מהדורה 6: סופרסטאר בלי סטטיסטיקה, דיסני ויוניט אקונומיקס, מכפיל עשר על ההכנסות, החנות שיש בה הכל, ההיגיון הכלכלי של חבילות תוכן
״-אתה מבין שאתה תוכל להפסיד על זה כסף במשך הרבה מאד זמן? -מצויין״
פרסמתי ביום רביעי פוסט עם כמה מחשבות על מאנדיי, אתם יכולים למצוא אותו כאן. ואם אתם רוצים לקבל גם פוסטים חדשים בבלוג ישירות במייל, בנוסף ל״הרהורי יום שישי״, אתם יכולים לעדכן את העדפות המיילים שלכם כאן:
גם השבוע אני מעדיף לדלג על הפרטים העדכניים מהדרמות של אילון מאסק, טוויטר, וסמואל בנקמן-פריד, ולצלול ישר לכמה דברים אחרים שחשבתי לשתף בהם -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
מאניבול 2.0: הכוכב שלא רואים בסטטיסטיקה
שיין באטייה היה שחקן NBA שזכה בשתי אליפויות עם מיאמי היט לפני עשור. ב-2009 מייקל לואיס, מחבר הספר ״מאניבול״, פרסם עליו מאמר בשם ״The No-Stats All-Star”. הדבר המסקרן היה שלמרות שלבאטייה לא היו מספרים יוצאי דופן, והוא נחשב בסה״כ לשחקן סביר בליגה שנשלטת ע״י סופרסטארים, הייתה לו השפעה מסתורית על הקבוצות ששיחק בהן. באורח פלא הן ניצחו הרבה יותר משחקים.
המאמר היה מעין גרסת הכדורסל של מאניבול, וחקר מהן היכולות והמהלכים של באטייה שעזרו לקבוצות שלו לנצח, למרות שחמקו מהסטטיסטיקה הרשמית. ניתוח יותר מעמיק מצא למשל שלמרות שלא היו לו נתוני ריבאונד מרשימים, הקבוצות ששיחק בהן אספו הרבה יותר ריבאונדים כשהוא על המגרש. לאחרונה באטייה התארח בפודקאסט ודיבר על הרעיונות האלה. בעיניי זה היה מרתק.
אחד הרעיונות שבאטייה הזכיר היו ״לשחק בשביל הצד הקידמי של החולצה, לא בשביל מה שמאחורה״ - הכוונה היא לסמל הקבוצה שמופיעה בקדמת החולצה, לעומת המספר האישי ושם השחקן שמופיעים מאחורה. באטייה מספר שתמיד חיפש מהו הדבר הכי טוב לעשות למען הניצחון של הקבוצה, לא כדי לשפר את הסטטיסטיקה האישית שלו. זו עוד דוגמא לחשיבות של תמריצים, והזכיר לי את הקביעה של צ׳ארלי מאנגר - “tell me the incentives and I’ll tell you the outcome״.
באטייה טוען ששני הפרמטרים הכי חשובים לאופי של קבוצה הם מידת האמון בין חברי הקבוצה, ועד כמה הם מפוקסים במטרה. לפי זה באטייה מחלק את הקבוצות ששיחק בהן לארבע קטגוריות, וכמו מנהל מוצר טוב יצרתי לעצמי מטריצת 2x2 כדי לסכם את זה:
קבוצות עם אמון נמוך ופוקוס נמוך הן ״אסון״ - אם אתה חלק מקבוצה כזו, כנראה שאתה צריך למצוא קבוצה חדשה. ״המשתרכת מאחור״ היא קבוצה שנעים להיות בה אבל היא עדיין בעיקר תפסיד. קבוצה עם אמון נמוך ופוקוס גבוה הוא מכנה ״פריכה״ כי היא אולי תנצח כמה משחקים, אבל הכל מתפרק ברגע שנתקלים בקשיים.
באטייה מתאר קבוצות אליפות בתור מרקם אחיד, או ״ג׳ל״:
איך אתה יודע שאתה חלק מקבוצת ג׳ל? לקבוצות ג׳ל יש אחריות משותפת גם כשהתוצאות הן טובות, רעות, שונות, הם יודעים שזו תוצאה של תהליך ושכולנו תרמנו אליו. אז אנחנו יכולים לקבל את ההשלכות כשהן טובות או רעות. יש תודעה משותפת.
קבוצות ג׳ל פשוט יודעות מה הצרכים של כל אחד. הן לא מתסכלות על פידבק בתור אני מותקף, רד מהגב שלי אחי. הם מסתכלים על פידבק בתור, הקבוצה שלי מנסה לעזור לי, והוא מנסה לעזור לנו להגיע למטרה שלנו. זו הייתה עמידות משותפת.
