מהדורה 8: גאווין בייקר על השינוי של אילון מאסק, השקעות בסטארטאפים: תמונת מצב, עוד סטארטאפ מצליח של ג׳ף בזוס, קאת׳רין גרהאם מנכ״לית מלחמה, מכתב הפרידה של סטיוארט באטרפילד
מהדורה 8: גאווין בייקר על השינוי של אילון מאסק, השקעות בסטארטאפים: תמונת מצב, עוד סטארטאפ מצליח של ג׳ף בזוס, קאת׳רין גרהאם מנכ״לית מלחמה, מכתב הפרידה של סטיוארט באטרפילד
דברים שנתקלתי בהם השבוע
גאווין בייקר על האווירה המשתנה בטק
גאווין בייקר, משקיע שמתמחה בטכנולוגיה מאז 1999 ומנהל קרן ההשקעות Atreides (שגם היה לי המזל לפגוש ולשוחח איתו לפני כמה חודשים - סיפור לפעם אחרת), פרסם סדרת טוויטים שעוררו סערה קטנה. הוא הביא ציטוטים מתוך מכתב שמייסד סטאטראפ שלח למשקיעים:
שמתי לב לשינוי ב 2016-2017 … [לפני כן] הדבר היחיד שלכולם היה אכפת ממנו היה התוצאות. הרף היה מאד גבוה לעובדים וכולם טחנו. כשהיו לי פגישות 1:1 עם עובדים, הם שאלו על חלקים שונים של העסק או איך הם יכולים לעשות את העבודה שלהם טוב יותר. ב-2017 השיחות השתנו מ ״למה אנחנו לא צומחים בלוס אנג׳לס״ ל״הצוות בלוס אנג׳לס מרגיש שלא מעריכים אותו מספיק״ ... [עם הזמן] התחלתי לתהות אם רוב השינוי לא היה בגלל שהחברה גדלה, אלא בגלל השינוי הדרמטי בתרבות הסטראטאפים.
… ראינו סימנים מוקדמים לשינוי עם קוינבייס ושופיפיי שלקחו עמדות כנגד הזרם, ומה שאילון מאסק עושה בטוויטר עומד לדחוף אותנו מעבר לקצה, אל ״גן עדן של builders״. למרות שהתקשורת תוקפת את אילון על הרבה מההחלטות שלו, הוא לוקח את הצעדים שכל builder אמיתי היה עושה. לחתוך את השומנים, לייצר ציפיות ברורות, ולעבוד קשה כדי לבנות משהו מעולה שיעשה את העולם טוב יותר, ותוך כדי כל זה לייצר ערך לבעלי המניות.
… אנחנו הולכים לעשות עוד פיטורים. רק עובדים עם ביצועים יוצאי דופן יישארו ... מאז הצמצום הקודם, המורל רק השתפר לשיא של כל הזמנים ואנחנו יכולים לעשות יותר עם פחות. אני מצפה להשפעה דומה גם הפעם.
הטיעון המרכזי במכתב הוא שההצפה של הון זול וזמין גרמו לאובדן תחושת הדחיפות והמיקוד במטרה, והאיצו את מגמת ההתרכזות בתנאים, פינוקים ורגשות של העובדים. הסביבה הנוכחית לא תאפשר לזה להמשיך. גאווין בייקר טען שהרבה יזמים משמיעים אמירות דומות בתקופה האחרונה.
גאווין טוען שהחורף מגיע, ומנכ״ל ״חורף״ יהיה בעמדת יתרון בתקופה שבה יש מחסור בהון. כתבתי בחודש שעבר על כך שבעיניי זה ייתן יתרון לחברות ישראליות, עם מנטליות שיודעת להגיב בצורה אפקטיבית לעיתות חירום. השתמשתי במשל ה״כריש במיכל״ (בהשראת יעקב בורק), ולפי הטענה של גאווין - הרבה יזמים מכניסים כריש למיכל של החברות שלהם, בהשראת אילון מאסק.
הטוויט קיבל די הרבה הסכמה. ביל גורלי כתב ״100%. נדדנו למקום שבו רוב החברות הפסיקו לשאוף להציג ביצועים טובים. שמח שזה נגמר.״ אילון מאסק בעצמו הגיב וכתב ״הטבע מחלים״. יהיה מעניין לעקוב.
