מהדורה 30: הפאונדרית שבאפט העריץ, בינה מלאכותית ודילמת החדשנות ההפוכה, השקעות במהפיכות טכנולוגיות, אם כל הדמו, מה לא מרגיש כמו עבודה
״אמרתי לשופט, אני מוכרת הכל ב-10% מעל העלות, מה הבעיה? אני לא יכולה לתת ללקוחות שלי מחיר טוב? השופט ביטל את התיק, ויום לאחר מכן קנה ממנה שטיחים ב-$1,400״
שישי שמח! התארחתי השבוע בפודקאסט ״וויקלי סינק״ כדי לדבר על הפוסט האחרון בבלוג - בינה מלאכותית, מאנדיי, ריסקיפייד וסנטינל וואן. אפשר להאזין לפרק כאן.
ופרסמתי עוד כמה דברים השבוע שאולי פספסתם. בעיקר שרשורים בטוויטר. וכאן יעזור לי לשמוע מכם - היו גם כמה דו״חות שפורסמו מאז שכתבתי את הפוסט, ושמעתי מכמה קוראים שחיכו לקרוא עדכון לאחר השיחות הרבעוניות. הם לא פעילים בטוויטר ולא נתקלו בשרשורים שפרסמתי על מה שנאמר לגבי AI בשיחות האנליסטים של Upwork, פייבר ומאנדיי, ועל המכתב למשקיעים של SquareSpace והפוסט של אבישי אברהמי מוויקס.
הסיבה שבחרתי לכתוב על זה בטוויטר היא בעיקר כי היו הרבה לא מעט דו״חות שפורסמו השבוע, וגם כי המחשבות שלי לא היו לגמרי מגובשות. זה היה יותר מהיר לכתוב שרשור אחרי כל דו״ח מאשר לגבש הכל בפוסט. האם הייתם רוצים לקבל עדכון במייל גם כשאני מפרסם שרשור בטוויטר? אפשר לענות למייל הזה או להשאיר הערה בתחתית הפוסט.
ועכשיו, קדימה למהדורה מספר 30 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
גברת בי ושוק הרהיטים של נברסקה
״באופן כללי, צריך להשקיע בגלל האיכות של העסק, לא בגלל איכות של ההנהלה. אלא אם כן כמובן, מדובר בגברת בי. במקרה כזה צריך ללכת all in. אני זוכר שכששאלו אותה אם יש לה תכנית עסקית היא ענתה ׳כן, למכור בזול ולהגיד את האמת׳. היא הייתה גאונה בעסקים״ - צ׳ארלי מאנגר "הייתי מעדיף להילחם בדובי גריזלי מאשר להתחרות עם גברת בי.״ - וורן באפט
פרק מעולה בפודקסט הפאונדרים על רוז בלומקין, הידועה בכינוי “Mrs. B״, ושזכתה להערצתו של וורן באפט. היא גדלה במשפחה יהודייה עניה בכפר קטן ברוסיה, לאבא שלמד תורה ולא עבד, ואמא שעבדה במהלך היום ועשתה את משימות הבית במהלך הלילה. אחרי שבילדותה רוז קמה באמצע הלילה וראתה את אמה מכבסת ומבשלת, היא החליטה לעזור בפרנסת המשפחה כדי שאמה לא תצטרך לעבוד כל כך קשה. מגיל 6 היא עזרה לאמה בחנות, ובגיל 13 היא נסעה ברכבת מרחק של 300 מייל לעיר גדולה ומצאה עבודה בחנות. בגיל 16 היא כבר ניהלה את אותה החנות.
בהמשך התחתנה וכשמלחמת העולם הראשונה פרצה, רק בן זוגה איזדור קיבל אישור מעבר לאמריקה. היא החליטה להצטרף אליו למרות שאפילו לא היה לה דרכון, ולחייל הרוסי שכיוון אליה רובה במעבר הגבול היא אמרה שהיא רק הולכת לקנות כמה דברים בשביל הצבא, ושהיא תביא לו בקבוק וודקה גדול כשתחזור. היא עלתה על אונייה לאמריקה ו״החייל ההוא בטח מחכה עד היום לוודקה שלו״. היא לא ידעה מילה באנגלית (בטח שלא קרוא וכתוב), ולבסוף היא ובן זוגה בחרו לגור באומהה, נברסקה, כי הייתה שם קהילה דוברת רוסית ויידיש. איזדור פתח חנות לבגדים יד שניה, בעוד שרוז עסקה במשק הבית וגידול הילדים. הוא לא היה כל כך טוב בזה, וכשהשפל הגדול החל, אמר לה שהוא מפחד שהמשפחה תגווע ברעב. רוז אמרה לו - ״בוא נמכור רק ב-10% מעל המחיר שאנחנו משלמים, ואני אבוא ואעזור לך בחנות כי בניתי חנות מצליחה ברוסיה ואני מבינה בעסקים״.
