מהדורה 23: חברת קונסיומר טק במקרה, נאסים טאלב ביטחון עצמי וקריפטו, פרידה מגורדון מור, תיאוריית האגרגציה של בן תומפסון, באפט בשנת 2000 והשפעת האינטרנט על עסקים
שישי שמח! פרסמתי ביום שני פוסט שבו ניסיתי להציע פרספקטיבה אופטימית לגבי העתיד של החברה הישראלית בזכות מהפיכת האינטרנט. אני מודה שהמטרה שלו הייתה בעיקר לנסות לעודד את עצמי. אתם יכולים לקרוא אותו כאן:
בנובמבר האחרון, OpenAI הייתה מקרה מלהיב של ״סטארטאפ שמן״ שלוקח הימור שאפתני על עתיד הבינה המלאכותית. המודל העסקי המובן מאליו עבור החברה ממוקדת-המחקר היה OpenAI API, שגישה אליו נמכרה על בסיס שימוש.
ואז הגיע ChatGPT. בתוך מספר שבועות ChatGPT צבר מעל 100 מיליון משתמשים, וציין את הצמיחה המהירה ביותר אי פעם של אפליקציית consumer, ועל פי הדיווחים היא עדיין צומחת בקצב מהיר; OpenAI, אם הם תכננו ואם לא, לפתע מצאו את עצמם חברת consumer טק.
זה שוב בן תומפסון, שמכסה את ההתפתחויות המהירות בגזרה הזו בצורה כל כך טובה, מסביר למה ההכרזה המעניינת של OpenAI על השקת פלאגינים ל ChatGPT היא אירוע משמעותי: ״זה מסמן שינוי משמעותי בשאיפות. ChatGPT התחיל בתור דמו כיפי, אבל עכשיו הוא בדרכו להיות פלטפורמת ה-consumer טק הגדולה הבאה. וכן, זה אולי היה ברור - מספרי השימוש לא משקרים - אבל אני חושב שההשקה הזו הייתה משמעותית במסר שהיא שידרה לגבי כך ש-OpenAI מקבלים את המציאות הזו״.
תומפסון מזכיר את זה שאין אף אחד בעולם שרצה יותר ממארק צוקרברג להיות זה שבונה את הפלטפורמה המשמעותית הבאה, אבל למרות זאת חזון המטאוורס לא התרומם, ו-OpenAI גייסו בכל שנות קיומם פחות כסף ממה שמטא הוציאה רק בשנה שעברה על המטאוורס.
הוא מזכיר את המאמר המפורסם של מארק אנדריסן על Product/Market Fit:
אני קובע שהשוק הוא המרכיב החשוב ביותר שיקבע את ההצלחה או הכישלון של סטארטאפ. למה? בשוק נהדר - שוק עם הרבה לקוחות פוטנציאליים - השוק מושך את המוצר מתוך הסטארטאפ…
אתה יכול תמיד להרגיש כש product/market fit לא קורה. הלקוחות לא בדיוק מקבלים ערך מהמוצר, פה-לאוזן לא קורה, השימוש לא גדל מאד מהר, הביקורות הם ״חצי כח״…
ואתה יכול תמיד להרגיש product/market fit כשזה כן קורה. הלקוחות קונים את המוצר בקצב שאתה יכול לאפשר להם - או שהשימוש גדל בקצב שאתה מספיק להוסיף עוד שרתים. כסף מלקוחות נערם בחשבון הבנק של החברה. אתה מגייס צוותי מכירות ותמיכה הכי מהר שאתה יכול. כתבים מתקשרים כי הם שמעו על הדבר החם החדש והם רוצים לדבר איתך. אתה מקבל פרסי ״יזם השנה״ מהרווארד ביזנס סקול. אתה יכול לאכול בחינם ב-Buck’s1 במשך שנה שלמה.