קבוצות שמתמודדות עם הרבה קשיים נהיות טובות יותר. הן מזמינות קושי. הן antifragile. והן מסתכלות על המציאות ואומרות, לא, אנחנו מוכנים לזה. אנחנו מוכנים והיריבות שלנו מתפרקים בגלל שהם פריכים או משתרכים. יש הנאה משותפת.
אתה פשוט אוהב להגיע לעבודה. אתה אוהב להיות חלק מהקבוצה הזו, תחושת אליטיזם משותפת, זהות משותפת. כששיחקתי במיאמי היט, היינו נוסעים ומשחקים משחק בשארלוט ביום שלישי בערב, והיינו אומרים, יש לנו מטרות יותר גדולות מההורנטס. הם רק רוצים להגיע לפלייאוף העונה. אנחנו רוצים להיות בני תמותה. המטרות שלנו שונות, ויש תחלופה נמוכה בקבוצות ג׳ל. זו המחשבה שבאיזשהו מקום, זה יהיה משוגע לעזוב קבוצה כזו, כי מה יהיה יותר טוב מאיתנו? שום דבר.
זה כמובן גרם לי לחשוב על ״קבוצות״ שאני הייתי חלק מהן ולשבץ אותן בטבלה. לשמחתי היה לי את המזל להשתתף ב״קבוצות ג׳ל״ בעבר.
Disney+ Unit Economics
טרן גריפין הוא אדם מאד מעניין שאכתוב עליו עוד בעתיד. הוא דירקטור בכיר במיקרוסופט, בעבר היה שותף בכיר בקרן גידור, וביל גייטס גם סמך עליו שינהל עבורו את הכספים שלו. יש לו בלוג והוא פרסם גם מספר ספרים על טכנולוגיה, עסקים והשקעות.
יש לו הרבה ניסיון ותובנות על עסקי מנויים עוד מתקופת הכבלים והטלפון הסלולרי, ולאחרונה נהניתי מאד מסדרת הטוויטים שהוא פרסם על דיסני+. הוא ניסה להסביר דרכם מהי הדרך הנכונה לדעתו להסתכל על unit economics של עסקי מנויים:
התשובה: ״תוכלו לבקש מודל שמעריך את הטרייד-אוף בין השקעה ברכישה של לקוח לבין השקעה בשימור, ומראה את הרווח הממוצע ללקוח עבור דיסני+ על בסיס השילובים האלה (כמו בדוגמא הזו שנוצרה עבור חברת תרופות). או שתוכלו לבקש סוס קרקס מאולף, החלטה שלכם!״.
בגלל שחוקי החשבונאות המסורתיים גורמים להצגה בעייתית של עסקי מנויים - רכישה של לקוחות היא למעשה השקעה, אבל חוקי החשבונאות מציגים אותה כהוצאה שוטפת - הרבה אנשים מתקשים להבין מהי הדרך הנכונה להסתכל על עסקים כאלה. הנה דוגמא אחת מני רבות שבהן גריפין מתלונן על כך:
הפיתרון שגריפין מציע מבוסס על מאמר של מייקל מובאסין, שמראה איך לחשוב על עסקים כאלה ע״י בחינת ה unit economics של כל לקוח - העלויות של לרכוש ולשרת את הלקוח, לעומת ההכנסה מהלקוח, בהיוון לערך נוכחי:
להביא את דיסני+ לרווחיות על בסיס GAAP זו משימה הרבה יותר קשה שצריכה להגיע בשלב הרבה יותר מאוחר לעומת יצירת unit economics חיוביים. כדי לתקשר את זה לבעלי המניות בצורה אפקטיבית, זה יהיה חכם מצד דיסני לשתף נתונים פר מנוי.
גריפין צירף גם דוגמא של דאשבורד שעוקב אחרי הפרמטרים שמייצגים את ה-unit economics של עסק מנויים, ״למשל ככל שמפחיתים הוצאה על תוכן, בלתי נמנע ששיעור הנטישה של לקוחות יגדל״:
מציאת האיזון הנכון דומה ללהטיס מטוס, ודורשת תשומת לב רבה ובחינה מקרוב של הנתונים.
נסיים עם הטוויט שבו גריפין שאל האם האמירה מהעבר עדיין נכונה היום:
צ׳ארלי מאנגר מתאר את דיסני בתור ״חברת נפט שיכולה להחזיר את הנפט לאדמה אחרי שהיא סיימה לקדוח, כדי שהיא תוכל לקדוח אותו מחדש.״ קניין רוחני שאפשר לקדוח-מחדש הוא הנפט החדש לעסקים כמו דיסני.
