וולט: אין ארוחות חינם
על המודל העסקי של וולט, איך הוא מעצב מחדש הרגלי צרכנים ואת שוק המסעדות, והמשמעויות של מודל התמחור החדש
היום באופטיקאסט, אמיל ואני המשכנו את סיפור עלייתה של נטפליקס ומלחמות הסטרימינג; לכאורה, אין לזה קשר לפוסט הנוכחי, שעוסק בוולט. אבל בעצם, בהרבה מאד מובנים, זה כמעט אותו סיפור.
החוויה החדשה של וולט
מתוך גלובס:
המהלך המשמעותי הראשון של מנכ"ל וולט החדש, תומר כהן: העלאת דמי התפעול באפליקציית המשלוחים. עד כה עמדו דמי התפעול של האפליקציה הפופולרית על 2 שקלים, ואילו כעת יעמוד הסכום בהתאם לגובה ההזמנה - עד 60 שקל יהיה מדובר בשקל אחד, ולאחר מכן הסכום יחושב לפי 5% מההזמנה עד לגובה מקסימלי של 5.90 שקלים - פי שלושה לעומת הסכום הקיים כיום.
[...] במקביל משיקה וולט, שפועלת בישראל זה שש שנים, מספר מהלכים נוספים תחת ההגדרה "החוויה החדשה של וולט". הבולט מביניהם הוא וולט פלוס - אפשרות לתשלום חודשי קבוע של 49 שקל עבור מספר לא מוגבל של שליחויות בכל הסגמנטים. כיום עומדים דמי המשלוח בוולט על 10-24 שקל, בהתאם למרחק מבית העסק, והסכום הממוצע הוא 14 שקל - כך שהמהלך רלוונטי למי שמזמין לפחות ארבע פעמים בחודש.
[...] לוולט יש כיום בישראל כ-2 מיליון לקוחות, שהחברה מציעה להם חודש התנסות חינם באפשרות החדשה. במקביל, כל בתי העסק הפועלים באפליקציה ייקחו חלק במהלך שלושה חודשים - שלאחריהם יוכלו להחליט האם הם מעוניינים להמשיך, בעלות של 3.8 שקלים להזמנה. כלומר, את המשמעות האמיתית של הצעד החדש ניתן יהיה לבחון רק בסוף אפריל 2025. עסק שיישאר בשירות יקבל סימון " W פלוס", כאמצעי זיהוי.וקצת לאחר מכן, בכלכליסט:
העלאת המחירים של וולט לא עוברת בשקט בקרב המשתמשים ומחאה נפתחה בפייסבוק נגד החברה. בקבוצת secret tel aviv העלתה גולשת פוסט ובו כתבה: "גם אני מוחקת את WOLT. מי עוד...הצטרפו". הפוסט תופס תאוצה במהרה כאשר בתוך שעה קיבל 340 לייקים. "אין ברירה נגמר הכסף", הגיבה גולשת. "גם אני מחקתי. נמאס מהם. עושקים אותנו", היתה תגובה נוספת. גולשים נוספים כתבו: " מזמן מחקתי, חברה עם השירות הכי גרוע בארץ!", "מוחקת", "גם אני מוחק את וולט !!!", "מחוק" וכיוצ"ב.
לצד מחאת הצרכנים, גם מסעדנים מעלים פוסטים נגד וולט. כך אסף בריט, הבעלים של בתחתית בתל אביב, אחד המסעדנים החזקים בתל אביב, כתב : "וולט, אין, פשוט אין יותר חצופים ונצלנים ממכם. והכל במתק שפתיים. מקווה שכלל המסעדות יגידו שיש גבול ולא ישתפו פעולה עם הגזל הזה. מסופקני…".
אני שותף לספקנות של אסף בריט; הזעם של בעלי מסעדות כלפי וולט מזכיר, בהרבה מובנים, את הזעם של עיתונים כלפי פלטפורמות כמו גוגל ופייסבוק, או של אולפני הפקה וחברות מדיה כנגד נטפליקס. אי אפשר שלא לגלות אמפתיה כלפי התסכול שלהם, אבל היא גם בלתי נמנעת במציאות של האינטרנט. אם ממצמצים מספיק, אותו תהליך שתיארנו בפרק של אופטיקאסט שפורסם היום, עם נטפליקס וחברות המדיה, למעשה מתרחש גם בתעשיית המזון, עם וולט והמסעדות.