מצב ההשקעות בסטארטאפים
קארטה, החברה שמנהלת את ה cap tables של סטארטאפים ומאפשרת עסקאות סקונדרי, פירסמה את דו״ח הרבעון השלישי על מצב השוק הפרטי. בעוד שמנגנון ה price discovery מאד יעיל וקורה מהר בשוק ההון הציבורי, הסיגנל אודות השינוי בשווי החברות נתקל בהתנגדויות בשוק הפרטי ומחלחל הרבה יותר לאט. הסברתי את זה יותר לעמוק בפוסט ״מה קורה עם ההייטקס״, והשתמשתי באנלוגיה הזו:
הקרינה שאנחנו מרגישים מהשמש ברגע זה בעצם נשלחה מהשמש לפני שמונה דקות (כי כדור הארץ מרוחק כשמונה דקות אור מהשמש) - לכן אם השמש תכבה, יעברו שבע דקות עד שנרגיש את זה בכדור הארץ. בפברואר 2022 יזמים ומשקיעים בסטארטאפים המשיכו לחיות בסביבה חמימה ומוארת, למרות שהשמש בשוק הציבורי כבתה כבר כמה חודשים לפני כן.
ובכן, נראה שהחושך והקור ממשיכים לחלחל לעומק השוק הפרטי. דבר מעניין אחד שהדו״ח מצביע עליו הוא שאחרי שבתחילה קרסו הערכות השווי של השלבים המאוחרים (+Series E), ברבעון הזה הנפילה החדה ביותר הייתה ב Series C: ירידה של 52% במספר העסקאות לעומת הרבעון הקודם, ושל יותר מ-50% בסכום הכסף שגוייס.
בנוסף, ניצנים של סיגנל עדכון המחירים כבר חלחלו כל הדרך והגיעו ברבעון הקודם עד לשלב השקעות הסיד, שהיה עמיד להאטה עד כה. לראשונה מזה שמונה רבעונים, שווי עסקת הסיד הממוצעת ירד ב-9%.
והנה באיחור קל, גם הגרף של כמות הכספים שהושקעו בהון סיכון מתחיל להזכיר גרף של ״מספר חולי קוביד מאומתים ליום״ במהלך גל של המגיפה, בדיוק כמו שכבר קרה לגרף של אינדקס מניות הקלאוד.
ובאותו נושא, אהבתי את הטבלה השימושית הזו שהכין כריסטוף יאנץ, יזם לשעבר שמנהל קרן מיקרו-VC. סיכום טוב של המגמות האחרונות סביב השקעות ב SaaS:
סטארטאפ בתוך הוושינגטון פוסט
הוושינגטון פוסט שוקל למכור את עסק הטכנולוגיה [Arc] שבנה תחת המשמרת של ג׳ף בזוס … בשנה שעברה הפוסט קיבל הצעות רכישה עבור Arc, כולל מ-SPAC שהציע מעל 100 מיליון דולר תמורת לפחות חלק מהעסק, לפי אנשים שמכירים את ההצעה. הפוסט לא היה מעוניין במכירה באותו זמן…
לאחרונה הציגו מנהלים בכירים בפוסט הצעה לג׳ף בזוס … הם אמרו שהעסק [Arc] הגיע לצומת דרכים ושהפוסט צריך לבחון ספין-אוף או מכירה כדי לממש את הפוטנציאל שלו, לפי אנשים שמכירים את פרטי השיחות. מר בזוס נתן את ברכתו לבחון את האפשרויות האלה, הם אמרו.
לא כל יום רואים עיתון עושה אינקובציה ומוציא תוכו סטארטאפ SaaS מצליח, אבל ג׳ף בזוס עשה את זה בוושינגטון פוסט, העיתון שרכש ב-2013 תמורת 250 מיליון דולר. קנה המידה פה הרבה יותר קטן, אבל הסגנון קצת מזכיר את האופן שבו AWS נולד מתוך תשתית פנימית ששימשה את שירות המסחר באינטרנט של אמזון. בהמשך אמזון הפכה עוד מספר של סעיפי הוצאה אחרים למקורות הכנסה, כמו למשל שירותי הלוגיסטיקה של מרכזי האחסון והשילוח ל 3rd-party sellers. באופן דומה, מערכת התוכנה Arc שפותחה בתחילה ע״י הוושינגטון פוסט לצרכים של העיתון עצמו, הפכה למקור הכנסה שמשרת לקוחות חיצוניים.