זו הייתה התכנית של רוז בלומקין. לא היה לה MBA כמובן, היא אפילו לא למדה בתיכון או בבית ספר יסודי. היא לא ידעה לקרוא ולכתוב באנגלית, ולמדה כמה מילים באנגלית מהבת הגדולה שלה שהלכה לבית ספר באומהה. אבל, כפי שהעידה על עצמה, היא הבינה איך עסקים עובדים. כך מתחיל הסיפור המדהים של ״שוק הרהיטים של נברסקה״. היא יישמה כבר בשנות ה-30׳ את מה שהביא להצלחה של וולמארט וקוסקו כמה עשורים לאחר מכן. שולי רווח נמוכים על מחזור מאד גדול. לאחר כמה עשורים החנות הבודדת הזו עשתה מחזור של 120 מיליון דולר בשנה, יותר מכל שאר חנויות הרהיטים באומהה ביחד. באפט מספר שאנשים הגיעו לקנות שם מכל רחבי נברסקה והמדינות הסמוכות בגלל המחירים האטרקטיביים.
רוז הייתה פנאטית. היא התחילה למכור רהיטים מהבית שלה, הרגל שנמשך גם שנים רבות לאחר שהחנות כבר הייתה מצליחה.
אורחים שביקרו בבית משפחת בלומקין היו יכולים להתרשם מהרהיטים, שאליהם היה מצורף תג מחיר, ומהמנורות שהיו עדיין מכוסות בעטיפת פלסטיק. אם אורח הביע עניין באחד הפריטים, זה היה זמין למכירה. אבל הרבה לפני זה, היא הייתה צריכה למצוא דרך לעשות כסף. בשלב מסויים, היא הדפיסה 10,000 מודעות שמציעות להלביש אדם מכף רגל ועד ראש תמורת $5. זה היה בסביבות שנת 1937.
״שוק הרהיטים של נברסקה״ נפתחה בשנת 1937 עם הלוואה של $500 שרוז לקחה מהאחים שלה. זה היה בחדר מחסן ששכן במרתף. ״באותו יום שפתחתי, נפתחה עוד חנות רהיטים. להם הייתה תזמורת וכוכבי הוליווד, ולי רק הייתה מודעת דרושים של שלוש שורות כי הייתי עניה. עשיתי הרבה עסקים ביום הזה״.
רוז המשיכה לגבות רק 10% מעל מחיר העלות, עשתה הכל כדי לרצות את הלקוחות, הקפידה תמיד להגיד להם את האמת, והעסק גדל בזכות המחירים הזולים שמשכו מחזור מכירות גדול. המתחרים שלה לא אהבו את זה:
בשלב מסויים הצליחה לקנות שטיחים ב-$3 ליארד, ומכרה אותם ב-$3.95. אותו שטיח בדיוק נמכר אצל המתחרים ב-$7.95 ליארד. המתחרה קרא לה bootlegger [אנשים שמכרו אלכוהול בצורה לא חוקית בתקופת היובש - א.מ.], והיא ענתה לו ״בטח, אני ה-bootlegger הכי טובה בעיר״.
ואז היא מספרת מה קרה אחר כך - ״שלושה עורכי דין לקחו אותי לבית המשפט, ותבעו אותי על פרקטיקות מסחר לא הוגנות. שלושה עורכי דין מולי עם האנגלית שלי. לא יכולתי להרשות לעצמי עורך דין, אז פשוט הלכתי לשופט, ואמרתי ׳השופט, אני מוכרת הכל ב-10% מעל העלות, מה הבעיה? אני לא יכולה לתת ללקוחות שלי מחיר טוב? אני לא שודדת את הלקוחות שלי׳״. השופט הסכים, ביטל את התיק, ויום לאחר מכן קנה שטיחים ב-$1,400 מגברת בי.