מה שאני לא מזדהה איתו הוא, הכעס של צרכנים והקריאות להפסיק להשתמש בוולט. זה קצת מזכיר את התגובות כשנטפליקס מודיעים על העלאות מחירים (ואיומים לבטל ולעבור לשירותי סטרימינג אחרים, שלא ממש מתממשים). וזה לא המובן היחיד שבו הסיפור של וולט דומה לסיפור של נטפליקס (שבו עסקנו בפרקים האחרונים באופטיקאסט). תנו לי הזדמנות להסביר -
וולט בשרשרת הערך
דיברנו פה בעבר על תיאוריית האגרגציה של בן תומפסון, ועל חוק שימור הרווח האטרקטיבי של כריסטנסן (וגם בפרקים 13 ו-14 של אופטיקאסט). התיאוריה הזו של כריסטנסן אמנם לא זכתה לפופולריות דומה לתיאוריית הדיסראפשן, אבל בעיניי היא לא פחות חשובה: היא עוזרת להבין לאן זורמים רוב הרווחים בשרשרת הערך. גם בתוך שרשרת ערך של שוק צומח יש חברות שמתקשות להרוויח כסף. תחשבו, למשל, על הרווחים שהאייפון עושה עבור אפל, לעומת חברות שמייצרות את רכיבים שונים שלו, או ספקיות תקשורת, שמתקשות להרוויח כסף. לפי התיאוריה של כריסטנסן, החלק האטרקטיבי של הרווח הולך לחברה שמצליחה לייצר אינטגרציה בין כמה חלקים, שמהווה נקודת חנק על שרשרת הערך. זה מאפשר לה להכתיב את הסטנדרטים והתנאים לשאר החלקים בתעשיה. כמו שאפל עושה לוורייזון ו AT&T למשל. בעקבות זה, שאר החלקים עוברים תהליך של קומודטיזציה (הופכים את עצמם לקומודיטי) ומודולריזציה (מפרקים את עצמם לחלקים).
התיאוריות האלה הן גם המפתח להבין את מודל התמחור החדש של וולט והסערה שנוצרה סביבו; אפשר לחשוב על אכילה במסעדה בתור ״באנדל״, אינטגרציה, שמורכבת מכמה חלקים:
- מנות מזון: מציאה ורכישה של חומרי גלם, הכנת מנות
- תפריט: הרכבת אוסף של מנות, מסוגים וגדלים שונים, באופן שיוכל לספק חוויה מלאה
- הזמנה, שירות, תשלום: מלצרים, שלוקחים הזמנות, מביאים את המנות, מוודאים שהסועדים מרוצים, ומחייבים אותם על הארוחה
- חוויית אכילה: עיצוב, שולחנות, מפות, כלי הגשה, מוזיקה, תאורה – הוייב שעוטף את הארוחה.
בנוסף, המסעדות (לרוב) מסתמכות על ספקים של חומרי גלם (ירקות, בשר, וכו׳) מצד אחד, ומהצד השני - על אפיקי שיווק כמו פרסומות באינסטגרם, כתבי אוכל, אינפלואנסרים וכו׳. זה תמיד היה עסק קשה, עם תפעול מורכב, שולי רווח זעומים, וקושי גדול ליצור ייחודיות; אבל האינטגרציה הזו יצרה הזדמנויות לשפים יצירתיים (כמו אייל שני) או אופרטורים חרוצים (ששכפלו את הקונספט של אייל שני על פני כל רחוב נחלת בנימין בת״א, למשל).
עוד לפני האינטרנט, מסעדות הפעילו שירותי משלוחים, שהסתמכו על מענה טלפוני ונערים על ווספה. במקרה הזה, המסעדה עדיין שלטה בהזמנה, בשירות, וגם בתשלום (עוד מתקופת ההזמנות באמצעות טלפון קוי, כשהתשלום לשליח נעשה במזומן); חוויית האכילה, במקרים האלה, כבר לא הייתה בשליטת המסעדה – אכלתם את הפיצה בסלון בזמן שאתם צופים בסרט שהבאתם מבלוקבאסטר, למשל.
וולט, באמצעות חוויית משתמש חלקה, ובניית צי יעיל של שליחים, תפסה אחיזה במרכז שרשרת הערך הזו. לפחות בכל מה שנוגע למשלוחים (או איסוף עצמי). הנוחות, והמחיר הזול (בשלב הראשוני) אפשרו ליותר ויותר צרכנים לשכור את וולט כדי לענות על עוד ועוד משימות עבורם, מארוחת ערב אחרי יום עבודה, דרך מצרכים שוטפים ועד מאנץ׳ לילי או צהריים לילדים במהלך פיקניק בפארק.
