנקס הצ׳קים שלו, לא החוכמה שלו, זה מה שיהיה שימושי עבורכם. אם הוא מופיע יום אחד במצב רוח טיפשי במיוחד, אתם חופשיים להתעלם ממנו או לנצל אותו, אבל זה יהיה הרסני אם תתנו לו להשפיע עליכם. ואכן, אם אתם לא בטוחים שאתם מבינים ויכולים להעריך את השווי של העסק שלכם יותר טוב משמיסטר מרקט יכול, אתם לא שייכים למשחק הזה. כמו שאומרים בפוקר, ״אם אתם נמצאים במשחק 30 דקות ואתם לא יודעים מי הפראייר, אתם הפראייר״.
אלגוריית מיסטר מרקט של בן אולי נראית לא עדכנית בעולם ההשקעות של היום, שבו רוב המומחים והאקדמאים מדברים על שווקים יעילים, גידור דינמי ובטא. אפשר להבין את העניין שלהם בנושאים כאלה, מאחר ולטכניקות שעטופות במיסתורין יש ערך ברור למי שמשווק עצות השקעה. אחרי הכל, איזה רופא אלילים אי פעם השיג תהילה ועושר על ידי זה שפשוט הציע, ״קח שני אקמול״?
הערך של אזוטריקת שוק לצרכן של עצות השקעה הוא סיפור אחר. לדעתי, הצלחה בהשקעות לא תגיע בזכות נוסחאות ארכאיות, תוכניות מחשב או סיגנלים שמסמנת ההתנהגות במחיר של מניות ושווקים. במקום זאת, משקיעים יצליחו על ידי שילוב של שיקול דעת עסקי טוב עם יכולת לבודד את המחשבה וההתנהגות שלהם מהרגשות הסופר-מדבקים שמסתובבים ברחבי השוק. במאמצים שלי להישאר מבודד, מצאתי שזה שימושי מאד לשמור בראש את קונספט המיסטר מרקט של בן.
בעקבות הדברים שבן לימד, צ׳ארלי ואני נותנים למניות שלנו להגיד לנו דרך התוצאות התפעוליות - לא דרך שינויי המחיר היומיים, או אפילו השנתיים - האם ההשקעות שלנו הן מוצלחות. השוק אולי יתעלם מהצלחה עסקית לזמן מה, אבל בסופו של דבר יאשר אותה. כפי שבן אמר: ״בטווח הקצר, השוק הוא מכונת הצבעה אבל בטווח הארוך זו מכונת שקילה״. המהירות שבה מכירים בהצלחה של העסק, בנוסף לזה, היא לא חשובה כל עוד הערך הפנימי של החברה גדל בקצב מספק. למעשה, הכרה מאוחרת יכולה להיות יתרון: זה אולי ייתן לנו הזדמנות לקנות עוד מדבר טוב במחיר מציאה.
פאפאיה גלובל היא לא חברה ציבורית, אין לי גישה למספרים שלה ואני גם לא יודע הרבה על החברה. אבל עינת גז אמורה להכיר את העסק די טוב, ואם יש לה סיבה טובה להעריך שהשווי שלו הוא מספיק מעל מיליארד דולר, אז אפשר להגיד שהיא מתנהלת כמו שבן גרהאם לימד שמשקיע נבון צריך להתנהג. ואם היא צודקת, השוק בסופו של דבר יכיר בזה.
בתור בוגר לימודי ספרות ומישהו שלפעמים כותב, תמיד נמשכתי לרעיון שקוד הוא כמו ספרות, ושאנחנו צריכים ללמוד לכתוב קוד באותה צורה שלומדים לכתוב אנגלית: ע״י קריאת דוגמאות טובות.
נראה שכתיבת קוד הופכת להיות אחד השימושים החזקים שיהיו למודלי שפה גדולים, וזה גרם לי להיזכר בפוסט הזה מ-2014, שבו מתכנת ותיק בשם פיטר סיבל סיפר על ״קבוצות קריאת קוד״ שאירגן כשעבד ב-Etsy, ולאחר מכן בטוויטר.
למרות שהרבה אנשים היו שותפים לאמונה הזו, שכדי להשתפר בתור כותבי קוד צריך לקרוא הרבה קוד, הוא גילה שזה לא באמת המצב. בשיחה עם פרופסור האל אבלסון מ-MIT, שכתב את הספר Structure and Interpretation of Computer Programs, סיבל שאל אותו מתי בפעם האחרונה הוא ישב וקרא קוד. והוא שאל מפתחים מנוסים אחרים שהאמינו ברעיון הזה.
