מהדורה 127: יסודות נדירים, ארה״ב מול סין, המזרח התיכון, בינה מלאכותית, היסטוריה קצרה של טק ישראלי, גיב טק א צ׳אנס
״ועדה שעם חבריה נמנו אלברט איינשטיין, ג'ון פון נוימן ורוברט אופנהיימר אישרה פרויקט זה, אף כי איינשטיין התפלא מדוע ארץ ישראל הקטנה והענייה זקוקה למחשב״
שישי שמח! השבוע באופטיקאסט התפרסם הפרק הרביעי בסדרה על אפל וסטיב ג׳ובס, שבו דיברנו על סיפור ההצלחה של האייפוד. אפשר למצוא אותו כאן:
בבלוג שלי באנגלית פרסמתי פוסט על יאהו בדוט-קום, וקווי דמיון אפשריים ל-OpenAI היום. אפשר למצוא אותו כאן.
קדימה למהדורה מספר 127 -
יסודות נדירים וארה״ב מול סין
הדבר הראשון שהפתיע אותי בנוגע למה שמכונה Rare-Earth Elements, או ״היסודות הנדירים״, שעלו לכותרות לאחרונה בהקשר של המתיחות בין סין לארה״ב, הוא שהם בכלל לא נדירים. כמו ש
הסביר., מדובר בקבוצה של 17 יסודות כימיקלים שדומים זה לזה בתכונות שלהם, ונמצאים בשפע בקרום כדור הארץ. ה״נדירות״ שלהם נובעת מכך שהם מפוזרים, כך שתהליך ההפקה שלהם הוא יקר, מורכב, מזהם, ודורש השקעות הון, טכנולוגיה ייחודית, ומומחיות.ארה״ב הייתה המובילה העולמית בהפקה של יסודות נדירים משנות ה-1960 עד לאמצע שנות ה-1990; מאז סין עלתה בתור המובילה העולמית. זה כנראה היה נח לארה״ב לייצא את התהליך היקר והמזהם הזה לסין, שנהנית היום ממעמד של כמעט-מונופול ואחראית ל 85-90 אחוז מההפקה העולמית. ההערכה היא שכ-15% מההיצע העולמי למעשה נמצא בשטח ארצות הברית – ורובץ במכרה בשם ״מאונטיין פס״ בקליפורניה – אבל גם החומרים שנחצבו שם נשלחו להפקה בסין.
העלות של היסודות הללו מאד נמוכה, הודות לסקייל של הייצור בסין והתמיכה הממשלתית שם, מה שמביא למצב שבו אין כדאיות כלכלית להשקיע בתהליכי הפקה מחוץ לסין. ואין מוטיבציה ליצרנים – רכבים חשמליים, מערכות הגנה, מתקני אנרגיה או מכשירי חשמל ואלקטרוניקה – להשקיע במציאת חלופות, כשהם יכולים לשלב את היסודות הללו במחירים כל כך נמוכים. כל זה רק הולך ומעמיק את התלות העולמית בייבוא של יסודות נדירים מסין. כפי שחביאר בלאס מבלומברג הסביר באפריל, כדי לעודד תחרות ומציאת אלטרנטיבות, צריך שמחירי היסודות הללו יעלו.
מה שמצחיק הוא שסך הייבוא של יסודות נדירים לארה״ב במהלך 2024 עמד על 170 מיליון דולר. כן, מיליון. זה בערך כמה שאפל מרוויחה כל 5 שעות! גם בתרחיש שבו המחירים הללו יעלו פי 10, יהיה אפשר לספוג את זה וההשפעה הכוללת תהיה די זניחה. הסכומים הזניחים הם כנראה חלק גדול מהסיבה שהנושא הזה לא קיבל הרבה תשומת לב, ועבר מתחת לרדאר.
אבל, לפי דו״ח של גראסלין בסקארן מהמרכז ללימודי אסטרטגיה בינלאומיים (שאני ממליץ לקרוא את כולו), היסודות הללו הם קריטיים בשימושים צבאיים, רפואיים, וטכנולוגיים. מטוס F-35 דורש מעל 400 ק״ג של יסודות נדירים. צוללת מדגם וירג׳יניה משתמשת במעל 4 טון של יסודות נדירים. הם משמשים לייצור טילי טומהוק, מערכות רדאר, מכונות MRI, טיפולים סרטניים, מחשבים, סמארטפונים, ומוצרי חשמל ביתיים.