כמו פלטפורמות אגרגציה אחרות באינטרנט, לוולט אין מונופול מהסוג שהיה בעידן התעשייתי: אין לה שליטה על צד ההיצע. יש תחרות לוולט, לצרכנים יש אפליקציות אלטרנטיביות להזמנת משלוחים, המסעדות לא חייבות להציע משלוחים בוולט, והשליחים יכולים לעזוב בכל רגע. הדבר שמעגן את הדומיננטיות של וולט – והחפיר שמאפשר לה להעלות מחירים ולתפוס את החלק האטרקטיבי של הרווח בתעשיה – הוא הסקייל. הגודל. כמו במקרה של נטפליקס, אף שירות משלוחים אחר לא מתקרב לסקייל של וולט – מבחינת כמות של שליחים, של מסעדות, של לקוחות, צפיפות של הזמנות – שיאפשר להן לספק מבחר וזמני משלוח בעלויות שיתחרו בוולט.
טוני צ׳ו, המנכ״ל המייסד של דורדאש (החברה שרכשה את וולט ב-2022), הסביר את המודל הזה בתשקיף ההנפקה של דורדאש:
מעגלי התנופה האלה ממשיכים להסתובב ולהזין אחד את השני, עד לשלב בו הם משיגים מסה קריטית. זה אמור לאפשר, בסופו של דבר, גם להרוויח כסף.
וולט והרווח האטרקטיבי
למעשה, וולט עשתה אגרגציה לצד הביקוש; יש עדיין הרבה דרכים להזמין אוכל, אבל וולט הפכה להיות הנוחה והמוכרת מכולם. זה מודל עסקי נהדר, כשהוא מצליח: בשלב הזה, משתמשים חדשים מצטרפים לצד הביקוש בוולט, (כמעט) ללא עלות שולית לרכישת לקוח, ובצד ההיצע - עוד ועוד מסעדות מצטרפות להציע את המנות של בוולט, בעלות שולית אפסית מצד וולט, באמצעות הממשק שוולט קובעת, תחת התנאים שוולט מכתיבה.
בוולט, המסעדות למעשה הופכות לקומודיטי: כשפותחים את האפליקציה, כל עמוד מסעדה נראה כמו כל עמוד מסעדה אחר. את מנות המזון, וולט הפכה למודולריים: אפשר לחפש מנה כמו ״פאד תאי״ או ״עוגת גבינה באסקית״, ולהזמין את זה מכל מסעדה שמציעה את זה. אין כבר משמעות למחשבה שכל מסעדה בפני עצמה השקיעה בבניית התפריט שלה. ואפשר גם לשלב מנות מכמה מסעדות שונות, באמצעות פיצ׳ר כמו Double Order.
מבחינת הכח הכלכלי שלהן, המעמד של מסעדות בפלטפורמה של וולט הוא לא מאד שונה מזה של נהג באובר, או מארח ב AirBnb. התפריט החדש לבחור מתוכו הוא בעצם, אוסף כל המנות שמוצעות ע״י מסעדה כלשהי בוולט. שרשרת הערך החדשה שנוצרת נראית כמו משהו שדומה לזה: וולט עושה אינטגרציה בין הקשר עם הלקוחות (הזמנות, שירות, תשלום), התפריט, והשיווק; מסעדות הפכו לקומודיטי, והמנות שהן מציעות הפכו למודולריות (באמצעות Double Order). בדומה לאופן שבו AirBnb הפכו את המלונות לקומודיטי ואת המיטות למודולריות, או שאובר הפכו את תחנות המוניות לקומודיטי ואת הנהגים למודולריים.
הזכרנו בפרק 42 של אופטיקאסט שלפני חמש שנים, וולט סיפקו חוויה מדהימה במחיר יחסית זול, שכולם מיהרו לאמץ. כמו נטפליקס בתחילת הדרך של הסטרימינג. זה שלב שבו חברות מתרכזות בצמיחה מהירה וביסוס נתח שוק, לא במונטיזציה. הצמיחה המהירה שינתה את תנאי השוק: צרכנים התרגלו להזמין יותר משלוחים, וללכת פחות למסעדות (וגם לבשל פחות בבית, או להביא פחות סנדביצ׳ים למשרד). במובן מסויים, כמו שגוגל ופייסבוק ניפצו את מגבלות הבאנדל של הטלוויזיה הלינארית, שבתוכן שגשגו רשתות תוכן ותיקות כמו דיסני או HBO – וולט ניפצה את המגבלות שגרמו למסעדה התאילנדית ליד העבודה שלכם לשגשג. כי עכשיו אתם לא חייבים לאכול צהריים דווקא שם, אלא יכולים להזמין וולט מהתאילנדית הכי טובה ברדיוס של 4 ק״מ (או, לחילופין, תאילנדית מרוחקת אחרת שטובה באותה מידה ומציעה פאד תאי בכמה שקלים פחות).
