כשהאור מאיר את האבק

"מהסיבה הזו, גם אם יש הרבה ממה לפחד, יש גם הרבה מקום לתקווה"

להאיר על האבק

״קשה להיות אופטימי לגבי שום דבר כרגע״. ככה נפתח פוסט של בן תומפסון בתחילת יוני 2020, שניסה בכל זאת להציע מעט תקווה לגבי העתיד.

גרתי אז בארה״ב. זו הייתה תקופה קשה ומתוחה באמריקה. המוות של ג׳ורג׳ פלויד היה הטריגר שהצית את חבית אבק השריפה שבה הצטברו כמות אדירה של מתחים ותסכולים, שהתעצמו במהלך המגיפה והנשיאות המפלגת של טראמפ. קשה להבין את זה מבחוץ, וקשה היה להבין את כל הניואנסים אפילו אחרי שגרים שם כמה שנים. חלק מהמתחים הולכים אחורה למלחמת האזרחים של אמצע המאה ה-19.

התקשורת בישראל שידרה אז את הסרטונים המטורפים מההתפרעויות סביב מחאת Black Lives Matter. אבל זה רק מה שקרה על פני השטח. בלי להבין את הקונטקסט העמוק, זה סתם פורנו-ביזה. כמו שאנחנו היינו מרגישים אם תקשורת זרה תשדר סרטונים של מדורה באיילון וכתבים שאומרים ״איזה טירוף כאן בישראל״.

הנקודה היא שאי אפשר למתוח אנלוגיה ישירה בין אמריקה לישראל. הדבר היחיד שדומה הוא שזה מורכב. יש הרבה היסטוריה למתחים חברתיים שקבורים מתחת לפני השטח, יש שם המון ניואנסים, הרבה קבוצות חיות עם כעסים ותסכולים, שקבוצות אחרות אפילו לא מודעות אליהן. ואולי זה בעצם קורה בכל מדינה וכל מבנה חברתי. ומדי פעם קורים דברים כל כך קיצוניים שמציתים את הכל, אפילו שמבחוץ קשה לשים את האצבע על מקור הכעס.

בן תומפסון התחיל משער של מגזין משנות ה-90׳ שבחר בעיר מדיסון בתור ״המקום הכי טוב לחיות בו באמריקה״, ובהמשך סקר בלוג מ-2016 שניתח לעומק את העיר מדיסון, והראה עד כמה מושרשת שם הגזענות. האפליה נגד השחורים בעיר היא ממוסדת, הם דחוקים בפאתי העיר, נולדים לעוני, לא מקבלים הזדמנות לחינוך ברמה סבירה, נדחפים לפשע, ונידונים לחיות את שאר חייהם בעוני. שוב, אי אפשר למתוח קווי דמיון ישירים - כן גם בישראל יש פריפריה וקיפוח, אבל ההיסטוריה והפרטים שונים לגמרי, ומצדיקים דיון עצמאי משלהם, ולא איזשהי השוואה מאולצת למדינה אחרת.

הנקודה העיקרית היא, שהגזענות הממוסדת הזו, שמראש ייעדה לשחורים שכונות עוני בפאתי העיר עם בתי ספר גרועים באמצעות כל מיני תקנות נדל״ן שהגבילו אפרו-אמריקאיים, לא הייתה ידועה לציבור הרחב. בן תומפסון גדל במשפחה לבנה במרחק לא גדול משם, ולא הבין כמה החיים שלו שונים משל אלו שלא התמזל מזלם להיוולד לבנים. שומרי הסף של המידע - העיתונות והפוליטיקאים - הכתירו את מדיסון בתור המקום הכי טוב באמריקה.

גם הסיפור הנורא של ג׳ורג׳ פלויד, שנחנק למותו על ידי שוטר, לא היה מתפרסם בלי האינטרנט. ההכרזה הראשונית הייתה שהנתיחה שלאחר המוות לא מצאה עדות לחנק, ורמזה שהנוכחות של סמים בגוף שלו כנראה תרמה למותו. זו הייתה מיניאפוליס במהלך רוב המאה ה-20 - אם אדם שחור מת, זה כנראה כי הוא היה מכור לסמים. ואולי זה אפילו לטובה. המשטרה בטח לא אשמה. קארים עבדול ג׳אבר קרא “לא @#$%! שוב!” במאמר שכתב:

“אפרו-אמריקאיים חיים בבניין בוער כבר הרבה שנים, נחנקים מהעשן בזמן שהלהבות מתקרבות. גזענות באמריקה היא כמו אבק באוויר. זה מרגיש בלתי נראה - אפילו אם נחנקים מזה - עד שמכניסים אור שמש. ואז רואים את זה בכל מקום. כל עוד נמשיך להקרין את האור הזה, יש לנו סיכוי לנקות את זה, בכל מקום שהאור פוגע. אבל אנחנו צריכים להישאר נחושים, כי זה תמיד עדיין באוויר.”