זו הסיבה לבהלה שיצר הדיווח על מגבלות ייצוא של יסודות נדירים מוקדם יותר החודש - מתוך הוול סטריט ג׳ורנל ב-9.10:
משרד המסחר הסיני אמר ביום חמישי שספקים זרים מחוייבים לקבל אישור מבייג׳ינג כדי לייצא מוצרים מסויימים עם חומרים נדירים שמוצאם מסין אם הם אחראים ל-0.1% או יותר מסך הערך של המוצר. מוצרים שמיוצרים עם טכנולוגיות מסויימות מסין גם נתונים למגבלות ייצוא. שתי המגבלות תקפות למוצרים שמיוצרים מחוץ לסין.
זו עליית מדרגה לעומת סבב האיומים שהיה בחודש אפריל האחרון, כי המגבלות כאן הן אקס-טריטוריאליות; הן לא נוגעות רק לייצוא ישיר לארה״ב, אלא גם לייצוא של יסודות נדירים למדינות ביניים כמו טיוואן או הודו, שם נמצאים מפעלים שמשתמשים ביסודות נדירים כדי לייצר שבבים או להרכיב אייפונים, במטרה לייצא אותם בהמשך לארצות הברית. זה דומה למגבלות שארה״ב מטילה כדי למנוע מטכנולוגיה מתקדמת להגיע לסין.
הנשיא טראמפ הגיב לדיווח הזה באיום של הטלת מכסים נוספים על סין, מה שהוביל לירידות בשוק ההון, עד שטראמפ סימן (באמצעות פוסט ברשת החברתית שלו, כמובן) שסין ככל הנראה תיסוג מהתכנית הזו.
אבל גם אם המניות כבר עלו מאז וסבב הדרמה הנוכחי הגיע לסיומו, זה ממחיש שיש כאן עניין עם חשיבות מאד גבוהה, שאני מעולם לא הבנתי עד הסוף. ויש לו השלכות על חברות הביג טק, על AI, ואולי אפילו גם על הדינמיקה במזרח התיכון. וזו הסיבה שהחלטתי להתעכב עליו היום.
יסודות נדירים והמזרח התיכון
בן תומפסון פרסם טור נוקב ותוקפני בנוגע ליסודות נדירים בשבוע שעבר. הוא סקר את המהלכים הרגולטוריים והתמריצים שהובילו את ארה״ב להותיר את ההפקה של יסודות נדירים בידי סין. המצב היה נח לכולם, אבל מתחת לפני השטח נוצרה תלות הולכת וגוברת, שמשאירה בידיים של ממשלת סין עוד מנופי לחץ מול ארה״ב. הוא טוען שזו צריכה להיות קריאת השכמה עבור ארה״ב, אבל סקפטי לגבי הסיכויים שהיא באמת תבנה בחזרה את הזיקוק והפקה של יסודות נדירים; כך סיים את המאמר:
העובדה שיש לי כל כך מעט אמונה שזה יקרה – ושאם כן, שתביעות וגופים רגולטוריים יעכבו בניה מקומית במשך שנים, אם לא לנצח – היא ממש מבאסת. סין צריכה להבין איך לבנות את העתיד; אנחנו צריכים להבין איך לבנות מחדש את העבר, והסיכויים נראים מייאשים.
בהמשך השבוע תומפסון אירח את גראסלין בסקארן לריאיון בסטרטקרי. אני ממליץ לקרוא (או להאזין) לו במלואו. הקריירה שלה כולה עסקה בהיבטים הכלכליים של הפקת מינרלים, ולמדתי כמה דברים מעניינים מהשיחה הזו – בעיקר עד כמה ארה״ב בוחרת להיות זו שמקשה על עצמה. אבל אני רוצה להתעכב דווקא על נושא אחר, שעלה לאחר דיון על האנרגיה העצומה שדרושה לזיקוק יסודות נדירים:
בן תומפסון: הנושא של אנרגיה הוא לדעתי מאד מעניין, זה משהו שבאופן כללי מעסיק אנשים בטק בגלל AI. האם זה בסופו של דבר עניין שהולך שוב להוביל למזרח התיכון, שם יש להם גם את המשאבים, יש להם את האנרגיה, וזה הולך להיות הדרך לפתור את זה?