הדבר המעניין שהוא גילה היה, שמפתחים מנוסים לא באמת מקדישים זמן לקריאה של קוד. הם עושים הרבה code-review, עוברים על קוד של אנשים אחרים כדי לתת להם הערות והצעות, וכשהם כותבים קוד בעצמם הם צריכים לקרוא הרבה קוד מסביב, אבל זה לא בדיוק אותו דבר. הם לא פשוט יושבים לקרוא קוד של מערכת שאין להם קשר אליה, רק כדי ללמוד ממנו. הם עשו את זה בתחילת הקריירה שלהם, אבל לא באופן שוטף. זה שונה ממקצוע הספרות, כותבים מנוסים עדיין נהנים לקרוא ספרים של כותבים אחרים גם עשורים לתוך הקריירה שלהם.
הזדהיתי עם המסקנה הזו, כי בתחילת הדרך שלי בתור מתכנת אני גם נהגתי לבלות הרבה זמן בקריאה של קוד של תשתיות תוכנה. למדתי מזה הרבה. ובאמת הפסקתי לעשות את זה אחרי שצברתי ניסיון. כבר לא הרגשתי שזה מעניין או מועיל בשבילי לעשות את זה סתם ככה, אלא אם כן זה קוד שאני מתכנן לעבוד עליו או להשתמש בו. אבל סיבל המשיך משם לעוד תגלית מעניינת.
התובנה של סיבל הייתה שההבדל הוא שאנשים לא קוראים קוד באותו אופן שבו הם קוראים ספר באנגלית. הם לא בדיוק קוראים קוד, אלא מפענחים אותו. בגלל זה הדרך להבין קוד הרבה פעמים כרוכה בלערוך אותו קצת, לשנות שמות של משתנים, לארגן דברים מחדש, לסדר פונקציות. ההמלצה שלו היא לא לארגן קבוצות לקריאה של קוד. במקום זה הוא המליץ על מודל אחר.
קוד הוא לא ספרות ואנחנו לא קוראים. במקום זה, חלקים מעניינים של קוד הם דגימות ואנחנו חוקרי טבע. אז במקום לבחור חתיכה של קוד ולקרוא אותה ולדבר עליה כמו חבורה של סטודנטים לספרות מחשבים, אני חושב שמודל יותר טוב יהיה שאחד מאיתנו ישחק את התפקיד של חוקר טבע מהמאה ה-19, שחוזר ממסע לאי אקזוטי ומציג לקהילה המדעית המקומית …
הרעיון הוא לקחת חתיכת קוד שהמציג הבין לעומק ולעזור לקהל להבין את הרעיונות העיקריים, ע״י כך שיצביעו עליהם בין השכבות האבולוציוניות שמצטברות בכל קוד תוכנה. גישה אחת יכולה להיות להראות את הקוד האמיתי ואז יישום מחדש רק של החלקים העיקריים, בערך כמו שביולוג מכתים דגימה במיקרוסקופ כדי להדגיש חלקים מסויימים. הפרזנטציה האידיאלית תכוון לקהל של נשים וגברים ומתכנתים - חכמים, מסוגלים, אך ללא ידע ספציפי עם הדומיין שממנו הקוד מגיע. …
מאז שהייתה לי התובנה הזו היו לנו כמה פגישות של קבוצת קריאת הקוד, שעכשיו ידועה בתור האגודה המלכותית של טוויטר לשיפור הידע בכתיבת קוד, בהתאם לרעיון החדש. אנחנו עדיין לומדים על הדרך הכי טובה להציג קוד אבל המודל מרגיש מאד נכון. … השיעור הכי גדול שלמדנו עד עכשיו הוא שקוד הוא מאד דחוס. פרזנטציה של חצי שעה מספיקה בדיוק כדי לכסות אולי תריסר שורות בשרניות של קוד ורעיון מרכזי אחד.
זה נכון שהמציגים, שצריכים באמת לצלול לתוך הקוד, מקבלים מהמפגש יותר מאשר כל האחרים. אבל זה נראה שפרזנטציה טובה יכולה לפחות לחשוף אנשים לרעיונות המרכזיים ואולי לתת להם נקודת פתיחה למקרה שיחליטו לקרוא את הקוד בעצמם.
כן אני יודע מה אתם חושבים - האגודה המלכותית לשיפור ידע הקוד בטח לא ממשיכה להתכנס מאז שאילון מאסק הגיעה לטוויטר. מצחיק לדמיין את התגובה שלו אם היה שומע על הפרזנטציות האלה. ואני מוכן להמר שמתכנתים שנהגו לבלות חצי שעה בדיון על 12 שורות קוד, הם לא סוג האנשים ששרדו את גלי הפיטורים של מאסק.
