השפל שנשכח: משבר 1920-1921
השפל שנשכח
לפני כחודשיים תירגמתי את המאמר של באפט משנות ה-70 על האינפלציה, והסברתי למה לדעתי חשוב להכיר את ההיסטוריה של מחזורים פיננסים:
היסטוריה אף פעם לא חוזרת על עצמה במדויק, ואנחנו לא הולכים לחוות שוב את 73-74 (כמו שאנחנו גם לא הולכים לחוות בדיוק את 2000-2002 או את 1919-1920). בפרפרזה על הביטוי הידוע של טולסטוי, תקופות הצמיחה והשגשוג הן דומות, וכל משבר או שוק דובי הוא אומלל בדרכו שלו. אני חושב שטוב (ובעצם הכרחי) להכיר את ההיסטוריה ולהבין מה קרה בה, אבל בוודאי שלא להניח שהדברים יתנהגו באופן זהה. מאנגר אומר שמי שלא מכיר את ההיסטוריה חווה את העולם כמו ילד, הכל חדש ומסקרן ומפתיע עבורו. הכתיבה של באפט מספקת הצצה לתצפיות ולתובנות שלו מהתקופה ההיא, ואני מקווה שתסייע לכולנו לפתח נקודת מבט יותר אינטליגנטית ובוגרת על ההתפתחויות בעולם.
הפעם אני רוצה לשתף בסיפור של עוד משבר מהעבר. יש לו קווי דמיון לתקופה הנוכחית, אבל גם הבדלים די גדולים, וכמו שאמרתי בפוסט על שנות ה-70: אני חושב שהצצה לעוד תקופה מההיסטוריה היא מעניינת ויכולה לעזור לפתח את המודל המנטלי שדרכו אני מסתכל על העולם. היא לא ניסיון לנבא מה בדיוק עומד לקרות.
משנות ה-20 של המאה הקודמת זכור בעיקר השפל הגדול שהחל בסוף 1929. ג׳יימס גראנט הוא המחבר של ספר בשם ״השפל שנשכח: 1921 - המשבר שתיקן את עצמו״, בו הוא סוקר את האירועים סביב המשבר של 1920-1921. קשה למצוא נתונים כלכליים מדוייקים מאותה תקופה, אבל הוא טוען שהיה מדובר בשפל, שבמהלכו האבטלה באמריקה זינקה מעל ל-10% והתוצר הריאלי צנח בכ-10%. עם תום המשבר התחילה התקופה המכונה ״The Roaring 20's״, אחת מתקופות הפריחה והשגשוג המשמעותיות ביותר בהיסטוריה של ארה״ב (שהתפשטה גם להרבה מדינות אחרות בעולם).
כלכלת מלחמה
באפריל 1917 הנשיא וודרו ווילסון שיכנע את הקונגרס האמריקאי להכריז מלחמה על גרמניה, וארה״ב הצטרפה למלחמת העולם הראשונה. בתחילת 1918 ווילסון נשא את ״נאום 14 הנקודות״ המפורסם, בו הציג את היעדים ארוכי הטווח של פתרון הקונפליקט הצבאי. ווילסון הגה את חזון ״חבר הלאומים״, ניסה להציג אותו ברחבי המדינה ולהשיג תמיכה לרעיון בקרב הציבור האמריקאי, והתרכז בעיקר ביחסי חוץ כדי לקדם את הרעיון. את ניהול הכלכלה האמריקאית הפקיד בידי ״קבינט המלחמה״, שכלל את ברנרד ברוך האחראי על ״מועצת תעשיות המלחמה״ (הגוף שניהל את רכישת הציוד הצבאי, ועודד חברות להתייעל וליישם טכניקות של ייצור המוני), הנשיא העתידי אדגר הובר שהיה אחראי על מנהל המזון, והאחראים על מנהל הדלק הפדרלי, מאמצי אג״ח המלחמה, ו״מועצת סחר המלחמה״.