גראסלין בסקארן: המפרץ הולך להיות שחקן מרכזי, ואתה יודע מה באמת מרתק? כשהנשיא ביידן נכנס לתפקיד, היו לו יחסים מאד קרים עם ערב הסעודית … במהלך ארבע השנים, היחסים התחממו משמעותית. היועץ שלו לענייני אנרגיה, עמוס הוכשטיין, הגיע ל״מיינינג אינדאבה״, אירוע הכריה הגדול של אפריקה, ובפני 10,000 אנשים הכריז בבמה המרכזית ש״המפרץ עומד להיות שחקן מאד מרכזי בהפקת המינרלים שלנו כי לא נוכל לעשות את זה לבד״, והממשל הנוכחי ממשיך את זה.
לכל מדינת מפרץ יש גישה שונה, לאיחוד האמירויות אין מרבצי מינרלים, אבל הם מוכנים לעשות השקעות מאד מהירות בשווקים מתפתחים. ערב הסעודית היא איטית יותר, אבל בגלל שיש להם את סעודי אראמקו, יש להם את החמורים המגיבים והפטרוכימיקלים, יש להם את הלוגיסטיקה ו, יש להם את האנרגיה הכי זולה בעולם. אז הם יכולים להפוך למרכז של הפקה.
ארה״ב וקטאר מחזיקים יחד בחברת כריה. אנחנו שמנו 105 מיליון דולר, הם שמו 180 מיליון דולר. אז לכל מדינה כאן יש את היתרון שלה [...] זה ידרוש עבודה משותפת.
[...] בן תומפסון: חשבתי הרבה על המזרח התיכון בהקשר של AI. אני חושד שבסופו של דבר הרבה מההשקעות והעסקאות המשוגעות של OpenAI בעצם יובילו לדאטה סנטרים במזרח התיכון, וזה פונקציה של זה שהם מוכנים ומסוגלים לבנות את הפקת החשמל שלא נראה שאנחנו מסוגלים, וזה נשמע כאילו זו תשובה דומה כאן. כן, יש את ברזיל. כן, יש את קנדה, יש עוד איזורים. אבל אם הפקת אנרגיה היא הגורם המעכב, ובאופן כללי, אנחנו מעבר לנקודת השיא של התלות בנפט, אבל נשמע כאילו אנחנו קופצים לבדיוק אותו בוץ טובעני.
גראסלין בסקארן: אני רוצה להזכיר לך דבר אחד מאד חשוב לגבי המפרץ, והוא שמדינות המפרץ לא רק מחפשות לחצוב והן לא מחפשות רק לעבד ולהפיק, זה בדיוק כפי שאמרת, הם באמת רוצים להוביל בסקטורים הטכנולוגיים האסטרטגיים [...]
אם תסתכל על משהו כמו ויז׳ן 2030 של ערב הסעודית – הם רוצים להיות יצרנית מכוניות חשמליות מובילה, הם רוצים להיות ספקית דאטה סנטר מובילה, הם רוצים להיות יצרנית תעופה וחלל מובילה, אז הם חושבים על כל שרשרת האספקה, והסיפור הזה משכפל את עצמו במדינות מפרץ אחרות. ואז כל שרשרת האספקה עובדת טוב וזה התמריצים לעשות את ההשקעות האסטרטגיות הארוכות טווח האלה כדי להפוך להיות יצרנית מרכזית של דאטה סנטרים ל-AI וכו׳.
במאמר שד״ר בסקארן פרסמה בתחילת השנה, היא נותנת ציונים לשורה של מדינות בתור מועמדות לפיתוח של מרכזי עיבוד ליסודות נדירים. מחוץ לארה״ב, ערב הסעודית מקבלת את ציון ההתאמה הגבוה ביותר, לצד אוסטרליה.
וייתכן שזה לא נוגע רק ליסודות נדירים -
בינה מלאכותית והמזרח התיכון
בפוסט אחר שפרסם החודש, בן תומפסון כתב על שיתוף הפעולה של OpenAI עם ברודקום, והדינמיקה בין AMD ואנבידיה ביחס לייצור מעבדים עבור צרכי החישוב הגואים של AI. לכאורה כל שיתופי הפעולה נועדו להקל על המצוקה והמחסור במעבדים, אבל מצד שני - כולם עדיין מיוצרים על ידי TSMC. הפוזיציה של OpenAI בשרשרת הערך אולי תתחזק באמצעות עבודה עם מספר ספקיות מעבדים, ותחליש את העמדה של אנבידיה מולה, אבל צוואר הבקבוק נותר זהה. שיתופי הפעולה האלה לא מגדילים את סך הקיבולת של מעבדים שניתנים לייצור.