Arc היה קיים לפני שמר בזוס הגיע. זו הייתה מערכת לניהול תוכן שמטרתה הייתה לשפר את יכולות ההפצה של הפוסט בדיגיטל ובפרינט. מר פראקש, שהצטרף ב-2011 מסירס, פיקח על הפרוייקט. מר בזוס נתן אור ירוק להתחיל לאפשר לארגונים אחרים להשתמש בטכנולוגיה. הוא ראה ערך בבניה של עסק SaaS, אבל הזהיר את צוות הטכנולוגיה שתמיכה בלקוחות יכולה לשאוב הרבה מהמשאבים שלהם, אמרו אנשים שמעורים בנושא. זה התברר כנכון, כשחלק מהלקוחות דחפו ל customization בהתאם לצרכים הספציפיים שלהם, ודרשו מידה מסויימת של החזקת-ידיים.
החברה התחילה מלהחתים מפיצים אמריקאיים שכוללים את הבוסטון גלוב והשיקגו טריביון, והוסיפו גם תחנות טלוויזיה. ב-2021 הקבוצה התרחבה והוסיפה פיצ׳רים שנועדו לפנות לחברות גדולות אחרות ברחבי העולם. היום, Arc מפעילה online marketplace כדי לקנות סוויטות למשחקי כדורסל באיצטדיון של הגולדן סטייט ווריוורס ממחזיקי המנוי השנתי.
עסק הטכנולוגיה משרת כמעט 100 לקוחות, חלקם מייצרים מיליונים של הכנסות, לפי אנשים שמכירים את הפעילות של Arc … הפוסט מצפה ש Arc תייצר 200 מיליון דולר ב ARR עד 2027…
האם הכל היה מתוכנן, ג׳ף בזוס ראה פוטנציאל לעסק תוכנה משגשג קבור בתוך העיתון הגוסס ובגלל זה עשה את הרכישה? לא נראה שזה היה המצב. לפי המקורות של הכתבה, ג׳ף בזוס עודד את עובדי הפוסט ״להיות יזמיים״, לחפש רעיונות מהסוג הזה, ולא לפחד מכישלון. חלק מהניסויים נכשלו כמובן.
לפי הכתבה, בפגישה שערך זמן קצר לאחר הרכישה, בזוס החזיק גיליון עיתון ואמר ״משהו עובד טוב עם העיתון ולא עובד באינטרנט. מה שורש העניין הזה?״. הוא ניסה לעודד את עובדי הפוסט להיות יזמיים. בפגישה ששימשה לפי הכתבה כנקודת הפתיחה ליצירת מוצרי חדשות דיגטיליים שונים, בזוס ניסה לדחוף לדרכים שיאפשרו לאנשים לצרוך חדשות באינטרנט יותר בקלות.
התלהבתי מהסיפור הזה כי בעיניי הוא דוגמא לחוזק של תהליך קבלת ההחלטות שאמזון פיתחה סביב מימון של פרוייקטים (כתבתי עליו בעבר כאן). אותו קריטריון יכול לעבוד בהצלחה גם בחברות אחרות עם סגנון פעילות ותרבות שונה לגמרי. כמובן שזה עדיף אם יש שם את ג׳ף בזוס להכווין את הדרך.
מה אתה קורא?
גאווין בייקר הזכיר את המושג מנכ״ל ״חורף״, ומאחר שעסקנו בוושינגטון פוסט בסעיף הקודם, אי אפשר שלא להזכיר את קאת׳רין גרהאם האגדית, שניהלה את הוושינגטון פוסט מ-1963 עד 1991. אביה רכש את העיתון מפשיטת רגל ב-1933, ובנה דונלד גרהאם ניהל את העיתון אחריה עד שהציע לג׳ף בזוס לרכוש את העיתון, כפי שאכן קרה ב-2013. אני חושב שיכולת קבלת ההחלטות של גרהאם וההתמודדות עם קשיים ומצבי לחץ הם מאד מעוררי השראה.
גרהאם הייתה אחראית להנפקה של הפוסט ב-1971 וב-1972 היא הפכה למנכ״לית האישה הראשונה של חברת Fortune 500, ובאפט באופן מפורסם היה משקיע בוושינגטון פוסט, העריך אותה מאד, הפך ליועץ הפיננסי שלה והשניים ניהלו יחסי ידידות מאד קרובים. האוטוביוגרפיה שלה ארוכה ומקיפה מאד - אני מאד ממליץ לקרוא אותה, אבל הפעם אתמקד רק בשלושה סיפורים מדהימים מהתקופה שניהלה את העיתון.