וולט גם משנים את האופן שבו שוק המסעדות מאורגן; דוגמא אחת היא טרנד הסניף השני – מצפון לירקון – שבורגריות מצליחות מדרום אבן גבירול נוטות לפתוח: הסניף הנוסף הוא לרוב לא מעוצב במיוחד, ממוקם לצד כביש ראשי, ונראה כאילו הוא מיועד בעיקר למשלוחים. מטרתו בעצם לאפשר גם לתושבים של שכונות נוספות בצפון העיר להזמין (בוולט) את הבורגר הטרנדי הנוכחי.
הדוגמאות האלה ממחישות את האחיזה של וולט על שרשרת הערך, שמאפשרת לה, ובכן - לתפוס את החלק העיקרי מהרווח. בדומה לדיון על מחזור החיים של חברות הכבלים או העלאות המחירים של נטפליקס, גם וולט עוברת משלב הצמיחה המהירה לשלב שבו היא מתרכזת בהגברת המונטיזציה.
המונטיזציה של וולט
בחזרה לחדשות המסעירות מהשבוע האחרון, כשוולט הודיעו על העלאת ״דמי התפעול״ שהם גובים מכל הזמנה; למה בעצם וולט גובים ״דמי תפעול״? זה קצת מזכיר את העמלות השונות שחברות כבלים נהגו להמציא בשנות השיא של המנויים (לפני הסטרימינג), או את הקנסות שבלוקבאסטר נהגו לגבות על החזרת סרטים באיחור (והיו מקור הרווח העיקרי שלהם לפני שהשירות של נטפליקס הושק). באופן מסורתי, חברות נאלצו לפעול במתח שבין הצורך לייצר רווחים (מה שאומר, להקטין את ״עודף צרכן״, הערך שנותן בידי הלקוחות שלהן), לבין הצורך למנוע מהלקוחות לעזוב (כלומר, להשאיר מספיק ״עודף צרכן״). העובדה שזה כבר לא מרגיש לנו טבעי ומובן מאליו, מעידה על המציאות הכלכלית החדשה שנוצרה באינטרנט, ועל עד כמה המודל של וולט שונה מהמודל של פלטפורמות אחרות באינטרנט.
הקריאות להחרים את וולט התפרסמו באינסטגרם למשל; זו בעצמה פלטפורמת אגרגציה שמכרסמת עוד ועוד ברווחים של התעשיות השונות שמפרסמות אצלה, אבל היא לא גובה ״דמי תפעול״ מהצרכנים. זה לא עולה שום דבר לפרסם את הסרטונים האלה. כמו שלא נגבים ״דמי תפעול״ כשמחפשים משהו בגוגל; המודל העסקי של נטפליקס הוא לא מוצלח כמו של גוגל, כי היא צריכה לשלם על התוכן בשירות שלה – כמויות עצומות של מיליארדי דולרים, כפי שהסברנו בפרקים האחרונים של אופטיקאסט – אבל העלויות האלה קבועות; נטפליקס לא גובה דמי תפעול בכל פעם שאתם צופים שם בסרט, כי העלות השולית עבורה, לאפשר לכם לצפות בסרט הזה, היא אפסית.
זה מה ששונה אצל וולט: יש עלויות שוליות אמיתיות כדי להביא המבורגר אליכם הביתה. בתור התחלה, המסעדה, שממש אחראית על חומרי גלם והכנה של המנה, צריכה כנראה לקבל את רוב התשלום. מעבר לזה יש את התשלום לשליח. ובהרבה מקרים – גם נציגי שירות שישלחו לכם אמוג׳ים בצ׳אט במקרה שמשהו משתבש, ואולי אפילו קרדיטים שוולט תיאלץ להעניק לכם. לגוגל אין שום דבר מהעלויות האלה כשאתם מבצעים חיפוש. זה לא הופך את וולט לעסק לא טוב, אבל זה כן עסק הרבה יותר קשה לבניה. וזה מה שמסביר את מודל התמחור החדש: וולט לא יכולים להתרכז רק בשיפור החוויה של הצרכנים, באופן שאינסטגרם וגוגל אולי יכולות. דמי התפעול שוולט גובה היא המקבילה של הגדלת עומס הפרסומות בסטוריז או בדף התוצאות של גוגל.