אם מסתכלים על המכירות של מוצר ה Oculus Quest, די ברור ש product/market fit לא קרה שם, למרות השקעות אדירות בפיתוח ושיפור של המוצר. לעומת זאת, ל ChatGPT אין אפילו אפליקציית מובייל, ולמרות שלל בעיות נוספות, המוני אנשים פשוט מוצאים דרך להשתמש בזה. ובתוך ארבעה חודשים מההשקה, הם דחפו את OpenAI להפוך לפלטפורמת consumer, למרות שהם כנראה בכלל לא תכננו להוסיף תמיכה בפלאג-אינים ולבנות ״חנות אפליקציות״. זוהי כנראה הסוג הכי חזק של product/market fit שאפשר לחלום עליה, כשהשוק בעצמו מכתיב את ה roadmap של המוצר.
כתבתי במהדורות האחרונות שאני רוחש הרבה הערכה למארק צוקרברג, ובכל זאת - אין ספק שיש משהו אירוני בכך שצוקרברג עוסק בשנת התייעלות בזמן ש OpenAI הם אלה ש, כנראה בלי להתכוון, כובשים את פלטפורמת הטק הבאה. זה ממחיש כמה מקריות יש בדברים האלה, ועד כמה קשה לצפות או לתכנן.
בסיום המאמר בן תומפסון מצביע על כמה מהלכים של OpenAI, כולל סגירה של ה Codex API, שמתאימים להתנהלות קלאסית של Aggregator. זהו קונספט שהוא בעצמו טבע ב-2015 כשניתח איך חברות מצליחות באינטרנט. לאורך השנים בן תומפסון פיתח את התיאוריה שמכונה Aggregation Theory. זה כנראה זמן טוב להתעכב עליה - תוכלו למצוא את זה למטה תחת ״המלצות מהעבר״.
לפני שממשיכים - תזכורת להירשם לבלוג כדי לקבל את המהדורות הבאות ישירות במייל
נאסים טאלב, איש האנטי-ביטחון
רציתי לכתוב על טאלב בגלל ש, עם הקריסה של הקריפטו שקרתה לאחרונה, הוא נראה רלוונטי במיוחד אחרי עשרים שנה שהוא משמש כתרופת הנגד לאנשים הבטוחים-בעצמם שמציעים ודאות: הנה איך להתעשר; הטכנולוגיה החדשה הזו תשנה את העולם; קחו את התוסף הזה כדי לחיות לנצח. טאלב הוא איש האנטי-ביטחון.
קוראים ותיקים של הבלוג כבר שמעו עד כמה הספרים של טאלב עיצבו את התפיסה שלי על העולם. השבוע התפרסם ריאיון מאד מעניין, שיכול לשמש כדרך טובה להכיר את האישיות המורכבת והמרתקת שלו.
הנה כמה ציטוטים מתוך המאמר:
טאלב כל כך פופולרי בגלל שהוא לא מוכר שום דבר; אין קורס אונליין או דמי מנוי. מה שהוא מציע זה רשות להסתכל עמוק לתוך העבר בחיפוש תשובות על איך לחיות בהווה שמלא באי-וודאות …
הספרים שלו השפיעו בצורה קיצונית על לגיון נאמן של מעריצים שעבורם הוא משפיען לייפסטייל באותה מידה שהוא פילוסוף, הסנדק של התרבות הקשה להגדרה אבל קלה לזיהוי, שכמו טאלב עצמו, משלבת בין חוכמה עתיקה לבין להיות מאד אונליין …
הוא מבין שיש פער בין האופן שבו אנשים חושבים ואיך שהם צריכים לחשוב … הדבר העיקרי הוא שהוא באמת מסוגל להבין איך לאפיין את העולם מצד אחד, אבל גם איך לנהל את הקרב של לגרום לאנשים לחשוב באופן שונה.