החשיפה שגברת בי קיבלה מהמשפט הזה הייתה שווה לה הרבה יותר ממה שהיא הייתה יכולה להרשות לעצמה לשלם על הפרסומות. קשה לחשוב על פרסומת טובה מזו. תדמיינו שאתם קוראים עיתון וכתוב בו על גברת שנתבעת כי המחירים שלה נמוכים מדי. אתם יודעים בדיוק איפה תהיו יום לאחר מכן. זה פנטסטי.
רוז שנאה את המתחרים שלה. היא הייתה עוברת על העיתונים לחפש מודעות פשיטת רגל של חנויות רהיטים, מסגרה ותלתה על הקירות בחנות. זה כביכול נועד להזכיר לה ולעובדים כמה שהעסק הזה מאתגר ושצריך לעבוד קשה כל הזמן. אבל כנראה היה שם גם אלמנט של צייד שמתגאה בטרף שלו, ומנסה לשלוח מסר. לא סתם באפט אמר שהוא היה מעדיף להיאבק בדובי גריזלי מאשר להתחרות בגברת בי.
וזה בערך קרה. אחרי שבאפט קנה את החנות שלה בפעם הראשונה (בלי לעבור על ספרי החשבונות או לבצע ספירת מלאי, ״אפילו אם היה לה דוכן פופקורן הייתי רוצה להיות שותף שלה. היא פשוט כל כך חכמה. היא מתחרה בפראות, ועובדת בלי להתעייף״), רוז המשיכה לעבוד בחנות והביאה את הילדים והנכדים שלה לעזור לה. היא אהבה מאד את הבן שלה, אבל הסתכסכה עם הנכדים. הם לא הסכימו איתה על המחירים, והתערבו לה במחלקת השטיחים. כמובן שבתור פאונדרית פאנטית, רוז הייתה קונטרול-פריק.
רוז, שדיברה בהערצה על וורן באפט לפני כן, האשימה אותו שעשה יד אחת עם הנכדים, ועזבה את החנות. היא החליטה (בגיל 96!) לפתוח חנות מתחרה, ״המחסן של גברת בי״:
״אני רוצה להיות הבוס של עצמי. אף אחד לא יגיד לי מה לעשות. זה הספיק לי. אני הולכת להראות להם מה זה. תודה לאל, יש לי את המח שלי. יש לי בריאות, כסף, כח, והיגיון בריא. אני יודעת איך לנצח את כולם״. החנות החדשה הייתה בדיוק ממול ״שוק הרהיטים של נברסקה״. כששאלו אותה אם היא תרצה לראות אותם פושטים רגל, היא ענתה ״אני רוצה לראות אותם הופכים לאבק, הייתי רוצה שיילכו לעזאזל״. הכל שחור ולבן אצלה.
… יומיים לפני יום ההולדת ה-98׳ שלה, באפט שוב הגיע לעבודה שלה והביא ורדים ושוקולד. ״הוא ג׳נטלמן אמיתי״, היא אמרה לאחר שקיבלה את מנחת השלום שלו. היא יישבה את המחלוקות עם הנכדים ומכרה את ״המחסן של גברת בי״ ל״שוק הרהיטים של נברסקה״ תמורת 5 מיליון דולר, וסעיף שמקנה לה שליטה מלאה במחלקת השטיחים.
הפעם, באפט וידא שגברת בי, בגיל 99, תחתום על הסכם אי-תחרות.
עד היום וורן באפט נוהג לדבר בהערצה על גברת בי באסיפות השנתיות של ברקשייר. הוא גם נוהג להזכיר את העובדה שהיא המשיכה לעבוד עד שפרשה בגיל 103, ובגיל 104 נפטרה, ומוסיף ״זה צריך לשמש כלקח לכל המנהלים בברקשייר, שחושבים על הפרישה שלהם״. אני מקווה שהוא ומאנגר לא מתכננים פרישה מוקדמת בגיל 103.
AI & The Reverse Innovator’s Dilemma
פוסט קצר ומעניין של משקיע ההון סיכון שומיק גוש, שנגע בנקודה שאני גם חושב עליה הרבה לאחרונה. טכנולוגיה חדשנית מייצרת לפעמים הזדמנויות לזעזועים בשוק. או כמו שנהוג לכנות אותם - “Disruption”. העניין הוא שתיאוריית ה-Disruption של קליי כריסטנסן הפכה לכל כך פופולרית, שאנשים התחילו להשתמש במילה הזו כדי לתאר כל התפתחות טכנולוגית. לא כל התפתחות טכנולוגית היא disruptive (למעשה, רוב הטכנולוגיות החדשות הן לא disruptive), ותיוג לא נכון כזה עלול להוביל חברות לבצע טעויות אסטרטגיות.