מה שהאיר את השמש על המקרה הספציפי של ג׳ורג׳ פלויד הוא שמישהו צילם את החנק בסמארטפון, והעלה את זה לפייסבוק. ומי שרואה את הסרטון, יכול לדעת בלי צל של ספק שג׳ורג׳ פלויד נהרג על ידי השוטר שחנק אותו ולא עצר גם כשפלויד התחנן שהוא לא מצליח לנשום. זה גרם בסופו של דבר להגשת אישום נגד השוטר, או במילותיו של עבדול ג׳אבר - לניקוי של עוד גרגיר מהאבק שנמצא בכל מקום.

איפה הייתם

פעולת נקם בתושבי כפר ערבי בעקבות פיגוע היא לא המצאה חדשה. זה היה הייעוד של יחידה 101 שהוקמה באוגוסט 1953, בפיקודו של אריאל שרון. לאחר פיגוע נורא בחודש אוקטובר 53׳, שבו חוליית פדאיון זרקה רימון לתוך בית ביהוד, והרגה אמא ושני ילדים קטנים, נבחר הכפר קיביה כיעד לפעולת תגמול. הפקודה עברה כמה גלגולים בדרך מהמטכ״ל ועד ששרון העביר אותה לחיילים בשטח - המילים ״כיבוש זמני, פיצוץ בתים ופגיעה בתושבים והברחתם מן הכפר״ הפכו ל״תקיפת הכפר קיביה, כיבושו, ופגיעה מקסימלית בנפש וברכוש״.

45 בתים פוצצו, ונהרגו 60 תושבים שהסתתרו בהם - רובם נשים וילדים. ככל הנראה זה לא היה מכוון - הם הסתתרו בבתים כי לא האמינו שיפוצצו אותם, ויש גרסאות על כך שחיילי צה״ל עברו עם פנסים בריטיים ישנים והיו משוכנעים שהבתים ריקים. מצד שני, כנקמה על רצח במשפחה יהודית חפה מפשע, יחידת קומנדו של צה״ל פוצצה 60 נשים וילדים שהסתתרו בביתם באמצע הלילה, וכנראה שגם הם מעולם לא ביצעו פשע. זה מצב מאד מורכב ויש פה הרבה ניואנסים שהולכים אחורה עוד לפרעות בחברון והקרב על תל חי, ואולי אפילו לפרעות ופוגרומים בגולה. הנקודה שלי היא לא להצביע על מי הטוב ומי הרע בסיפור. הנקודה שלי היא שכל הדיון הזה בכלל לא התקיים. כי המידע נעצר אצל שומרי הסף שמנעו אותו מהציבור.

זה מה שראש הממשלה דוד בן-גוריון אמר לאחר הפעולה: ״”בחורים, אני רוצה לברככם על פועלכם המבורך. לצערי איני יכול לעשות זאת בפומבי”. הממשלה הכחישה את הפעולה, ובן גוריון שיקר לאזרחי ישראל כמה ימים אחר כך בנאום רדיו: ״ממשלת ישראל דוחה בכל תוקף את הגרסה האווילית והפנטסטית כאילו 600 איש מצבא הגנה לישראל השתתפו בפעולה נגד הכפר קיביה. עשינו בדיקה מדויקת, ונתברר לנו בהחלט כי אף יחידה צבאית אחת, אפילו הקטנה ביותר, לא נפקדה ממחנה בליל ההתקפה על קיביה". התקשורת הישראלית אימצה את ההודעה הזו, ורק בהמשך נודע שחיילי צה״ל היו מעורבים בפעולה בקיביה. אריאל שרון טוען כי בשיחה אישית שקיים עם בן-גוריון ימים אחדים לאחר הפעולה אמר לו בן-גוריון: ”אינני מייחס חשיבות של ממש למה שייאמר על פעולת קיביה ברחבי העולם. החשוב הוא כיצד ייראה הדבר כאן באזורנו, זה יאפשר לנו לחיות כאן”.

(כל הציטוטים מתוך הערך ״פעולת קיביה״ בויקיפדיה).