לגבי הנושא האחרון, טאלב נודע בשנים האחרונות בסגנון האגרסיבי של ויכוחי הטוויטר שלו (אני מודה שבניגוד לספרים, אל הצד הזה שלו אני לא מתייחס בהערצה. לא שזה צריך לעניין אותו):
״יש לי רוטינה שפעמיים בשבוע אני תוקף מישהו,״ טאלב אמר לי. ״התנאי הוא שהאדם צריך להיות משפיע בטוויטר או משפיע איפשהו אחר. והמסגרת הזו עובדת לי. ואני חושב שזה הרבה יותר אפקטיבי מאשר לחסום אנשים.״
״מה שאנשים לא מבינים זה שכל קרבות הטוויטר שלי מוכנים לפחות שבוע מראש,״ הוא אמר. ״ואני משתמש בדאונטיים, פקק תנועה באובר או משהו כזה, כדי להתחיל לבצע״. ההתקפה נגד לקס פרידמן, טאלב אמר, ״הייתה מוכנה במשך שנים.״
והנה ציטוט מעניין על ביטקוין, נקודה שסביבה התנהלו בשנים האחרונות הרבה מהקרבות האלה:
״אנשים לא מבינים את זה, אבל אני מדבר על הכשלונות והטעויות שלי בצורה פתוחה, ואני חוזר ומתקן דברים,״ טאלב אמר. הדוגמא הגדולה העדכנית היא שינוי הדיעה ביחס לביטקוין. ״כשהבנתי שביטקוין הוא טעות, מיד השמעתי את הדעה שלי,״ הוא אמר… ״עם ביטקוין, הרגשתי קצת אשמה כי עשיתי מזה כסף בהתחלה״. כמה? הוא לא מוכן לומר, אבל ״זה לא סכום זניח״. טאלב גם היה די קולני בעבר לגבי ההתלהבות שלו מקריפטו, והמליץ על ספר של משפיען הביטקוין סייפדין אמוס. אז אחרי שהוא שינה את דעתו, הוא הכריז על זה במאמר ב-2021 שבו הצהיר שהערך הנוכחי של מטבע הביטקוין הוא אפס. הוא אחר כך עשה כסף משורט על ביטקוין.
והציטוט שבעיניי ממחיש את טאלב בצורה הטובה ביותר:
הוא כבר פרסם שני מאמרים מתחילת השנה, על קונספטים סטטיסטיים שביקשתי ממנו להסביר לי כאילו שאני בת חמש, והוא אמר בתגובה, ״את לא בת חמש״.
היא באמת לא בת חמש! והעולם הוא באמת מאד מורכב, אנחנו לא צריכים להשלות את עצמנו שיבוא מישהו מאד חכם ויפשט לנו אותו בצורה שגם ילד בן חמש יכול להבין. וצריך להיזהר ממי שכן מבטיח שהכל פשוט ויש לו את התשובות להכל, כי אנשים שמתעלמים מהמורכבויות של העולם לרוב טועים בסוף.
גורדון מור הלך לעולמו השבוע בגיל 94. הוא היה אחד מ״שמיניית הבוגדים״ שעזבו את שוקלי ב-1957 כדי להקים את פיירצ׳יילד ובהמשך את אינטל, ונחשבים בעיניי רבים למייסדים של הסיליקון ואלי (הזכרתי את הסיפור הזה במהדורה 14).
הוא טבע את חוק מור המפורסם, שעל גביו נבנתה הרבה מהקידמה האנושית של זמננו. ועל גביו גם נוצרה תעשיית הטק שבה עוסק הבלוג הזה, וכנראה שבה גם עובדים ומתעניינים הרבה מכם הקוראים.
החוק שהיה מעין אבחנה פשוטה ב-1965, על כך שמספר הרכיבים בשבב מכפיל את עצמו מדי שנה, הפך לכוכב הצפון שהנחה את התעשיה במשך שנים רבות. דאג אולופלין, שכותב בלוג נהדר על semiconductors, פרסם פוסט סנטימנטלי לזכרו ועל החוק שקרוי על שמו.
התקופה הארוכה שלאורכה חוק מור שרד, שינתה את חיינו בדרכים משמעותיות שלדעתי אפילו גורדון מור לא צפה ב-1965 … הדרך העיקרית לתקשר עם אנשים הייתה דרך מכתבים וטלפון קווי; היום אנחנו יכולים לשלוח הודעות טקסט או לעשות שיחת וידיאו עם כל מי שאנחנו רוצים מסביב לעולם בזמן אמת. זה הכח של חוק מור …
ב-1965 בקושי ידענו את הגורמים לסרטן, וההתקדמויות בצילום רפואי, פיענוח ומחשוב הובילו לריסוק של מגיפה גלובלית קטלנית ואכזרית עם חיסון בתוך פחות משנתיים. גם אם לקהילה הרפואית מגיע כל הקרדיט לפתרון משבר הקוביד, העבודה נעשתה באמצעות מחשבים. אפילו מיפינו את כל הגנום האנושי! זה הכח של חוק מור.