כנראה שנצטרך להמתין ולגלות.
מכפיל 10 על ההכנסות, מה קורה עם זה
ג׳רי קפיטל, חשבון טוויטר שבאופן כללי מעלה הרבה תובנות ושאלות מעניינות, שאל לאחרונה האם מישהו הצליח עם השקעה בחברה שנסחרה במכפיל +10 על ההכנסות שלה:
משקיע ההון סיכון ג׳אמין באל הרים את הכפפה ובדק את המספרים: הוא מצא 49 חברות קלאוד שנסחרו במכפיל 10 או יותר על ההכנסות בנקודת זמן כלשהי לפני 2020 (לפני ״בועת״ הקוביד), והשווה אותן למחיר שלהן היום. התוצאות מפתיעות לטובה:
רוב החברות הציגו תשואה שנתית של מעל 10% לשנה מאז שנסחרו לראשונה במכפיל 10 על ההכנסות, גם לאחר הירידות הדרמטיות של השנה האחרונה. שליש מהן החזירו מעל 20% לשנה.
הוא אחר כך גם השווה את החברות האלה עם התשואה הכללית בנסדאק באותה תקופה, ומצא ש-53% מהחברות שנסחרו בשווי 10x על הכנסות 12 החודשים הקודמים השיגו תשואה טובה יותר מהשוק!
נראה שהתשובה לשאלה למעלה היא ״כן, אפשר לעשות כסף כשמשקיעים בחברה במכפיל הכנסות 10+״, אבל ההסתייגויות שלי הן שצריך לבחור אותן בזהירות (באחוז גדול מהן ההשקעה לא עבדה טוב), שמכפיל הכנסות הוא דרך בעייתית בשביל להעריך שווי של חברה (כמו שהסברתי בעבר), ושתוצאות עבר הן לא אינדיקציה לביצועים עתידיים 🤷♂️
מה אתה קורא?
כתבתי במהלך הקיץ כמה פוסטים שאמזון היו הגיבור העיקרי שלהם. השתמשתי בהם כדי להדגים את עיקרון ה״השקעה באמצעות דו״ח הרווח וההפסד״, וניסיתי גם להראות איך AWS הוא דוגמת טקסטבוק מרתקת של Innovator’s Dilemma ותיאוריית החדשנות של קליי כריסטנסן.
אני מסכים עם האמירה של באפט, על כך שזה בלתי נתפס שג׳ף בזוס בחר לתקוף שני עסקי אינטרנט שדורשים השקעה ענקית והיה קשה מאד להצליח איתם - אי-קומרס ומחשוב ענן. אלו לא עסקים עם מרווחי רווח גבוהים שמשאירים מקום ל״טעויות״ והתאמות לאורך הדרך כמו שעסקי הפרסום של גוגל ופייסבוק היו במשך כל השנים האלה. ועוד יותר מרשימה העובדה שבזוס בנה את שניהם במקביל, והצליח בצורה כל כך יוצאת דופן עם שניהם. בעיניי בזוס הוא היזם המרשים ביותר של הדור הנוכחי.
הספר שעליו אמליץ השבוע הוא “The Everything Store״. זה ספר מעולה ללמוד דרכו על הדינמיקות של disruption טכנולוגי ועסקי, וגם כמובן על האופן שבו ג׳ף בזוס בנה את אמזון.
אזכיר פה שלושה ציטוטים מתוך הספר, הראשון הוא השאלה שג׳ף בזוס שאל את מחבר הספר כשנפגשו לראשונה: ״איך אתה מתכנן להימנע מכשל הנרטיב?״ (Narrative Fallacy)
כשל הנרטיב, הסביר בזוס, הוא מונח שהוטבע ע״י נאסים טאלב בספר ״הברבור השחור״ שפרסם ב-2007 כדי לתאר איך בני אדם מחווטים באופן ביולוגי כדי להפוך מציאות מורכבת לסיפורים פשטניים מדי. טאלב טוען שהמגבלות של המח האנושי הובילו לנטיה של המין שלנו לערבב יחד עובדות ואירועים שלא קשורים אחד לשני לתוך משוואות סיבה-ותוצאה, ואח״כ להפוך אותם לתוך נרטיבים קלים להבנה. הסיפורים האלה, כתב טאלב, מגנים על האנושות מהאקראיות האמיתית של העולם, הכאוס של החוויה האנושית, ובמידה מוסיימת, אלמנט המזל המטריד שמעורב בכל ההצלחות והכשלונות.
… בספר של טאלב - שבדרך המקרה, כל המנהלים הבכירים באמזון נדרשו לקרוא - המחבר מציין שהדרך להימנע מכשל הנרטיב היא לתעדף ניסוי ומידע קליני על פני סיפורים וזיכרון.