זה גם אולי הרקע להבין את הצעת המנוי החדשה, וולט+: מנוי מייצר lock-in, אתם כבר לא תנסו אפליקציות משלוח מתחרות ברגע שיש לכם מנוי לוולט, וגם תרצו להפיק את המירב ממנו – מה שיאפשר לוולט לייצר ווליום גדול יותר של הזמנות, ולסובב יותר מהר את ה flywheel שהזכרנו למעלה. אז למה עדיין יש דמי תפעול, ולמה מסעדות צריכות לספוג עלויות כדי לשרת מנויי וולט+? השאיפה היא כנראה למודל דומה לזה של קוסטקו, או אמזון פריים (מהדורה 93): להפעיל את שירות המשלוחים ב break-even, ככה שכל טרנזאקציה משלמת על עצמה, מה שעשוי להפוך את דמי המנוי לרווח טהור עבור וולט. זה כבר מודל שיותר מזכיר את נטפליקס: השקעה עצומה בבניה, כדי להגיע לסקייל נרחב מספיק, ואחריה – עלות שולית אפסית להוספת מנויים חדשים.
מסעדות בעולם של וולט
השאיפה הזו מצריכה לכרסם יותר מהרווח שהמסעדות עושות על כל טרנזאקציה, ובעצם להגביר את הלחץ על המסעדות (שרוצות ליהנות מהכנסות משלוחים) להתאים את עצמן למודל של וולט. אסף בריט, הבעלים של קפה תחתית שהתלונן למעלה על המודל החדש של וולט, פירט לפני כשנה את השיקולים שלו לגבי עבודה עם וולט:
שנים נמנעתי מלעבוד עם וולט. הייתי פריבילג. לא הייתי צריך אותם. הייתה עבודה מאוד יפה תמיד. היינו ריווחים [...] בעיקר לא רציתי לשלם עמלה שנראתה לי גזל מטורף של מעל 30 אחוז. כי מה בדיוק נשאר לי מזה? ממש לא הרבה!
[...] אבל שנה שעברה באוגוסט סגרנו שבתות [...] אוגוסט היה לוהט והעבודה ירדה ואחרי זה החגים וזה עוד הרבה לפני השביעי באוקטובר שטרף את הקלפים. פעם ראשונה מזה 18 שנים הפסדנו כסף [...]
אז לפני שאני מחזיר שבת ושובר את הראש איך לעזאזל אני מוצא צוות. איך אני מספר ללואי שאבא חוזר לעבוד שבתות. חיפשתי דרכים להגדלת הכנסות. וולט שנמנעתי מהם המון שנים הייתה אופציה מאוד ריאלית.
אסף בריט הוא אופרטור מאד אנליטי. הוא ניתח לעומק את ההשלכות, ובחר לשלב משלוחים בוולט כתחליף לעבודה בשבתות. בהמשך בריט מציין את התנאים שקריטיים עבורו כדי להמשיך לעבוד איתם:
כל עוד אני אעבוד איתם "ON TOP":
ישאיר אותה כמות של כוח אדם ויפעיל אותם רק בשעות רגועות זה יהיה לי שווה.
בהבנה שאסור לי שעבודה איתם יפגעו בלקוחות היושבים בראש ובראשונה.
ואסור לי לפגוע באיסוף העצמי שמתבצע בצורה מאוד משמעותית בשעות הצהריים.
אז החלטנו לנסות. ולהתחיל לעבוד.
מה שקצת מכמיר לב פה הוא עד כמה זה מזכיר עיתונים מקומיים באמריקה בימים הראשונים של האינטרנט, שהתייחסו אליו בתור אפיק הכנסה נוסף – עד שהבינו שבעצם כולם יכולים לשים את התוכן שלהם באינטרנט, כולל התושבים בעיירה שעד אז היו נעולים אליהם. או את העסקה של סטארז עם נטפליקס ב-2008, שהתייחסה לסטרימינג בתור ערוץ הכנסות נוסף, עד שבמרוצת הזמן – הסטרימינג דרס את הטלוויזיה הלינארית. גם העיתונים וגם רשתות הטלוויזיה גילו, בצורה אכזרית, שאין ארוחות חינם.