הנקודה המעניינת היא שלא היה שום דבר מדעי שגרם לחוק מור להתקיים. זו הייתה שאיפה שהתעשיה כולה נרתמה סביבה, ובמשך שנים רבות הצליחה לעמוד ביעד הזה שהציב גורדון מור ב-1965.
בתחילת שנות ה-2000 ההתקדמות הזו נעצרה, ורבים ראו בכך את ״סופו של חוק מור״. דאג מציע פרפסקטיבה אחרת:
אם עוקבים מקרוב, הדברים עדיין משתפרים אבל דרך playbook חדש של ״יותר מחוק מור״. זה כולל טרנדים כמו advanced packaging, התמחות, heterogeneous computing, ועוד טריקים חכמים כדי לשפר את הצפיפות של טרנזיסטורים ברמת המערכת, לא ברמת המיקרו. הרוח של חוק מור עדיין חיה!
סופו של חוק מור והשינוי הדרמטי והברור הוא מה שגרם לי לרצות לקפוץ לתוך תחום ה semiconductor מהרקע הקודם שלי. אחד הפוסטים הראשונים שלי עסק בחלל הריק שמותו של חוק מור ישאיר. רוב הדברים שדיברתי עליהם אז עדיין נכונים היום.
אבל זה לא שההתקדמות נעצרה, ובכנות סיפור ה״יותר מחוק מור״ הוא הסיפור של התעשייה ממציאה את עצמה מחדש כדי לדחוף יותר טרנזיסטורים בצורה אפקטיבית בעולם שבו כיווץ פלאנרי כבר לא עובד. זה נשמע כמו ״חוק מור המתוקן״.
אנחנו עדיין מנסים לשפר את הדחיסות של טרנזיסטורים, והתעשיה עושה עבודה מתאימה בהתמדה הזו. במובן הזה, רוחו של מור עדיין חיה בגלל שאני רוצה שתזכרו שחוק מור מעולם לא היה חוק מדעי, רק שאיפה. שאיפה שנמשכה הרבה יותר זמן ממה שכל אחד היה יכול לצפות.
… הכפלת הטרנזיסטורים בכל שנה לא הייתה מובנה מאליה. זה היה ברור זה יוכל להימשך במשך זמן מסויים, אבל מהנדסי עיצוב וייצור של semiconductor לא היו חייבים להכפיל את הצפיפות של הטרנזיסטורים בכל 18 חודשים. הם עבדו קשה כדי לעמוד במטרה הזו, אפילו כשזה נעשה קשה בצורה אקספוננציאלית להמשיך להתמיד בכך. ברור, החברות הרוויחו מהעמידה בחוק, אבל הרבה חברות גם לא עמדו בקצב של חוק מור לאורך השנים ויצאו מהמשחק.
לחברות השבבים לא הייתה סיבה אמיתית לתת ללקוחות שלהן כזה עודף. אבל על ידי יצירה של מפת דרכים שכל העולם סומך עליה, חברות טכנולוגיה יכלו להמר על העתיד בביטחון. השתתפות בחוק מור הייתה בחירה, מצפן פנימי כדי לדחוף את העולם קדימה. וע״י פרסום מפת הדרכים הזו לעולם כולו, חברות יכלו לקחת הימורים אמיצים למען הקידמה.
תיאוריית האגרגציה מתארת כיצד פלטפורמות (להלן ״אגרגטורים״) מגיעות לשלוט בתעשיות שבהן הן מתחרות בצורה סיסטמטית וצפויה. תיאוריית האגרגציה צריכה לשמש כספר הנחיות לחברות פלטפורמה שאפתניות, כאזהרה לתעשיות שמתבססות על שליטה ב-distribution, וכמבוא עבור רגולטורים שמתמודדים עם החשש הבלתי נמנע מסוגיות של הגבלים עסקיים, שלמעשה נובעים ישירות מכך שחברה מגיעה לשלב המנצח בתיאוריית האגרגציה.