אז ההסבר של בן גוריון היה שלמרבה הצער אין ברירה. כמה אמהות וילדים ערבים צריכים למות, בשביל שהמסר יעבור והיהודים יוכלו סוף סוף לחיות בביטחון בארצם. אבל כנראה שלא מספיק בתים פוצצו שם, כי הנה גם שבעים שנים אחר כך: ״ב־26 בפברואר [2023] נסעו במכונית האחים הלל ויגל יניב מביתם בהר ברכה בכביש 60 העובר גם דרך העיירה חווארה. השניים נרצחו על ידי מחבל פלסטיני בתוך העיירה״. הרצח הוא נורא וזה קורע את הלב לראות אם קוברת את בניה הצעירים שנרצחו רק בשל היותם יהודים.

ההבדל בין הרצח הנורא של המשפחה מיהוד באוקטובר 1953, לבין הרצח הנורא הזה של האחים מהר ברכה ב-2023, הוא שיש לנו את האינטרנט וסמארטפונים ורשתות חברתיות, וכולנו יכולים לדעת בדיוק מה קרה בפעולת התגובה:​​

לפנות ערב נכנסו כארבע מאות מתנחלים לעיירה במטרה להפגין, כמו כן הגיעו כחמישים פעילי ימין קיצוני מצוידים בבקבוקי תבערה והחלו בהצתות. במשך יותר מחמש שעות נשרפו בעיירה מבנים, בתים, ורכוש. גדוד מילואים וצוותי מג"ב שהיו מוצבים בעיירה חילצו משפחות פלסטיניות מבתיהן לאחר שהוצתו. במהלך המהומות יידו פלסטינים מהעיירה אבנים לעבר הפורעים ששהו במקום.

בסיכום האירוע היו כ-30 פצועים ממכות או יידוי אבנים, וכ-350 נפגעים משאיפת גז או עשן. על פי משרד הבריאות הפלסטיני כעשרים פצועים הגיעו למוקד הרפואי, רובם עקב שאיפת עשן או שאיפת גז. לפי מקורות אחרים נפצעו ארבעה באופן קשה ועוד כ-100 שנפגעו משאיפת עשן. אנשי מנהלת התיאום והקישור לשכם במנהל האזרחי וכוחות ישראלים סייעו לחלץ פלסטינים משישה בתים שהוצתו.

באותו הזמן בכפר זעתרה הצמוד לחווארה נהרג מירי סאמח חמדאללה מחמוד אקטש כאשר כ40 פורעים תקפו את הכפר, לטענת הפלסטינים הוא נהרג מירי של חיילים שאבטחו את התוקפים לעומת זאת צה"ל הודיע כי לא ידוע על שימוש באש חיה באירוע ועדויות פורנזיות לא נאספו לבירור נסיבות הירי.

הערך של ״מהומות חווארה״ בויקיפדיה גם מלווה בתמונות וסרטונים שמראים בדיוק מה קרה שם. כמובן שאין לנו תיעוד כזה מהפעולה בקיביה ב-1953 כשלאף אחד לא היה סמארטפון.

והפעם כשחבר קבינט ושר אוצר עושה לייק לטוויט שאומר ש״צריך למחוק את חווארה״ (ושוב עם אותה הבטחה שסוף סוף הערבים יפחדו ונוכל לחיות כאן) - כולם רואים את זה באינטרנט. זה כבר לא בן-גוריון שאומר את זה בחדר הסגור.

והיום, בניגוד לשקר של בן גוריון שנחשף במלואו רק שנים רבות לאחר מכן, כשחבר קבינט ושר אוצר משקר שהוא לא אמר שאת הכפר חווארה צריך למחוק, אפשר לשלוף את הסרטונים מהכנס של דה-מרקר שבהם הסביר בשלווה ש״את הכפר חווארה צריך למחוק, נקודה״. וכל מי שיש לו גישה לטוויטר מיד יודע שהוא שיקר. איזה עיתונאי היה יכול לעשות ratio לבן גוריון ב-1953.

זה לא בדיוק מה שהצית את המחאה של השבועות האחרונים, אבל עדיין הקריאות ״איפה הייתם בחווארה״ נשמעות כמעט בכל הפגנה. כולם יודעים מה קרה שם. וכולם יודעים איך חברי הקבינט הגיבו. והרבה אנשים כועסים.