מגבלה נוספת היא כמות החשמל הזמינה. דיברנו על זה כבר לפני שנה בהקשר לרנסנס אפשרי באנרגיה גרעינית (מהדורה 96). אם ג׳י סיגלר העיר השבוע (ברוח בדיחה ישנה של פטריק קוליסון על פרסומות של SaaS ושדות תעופה), שאם קיבולת חשמל זמינה תצוץ איפשהו, דאטה סנטר מיד ייווצר סביבה.
השערה ספקולטיבית לגבי פיתרון אפשרי הופיעה בסיום הפוסט:
אלטמן נפנף הצידה שאלות לגבי זה בריאיון האחרון שלו בסטרטקרי; הוא רמז לגבי זה כשציין עוד הכרזות שאולי יגיעו בקרוב. זווית אחת שאני שם עליה עין היא המזרח התיכון: זה אפשרי שאחד התמריצים לשלום באיזור הוא הפוטנציאל למחוייבות ענקית לבנות דאטה סנטרים של AI במקום שיש בו מספיק יכולת ולא מספיק נקיפות מצפון לגבי ייצור חשמל.
בן תומפסון לא פירט עוד, אבל הנה איך שאני מבין את התסריט שהוא רומז עליו: הגיאות ב-AI מתפתחת בקצב מסחרר, וקרובה להתנגש במספר חסמים שמאיימים לעכב אותה: מלבד מחסור בדאטה ובטאלנט, חברות ה-AI מתמודדות עם מחסורים באנרגיה, בשבבים, בדאטה סנטרים, ובהון.
ערב הסעודית, לצד שאר מדינות המפרץ, יכולות להיות המענה: אולי אין להן דאטה או טאלנט להציע, אבל יש להן הרבה מאד אנרגיה, הרבה הון, ותיאבון גדול להשקעות עתק אסטרטגיות. הפקה של יסודות נדירים יכולה להיות רק פיסה אחת בפאזל, חלק מתכנית אסטרטגית שכוללת השקעות עתק בחברות AI אמריקאיות, לצד בניה באיזור המפרץ של מפעלים להפקת יסודות נדירים, תחנות כח, דאטה סנטרים, ואולי אפילו fabs לייצור שבבים מתקדמים.
אם זה המצב, ייתכן שזה חלק ממה שיצר את הדחיפות להוביל לסיום המלחמה בעזה והכרזה על שלום; בחודש מאי האחרון טראמפ ביקר במדינות המפרץ, ועל פי הדיווחים נחתמה ״מגה-דיל״: הסכמים להשקעות בסך של כ-2 טריליון דולר, שכוללים בין היתר בניה של ״AI data centers״. מה שזה לא אומר. ייתכן שהמלחמה בעזה ובשאר האיזור הייתה צריכה להסתיים, כדי שההשקעות האלה יוכלו לצאת לדרך.
אחד האנשים שהצטרפו לאותו ביקור במזרח התיכון היה מנכ״ל OpenAI סאם אלטמן; בריאיון לבן תומפסון מוקדם יותר החודש, אלטמן התחמק משאלות לגבי אופן המימון של התחייבויות העתק שהחברה לקחה על עצמה, ומוערכות במעל טריליון דולר בחמש השנים הקרובות. הוא הסתפק בלרמוז על ״רעיונות מעניינים״ של איך לעמוד בזה, ורמז שהכרזות נוספות יגיעו בהמשך. זו אמנם ספוקלציה, אבל לא מרחיקת לכת, לחבר את הנקודות ולהניח שמאחורי הקלעים מתקיימים מגעים להשקעות ויוזמות משותפות עם מדינות המפרץ.
מה שקצת צרם עבורי בלקרוא ולחשוב על הנושא הזה הוא, שכשמדברים על המזרח התיכון בהקשרים של טק, הייתי רגיל שישראל היא חלק מרכזי מהדיון; אבל זה לא ברור איזה מקום יש לתעשיה הישראלית בשרשרת האספקה הזו.
היסטוריה קצרה של טק ישראלי
ב-1955 החל לפעול בישראל המחשב ויצק, אחד המחשבים האלקטרוניים הראשונים בעולם; הוא נבנה בהתאם לדרישתו של פרופ’ חיים פקריס, שהתנה את הצטרפותו למכון ויצמן בקיומו של מחשב התואם למחשב שעמד לרשותו בפרינסטון, והריץ את המחקרים שלו במתמטיקה שימושית. אלברט איינשטיין, חבר בוועדה שאישרה בסופו של דבר את הפרוייקט, התנגד בהתחלה בנימוק שמדינה קטנה ועניה כמו ישראל לא זקוקה למחשב. ג’ון פון נוימן, שהשתתף בפיתוח המחשב האלקטרוני הראשון בעולם (אניאק), שכנע אותו לתמוך בסופו של דבר.