ווילסון התרכז במאמצים הדיפלומטיים, והותיר את ניהול הכלכלה (שהפך להיות די ריכוזי במהלך המלחמה) ל״קבינט המלחמה״. התקציב הפדרלי נסק מכמיליארד דולר ב-1916 לשני מיליארד ב-1917 ול-18 (!) מיליארד במהלך 1919. הממשל הפדרלי העלה מיסים מספר פעמים במהלך המלחמה, הנפיק כמות גדולה של אגרות חוב (וגם פטר ממס את הריבית שהאג״ח פדרלי משלם, מה שגרם לאנשים ללוות כספים כדי לקנות את אג״ח המלחמה). כל זה הוביל גם לעליית מחירים משמעותית בקצב שנתי של כ-15% בשנים 1916-1919.
ב-4 בדצמבר 1918 וודרו ווילסון הפליג לאירופה, הנשיא האמריקאי הראשון שעשה זאת במהלך תפקידו. הוא שהה באירופה במשך כ-8 חודשים (למעט חזרה של כשבועיים לארה״ב בסוף פברואר 1919), וחזר מוועידת השלום בצרפת רק ב-8 יולי 1919. ווילסון סבל מבעיות בריאותיות ולפי הסברה גם נדבק בשפעת הספרדית. יש היסטוריונים שטוענים שהדיפלומטים הצרפתים ניצלו את מצבו הבריאותי הרופף ואת החולשה הכללית של ווילסון כדי להכניס באופן חד צדדי צעדי ענישה ופיצויים חמורים מגרמניה, מה שבדיעבד אולי לא השאיר סיכוי להצלחה עבור רפובליקת וויימאר והביא לעליית הנאצים.
לאחר החתימה על הסכמי ורסאי בקיץ 1919, ווילסון התמקד כולו בקידום רעיון חבר הלאומים, אך נאלץ גם להילחם בבעיות בריאותיות מחמירות (עד כדי כך שהוטל ספק בכשירותו להמשיך לשמש בנשיא). תשומת הלב שלו לא הייתה נתונה לניהול הכלכלה האמריקאית, שחוותה זעזועים עם המעבר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום.
טלטלות כלכליות וחברתיות במהלך 1919
במהלך 1919 המשק האמריקאי חווה מספר זעזועים משמעותיים, וקוראים שימצמצו מספיק אולי יזהו קווי דמיון ל-2020.
ההסתגלות לסיום כלכלת המלחמה הייתה זעזוע משמעותי למשק האמריקאי. הכלכלה של ארה״ב התרחבה מאד במהלך המלחמה, ועד תום המלחמה הגיעה לרמת אבטלה מזערית (1.4%) ועליה בפריון (וכאמור, גם באינפלציה). השגשוג נבע בעיקר מהביקוש הממשלתי לצרכי המלחמה, וזה נפסק באופן מיידי כשממשל ווילסון פירק את המועצות והגופים (לניהול המזון, הדלק, וכו׳) שהוקמו במהלך המלחמה. מפעלים שהתמקדו בייצור אספקה למלחמה נסגרו או היו צריכים להתאים מחדש את פסי הייצור שלהם. עוד לפני סוף המלחמה, הכלכלה האמריקאית חוותה מיתון קל שהחל באוגוסט 1918, אבל נמשך רק שבעה חודשים והסתיים ברבעון הראשון של 1919.
הבנק הפדרלי שרק הוקם כמה שנים קודם לכן ב-1913 נמנע מלבצע פעולות דרמטיות. שיעורי הריבית היו נמוכים במהלך המלחמה כדי להקל על המימון שלה. המדיניות המוניטרית נשארה מתירנית גם לאחר הפסקת האש, כדי למנוע הפסדים ממחזיקי אג״ח המלחמה, להפחית את עלויות החוב הממשלתי הגבוה, ולאפשר מעבר חלק יותר מכלכלת מלחמה לכלכלת שלום. כתוצאה מכך האינפלציה המשיכה לנסוק גם לאחר תום המלחמה, לדאגתם הרבה של קובעי המדיניות.