על הסיפור הראשון יצא ב-2017 סרט בשם The Post. ״מסמכי הפנטגון״ התייחסו לאוסף מסמכים שהודלפו מתוך משרד ההגנה האמריקאי, וחשפו שהממשל הונה את הציבור בנוגע להיקף ומטרות המלחמה בויאטנם. הניו יורק טיימס פרסם פרק ראשון בסדרה, ומיד נתקל בביקורת חריפה מצד הממשל שטען שמדובר בפגיעה בביטחון הלאומי. התובע הכללי הוציא צו פדרלי שאוסר על המשך הפרסום, והניו יורק טיימס נאלץ לערער לבית המשפט העליון. בינתיים המסמכים הגיעו גם לכתב של הוושינגטון פוסט. כדי לשמור על סודיות, צוות כתבים ועורכים התכנס בביתו של עורך הוושינגטון פוסט בן בראדלי, כדי לעבור על המסמכים ולהכין את התחקיר לפרסום.
עורכי הדין הפעילו על קת׳רין גרהאם לחץ כבד לא לפרסם את התחקיר. אמנם הצו המשפטי היה מכוון לניו יורק טיימס, אבל הם חששו מהפרשנות שעלולה להיווצר, על כך שהפוסט הפר צו פדרלי. הסיפור התרחש ב-1971 בזמן ההנפקה, והאיום שגורמים מממשל ניקסון השמיעו היה שהרשעה פלילית תוביל לביטול רשיונות הרדיו והטלוויזיה שהם החזיק הוושינגטון פוסט. המשמעות הייתה שהפוסט יאבד מקורות הכנסה משמעותיים ויסתכן בפשיטת רגל. ברגע האחרון גרהאם החליטה לאשר את הפרסום (Let’s go, let’s publish). ההליכים המשפטיים התחילו מיד, ובסופו של דבר בית המשפט זיכה את גרהאם ואף שיבח אותה על ההחלטה. זה היה רגע מכונן בתולדות הוושינגטון פוסט.
קשה להמעיט באומץ ובקור הרוח שנדרש מגרהאם, גם לאור היחס המזלזל שקיבלה. הספר מלא בדוגמאות שממחישות איך היא נתפסה בעיניי הסביבה שלה כאדם שלא מתאים ולא מוכשר לתפקיד, רק בגלל היותה אישה. גם היום יש סיפורים כאלה, אבל המצב חמור הרבה יותר בשנות ה-70. היועצים שלה והמנהלים הבכירים, שאמנם רצו בטובת העיתון, נהגו להתנשא (ולהסגביר) על בסיס קבוע. למרות הלחצים וחוסר התמיכה, היא הצליחה לקבל החלטה קשה מאד כי היא האמינה שהיא הנכונה עבור העתיד של העיתון.
הסיפור הבא הוא פרשת ווטרגייט. מדובר בסיפור מופת עיתונאי, והספר גם מראה את הקשיים האדירים שגרהאם התמודדה איתם כדי לתמוך בכתבי הפוסט בוב וודוורד וקרל ברנשטיין. הם חשפו את סיפור התקנת מכשירי ההאזנה במטה המפלגה הדמוקרטית, שבסופו של דבר הביאה להדחה של ניקסון. במשך חודשים רבים לאחר הפרסום, הממשל התעקש שמדובר בפרסום שקרי של הוושינגטון פוסט. הם הפעילו לחצים גדולים דרך ערוצים שונים על גרהאם, וגם היועצים שלה ניסו לשכנע אותה לחזור בה מהסיפור. הממשל גם ניסה לפגוע בעסקים של הפוסט, כשביצע שינויים ברשיונות הטלוויזיה שהפוסט החזיק בפלורידה. עבור חברה שרק התחילה להיסחר בבורסה, ומתמודדת עם לחצים וציפיות של משקיעים, זו לא הייתה החלטה קלה לגבות את הכתבים במשך התקופה הזו.
לאחר התקופה הקשה והמאתגרת, כשלבסוף התברר שהפרסום היה נכון ואפילו הביא בסופו של דבר להדחה של הנשיא, המעמד של הפוסט התחזק מאד ובדיעבד זה הביא גם לתוצאות עסקיות טובות. אבל זה לא היה קל בלשון המעטה למנכ״ל שהתמודד עם הלחצים והאתגרים לאורך הדרך, במיוחד כשגם לאורך התקופה הזו המשיכה לסבול מהיחס המפלה והמזלזל לנשים.
הסיפור השלישי הוא שביתת עובדי בית הדפוס של הוושינגטון פוסט. לאורך השנים האיגוד העמיד דרישות הולכות וגוברות ופגע ביכולות ההפצה של הפוסט, למורת רוחם של הכתבים והעורכים. בסוף 1975 התחילה שביתה נוספת לאחר שגרהאם סירבה להיענות לדרישות האיגוד, והעובדים עשו נזק מכוון למכונות הדפוס שהוערך במיליוני דולרים. לאחר שב-2 באוקטובר 1975 לא פורסם העיתון, צוות ההנהלה והכתבים התגייס בעצמו להדפיס את העיתון. הם נאלצו להשתמש במסוק כדי להיכנס לבניין (שנחסם על ידי השובתים), וגרהאם בעצמה עבדה בלילות יחד עם הצוות המצומצם שעסק בהדפסת העיתון. אמנם כמות העותקים הייתה מעטה יותר, אבל העיתון המשיך לצאת. הפוסט איבד מיליוני דולרים של הכנסות בתקופה הזו.