שבוע שבו אולי נולדת לנגד עינינו אחת מפלטפורמות ה consumer המשמעותיות של השנים הבאות (אני מתייחס לקטע למעלה על השקת הפלאג-אינים של ChatGPT), זה כנראה זמן טוב לחזור ל״תיאוריית האגרגטורים״ של בן תומפסון.
לאגרגטורים יש שלוש תכונות אופייניות: מערכת יחסים ישירה עם המשתמשים, עלות שולית אפסית לשרת את המשתמשים, ורשת רב-צדדית עם עלות פוחתת לרכישת משתמשים חדשים. אפשר לבנות עסק נהדר גם בלי כל שלוש התכונות האלה - אפל למשל היא אולי אחד העסקים הטובים בהיסטוריה - אבל זה לא נחשב כאגרגטור.
גוגל ופייסבוק הן דוגמאות לאופן שבו אגרגטורים יכולים ליצור עסק רווחי שגדל במהירות שהיה קשה לדמיין לפני האינטרנט. בן תומפסון קורא לשתי החברות האלה ״סופר-אגרגטורים״:
סופר-אגרגטורים מפעילים שוק רב-צדדי עם לפחות שלושה צדדים - משתמשים, ספקים, ומפרסמים - ויש להם עלות שולית אפסית בכל אחד מהצדדים האלה. שתי הדוגמאות היחידות הן פייסבוק וגוגל, שבנוסף לכך שהן מצרפות משתמשים וספקים בחינם, יש להן גם מודל פרסום self-serve שמייצר הכנסות בלי תלות בעלויות משתנות (רשתות חברתיות אחרות כמו טוויטר וסנאפצ׳אט מסתמכות הרבה יותר על כח מכירות למוצרי הפרסום שלהן).
טרן גריפין הציע את הדרך הזו לחשוב על תופעת האגרגטור: כל אחד מהם הוא פלטפורמה, אבל לא כל פלטפורמה היא אגרגטור. אגרגטור הוא פלטפורמה על סטרואידים. ולסופר-אגרגטור יש מינון כפול של סטרואידים.
במקום כמה חברות שמשרתות את הקצה העליון של השוק עם חוויה עדיפה בעוד שאחרים משרתים את החלק התחתון של השוק עם הצעה שהיא ״טובה מספיק״, חברה אחת יכולה לשרת את כולם … זה הגיוני להתחיל מהקצה העליון עם לקוחות שמוכנים לשלם יותר, ומשם לצמוח כלפי מטה, ולהפחית את המחיר יחד עם ההפחתה בעלות פר-לקוח (בגלל ה scale) ככל שמתקדמים (ושוב, בלי לצבור עלות שולית משמעותית)…
הרבה מהחברות החדשות הכי משמעותיות, כולל גוגל, פייסבוק, אמזון, נטפליקס, סנאפצ׳אט, אובר, Airbnb ואחרות מנצחות לא ע״י אספקת פתרונות שהם טובים-מספיק ללקוחות בקצה התחתון של השוק, אלא ע״י יצירת חוויה עדיפה שמתחילה בקצה העליון של השוק ועושה את דרכה למטה…
יש במאמרים של בן תומפסון עוד הרבה דוגמאות ותובנות מעניינות אחרות שעוסקות בהשפעה האדירה של האינטרנט על עסקים, ומציעות דרכים מעניינות לחשוב על נושאים כמו רגולציה או unit economics.
״ובכן, הוא שאל האם אנחנו מפחדים שהאינטרנט יפגע בחלק מהעסקים שלנו ואני חושב שהתשובה היא כן.״
חודש מרץ של שנת 2000 דומה בעיניי לפברואר 2021 - מדד הנאסדק הגיע אז לשיא של בועת הדוט קום, אבל זה ייקח עוד חודשים רבים עד שאנשים יבינו שהחל משבר אמיתי במניות האינטרנט. בסוף אפריל של שנת 2000 התקיימה האסיפה השנתית של ברקשייר האת׳אוויי, והאופוריה מהאינטרנט עדיין הייתה בשיאה.