אבל זה אולי חבל.
קוד הוא באמת לא כמו ספרות. ומודלי שפה גדולים שאומנו על כל הקורפוס של Stack Overflow יכולים להיות שימושיים בלענות על שאלה נקודתית או לזהות באג, אבל כמה אפקטיבי זה לאמן אותם על כל הפרוייקטים הפתוחים בגיטהאב, בלי לספק להם קונקטסט? מצגות שמנתחות לעומק קטע קטן של 12 שורות קוד, מראות איך אפשר לכתוב אותו מחדש ומנתחות כל מיני היבטים שלו, עשויות להיות משאב רב ערך לאימון של מודל שפה גדול שנועד לכתוב קוד.
נהגתי לעשות דברים דומים בצוותי תוכנה שניהלתי. היה לנו חשוב להימנע ממצב שיש חלקים בקוד שרק אדם אחד מכיר או מרגיש נח לעבוד עליהם, והיינו עושים סשן שבועי שקראנו לו code review, אבל בעצם היה די דומה למודל של סיביל. אחד החברים בצוות היה מציג חתיכה של קוד, לרוב לא משהו שנכתב או נערך לאחרונה, אלא תוצאה של אבולוציה. זה היה מוביל לשאלות ודיונים על איך כותבים קוד בצוות, שגרמו לאנשים להרגיש יותר נח עם קוד שאחרים כתבו.
כל השיחות האלה נעשו בעל פה כשכולנו מסתכלים על אותו מסך. יש כנראה הרבה שיחות מהסוג הזה מדי יום בכל צוות פיתוח תוכנה. הן לא מוקלטות ולא נרשמות בשום מקום, ולמרבה הצער אי אפשר להשתמש בהן כדי לאמן מודלי שפה גדולים. זה אולי מה שהיה יכול לאפשר את קפיצת המדרגה הבאה בכתיבת קוד על ידי AI.
1. Big players (Google, Meta, Apple, Microsoft etc) are always on the lookout for alternative hardware providers: Even if they are not really serious about changing the provider, it's a good leverage point to get a better deal if you can show that you have a viable alternative.
2. PyTorch is using CUDNN, which is a neural network library by NVidia that is utilizing CUDA. I don't think there is much CUDA code in the pytorch source tree.
3. A big part of the NVIDIA moat comes from optimizations. They keep optimizing their libraries (e.g CUDNN ) to the workloads that shows in popular models and and to newly released hardware.
4. There are other popular libraries that are using CUDA directly, for example FAISS (Facebook AI similarity search https://github.com/facebookresearch/faiss). There is no drop-in replacement for that support for now.
5. Cross compilers/code generators are a threat, as they are allowing someone to write code that compiles to CPU, CUDA and other platforms.
A few points in no particular order:
1. Big players (Google, Meta, Apple, Microsoft etc) are always on the lookout for alternative hardware providers: Even if they are not really serious about changing the provider, it's a good leverage point to get a better deal if you can show that you have a viable alternative.
2. PyTorch is using CUDNN, which is a neural network library by NVidia that is utilizing CUDA. I don't think there is much CUDA code in the pytorch source tree.
3. A big part of the NVIDIA moat comes from optimizations. They keep optimizing their libraries (e.g CUDNN ) to the workloads that shows in popular models and and to newly released hardware.
4. There are other popular libraries that are using CUDA directly, for example FAISS (Facebook AI similarity search https://github.com/facebookresearch/faiss). There is no drop-in replacement for that support for now.
5. Cross compilers/code generators are a threat, as they are allowing someone to write code that compiles to CPU, CUDA and other platforms.
A major example is Halide: https://github.com/halide/Halide
ואו הערבוב של אנגלית בתגובות הוא משהו בסדר גודל אחר. המרתי הכל לעברית.
"ומטא שחררה בקוד פתוח את חבילת פייטורץ' שמנסה להוות אלטרנטיבה לחבילת התוכנה של אנבידיה, קודה.
פייטורץ' יושב מעל קודה בסטאק.
זה נכון שהוא יכול להיות איום על קודה כי הוא מספק אבסטרציה של השכבה החישובית.
אבל כל עוד אנווידיה מובילים את השוק , זה שאיי-אם-די או אינטל מוסיפים לפייטורץ' תמיכה בחומרה שלהם זה לא מאוד משנה.
הוא לא מנסה להוות אלטרנטיבה לקודה.