המגיפה העולמית שזכתה לכינוי ״השפעת הספרדית״ השתוללה החל מ-1918 ועד לתחילת 1920, ובין השאר התפשטה גם באוניות המלחמה שהובילו חיילים אל ובחזרה משדות הקרב באירופה. בניגוד לקוביד-19 שהעמידה בסכנת מוות גבוהה בעיקר מבוגרים מעל גיל 65, השפעת הספרדית הביאה לתמותה עודפת מבוגרים-צעירים סביב גיל 291.
המשמעות היא שמספר גדול מתוך 675,000 האמריקאים שמתו מ״השפעת הספרדית״ היו צעירים בגיל העבודה. מעבר לטרגדיה האנושית, האובדן של כח אדם כה גדול החמיר את המחסור בהיצע ואת הלחצים האינפלציוניים. העבודה של הכלכלן רוברט בארו מעריכה את הירידה בתוצר האמריקאי כתוצאה מהשפעת ב 6-8 אחוז.
במהלך המלחמה איגודי העובדים הגדילו את הכח שלהם, מאחר והמועצות והגופים שניהלו את כלכלת המלחמה היו זקוקים להם - במהלך המלחמה היה מחסור בידיים עובדות (מאחר והרבה חיילים נשלחו לחזית), והצרכים היו רבים וקריטיים. עם פירוק ״קבינט המלחמה״ האיגודים איבדו מכוחם, וכמחאה על כך פרצו שביתות משמעותיות במספר תעשיות מפתח - הברזל והפלדה בספטמבר 1919, כורי הפחם בנובמבר 1919, ושביתת רכבות רצינית ב-1920. השביתות פסקו אחרי ששיעור האבטלה החל לעלות ב-1920, אבל הייתה גם להם השפעה על החמרת המחסור בהיצע (ושוב, הגדלת לחצי האינפלציה).
אם כל זה לא היה מספיק, הקיץ של 1919 כלל גם שורה של עימותים ומהומות על רקע גזע. עם חזרת החיילים משדה הקרב, הממשל טען שהדרישות של אפרו-אמריקאים לשוויון זכויות תגרום להם להביא את הבולשביזם לאמריקה. האירועים התגלגלו להתנכלויות, מעצרי שווא, רצח של צעיר שחור שלא ציית לחוקי ההפרדה בשיקגו (וסירוב להעמיד לדין את מי שביצעו בו לינץ׳), שובו של הקלו-קלאקס-קלאן, מתיחות רבה והפגנות אלימות.
מה קרה בשוק ההון באותו זמן? מדד הדאו ג׳ונס עלה ב-45% מתחילת 1919 ועד לשיא בתחילת נובמבר (שהיה מעל השיא הקודם של סוף 1916). את השנה הוא סיים בעליה של מעל 30%.
נסכם את אירועי 1919: מיתון קצר ואחריו התאוששות מהירה, אינפלציה גבוהה, ריבית נמוכה, הגדלה משמעותית של ההוצאה הממשלתית והגירעון, מחסור בכח אדם, משק שנאלץ להסתגל לשינויים חדים בתוך זמן קצר, מגיפה עולמית ושביתות שיוצרים שיבושים בכח העבודה ובמגזר הייצור, ממשל אמריקאי שתשומת הלב שלו מופנית בנושאים אחרים ומאט להגיב להתפתחויות, מהומות ומתיחות חברתית בין גזעית באמריקה. אם מצאתם דמיון מסויים ל-2020, ייתכן שלא אתווכח איתכם.
המיתון (השפל?) של 1920-1921
לאחר שובו של הנשיא לארה״ב בקיץ, לקראת סוף 1919 ממשל ווילסון הגיב בצעדי צנע, שחתכו את התקציב הפדרלי ב-75%. בנובמבר 1919 הבנק הפדרלי גם החל להעלות את שיעור הריבית בקצב מהיר, מ-4.5 אחוז אל מעל ל-7% עד יוני 1920 (הרמה הכי גבוהה שהריבית תגיע אליה עד לשנות ה-70׳).