קליי כריסטנסן יצר בין שני סוגים של חדשנות: טכנולוגיות תומכות (sustaining) לבין טכנולוגיות מהפכניות (disruptive). כתבתי על זה די הרבה.
״רוב הטכנולוגיות החדשות מאפשרות שיפור בביצועים של המוצר. אני קורא להם sustaining technologies (״טכנולוגיות תומכות״). חלק מהטכנולוגיות התומכות יכולות להיראות כקפיצת מדרגה או כהתקדמות קיצונית, ואחרות כמו שיפור הדרגתי. מה שלכל הטכנולוגיות התומכות יש במשותף הוא שהם משפרות את הביצועים של מוצרים מבוססים, במסגרת הביצועים שחשובים ללקוחות העיקריים בשווקים העיקריים. רוב ההתקדמויות הטכנולוגיות בכל תעשיה הם באופיין ״תומכות״… טכנולוגיות Disruptive (״מהפכניות״) מביאות לשוק הצעת ערך שונה באופן מהותי ממה שהיה זמין קודם לכן. באופן כללי, טכנולוגיות מהפכניות מציגות ביצועים ירודים לעומת מוצרים מבוססים בשווקים העיקריים. אבל יש להן יכולות אחרות שחשובות לכמה לקוחות בשוליים של השוק. מוצרים שמבוססים על טכנולוגיות מהפכניות הם לרוב זולים יותר, פשוטים יותר, קטנים יותר, והרבה פעמים - נוחים יותר לשימוש.״
זוהי רוח הדברים שאמרו לאחרונה מנכ״לים של חברות שסומנו בשוק ההון בתור ״מפסידות AI”: זו הזדמנות לעשות את המוצר שלנו טוב יותר. זה לא יספק הזדמנות לעשות לנו disruption. זו גם הייתה ההערה שלי על הפוסט של אבישי אברהמי בלינקדאין, שנפתח במילים ״האם AI מייצר disruption בתעשייה שלנו? כן״. ואחר כך המשיך להסביר למה זה בעצם sustaining innovation. זה שימוש לא נכון במושג Disruption. אבל אני נוטה להסכים עם שאר הטיעונים שלו לגבי וויקס.
חזרה לפוסט של שומיק:
הרבה אנשים טוענים שאנחנו נכנסים לעידן ה-AI. בטח, אבל האם זהו ממש שינוי פלטפורמה? תיזכרו במובייל או בקלאוד. אלו היו שינויים טכנולוגיים וארגוניים מסיביים. לא רק שהיה צריך לפתח מעל פלטפורמה שונה לגמרי, היה צריך גם לארגן צוותים בצורה אחרת, ולבנות תהליכים בצורה אחרת לפיתוח והשקה של מוצריםץ. ידע חדש היה צריך להיווצר, ולהתפשט ברחבי ארגונים. זו הסיבה שלקח כל כך הרבה זמן לחברות גדולות לאמץ את השינוי. הכלים היו צריכים להיבנות, המבנה הארגוני היה צריך להשתנות, והיה צריך לוודא שיהיה החזר ראוי על ההשקעה.
עכשיו תשוו את זה ל-AI. בתוך פחות מ-6 חודשים, מספר ארגונים גדולים מתעשיות שונות כבר השיקו מוצרים או השתמשו במודלי שפה גדולים כדי לייצר תוכן. בפודקאסט שהוקלט לאחרונה עם בריאן צ׳יימברס מ Chick-Fil-A, אפשר לשמוע איך בריאן והצוות שלו חושבים על שימוש ב-LLM. אין שינוי פלטפורמה מסיבי שמתרחש, אלא שינוי במה שאפשרי. זה מאפשר לחברות גדולות להסתכל על המידע שכבר יש להם ולהבין איך הכי טוב להשתמש בו. בהרבה מקרים, אנשים פשוט משלמים מה ש-OpenAI מבקשים כדי לקבל גישה ולאמן מודלים על המידע שלהם, בלי לחשוף אותו לאחרים. זה כל כך פשוט שצריך רק לבצע קריאת API, ולשלם כמה כסף שצריך כדי לקנות instance משלך. ה-incumbents הם למעשה אלה שמרוויחים מכך! יש להם הרבה יותר מידע, כסף, ומשאבים.