זה כואב וקשה לחיות בהכרה שהמציאות של חיינו היא מורכבת וסבוכה וגם אבות-מייסדים מוערצים כמו בן גוריון ושרון, שהודות להם מדינת ישראל קיימת, עשו גם מעשים שראוי להתבייש בהם. וגם כואב להכיר בכך שלאף אחד אין פיתרון קסם לקונפליקט האיום שבו אנחנו חיים כבר למעלה ממאה שנים. אבל זה כנראה עדיף מלשקר לעצמנו.

אז הנה אולי דוגמא אחת בודדה לאופן שבו האור שמאיר האינטרנט ניקה גרגיר של אבק גם אצלנו בישראל, וזה כנראה דבר טוב.

שומרי הסף של המידע

לאן אני חותר עם כל זה? הבטחתי פיסה של תקווה ואופטימיות. אני כבר מגיע לשם.

הנה האופן שבו בן תומפסון סיכם את המאמר שלו מיוני 2020, בו ניסה להסביר את האפקט העצום של האינטרנט על האופן שבו המידע מתפשט:

האמירה החוזרת שלי מתחילת משבר הקוביד היא שהתוצאה הכי סבירה היא האצה של טרנדים שכבר התחילו לקרות. זה בעיקר מפחיד לאור מה שכתבתי ב-2013 בפוסט שנקרא ״חיכוך״:

אני באותו מחנה עם אלה שמאמינים שהאינטרנט הוא שינוי באותו סדר גודל של המהפיכה התעשייתית, שההשפעה הכוללת שלה נמשכה על פני מאות שנים. והיא לא הייתה כולה חיובית. כמו היום, המהפיכה התעשייתית כללה פרק זמן שבמהלכו הרבה אנשים איבדו את עבודתם ואי השוויון זינק באופן מסיבי. היא גם הרימה מיליונים אחרים שהיו תלויים במזון שגידלו. מצד שני, היא גם הפיצה את העבדות, בעיקר בצפון אמריקה. המהפיכה התעשייתית הובילה למערכות מוניטריות חדשות, והיא יצרה את הברונים השודדים. הדמוקרטיה המודרנית צמחו מתוך המהפיכה התעשייתית, וכך גם הפאשיזם והקומוניזם. איכות החיים של מיליונים רבים השתפרה באופן בלתי נתפס, ומיליונים רבים מתו בשתי מלחמות איומות באופן בלתי נתפס.

עוד השוואה היא המצאת הדפוס, שעליה כתבתי בהקשר של פייסבוק:

חשובה לא פחות, במיוחד במונחים של השפעה על החברה, היא ההפחתה הדרמטית בעלויות הקבועות. לא רק שמו״לים יכולים היום להגיע לכל אחד, כל אחד יכול להיות מוציא לאור. יותר מזה, הם לא צריכים עיתון משלהם. הרשתות החברתיות נותנות לכל אחד את האפשרות לשדר לכל העולם. תקראו שוב איך צוקרברג מתאר את המעמד החמישי:
״אנשים שיכולים לבטא את עצמם באופן נרחב הוא סוג חדש של כח בעולם - מוקד נוסף לצד שאר מוקדי הכח של החברה. אנשים לא צריכים יותר לסמוך על שומרי סף בפוליטיקה או. בתקשורת כדי לגרום לקול שלהם להישמע, ויש לזה השלכות חשובות.״
קשה להפריז במילים עד כמה צוקרברג ממעיט בערכו של הכח הזה. בדיוק הזכרתי איך המצאת הדפוס הדיחה למעשה את המעמד הראשון [הכנסיה הקתולית], והובילה ליצירה של מדינות עצמאיות ומעמד אצולה חדש. המשמעות של הדחת המעמד השני, ע״י העצמת פשוטי העם, היא כמעט קיצונית מדי בשביל לדמיין.

ובכל זאת, תסתכלו שוב על השבוע האחרון: גזענות ממוסדת במשך מאה שנים במיניאפוליס לא בהכרח נפסקה, אבל בהחלט חטפה הלם קשה במקרה של ג׳ורג׳ פלויס, בגלל פוסט בפייסבוק. גם הפגנות שלוות וגם הרס וביזה כנראה אורגנו ברשתות חברתיות. סרטונים משני הסוגים מופצים ברחבי העולם באמצעות מצלמות סמארטפון שנמצאות בכל מקום, באותן רשתות חברתיות. האינטרנט הוא כח על-מוסרי - הוא יכול להשפיע לטוב ולרעה - אבל מה שהיא אפשר להמעיט בערכו הוא עד כמה עוצמתי הוא הכח שלו.