את המחשבים האלקטרוניים מסוגו של ויצק החליפו בהמשך מחשבי המיינפריים, ובראשם System/360 של IBM. המחשב זכה להצלחה רבה גם בישראל. מעבדת מחקר של IBM הוקמה בחיפה כבר ב-1972. בשנות ה-1980, מחשבי המיינפריים עתידים לעבור דיסראפשן על ידי המחשבים האישיים, הרבה הודות להמצאת המיקרו-פרוססור באינטל. עוד הרבה קודם לכן, מרכז הפיתוח הראשון של אינטל מחוץ לארה״ב נבנה בחיפה בשנת 1974, כשדב פרוהמן, מהנדס בכיר בחברה, החליט לעלות לישראל ושכנע את הנהלת אינטל לאפשר לו את המהלך. ייתכן שעזרה העובדה שאחד ממייסדי החברה, ולימים המנכ״ל האגדי שלה – אנדי גרוב (מהדורה 125) – היה יהודי ניצול שואה. ההשקעה השתלמה כשלפי מאמר ב״טיימס אוף יזראל״, הצוות היה אחראי על פיתוח המעבד 8088 שהיה קריטי עבור המחשב האישי של IBM.
ב-1982 הוקם בירושלים ה-fab, המפעל הראשון של אינטל מחוץ לאדמת ארה״ב. הוא היה אחראי לייצור אחוז ניכר ממעבדי ה-386 הפופולריים של החברה. במשך העשורים שלאחר מכן, מרכז הפיתוח הישראלי של אינטל התרחב, ועשה תרומות משמעותיות למעבדי הפנטיום ומוצרים אחרים של החברה. אינטל הקימה מפעלים נוספים בישראל, ונהנתה מסובסידיות ומענקים ממשלתיים נדיבים.
בשנות ה-90, תעשיית הטק הישראלית פרחה הודות לאינטרנט, והגיאות בבניית תשתיות הטלקום של התקופה. המומחיות הצבאית בפרוטוקולי ומערכות תקשורת (אז עדיין לא היה לזה שם סקסי כמו ״סייבר״) יצרה את הטאלנט שהביא לצמיחה של חברות כמו אמדוקס וקומברס. האינטרנט איפשר לגיקים לבנות חברות מתוך גראז׳ שלא בהכרח ממוקם בסיליקון ואלי. מושג חדש – סטארט-אפ – הפך לפופולרי בישראל, כשאוסף חברות קם כדי לבנות מוצרים שיעזרו לחברות הטלקום בניהול התשתית שלהן. הרבה מהן מומנו הודות לתכנית יוזמה שנוצרה בשנים האלה. שני השיאים של התקופה היו המכירה של מיראביליס – החברה שמאחורי ICQ (תשאלו את סבא וסבתא שלכם) – ל-AOL האמריקאית ב-1998 תמורת 287 מיליון דולר, והמכירה של כרומטיס – שעסקה בפתרונות לרשתות אופטיות – ללוסנט תמורת 4.8 מיליארד דולר בשנת 20001. כמה שנים לאחר מכן יתפרסם הספר שיטביע את הביטוי ״סטארט אפ ניישן״.
תור הזהב האמיתי של תעשיית הטק הישראלית הגיע בעידן ה-SaaS; הודות לקלאוד, אפשר לבנות ולהפעיל מערכות תוכנה מכל מקום בעולם, כולל מהמזרח התיכון. זה איפשר את ההקמה של חברות מצליחות כמו וויקס או מאנדיי, את ההתרחבות המשמעותית של מרכזי פיתוח של חברות אינטרנט גדולות – כמו גוגל, מטא, או סיילספורס – בתל אביב, ואת פס הייצור לסטארטאפים של סייבר סקיוריטי. הריחוק הגיאוגרפי הוא הרבה פחות משמעותי בעידן של ביטים. מלבד אולי הבדלי השעות, והצורך לעלות לפגישות מאוחר בלילה, או להיות זמינים בימי שישי.