זה דיון מעניין האם AI באמת מספק הזדמנויות ל-disruption. בשביל זה חשוב להיזכר איך נראה disruption - אם אפשר בזכות זה לבנות פלטפורמה לבניית אתרים קצת יותר טובה מוויקס, כנראה שוויקס יהיו הכי טובים בלנצל את הטכנולוגיה הזו ולעשות את זה. בגלל זה incumbents הם לרוב אלה שטובים באימוץ של sustaining technologies. בשביל לעשות disruption אמיתי, צריך שתיווצר הזדמנות ליצור שוק חדש, או לשרת יותר טוב פלח שוק שה-incumbents לא מייחסים לו הרבה חשיבות. אני לא חושב שראינו עדיין דוגמאות כאלה. אולי בסוף יהיו, אבל כנראה ששישה חודשים זה לא מספיק כדי שהדברים האלה יופיעו.
ועוד נקודה ששמויק מציין שמחזקת incumbents: קשה לשמור על עובדים מוכשרים. במיוחד בתקופה של האטה כלכלית, קיצוצים, וקריסה בשווי המניות שלהם. החשש היה שהרבה עובדים מוכשרים יעזבו את החברות הותיקות כדי לפתוח סטארטאפים. ובכן:
מה יכול להיות מלהיב יותר מאשר לתכנן, לבנות ולממש מוצרים או יכולות מבוססות-AI!!! זהו בדיוק החלום. בהרבה incumbents אפשר לדמיין עובדים ותיקים, מחירי מניות שירדו הרבה, ואנשים מתחילים לשאול את עצמם מה הלאה, והאם העבודה הנוכחית הזו היא הדבר הכי נכון בשבילם. ועכשיו ה-incumbents יכולים להגיד למהנדסים האלה, ״היי לכו תבינו איך ה-LLMs האלה עובדים ותבינו איך אפשר להשתמש בהם לשפר את המוצר שלנו״.
AI הוא כלי לשימור כח אדם.
תשאלו את החברים שלכם שהם מהנדסים מוכשרים בחברות גדולות ולמה הם נשארים שם. רוב הסיכויים שהם עובדים על משהו מגניב עם AI.
השורה התחתונה של הפוסט - ״דילמת החדשנות ההפוכה״ - היא האם בכלל לפתוח סטארטאפ סביב AI בתקופה הזו. ועל מה לעבוד, אם מדובר בטכנולוגיה שהיא sustaining ומחזקת את היתרונות של ה-incumbents. שומיק ממליץ לשאול את עצמכם את השאלה הבאה:
התמקדו באיך אפשר להשתמש ב-LLMs כדי ליצור ארכיטקטורה שונה כדי לתקוף incumbents. האם יש משהו יסודי בבסיס של איך שה-incumbents בנויים, שאתם יכולים לשנות? אם כן, אז יש לך מוצר שיכול באמת לנצל את ה- Innovator’s Dilemma!
האם יגיע מוצר כזה, מתי, ואיך זה ייראה? זו כנראה השאלה הכי מרתקת סביב AI. אבל זה יכול לקחת תקופת זמן ארוכה עד שנגלה את התשובה.
השקעות במהפיכות טכנולוגיות
ככל שקשה יותר לצפות את העתיד של החברה, כך קל יותר לצפות איך היא תממן את עצמה: מכירת מניות היא הדבר הכי הגיוני שיש טווח רחב של אפשרויות, שנעות בין הצלחה משוגעת לבין כישלון מוחלט. זה כלל אצבע שקל להשתמש בו. ככל שטווח התוצאות האפשריות רחב יותר, פחות סיכוי שהם ייפלו בטווח המדוייק שבו להלוות כסף לחבה תהיה עסקה טובה, אבל להחזיק במניות שלה יהיה משתלם פחות.