זעזוע משמעותי נוסף היה סביב שחרור החיילים והכניסה שלהם לכח העבודה האזרחי. מדובר בכ-2.5 מיליון חיילים, עם חוסר בכסף, השכלה, וללא סיוע מהמדינה (הרפובליקאים זכו בשליטה בקונגרס בבחירות האמצע של סוף 1918, וממשל ווילסון לא הצליח להגיע איתם להסכמות לגבי תכנית כזו). ב-1920 כח העבודה גדל בלמעלה מ-4% (הגידול החד שנתי הגבוה ביותר מלבד השנים שלאחר מלחמת העולם השניה). המעסיקים זיהו את עודף ההיצע בידיים עובדות, ומיהרו להוריד את המשכורות במפעלים, ובהתאם הורידו את מחירי המוצרים (עקב הירידה בעלויות הייצור).
הקיצוץ החד בהוצאה הממשלתית, עליות הריבית החדות, ולצד גידול מהיר בכח העבודה, הביאו למיתון עמוק שהחל בינואר 1920, ולפי טענות שונות היה מדובר בשפל אמיתי. המיתון נמשך במשך 18 חודשים עד ליולי 1921. האבטלה נסקה מ-1.4% בסוף מלחמת העולם הראשונה והתקרבה ל-12% ב-1921. מדד המחירים ירד בכ-20%, והייצור צנח בלמעלה מ-30%. התוצר הריאלי לנפש ירד בלמעלה מ-6% (והתוצר הריאלי ירד בלמעלה מ-9%, לפי measuringworth.com).
בבחירות שנערכו בסוף 1920, הדמוקרטים לא הציבו את ווילסון (שאיבד הרבה מהפופולריות שלו) כמועמד לנשיאות, אבל גם עם ג׳יימס קוקס הם הפסידו את הנשיאות לוורן הארדינג הרפובליקני, שרץ עם קמפיין ה״חזרה לנורמליות״ והבטיח ״פחות התערבות ממשלתית בעסקים, ויותר התערבות של העסקים בממשלה״. הרברט הובר, שלפני כן שימש כראש מנהל המזון במהלך מלחמת העולם הראשונה ולימים יהיה הנשיא האמריקני עם פרוץ השפל הגדול, מונה לשר המסחר של הארדינג ועליו הוטלה המשימה לטפל בבעיית האבטלה. במקביל, שר האוצר אנדרו מלון הפחית את שיעורי מס ההכנסה, כדי לעודד את השיקום בכלכלה. הנשיא הארדינג הכריז על מכסי חירום במאי 1921 כדי לסייע לחקלאים האמריקאיים.
״המשבר שתיקן את עצמו״
הצעדים הממשלתיים של הארדינג היו די מינוריים (בהתאם לגישה שלו לפיה הממשלה צריכה לא להתערב בכלכלה). הכלכלנים חלוקים האם ההתאוששות ותקופת השגשוג שהגיעה לאחר מכן קרו למרות הצעדים המינוריים או דווקא הודות לכך שממשל הארדינג לא התערב.
בכל מקרה, ״שנות ה-20 השואגות״ התחילו באופן רשמי עם תום המיתון (או השפל) ביולי 1921. האבטלה ירדה מקרוב ל-12% עד ל-2.3% ב-1923. הייצור התעשייתי גדל בקצב דו ספרתי, האינפלציה התייצבה, התוצר הריאלי לנפש חזר לצמוח, רווחי החברות עלו. גלי ה S-Curve של מהפיכות החשמל והרכב הפרטי האיצו מאד בשנות ה-20׳.