אני לא אומר שזה בהכרח מה שיקרה למסעדות; עם אוכל יש הרבה יותר חיכוך, וגם רגשות שמעורבים, לעומת הפצה של טקסט או וידאו באינטרנט. ועדיין, ככל שוולט משנים את ההרגלים של צרכנים (יכול להיות שזו אחת הסיבות שהעסק של בריט הפסיד כסף לאחר שסגר בשבת, למרות המודלים המדוקדקים שחזו אחרת), ייתכן שהאפשרות הכי טובה של מסעדות להרוויח בעידן של וולט תהיה, להתאים את עצמן למודל של וולט: עלויות תפעול נמוכות, ויכולת להכין ווליום גדול של הזמנות, לפי מה שוולט מכתיבים, בצורה מהירה.
זה קצת מזכיר את מה ששליח בוולט צריך לעשות כדי להצליח: לתקתק במהירות וביעילות שאפשר כמה שיותר הזמנות. וזה הגיוני, אם חושבים על זה שהמעמד הכלכלי של מסעדות למעשה מידרדר בוולט לרמת כח כלכלי זהה לשליחים של וולט.
מנקודת המבט של הצרכנים, עם זאת, אני דווקא לא מזדהה עם התלונות. מציאות העלות השולית של האינטרנט אולי עשתה אותנו מפונקים מדי; אנחנו מצפים להיות מסוגלים להעלות סרטון זועם על וולט, שמגיע לאלפי צפיות, בלי שזה עולה לנו שום דבר. אבל לאטומים, בניגוד לביטים, יש עלויות ממשיות שקשורות אליהן. זה עדיין די מדהים לחשוב על זה שהבורגר הכי טוב בעיר יכול להגיע אליי בתוך חצי שעה, בלחיצת כפתור, כשאני בפארק עם הילדים, או באמצע יום עבודה עמוס – גם תמורת דמי תפעול של 6 ש״ח. אם וולט, והמסעדה, והשליח, כולם יכולים להשתתף בזה בצורה שרווחית עבורם - בעיניי זה עדיין הישג ענק של האינטרנט. ושל הקפיטליזם.
לא שאני חושב שכולם צריכים להזמין וולט כל הזמן; ברור שחשוב גם לבשל בבית מדי פעם, כמו שחשוב מדי פעם גם לקרוא ספר במקום לצפות בנטפליקס בערב. או לשחק עם הילדים בכדור במקום לתת להם לראות יוטיוב ודיסני+. או לצאת להליכה בטבע במקום לגלול באינסטגרם או בטוויטר. העניין הוא למצוא את האיזון הנכון.
בנוסף לעלות המנטלית שיש בדוגמאות שנתתי, לעוד הזמנה בוולט יש גם עלות פיננסית, ואז השאלה מה אתם עושים עם זה – אם מנצלים את ההזמנה בוולט כדי להתבטל על הספה ולראות עוד סדרת trash בנטפליקס, או לגלול עוד reels, במקום לקום ולבשל בעצמכם, זו אולי בעיה; ואם אתם מוצאים את עצמכם עושים את זה יותר מדי פעמים, אולי כדאי לשקול למחוק את האפליקציה, לפחות לתקופה מסויימת. אבל אם הזמנה מוולט מפנה אותכם לקרוא עוד מכתב ישן של באפט, או להמשיך לבלות במפגש עם חברים בפארק במקום למהר הביתה להכין ארוחת צהריים לילדים – זו יכולה להיות השקעה די משתלמת בהרבה מקרים. העניין הוא, שוב, איזון נכון.
אז בניגוד לאמפתיה שלי כלפי בעלי המסעדות – שניצבים במצב מאתגר – אני לא שותף לכעס של צרכנים. הם, בכל זאת, המרוויחים הגדולים מהסיפור הזה עד כה. זה הגיוני שוולט גם, בשלב מסויים, ירצו להרוויח מכל מה שהם בנו.
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין כאן המלצה לבצע השקעות. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.
מעולה ממש כרגיל!
בעצם אם וולט היא האגריגטור המנצח אז אולי המודל העסקי החדש של עסקי המסעדות זה לשכור שטח במקום זול אבל קרוב למרכז לפתוח בו מטבח ענק שיודע לבשל את כל סוגי האוכל, לעשות לו אוטומציה עד כמה שאפשר ולהתממשק עם וולט
לא צריך מלצרים, עיצובים, פרסום וכו
הכעס הוא על העלאת מחיר ללא שום סיבה כביכול.
שום דבר בשרשרת לא עלה. זה סתם מוניטיזציה מוגזמת בגלל מונופול