באיירן הובארט ניסח בצורה מעולה את הרעיון הזה, בפוסט שנושא את הכותרת ״למה OpenAI ממומנת באופן הזה?״. את הדיון הספציפי (והמעניין) על מבנה ההשקעה והמימון של OpenAI אתם יכולים לקרוא בפוסט עצמו, וכאן אני רוצה לצטט עקרון כללי שחשוב לזכור כששוקלים להשקיע בחברות שנראות כאילו הן רוכבות על גלי מהפיכה טכנולוגית:
ככל שטכנולוגיה יותר מיועדת לשימושים כלליים, כך קשה יותר להבין איפה הערך הולך להיווצר. בשנות ה-1920, מכשירי חשמל היו קטגוריה חמה מאד של מניות צמיחה, מה שהיה הגיוני בהינתן שחשמל היה כזה הימור טוב לטווח ארוך. אבל עד לשנות ה-1960, החברות שהרוויחו הכי הרבה כסף מהנוכחות של חשמל בכל מקום לא היו ספקיות החשמל, אלא חברות התעשיה הגדולות, שהפעילות ודרכי המימון שלהן עברו מהפיכה בזכות החשמל.
זו טעות שחוזרת על עצמה בכל מהפיכה טכנולוגית. המצאת הרכב האישי הייתה הצלחה אדירה, מאפס רכבים בתחילת המאה ה-20, 91.7% מהמשפחות באמריקה היום מחזיקות רכב אחד לפחות. המבנה החברתי השתנה לגמרי, וזה הביא למשל לעלייתם של הפרברים. ולמרות זאת, מתוך מאות יצרניות רכב שקמו בתחילת המאה ה-20, רק שלוש שרדו באמריקה עד היום. וגם הן לא החזירו הרבה ערך לבעלי המניות שלהן. את הערך שנוצר ממהפיכת הרכב הצליחו לתפוס חברות ביטוח כמו גייקו, ועסקים כמו וולמארט ומק׳דונלדס. משקיע שהבין נכון את גודל המהפיכה, ומהסיבה הזו קנה מניות של יצרניות רכב, לא השיג תשואה מוצלחת במיוחד. אפילו שהוא זיהה נכון כמה משמעותית הייתה המצאת הרכב.
בתקופת האופוריה של הדוט קום, שהחלה עם ההנפקה של נטסקייפ ב-1995, משקיעים שהתלהבו מהאינטרנט מיהרו לקנות מניות של החברות שמאפשרות אותו - יצרניות ציוד תקשורת כמו סיסקו ולוסנט, ספקיות אינטרנט כמו AT&T או AOL, וכמובן כל חברה שפעלה באינטרנט והוסיפה לעצמה סיומת .net או .com. זה עבד לתקופה מסויימת, אבל אף אחת מההשקעות האלה לא הסתיימה טוב. הערך שנוצר מהאינטרנט בסופו של דבר זרם לאגרגטורים שנבנו בעשור שלאחר מכן.
השקעות זה קשה. גם מי שמשוכנע מעל לכל ספק שמדובר במהפיכה אמיתית שמתרחשת כיום עם AI, לא בהכרח יודע מי החברות שיצליחו לתפוס את הערך שיווצר. ויכול להיות שזה ייקח 10 שנים או יותר עד שהדברים יתבהרו. נראה שהרבה אנשים נוטים לשכוח את הנקודה הזו.
המלצות מהעבר
Mother of All Demos
״טכנולוגיה לא נועדה להחליף את בני האדם, אלא להעצים את היכולות שלהם.״
״בעוד 20 או 30 שנים, תוכלו להחזיק ביד שלכם כל כך הרבה ידע ממוחשב, כמו שקיים היום בכל העיר, או אולי אפילו בכל העולם.״
- דאג אנגלברט
הזכרתי בוויקלי סינק שאפשר אולי ללמוד על רצינות הכוונות של מיקרוסופט, מהעובדה שסאטיה נאדלה פתח את דבריו בהכרזה על יכולות ה-AI החדשות באופיס 365, במתיחת קו שמתחיל ב״Mother of All Demos״ של דאג אנגלברט משנות ה-60, דרך המצאת המחשב האישי, הממשק הגרפי, האינטרנט והסמארטפון. דיברנו קצת על מה היה פשר הדמו שזכה בדיעבד לכותרת המפוצצת הזו, וחשבתי שזו הזדמנות טוב להתעכב עליו עוד. בסוף יש לי גם סיפור אישי שבגללו אני מחבב את סיפור הדמו הזה.