בתקופה הנוכחית עם זאת, שמאופיינת בבניית תשתיות מאסיבית עבור AI, עולה שוב החשיבות של ה״אטומים״. דברים שאולי נתפסו כדבר תעשייתי ומיושן ואפור במהלך שנות ה-2010. הפקה של אנרגיה, חומרים, ושבבים הופכים להיות קריטיים עבור AI. נראה שאיזורי הפוקוס של הטק הישראלי הם בעיקר איומי סייבר חדשים שנוצרים בעקבות ההתפתחויות ב-AI, כמו גם אפליקציות SaaS שעושות שימוש ב-AI. אבל מה לגבי הזדמנויות לחדשנות במסגרת טריליוני הדולרים שמושקעים בבניית תשתיות?
אינטל כבר איבדה את הרלוונטיות שלה מאז, ואינה שחקנית משמעותית בכל מה שנוגע ל-AI; ועדיין, בסוף 2023 מדינת ישראל ציינה בחגיגיות הסכם לסבסוד מפעלים חדשים של אינטל בגובה 3.2 מיליארד דולר, כדי לספק ״שירותי ייצור שבבים בעבור חברות אחרות דוגמת אנבידיה ואפל״. זה היה הימור מסוכן. בשלב הזה – כפי שניסיתי להסביר במהדורה 60 בזמנו – אינטל הייתה חברה מאד שונה מהאינטל של שנות ה-80 וה-90, ממלכת התעשיה היא הגיעה למצב של חברה שעברה דיסראפשן ונאבקה על חייה. הצחיקה אותי השמחה הפרובינציאלית על כך שמנכ״ל אינטל דאז, פט גלסינגר, מעלה סרטון שמשבח את התעשיה הישראלית. הוא היה צריך את ישראל הרבה יותר ממה שישראל הייתה צריכה את אינטל. מאז, פט גלסינגר נאלץ לעזוב את אינטל (מהדורה 100), יכולות הייצור המתקדמות מעולם לא הושלמו (מהדורה 90), ואנבידיה ואפל לא הוחתמו כלקוחות (מהדורה 125) המשך קיומה של החברה תלוי בחסדים וטוב הלב של הממשל האמריקאי.
הדבר הנכון, טענתי בזמנו, היה לחזר במרץ אחרי TSMC, ולהציע את הסובסידיות להם, כדי שיקימו מפעלים מתקדמים בישראל. אולי אפילו ממש סמוך לעזה ולבנון, כדי לוודא שלקהילה הבינלאומית יש אינטרס ארוך טווח להבטיח את השקט והיציבות באיזור.
אבל זה היה נח להמשיך לסבסד את אינטל. זה הלך טוב במשך ארבעה עשורים. כמו שלאינטל עצמה היה נח להמשיך לשפר ולהרוויח ממעבדי ה-x86, שלא היו רלוונטיים במובייל (מהדורה 117), אבל המשיכו לייצר רווחים נאים למשך זמן מה בשנות הזוהר של הקלאוד (כי האפליקציות שרצות במובייל היו צריכות back-end שרץ בקלאוד), עד שהייצור של TSMC ומעבדי ARM נהיו טובים יותר.
באופן דומה, זה נח למכונה המקומית המשומנת שמייצרת סטארטאפים של סייבר סקיוריטי להמשיך לפעול, או להמשיך למנף את ההתמחות ב-SaaS של האקו-סיסטם המקומי כדי לבנות אפליקציות SaaS שמשלבות AI. כמו שנח לארה״ב להשאיר לסין את הזיקוק של יסודות נדירים. העניין הוא, כמו שנאסים טאלב היטיב להסביר (מהדורה 71), ככל שנשענים יותר על תלויות מהסוג הזה, מוסיפים רמה הולכת וגוברת של fragility למערכת. סיכונים לאי יציבות. לדיסראפשן. זה מה שקרה לאינטל עצמה.
בינתיים נראה שנרקם מגה-דיל שכולל בניה של דאטה סנטרים, ואולי גם מתקנים לזיקוק יסודות נדירים ו-fabs לייצור שבבים מתקדמים, בערב הסעודית ומדינות מפרץ נוספות. בפראפרזה על מה שבן תומפסון אמר בהקשר של ארה״ב וסין, ייתכן שערב הסעודית ומדינות המפרץ מנסות לבנות את העתיד, בעוד שהטק הישראלי עלול להמשיך לבנות את העבר.