בתקופה הנוכחית שבה הרבה אנשים עוסקים בתחזיות לגבי ההשפעות של ההתפתחויות ב-AI, חשבתי שמעניין לחזור אחורה לשתי תשובות שבאפט ומאנגר נתנו בשנת 2000 לגבי ההשפעות העתידיות של האינטרנט על עסקים. מעניין להיזכר בהן בדיעבד, כשאנחנו יודעים מה קרה ובעיקר מהפרספקטיבה של תיאוריית האגרגציה.
השאלה הראשונה הגיעה מילד בן 10 מקליפורניה, ששאל האם הם חוששים שהאינטרנט יפגע בחלק מהחברות שברקשייר משקיעה בהם, כמו למשל הוושינגטון פוסט או וולס פארגו. זה ניתוח מאד מעניין של באפט, שזיהה כבר אז את המשמעות של העלות השולית האפסית להפצה של מידע באינטרנט, וגם הצביע על חוסר האונים של עסקים כמו עיתונים בהתמודדות עם האינטרנט:
עיתונים הם קטגוריה שבעיניי מאד מאויימת על ידי האינטרנט בגלל -
האינטרנט הוא נהדר להפצה של מידע. יש לנו בברקשייר מוצר, World Book, שהוא נהדר להפצה של מידע. ולפני 15 שנים, ספרי אנציקלופדיה היו הכלי הכי טוב, כנראה, לחינוך לא רק של ילדים קטנים, אלא גם לחינוך שלי או של צ׳ארלי כשרצינו לחפש משהו על נושא מסויים. וה World Book הוא מוצר נפלא, אבל הוא דורש לכרות עצים, ומפעלים לייצור נייר, והוא דורש כריכה והדפסה ומשלוח של חבילה במשקל 30 ק״ג. ובמשך 400 או 500 שנים זו הייתה הטכניקה הכי טובה לקחת מידע ולהעביר אותו מהאנשים שאספו אותו למי שהיה מעוניין לצרוך אותו. והאינטרנט משנה את זה בצורה מאד מאד משמעותית…
כשחותכים את עלויות ההפצה - אנחנו משלמים אחוז ניכר מההכנסות שלנו למפיצים, ואנחנו משלמים על מנהלי איזורים ועל משאיות ובתי דפוס וכן הלאה … ועכשיו יש את האינטרנט שבו למעשה אין עלות שולית להפצה של עוד יחידה, ויכול להפית מידע באופן מיידי. זה שינוי גדול לעיתונים, והעולם הזה בעיניי ייראה מאד, מאד, מאד שונה לא בעוד הרבה שנים.
ואני מוצא את זה מעניין, בגלל שהאנשים בעסקי העיתונות הם קצת סכיזופרניים לגבי זה. הם רואים את זה. הם מפחדים מזה. הם, כמעט בכל המקרים, מנסים להילחם בזה בדרך זו או אחרת. אבל חלק מהם, לפחות, ממשיכים לצאת ולקנות נייר להדפסה באופן שמשקף את ה-economics שהיו קיימים לפני 20 שנה, כשלי זה ברור שזה לא קיים יותר. אז הארנק שלהם תקוע בעבר, אפילו שהם רואים את העתיד, ואני חושב שהם כנראה עושים טעויות בהרבה מקרים.
… קוקה-קולה לא תושפע בצורה משמעותית מהאינטרנט, עסקי סכיני הגילוח גם לא. למרות שאפשר לחלום דברים על הפצה וכן הלאה, אבל אני לא חושב שזה סביר. אבל עסקים אחרים שיש לנו - עסקי הביטוח, במיוחד גייקו, יושפעו מאד מהאינטרנט. זה עשוי להיות יתרון גדול עבורנו עם הזמן. זה לא יפתיע אותי אם זה יקרה.