דאג אנלגברט היה טכנאי רדאר במהלך מלחמת העולם השניה. לאחר המלחמה, הוא מצא לעצמו משימה לא פחות ראויה: למצוא שימושים חיוביים לטכנולוגיות שפותחו במהלך המלחמה, כדי לדחוף את החברה לכיוון של שלום ושגשוג. הדמו שזכה בדיעבד לכינוי ״Mother of All Demos״ הוצג בכנס בסן פרנסיסקו ב-1968. במשך 90 דקות דאג אנגלברט הציג כמה טכנולוגיות פורצות דרך, כמו העכבר, שימוש בלינקים, ממשק גרפי, וניהול שיחות וידיאו.
על בסיס החזון הזה, דאג אנגלברט אנגלברט המשיך לפתח את הטכנולוגיות האלה במרכז המחקר של Xerox. ב-1979, במהלך העבודה על המקינטוש, סטיב ג׳ובס ביקר שם ורכש רישיון לשילוב הקונספטים האלה במחשב האישי החדש של אפל, תמורת מניות אפל בשווי מיליון דולר. מיקרוסופט לאחר מכן שילבו את אותם רעיונות במערכת ההפעלה Windows. אנגלברט נחשב לאחד מ״אבות המחשב האישי״.
ולזווית האישית - אחרי שרוב הקורסים שעשיתי בתואר השני היו בהסתברות ואלגוריתמים של machine learning, לקחתי קורס בבית הספר לעיצוב של סטנפורד. המשימה הראשונה בקורס הייתה להתחלק לצוותים ולשחזר את הדמו הזה. שלחו אותנו להסתובב במרכז הקניות של סטנפורד ולראיין אנשים לגבי איזה עוד דברים הם היו רוצים שמחשבים וטכנולוגיה יאפשרו להם, והאם יכולות כאלה או אחרות היו רלוונטיות להם. משימה כזו יכולה להכניס להרבה חרדות בחור די אינטרוברט כמוני. אחר כך היינו גם צריכים להציג את התשובות, ולהציג בפני קהל גרסה עדכנית של הדמו. אורחת הכבוד הייתה הנכדה של דאג אנגלברט.
תוך כדי התרגיל הזה סבלתי מכל רגע, וכל מה שחשבתי היה ״מה אתה עושה פה, תברח, תמצא קורס אחר שנותנים בו לשבת מול דף ולחשב כמה משוואות על וקטורים״. אבל בדיעבד הקורס הזה הייתה אחת הדברים הכי טובים שחוויתי בלימודים. על בסיס הריאיונות שעשינו לאנשים אקראיים, הקבוצה שלי החליטה להתמקד ביכולת להתייעץ עם רופא מרחוק. (זה היה הרבה לפני קוביד, וזה היה נשמע כמו חזון די שאפתני). הצגנו דמו שבו לאנשים נשלחת הביתה ערכה לביצוע בדיקות בסיסיות, שמתחברת באופן אלחוטי לטלפון שלהם, ומעבירה לרופא את התוצאות תוך כדי שהוא מנהל שיחת וידיאו עם הפציינט. כל הסיפור הזה היה חוויה די מיוחדת עבורי, ולכן תמיד עולים בי רגשות חמים כשמזכירים את הדמו הזה.
מה לא מרגיש כמו עבודה
אבא שלי היה מתמטיקאי. במשך רוב הילדות שלי הוא עבד בווסינגהאוס, על יצירת מודלים של כורים גרעיניים. הוא היה אחד מברי המזל שיודעים בשלב מוקדם מה הם רוצים לעשות. כשמדברים איתו על הילדות שלו, יש קו פרשת מים ברור בערך בגיל 12, שבו הוא התחיל להתעניין במתמטיקה.
… באחת השיחות הוא אמר שהוא ממש אוהב לפתור בעיות. עבורי התרגילים בסוף כל פרק של החוברת במתמטיקה היו עבודה, או לכל היותר דרך לחזק את מה שלמדתי בפרק. עבורו הבעיות האלה היו הפרס. הטקסט בתוך הפרק רק נתן לו קצת רמזים לגבי איך לפתור אותן. הוא אמר שברגע שקיבל חוברת עבודה חדשה, הוא מיד התחיל לעבוד על כל התרגילים.
זה מתוך מאמר קצר שפול גרהאם כתב ב-2015. הנקודה היא שאם תמצאו משהו שמרגיש לכל האחרים כמו עבודה, אבל לכם זה באמת כיף ומרגיש כמו משחק, זה שם אותכם ביתרון עצום. וזה גם יאפשר לכם לחיות חיים מאושרים יותר.