כשכתבתי על זה בטוויטר, הרבה מהתגובות הצביעו על היעדר טאלנט ואקו-סיסטם רלוונטי במדינות הללו. אני לא יודע עד כמה זה נכון לגבי מקומות כמו קטאר ודובאי, וגם אם כן – מוריס צ׳אנג נתקל בתגובות דומות כשהגיע לטאיוואן כדי להקים שם את TSMC ב-1987. לא היה שם טאלנט או אקו-סיסטם. כמה עשורים לאחר מכן, החברה הזו שולטת בתעשיה ביד רמה, והמשך קיומה של אינטל תלוי ברצון הטוב של הממשל האמריקאי. אני כמובן לא טוען שסעודיה בהכרח עומדת לשחזר את סיפור ההצלחה המדהים של TSMC, אבל למה להמר שהם ייכשלו, ולהסתכן בכך שהתעשיה הישראלית תאבד מהיתרון התחרותי שלה באיזור? במילותיו של אנדי גרוב עצמו, רק הפרנואיד שורד.
האם מישהו בהנהגה הישראלית מבין את התמונה הזו, ומנסה לדאוג לאינטרסים של התעשיה הישראלית? העובדה שרק לפני שנתיים מקבלי ההחלטות בישראל חגגו הסכם עם אינטל – האם מישהו יודע, אגב, מה עלה בגורל המיליארדים שנועדו לסבסד מפעל שלא קם כדי לשרת לקוחות שלא הוחתמו? – לא עושה אותי אופטימי.
Give Tech A Chance
אולי לא שמתם לב, אבל את המהדורה הפעם פתחתי בברכת ״שישי שמח!״; הפעם האחרונה שעשיתי את זה היה במהדורה מספר 49, שהתפרסמה בתאריך 6.10.2023. את המהדורות שלאחר מכן פתחתי במילים ״שוב יום שישי״. שנתיים אחר כך, עם שובם של החטופים החיים וסיומה של המלחמה (בינתיים לפחות), החלטתי לנסות לחזור לשגרה. אבל לצד האופטימיות, אני חושש, כאמור, שישראל עלולה להישאר מחוץ לאירוע משמעותי שמתחולל באיזור.
אלא שאולי יש דרך אופטימית להבין את הדיווח הזה השבוע - מתוך N12:
ראש הממשלה נתניהו מינה את איש העסקים הישראלי-אמריקני מייקל אייזנברג כנציגו במפקדה האמריקנית שמפקחת על יישום ההסכם לסיום המלחמה בעזה, כך לפי שני מקורות ישראלים ומקור אמריקני שמעורים בפרטים.
אייזנברג היה חלק מקבוצת אנשי העסקים שהגתה את השימוש בחברות אבטחה פרטיות ברצועת עזה - מה שהפך בסופו של דבר למנגנון של הקרן ההומניטרית לעזה - ה-GHF. מנגנון שהשימוש בו נכנס להקפאה בעקבות ההסכם לסיום המלחמה.
מה שהדיווח השמיט הוא את העובדה שמייקל אייזנברג הוא גם שותף בקרן ההון סיכון אלף, אחת מקרנות ההון סיכון המובילות בישראל. יש לו רקורד ארוך של מעורבות ודאגה לאקו-סיסטם המקומי, עוד מאז שפרסם את מניפסט החומוס בקיץ 2010. הוא הזהיר שם שישראל עלולה לפספס את המהפך הטכנולוגי הבא, והצביע על גורמים כמו מחסור בטאלנט רלוונטי, והתמקדות בטכנולוגיות לא רלוונטיות. במבט לאחור, הרבה מהאזהרות שלו היו נכונות, ולמרבה המזל - התעשיה הישראלית ידעה לעשות את ההתאמות הנכונות ולרכב בהצלחה גם על שנות הזוהר של הקלאוד.
זה הזמן לעוד ״מניפסט חומוס״. אולי אפילו מניפסט החומוס האמיתי. האורגינלי. האולטימטיבי. כי הוא יערב ״מדינות חומוס״ נוספות. אני אסביר למה אני מתכוון.