הסמארטפונים והרשתות החברתיות לא היו נוכחים בזמן ההתנתקות מרצועת עזה ב-2005. הגישה למידע עדיין נשלטה אז על ידי הפוליטיקאים והתקשורת. נשמעות טענות על כך שעבור מתנגדי ההתנתקות זה היה שבר עמוק, באותה מידה שחווים עכשיו מתנגדי החקיקה המשפטית, אבל אף אחד לא הבין אותם אז. הם נזרקו למעצר כשעשו פעולות דומות למחאה הנוכחית - הפגינו וחסמו כבישים וטענו שהמצפון שלהם לא יאפשר להם לשרת בצבא. הנרטיב שבו הוצגו בתקשורת היה של מיעוט אלים, לא מאד רחוק מתווית ה״אנרכיסטים״ שהממשלה היום ניסתה להדביק למפגינים. אבל היום יש לנו סמארטפונים, אנחנו רואים כמה אנשים יש בהפגנות, אנחנו יכולים לקרוא את הפוסטים שלהם, אנחנו רואים כששוטר זורק רימון לתוך קהל של מפגינים לא אלימים, ואנחנו רואים בדיוק מה קרה מסביב למספרה בכיכר המדינה, ויודעים ששוב משקרים לנו כמספרים על מצור וניסיון ללינץ׳.

הנרטיב נגד הרשתות החברתיות והאינטרנט הוא שהם כולאים אנשים בתוך תיבות תהודה של מי שחושב בדיוק כמוהם. אבל מי שרוצה לצאת מתוך ה echo-chamber יכול לעשות את זה די בקלות היום, ולמצוא באינטרנט מגוון של עדויות ודעות שעוזרות להבין למה המצב מורכב כל כך, ולמה לאנשים כואב כל כך. אין לנו את זה מ-2005. אני לא יודע כמה אלימות באמת הופעלה כלפי המפגינים אז או מה באמת עבר עליהם. כשנתניהו אומר שהוא הוביל את האופוזיציה להתנתקות, יש לנו קטעי וידיאו שמראים אותו מצביע בעד ואנחנו יודעים שהוא משקר. אבל מי עוד שיקר? שומרי הסף של המידע דאז הציגו את המתנגדים כקומץ קטן ואלים, אולי גם זה היה שקר? אם היו להם סמארטפונים וגישה לרשתות זה אולי היה אחרת. אבל לא היה לנו את הפנס של האינטרנט להאיר על זה, ונצטרך להמשיך לנשום את האבק שנשאר מאז.

אפשר גם לחזור לנקודות שבר אחרות בהיסטוריה הישראלית. האינטרנט לא היה בחיינו ב-1995, במהלך הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית, וגם לא היה שם כדי לתעד את ההפגנות האלימות והפולסא דנורא והתהליכים שהסתיימו ברצח של יצחק רבין. כל מחנה יצא משם עם הנרטיב שהעיתונים שלו יצרו עבורם. ושוב הרבה ישראלים הרגישו שהם ממשיכים לחיות עם עוד אבק שמכביד על הנשימה, גם אם אף אחד לא רואה אותו. ואולי דווקא סמארטפונים ורשתות חברתיות היו יכולים לאפשר למידע ודעות לזרום, ולגשרים להיווצר?

האינטרנט לא היה קיים גם כשההיסטוריון בנציון נתניהו ז״ל נדחה על ידי האקדמיה הישראלית והיגר עם משפחתו לאמריקה בשנות ה-60. אולי אם הוא היה יכול להישאר כאן ולפתוח בלוג שיאפשר לו להביא את המחקר והדעות שלו לקהל של קוראים, לא היו נוצרים במשפחתו המשקעים והכעס כלפי ״אליטת השמאל״ שבנו בנימין נתניהו לפעמים טוען ששולטת בישראל.

שלא לדבר על הסזון, האלטלנה, הסכם השילומים עם גרמניה, פינוי סיני, ההסתדרות, מפא״י, העליה מצפון אפריקה והמעברות. המון אירועים שהותירו קבוצות שונות בתחושה של אי צדק. הרבה אבק שהרבה מאיתנו ממשיכים לנשום אותו, גם אם הרבה אחרים מאיתנו לא רואים אותו.

אור על האבק הישראלי

ההכרזה על הפיטורים של שר הביטחון יואב גלנט אתמול היו כנראה ״רגע הג׳ורג׳ פלויד״ הישראלי. זה הצית את כל המתחים והחששות, ודחף גם את מי שהיה על הגדר עד עכשיו, להציב את הגבול ולדרוש לעצור.