מעט אנשים יודעים כל כך מוקדם ובכזו וודאות על מה הם רוצים לעבוד. אבל השיחות עם אבא שלי הובילו אותי לכלל אצבע שכולנו יכולים להשתמש בו. אם משהו שנראה כמו עבודה לאנשים אחרים לא מרגיש כמו עבודה עבורכם, אז זה משהו שאתם מאד מותאמים לעשות. למשל, הרבה מתכנתים שאני מכיר, כולל אותי, באמת עובדים לדבג קוד. זה לא משהו שאנשים נוטים להתנדב לעשות; האדם הממוצע אוהב את זה כמו שהוא אוהב לפוצץ חצ׳קונים. אבל יכול להיות שתצטרך לאהוב לדבג כדי לאהוב לתכנת, בהתחשב עד כמה העבודה של פיתוח תוכנה כוללת דיבוג.
ככל שהדברים שאתם אוהבים לעשות נראים מוזר יותר לאנשים אחרים, זה סימן חזק יותר שזה מה שאתם צריכים לעשות. כשהייתי בקולג׳ נהגתי לכתוב עבודות לחברים שלי. זה היה די מעניין לכתוב חיבור בשביל קורס שלא הייתי רשום אליו. וגם זה מאד הקל על החברים שלי.
זה בעיניי מאמר מאד מעורר השראה, וחשבתי שמעניין להזכיר אותו בהקשר של הסיפור של רוז בלומקין. לנהל חנות רהיטים לא היה עבודה בשבילה, זה היה הדבר הכי כיף שהיא הייתה יכולה לעשות. בריאיון לעיתון באומהה היא אמרה שהבילוי המועדף עליה בימי ראשון אחה״צ הוא להגיע לחנות ולדבר עם לקוחות. היא עדיין לא הסכימה לפרוש גם כשהייתה מעל גיל 90 ועם עשרות מיליוני דולרים שקיבלה מוורן באפט. באותו ריאיון היא גם אמרה שהמקום האהוב עליה בעולם הוא החנות שלה. איזה סיכוי יש למישהו להתחרות בה?
זה מה שוורן באפט אמר בפתיחת אסיפת בעלי המניות של ברקשייר האת׳אוויי ב-1993: ״אני רוצה להכיר לכם את המנהלים של ברקשייר מלבד גברת בי, שלא יכלה לקחת הפסקה מהעבודה בשביל עניין טיפשי כמו אסיפת בעלי מניות״. היא הייתה בת 99! ועדיין, כל מה שהיא רצתה לעשות זה לעבוד בחנות שלה, ולא הסכימה לפרוש או לפספס אף יום עבודה, גם כשהיא כבר ממש לא הייתה צריכה את הכסף. אני לא רוצה למתוח את זה יותר מדי, אבל אני חושב שחלק מהסיבה שהיא חיה עד גיל כל כך מבוגר הוא בגלל שהיה לה עיסוק שנתן לה תחושה אדירה של שליחות ומשמעות.
עוד דוגמא היא סאם אלטמן שהעיד השבוע בקונגרס. כשנשאל אם הוא עושה הרבה כסף, ענה שאין לו מניות ב-OpenAI, והמשכורת שלו מספיקה רק לכסות את ביטוח הבריאות שלו. ״אני עושה את זה כי אני אוהב את זה״.
זה נראה מוזר שאותה משימה יכולה להיות כואבת לאדם אחד ונעימה לאדם אחר, אבל לא הבנתי באותו הזמן מה אפשר ללמוד מחוסר האיזון הזה, כי לא נתתי לו הרבה תשומת לב. לא הבנתי כמה קשה זה יכול להיות להחליט על מה אתם צריכים לעבוד, ושלפעמים צריך למצוא את התשובה בעזרת רמזים עדינים. כמו בלש שפותר תעלומה מסתורית.
אז אני בטוח שזה יעזור להרבה אנשים לשאול את עצמם את השאלה הזו באופן מפורש:
מה נראה כמו עבודה לאנשים אחרים, ולך לא מרגיש כמו עבודה?
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
כל כך חד ומענין!
האם הייתם רוצים לקבל עדכון במייל גם כשאני מפרסם שרשור בטוויטר?
ברור!