אבל עסקי הקמעונאות שלנו כולם מאויימים בדרך כזו או אחרת על ידי התפתחויות באינטרנט, ואולי יהיו גם הזדמנויות שם. אבל זה שינוי. זה הולך לשנות האופן שבו העולם צורך בידור, ואת האופן שבו העולם צורך מידע. וזה בעלות הרבה יותר נמוכה בהשוואה לרוב הדרכים להפצה של בידור ומידע היום.
והנה אחד שהם דווקא לגמרי פספסו - בתגובה לשאלה האם האינטרנט יגביר את התחרות, וכתוצאה מכך יפגע ברווחיות של חברות כמו ברקשייר:
מאנגר: יש נושא נפלא שקבור בשאלה שלך. האם האינטרנט, על ידי כך שייצור תחרות כל כך הרבה יותר יעילה, יהפוך את העסקים לקשים יותר עבור חברות אמריקאיות, כלומר יותר תחרות ותשואה נמוכה יותר על הון? והניחוש שלי יהיה שכן.
באפט: כן, גם אני הייתי מנחש שכן. הייתי אומר שבניתוח כולל, עבור החברה, האינטרנט הוא דבר נפלא. ועבור קפיטליסטים, זה בטח נטו שלילי.
מאנגר: אז כולכם יכולים להיות שמחים שההתקדמות של המין האנושי תשפיע לרעה על העתיד הכלכלי שלכם.
באפט: הקרבה, שבגיל שלנו, אנחנו מוכנים לעשות. אבל לא אם היינו בגיל שלכם.
אבל ברצינות, יש הרבה על מה לחשוב פה. אם מנתחים את האינטרנט, חייבים לחשוב שסביר יותר שזה יפחית את הרווחיות של עסקים אמריקאיים מאשר ישפר אותה. זה ישפר את היעילות של עסקים אמריקאיים, אבל הרבה מדברים משפרים את היעילות של עסקים באמריקה בלי לעשות אותם רווחיים יותר. ואני חושב שסביר שהאינטרנט ייפול לתוך הקטגוריה הזו.
עד עכשיו, זה שיפר את ערך המונטיזציה של עסקים אמריקאיים [רמז לבועה בשוק המניות שהגיעה אז לשיאה - א.מ.], אבל זה בסופו של דבר יעקוב אחרי מה שהאינטרנט יעשה לנתונים הכלכליים. ואני חושב שזה הרבה יותר סביר שזה יגרום לעסקים אמריקאיים, בממוצע, להיות שווים פחות מאשר מה שהם היו שווים בלי האינטרנט.
מאנגר: דרך אגב, זה לגמרי מובן מאליו ומעטים מאד מבינים את זה.
למרות הביטחון שמאנגר הפגין, הם דווקא טעו כאן - האינטרנט יצר עסקים עם שולי רווח והחזר על הון בסדרי גודל שלא נראו בעבר. באפט ומאנגר הבינו נכון שהאינטרנט יסיר מחסומים בפני הקמה של חברות חדשות ויביא לתחרות מוגברת. הם צפו שהחיסכון בעלויות שיווצר בעקבות היעילות בפעילות של חברות יזרום בעיקר ללקוחות. קצת ברוח המשל המפורסם של באפט על הקהל הגדול שמתבונן במצעד - ״חלק עומדים על קצות האצבעות, ואז כולם חייבים לעמוד על קצות האצבעות. כולם מצליחים לראות אותו דבר כמו קודם, אבל לכולם פחות נח״.
אני חושב שמה שבאפט ומאנגר לא צפו בשנת 2000 זה בדיוק את תופעת האגרגטורים מהתיאוריה שבן תומפסון טבע 15 שנים לאחר מכן. גם לאנשים מבריקים כמוהם היה קשה לדמיין כבר בשנת 2000 עד כמה עסקים כמו גוגל ופייסבוק, או כמו ה App Store וה-iCloud של אפל, יוכלו לצמוח ולשגשג.
לזכותם של מאנגר ובאפט ייאמר שהם הבינו את אפל די טוב בערך 15 שנים אחר כך, וההשקעה של ברקשייר באפל היא אחת המוצלחות שנעשו בהיסטוריה האנושית.
נהדר ומשכיל!
כרגיל, נפלא