יואב גלנט הוא לא הפוליטיקאי הימני הראשון ולא השני שמוקע כשמאלן ומודח מתפקידו אחרי שלא הסתדר עם נתניהו. לכאורה, מה כבר חדש כאן.

אני חושב שחלק מתחושת השבר היא שכולם ראו בזמן אמת בדיוק מה הוביל לכך. אפשר לראות את האזהרות המפורשות של הבכירים במשרד האוצר (גם אם שר האוצר מתפלסף על זה בפוסט ארוך ומתחכם בפייסבוק). אפשר לראות בדיוק מה אומרים אנשי המילואים, מה מפחיד ומתסכל את הטייסים והלוחמים ואנשי המודיעין והחובלים - הם מפרסמים את הכל בחשבונות שלהם בפייסבוק. אפשר לראות בדיוק מאיזה סכנות בטחוניות יואב גלנט הזהיר. אפשר לראות באותו זמן את הכתף הקרה מצד ר״מ בריטניה, את הסרטונים מהבילוי במסעדה בלונדון, ואפשר לראות את החשבון בטוויטר של יאיר נתניהו. אפשר לראות איך מתקבלות החלטות להדיח ניצב במשטרה, ובהמשך את שר הביטחון.

וזה יותר מדי מידע שזורם, בשביל שיהיה אפשר לייצר איזשהו נרטיב חיובי ואמין סביב האירוע הזה. בלי קשר לצד של המפה הפוליטית. ויכול להיות שהצד השני פעל באופן דומה כשהם היו בשלטון, אבל לא היה לנו פנס שיראה את זה. עכשיו הפנס האיר על יותר מדי אבק בשביל שנוכל להמשיך להתעלם ולנשום אותו.

הנה הפסקה האחרונה מהמאמר של בן תומפסון:

מהסיבה הזו, גם אם יש הרבה ממה לפחד, יש גם הרבה מקום לתקווה. אני אסיר תודה על זה שאני לא יכול יותר שלא לראות את הסהר של מדיסון, בזכות פוסט בבלוג. אני כועס מהוידיאו על ההרג של פלויד, וזה דוחה אותי לראות את האבק באוויר שכן, הייתי פריבילג מספיק כדי לא לחשוב עליו. ולא משנה כמה רוע מחכה בהמשך, אני בטוח שהאור שמאיר את האבק הזה באופן כל כך בוהק לא יוכל לכבות. אין יותר שומרי סף למידע, לפעמים זה לרעה, אבל הרבה פעמים גם לטובה.

אני אסיים בנימה אופטימית משלי, שכנראה מיועדת בעיקר לשכנע ולעודד את עצמי. היכולת להפיץ בקלות מידע בדרכים שעוקפות את הפוליטקאים והתקשורת, גם אם היא מובילה להרבה פייק ניוז ונסיונות לשטיפת מח, יכולה גם לאפשר לבנות גשרים וחיבורים ושיח אותנטי בלי פיקוח ההכוונה מצד המוסדות האלה, ששלטו על הזרימה וההפצה של המידע בעבר.

אולי בזכות זה שאפשר לכוון פנסים על כל מה שקורה, ואף שלטון או עיתון לא יכול לפקח על מה שאנחנו יודעים, נדע להציב את הגבולות הנכונים. ונצליח למצוא דרכים לחתור להידברות והבנה והסכמות. זה כנראה לא יהיה טוב להרבה פוליטיקאים (משני הצדדים), שהתמיכה בהם מתחזקת ככל שעולה השנאה והחשש מהצד השני. זה לא יהיה טוב להרבה עיתונים, שמצליחים להשיג קליקים עם כותרות מפחידות ומכעיסות. אבל זה יהיה טוב לנו.

אולי ילד שגדל היום ביישוב הר ברכה שסמוך לחווארה, וילד שגדל בצפון הישן של תל אביב בסמוך כיכר המדינה, ימצאו בעזרת האינטרנט דרך לבנות שפה משותפת וחיים משותפים. דרכים שלא היו זמינות לילדים שגדלו בתחילת שנות האלפיים ביישובי גוש קטיף עם ילדים שגדלו בתל אביב או בשרון. למרות שזה אולי מנוגד לאינטרסים של העיתונים והפוליטיקאים. ואולי, שומו שמיים, גם ילד שגדל היום בחווארה יהיה חלק מהאידיליה הזו, יחד עם ילדי הר ברכה וילדי צפון תל אביב.

לכל משתמש באינטרנט מותר גם לחלום.