הנה דרך אפשרית להשיג את מטרות המפקדה אליה הצטרף אייזנברג – לוודא שהמלחמה בעזה תסתיים, החמאס (וארגוני טרור נוספים) יפורקו מנשקם, ויישמר שקט ויציבות באיזור: להקים דאטה סנטר ענק של מעבדים גרפיים ברצועת עזה. אידיאלית, לצד מפעל של TSMC לייצור שבבי 2 נ״מ. ואולי גם זיקוק של יסודות נדירים. זה ייוודא שלכל המדינות שהשתתפו בפסגת השלום בשארם א-שייח׳ החודש יש את התמריץ הנכון לשמור על שלום ויציבות באיזור. בהשראת מגן הסיליקון שטייוואן נהנית ממנו. זה יספק הזדמנויות תעסוקה ושגשוג מדהימות לתושבי עזה, וגם יאפשר למו״פ הישראלי שפע של הזדמנויות לעבוד מקרוב עם הבניה המאסיבית של תשתיות AI, למצוא דרכים לשלב בהן חדשנות ישראלית, ולבנות — בשלב מוקדם — מומחיות באקו סיסטם הישראלי סביב פרדיגמת המחשוב החדשה שנבנית בתקופה הנוכחית. לצד תכניות וחלומות שונים שמופרחים בנוגע לעתיד עזה, האם יש פנטזיה ורודה מזו?
איזה אינטרס יש לחברות כמו TSMC או OpenAI לעשות את זה? אותו אינטרס שהיה לבנות מחשב אלקטרוני בשביל פרופ׳ פקריס או לאינטל לבנות מרכז פיתוח בחיפה בשביל דב פרוהמן. אייזנברג עושה רושם של ציוני לא פחות מהם, ואולי הוא יצליח למנף מספיק הון פוליטי כדי לגרום לזה לקרות. לדרוש את זה, כתנאי ישראלי לתמוך בשאר המהלכים האיזוריים המתוכננים, שכוללים בניית מרכזי ענק כאלה באיזור המפרץ. ראוי גם שקטאר ומדינות המפרץ ישתתפו במימון הבניה ואספקת האנרגיה. זה יהיה הרבה יותר פרודוקטיבי – עבור כל הצדדים, והעולם כולו – מהעברת מזוודות דולרים לחמאס.
״אני מתרגש עמוקות ואסיר תודה לחלוק איתכם שלפני רגעים ספורים, עמיתנו, אבינתן אור, שוחרר לצלב האדום בעזה”, כתב מנכ״ל אנבידיה ג׳נסן הואנג לעובדי החברה בשבוע שעבר. כמה מרגש זה יהיה אם מתוקף תפקידו כמהנדס באנבידיה, אבינתן אור ישוב לעזה בעוד כמה שנים, לביקור עבודה במפעל שמייצר שבבים עבור אנבידיה. כלומר, באמת מייצר אותם, לא כמו המפעל שממשלת ישראל סבסדה ב-2023, שאינטל קיוותה שייצר עבור ״חברות כמו אפל ואנבידיה״.
אולי אני נסחף מדי באופטימיות שלאחר שובם של החטופים, אבל אולי זה תרחיש אפשרי? אולי זו הסיבה שישראל בחרה לצרף איש טק כמו אייזנברג למפקדת הפיקוח על יישום ההסכם בעזה? זה אכן לא הטון הסרקסטי שאתם לרוב מוצאים בבלוג הזה (וכמובן שיש גם דרכים ציניות לפרש ולחזות את מה שעומד להתפתח באיזור) אבל להיום, כל מה שאני אומר הוא: תנו לטק צ׳אנס. שישי שמח!
תודה שקראת את הרהורי יום שישי השבוע! למהדורה אפשר להאזין גם בתור פודקאסט.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק, ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין לראות באמור לעיל ייעוץ השקעות. מסחר במניות מלווה בסיכונים רבים. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.
על כמה טוב הרכישות האלה עבדו עבור החברות הרוכשות, נדבר בפעם אחרת.
מעניין מאוד תודה!
תיקון קטן: כתבת שסין אחראית כיום על 85–90 אחוז מההפקה העולמית, אבל לפי המאמר שצירפת (המרכז ללימודי אסטרטגיה) הם אחראים רק ל60 אחוז מההפקה, וה־80-90 אחוז מתייחסים לשלב העיבוד וההפרדה שעליו הם שולטים כמעט לחלוטין.
א. קריאת כיוון נכונה לישראל. .
ב. לגבי התפתחויות חיוביות סביב ישראל - כל עוד,קיצונות דתית קיימת באזור, זה לא יקרה. חמס, חיזבלה, אירן וכו, לא יתנו לזה לקרות. שנתיים אנחנו בעזה והחמס,עדין פעיל לחלוטין. לכן אני סקפטי לגבי העתיד שאתה מתאר באזור.