שוק ההון הגיב בהתאם. מדד הדאו ג׳ונס ירד ב-33% ב-1920 ובאמצע 1921 הגיע לשפל שהיה 47% יותר נמוך מהשיא של סוף 1919. המדד החל לעלות עוד לפני שהמיתוןן הסתיים, וסיים את 1921 בעליה של 12.3%. המדד המשיך לעלות עוד 21.5% ב-1922. לקראת סוף 1924 המדד כבר עבר את השיא הקודם מסוף 1919, והמשיך לעלות בקצב מהיר.
סיכום
יש פרשנויות מנוגדות בנוגע ללקחים מהמשבר של 1920-1921, וכל אסכולה כלכלית מנסה לראות בו הצדקה לגישה שהיא מאמינה בה. כלכלני האסכולה האוסטרית טוענים שהקיצוץ החד בהוצאה הממשלתית והעלאת הריבית הם אלו שהביאו לסיום מהיר של המיתון, בעוד שכלכלנים מהאסכולה הקיינסיאנית מוצאים חורים בטיעונים האלה.
כלכלנים אחרים טוענים שההעלאה החדה בריבית היא דווקא זו שיצרה את המשבר, מאחר והאינפלציה הייתה נפתרת מעצמה עם הגדלת כח העבודה וההסתגלות לזעזועים שבסוף כלכלת המלחמה. לטענתם המיתון היה חריף פחות אלמלא הצעדים של הבנק הפדרלי.
ג׳יימס גראנט טוען בספרו שלו על המשבר ש-1921 הייתה הפעם האחרונה בה קובעי המדיניות איפשרו לשוק החופשי לעבוד ולמצוא את נקודת שיווי המשקל שלו בעצמו, ולכן המשבר הזה היה קצר יותר מהשפל הגדול של 1929-1933 או המיתון הגדול ב 2008-2009. הוא נתן הרצאה בגוגל ב-2016 שבה ביקר את המדיניות המוניטרית והפיסקלית מאז המיתון הגדול של ׳08-׳09, שלטענתו כללה התערבות ממשלתית גסה מדי בכלכלה:
אני לא כלכלן ולא אתיימר לצדד באחת האסכולות או לסיים במסקנה מאקרו כלכלית.
כשאני לומד על אירועים מהסוג הזה, אני מרגיש שהכל נראה מאד ברור במבט לאחור, ומסקרן אותי לדמיין איך זה ״הרגיש״ לחוות את האירועים בנקודות זמן שונות במהלכן. איך זה הרגיש לראות מפעלים נסגרים ואת שיעור האבטלה עולה מעל 10%, לראות חיילים חוזרים משדה הקרב, הפגנות אלימות ואזרחים שנרצחים על רקע צבע העור שלהם, נשיא עם בריאות רופפת שאפילו לא איפשרה לו להגיע לטקס ההשבעה של המחליף שלו. אני אוהב לחשוב אם היה אז טוויטר, מה היה נכתב שם לגבי העתיד החברתי או הכלכלי של אמריקה (או החברה המערבית בכלל).
אני מנסה לנחש גם איך זה הרגיש להחזיק במניות במהלך 1919, כשמדד הדאו ג׳ונס שבר שיאים למרות כל הטלטלות מסביב, ואיך זה הרגיש לאחר ירידה של כמעט 50% מהשיא. כמה מהכלכלנים או האנליסטים היו מסוגלים לצפות את השפל במהלך האופטימיות שלאחר המלחמה ב-1919, ובמעמקי המיתון וחוסר הרצון של הארדינג לפעול - כמה מהם היו מסוגלים לצפות את השגשוג האדיר ששנות ה-20 עתידות היו להביא איתם.
המסקנה היחידה שאני מרגיש בנח להגיד בנחרצות היא שהמערכת הכלכלית והחברתית היא מורכבת מאד, ואי אפשר לחזות איך אירועים וזעזועים שונים ישפיעו עליה. צריך לשמור על מידה של צניעות וגישה סקרנית ופתוחה.
ההשערה היא שמי שהיה מעל הגיל הזה ב-1918 נחשף ושרד גל קודם של שפעת דומה ב 1889-1890, ונותרו בגוף שלהם נוגדנים.