עוד סיפור מעורר השראה הוא האופן שבו בזוס קיבל את ההחלטה לעזוב משרה בכירה ומשכורת גבוהה בקרן גידור כדי לפתוח סטארטאפ בשלב מוקדם של האינטרנט, הוא קרא לזה Regret-minimization framework:
״ידעתי שכשאהיה בן שמונים אין סיכוי שלמשל אחשוב על למה ויתרתי על הבונוס וול-סטריט שלי ב-1994 ועזבתי באמצע השנה בתזמון הכי גרוע. זה לא סוג המחשבות שמטרידות אותך בגיל שמונים. עם זאת, ידעתי שאני עלול להתחרט עמוקות על זה שלא השתתפתי בדבר הזה שנקרא אינטרנט וחשבתי שעומד להיות אירוע מהפכני. כשחשבתי על זה בצורה הזו, זה נהיה מאד קל לקבל את ההחלטה…״
ואסיים עם ציטוט שהזכרתי גם בפוסט על הימים המוקדמים של AWS:
בזוס רצה ש AWS יהפוך לשירות עם מחירים מוזלים, אפילו אם זה אומר להפסיד כסף בטווח הקצר. ווילאם ואן-ביוג׳ון … הציע לתמחר מכונות של EC2 ב-15 סנט לשעה, תעריף שהוא האמין שיאפשר לחברה לכסות את ההוצאות שלה על השירות. בפגישת הנהלה לפני ההשקה של EC2, בזוס החליט על דעת עצמו לתקן את זה ל-10 סנט. ״אתה מבין שאתה תוכל להפסיד על זה כסף במשך הרבה זמן״ ואן-ביוג׳ון אמר לו. ״מצויין״, אמר בזוס.
המלצה מהעבר
כריס דיקסון הוא שותף באנדריסן הורוביץ׳ שבשנים האחרונות מתמקד בהשקעות בחברות web3. אני לא רוצה להיכנס לעבודה היותר עדכנית שלו או לביקורת שיש על הקרן שלו סביב קריפטו, אלא לדלג יותר אחורה בזמן למאמר מעניין שפרסם ב-2012.
המאמר מביא דוגמא קצרה וקלילה כדי להראות למה מודלים של תמחור לפי ״חבילות תוכן״ (bundling) למעשה יכולות להיטיב גם עם הצרכנים וגם עם המוכרים. זה היה בתקופה שבה עוד העריכו שהאינטרנט יביא לסוף של ״חבילות התוכן״, שנתפסו כשיטה מונופוליסטית של חברות גדולות לסחוט עוד כסף מהצרכנים על תוכן שהם לא רוצים. האינטרנט, היו כאלה שטענו, יוכל לאפשר לצרכנים לשלם רק על התוכן שהם מעוניינים בו.
דיקסון ניסה להראות כבר ב-2012 למה המודל של ספוטיפיי, שהשיקה לראשונה את שירות הסטרימינג שלה בארה״ב רק שנה אחת קודם לכן, וגבתה דמי מנוי קבועים עבור גישה לכל קטלוג המוזיקה, ינצח את מודל ה״תשלום עבור שיר״ ב-iTunes של אפל בזמנו. בדיעבד אנחנו יודעים שזה אכן קרה, ואפל השיקה שירות דומה לספוטיפיי - אפל מיוזיק - שלוש שנים לאחר מכן.
מה שאולי אירוני הוא שחלק מההתלהבות סביב הבלוקצ׳יין דווקא נבעה מהיכולת לבצע micro-payments ולהנפיק טוקנים שיאפשרו תשלום-לפי-שימוש, למשל 5 סנט על כל כתבה בשבאמת קראתי לעומת מנוי חודשי של 20 דולר. אנדריסן הורוביץ׳ השקיעו בחברות קריפטו כאלה, בהובלה של דיקסון, למרות שב-2012 הוא כבר כתב פוסט על כך שחבילות תוכן הוא מודל כלכלי עדיף על פני תשלום-לפי-יחידה.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
לדעתי הספר "החנות שיש בה הכול" מראה בעיקר את הצד הקפריזי של בזוס שלקח המון סיכונים מיותרים והתנהל בצורה לא מחושבת אלא בעיקר הברקות גאוניות מהמותן והמון עבודה קשה, אבל גם הרבה שטויות, גם בהחלטות הקטנות וגם בהחלטות הגדולות כמו מסע הבזבוזים על חברות דוט קום
למזלו העסק ליבה + ההברקה של אמזון ווב סרביסס הצליחו לשרוד מספיק זמן כדי לכסות על השאר