בסופו של דבר העיתון התחיל להעסיק עובדים לא-מאוגדים בבית הדפוס (הרבה מהם אפרו-אמריקאיים, שלא היו יכולים להיות חברים באיגוד העובדים שכלל רק עובדים לבנים). התוצאה העסקית גם הייתה טובה עבור הפוסט, שחסך כ-2 מיליון דולר בהוצאות הדפסה בשנה שלאחר מכן. הרבה מהעובדים המקוריים שפגעו במכונות ההדפסה נשפטו וריצו עונש מאסר על החבלה המכוונת.
המשותף לכל שלושת הסיפורים בעיניי הוא היכולת של קאת׳רין גרהאם שוב ושוב לקבל החלטה קשה שמשמעותה סבל במשך מספר חודשים בטווח הקצר, וחוסר שביעות רצון של המשקיעים הציבוריים, כי היא מאמינה שזה הדבר הנכון לעיתון בטווח הארוך. היא הצליחה לעשות את זה בצורה מאד מרשימה למרות חוסר התמיכה (ואפילו הזלזול) שקיבלה מהסביבה שלה.
המלצה מהעבר
סטוארט באטרפליד, המייסד של סלאק, עזב השבוע את סיילספורס, כשנתיים לאחר הרכישה של סלאק. הודעת הפרישה שלו הייתה די לקונית (), אבל גרמה לי להיזכר במכתב ההתפטרות שלו מיאהו מ-2008.
באופן די מעניין, הסיבוב הקודם של באטרפילד מאד דומה לזה הנוכחי. סלאק נולד ככלי פנימי בחברת הגיימינג גליץ׳ שבאטרפילד הקים ב-2009, ולאחר שמוצר הגיימינג לא הצליח - החברה החליטה ב-2013 לעשות פיבוט ולהשיק את סלאק כמוצר המרכזי שלה. זה הסתיים ביצירת שוק חדש לפרודוקטיביות ארגונית, ומכירת ענק לסיילספורס ב-27 מיליארד דולר ב-2020.
סיפור מאד דומה קרה בתחילת שנות האלפיים: סטוארט באטרפילד הקים ב-2002 חברת גיימינג שפיתחה משחק בשם Neverending, אבל לאחר שנתיים המשחק לא התרומם ועתיד החברה היה לא ברור. ב-2004 באטרפילד הבין שהמשתמשים מאד מתלהבים מיכולת שיתוף התמונות במשחק, והחליט על פיבוט שיבנה מוצר לשיתוף תמונות. כך נולדה flickr, שנמכרה ליאהו ב-2005 תמורת כ-25 מיליון דולר. אמנם מדובר בסכום הרבה יותר צנוע מהמכירה של סלאק, אבל קשה להתעלם מהדמיון בסיפורים.
באטרפילד מעולם לא נהנה מהזמן שלו ביאהו. הוא קורא ליאהו ״בדיחה איומה״ ואמר להונאן ש״החדשנות של פליקר הכחילה ונחנקה״ אחרי ההצטרפות ליאהו. הוא ושני הקו-פאונדרים הניחו שיאהו תשחרר הרבה מזומן וזיכרון — אבל מה שהם קיבלו במקום היה ״מאבק על כל דבר״, כולל שרתים, אנשים, וזמן.
בקיץ 2008 באטרפילד עזב, לא אחרי שכתב מכתב התפטרות היתולי שבו הוא מציג את עצמו כפחח. הוא טוען שמאד נהנה מהעבודה על גיליונות הפח ביאהו כשרק הצטרף לחברה, וזה רק בשנים שמאז שהחברה נכנסה לעסקי המחשבים והאינטרנט שהוא לא מוצא את מקומו שם…
באטרפילד חתם על המכתב בתור ״ידידך הפחח״, מה שמעיד אולי על מה הוא באמת אוהב לעשות. אני סקרן לראות את חברת המשחקים שבאטרפילד יקים בסיבוב הבא, ואיזה פיבוט מעניין ייצא ממנה.
לינק לסיפור המלא ומכתב ההתפטרות
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר.