מהדורה 35: פיתה והנפקה, סומסום ותמריצים, המניות של החקלאי מנברסקה, אומנות המעקב, רוברט פרה ואפל

״הם פשוט ישבו בלנד רובר הישנה הזו לרגע ואז דוד שלי הסתכל על אבא שלי ואמר, מה שקרה עכשיו, זה העתיד שלי. זה, בדיוק זה.״

שישי שמח! פרסמתי ביום שלישי פוסט עם כמה מחשבות על הדו״ח האחרון של סנטינל וואן. למקרה שפספסתם, אפשר למצוא אותו כאן.

קדימה למהדורה מספר 35 -

דברים שנתקלתי בהם השבוע

ההנפקה של קאווה

חלון ההנפקות פתוח שוב? רשת המזון המהיר בסגנון הים-תיכוני קאווה ביצעה הנפקה בשבוע שעבר. המניה שהונפקה ב-$22 למניה, סיימה את יום המסחר הראשון ב-$43.78. זינוק של 99% ביום המסחר הראשון, תופעה שלא נראתה מאז 2021. וכן, מדובר בפיתות, חומוס, סלט ירקות.

הנרטיב שנוצר לחברה הוא שהם משכפלים את נוסחת ההצלחה של צ׳יפוטלה, ומנסים לעשות לסלטים והפיתות הים-תיכוניים את מה שצ׳יפוטלה עשתה לאוכל מקסיקני. ביירן הובארט מניוזלטר ״The Diff״ פרסם סיכום של התשקיף שהחברה פירסמה לפני ההנפקה, והציג כמה תובנות מעניינות.

התשקיף נפתח בהמחשה ויזואלית לכך שאינסטגרם החליפה את הטלוויזיה בתור הדרך המרכזית שבה אנשים מגלים מקומות אוכל חדשים, לפחות בנוגע למסעדות שירות-מהיר בדרגת מחיר בינוני ומעלה. פרסומות יכולות לעשות הרבה כדי ליצור התלהבות סביב המבורגר. אבל מסעדות זיהו גם שחלק ממה שהן עושות בצילחות של מנה הוא שהן עוזרות להרכיב תמונה; עגבניות בצבע אדום-בוהק ועלי תרד בצבע ירוק חי הם כביכול חלק מעלות המכר מנקודת מבט חשבונאית, אבל מבחינה כלכלית זה לחלוטין שיווק.

יש כמה דברים מעניינים בסיפור של קאווה. רוב המסעדות יצאו מהמגיפה כשהן עובדות במספר ערוצים, לאחר שלא הייתה ברירה אלא להוסיף הזמנות מבוססות אפליציה, ולהצטרף לעידן הדיגיטלי.

אבל קאווה עבדה דרך מספר ערוצים מההתחלה: הם הוקמו בתור מסעדה בשירות מלא, התחילו למכור חלק מהרכיבים שלהם בחנויות מצרכים ב-2008, ושכרו מנכ״ל חדש כדי להאיץ את התהליך הזה. ב-2011 הם התרחבו לפורמט המזון המהיר, שהפך לסגנון העיקרי שלהם היום. ב-2018 הם קנו את Zoe's Kitchen, שהיו לה 263 סניפים באותו זמן; מספר המסעדות של קאווה היום הוא… גם 263, מאחר שהם פתחו מסעדות חדשות תחת המותג שלהם, ובהדרגה המירו מקומות של זואי׳ס לסניפים של קאווה.

כמו הרבה ארגונים, הם ניסו הרבה מודלים ומצאו את האחד שעובד הכי טוב בשבילם: בשנה שעברה, מכירות במסעדה היו 98.7% מההכנסות, כשהשאר מגיע ממכירות של החומוס והרטבים שלהם בחנויות מצרכים. אבל לעסק הזה יש גם יתרונות: לשים את המוצר שלהם בגובה העיניים ברשת כמו Whole Foods זה למעשה הרצת פרסומת למסעדה בדיוק בקרב קהל היעד של קאווה, אז כל פעילות המכירה בחנויות מצרכים היא משתלמת, גם אם היא לא בהכרח רווחית.

עוד נקודה מעניינת לגבי קאווה היא סוג האוכל שהם מגישים - יש הרבה רשתות גדולות לאוכל מקסיקני, איטלקי, פיצה, בורגרים, אוכל סיני. אבל אין רשת גדולה לאוכל ים-תיכוני. (ביירן מציין שאין גם רשת גדולה לאוכל תאילנדי, למרות שזה אחד המטבחים הפופולריים ביותר באמריקה. יש סוגי אוכל שאולי לא נועדו להצליח בתור רשת גדולה). עוד משהו שאולי יעזור לפופולריות של קאווה היא העובדה שהם מכוונים לסוג אוכל שזכה לתת-קטגוריה משלו בקרב הספרים לבישול אוכל בריא. כן כן, תזונה ים-תיכונית נחשבת לדיאטת בריאות באמריקה. משהו נחמד להיזכר בו בפעם הבאה שאתם הולכים לשווארמה.

למרות שהחברה עדיין לא רווחית, יש הרבה דברים חיוביים לגבי ה unit economics של קאווה. ביירן הובארט מנתח יפה את המספרים האלה, ואשאיר לכם לקרוא על זה בפוסט שלו. ככה הוא מסכם:

ברמה מסויימת, מסעדות הן פשוטות לניתוח; לפני עשורים, פיטר לינץ׳ כתב בהתלהבות כמה ברור זה היה שאם טאקו בל תוכל להתפשט עד רוויה ברחבי קליפורניה, היא תוכל גם להתרחב בכל המדינה, ושדאנקין דונאטס יוכלו להריץ קמפיין התרחבות דומה מכיוון החוף השני. בלוטות טעם הן בסך הכל די דומות ברחבי המדינה, וברגע שרשת מגיעה לסקייל מספיק רחב, פרסום בכלל המדינה, ולאחרונה גם חדירה של אפליקציית מובייל, יגרמו להמשך הצמיחה לקרות מהר יותר. מצד שני, זואי׳ס נרכשה בערך בשליש מהשווי של ההנפקה. Execution זה קשה, וסיפור לא-נדיר הוא שרשתות מרחיבות את מספר החנויות שלהן מהר יותר משהן לומדות איך להרחיב את סגל המנהלים המוכשרים והמנוסים שלהן; ייתכן שמהלך ההכשרה הנסחר-ציבורית למטרות-רווח הוא הנתח של מקדונלדס שנוצר בזכות אוניברסיטת המבורגר.

עדיין, קשה שלא לראות בהנפקה של קאווה בתור סימן מעודד: אפילו בתעשיות בנות מאות שנים, עדיין יש רעיונות חדשים. ואפילו שהשוק הרבה מתחת לשיא וסביבת המאקרו מלאה באי ודאות, מישהו עדיין מוכן להגיש תשקיף ולגייס כסף מהשווקים הציבוריים כדי להאיץ את הצמיחה שלהם.

הפסקה הזו נכתבה כמה שבועות לפני ההנפקה עצמה. מעבר לכך שמישהו היה מוכן להגיש את התשקיף, משקיעים היו מוכנים להשתתף בהנפקה הזו ולהריץ כלפי מעלה את המניה של חברה עדיין לא-רווחית שמנסים להאיץ את הצמיחה שלהם. ממש כמו בימים הטובים של ריבית אפס.

לינק לפוסט

התמריצים של הסומסום

המונח אפקט הקוברה הוטבע ע״י הכלכלן הורסט סיברט על בסיס אנקדוטה של מקרה בהודו תחת השלטון הבריטי. הממשל הבריטי, שהיה מודאג לגבי מספר נחשי הקוברה בדלהי, הציע כופר תמורת כל נחש קוברה מת. בהתחלה האסטרטגיה הזו הצליחה; מספר גדול של נחשים נהרגו כדי לזכות בפרס. בסופו של דבר, אבל, אנשים בעלי תושיה התחילו להרבות קוברות בתור מקור הכנסה. כשזה נודע לממשל, תכנית הפרסים בוטלה. מגדלי הקוברה, שעכשיו החזיקו בכמות גדולה של נחשים חסרי ערך, שחררו אותם לחופשי. כתוצאה מכך, אוכלוסיית הקוברה בדלהי גדלה עוד יותר.

זה מתוך ויקיפדיה, תחת הערך ״תמריץ מעוות״ (Perverse incentive). והנה עוד דוגמא יותר עדכנית, שמאט לוין הצביע עליה השבוע:

הקונגרס העביר חקיקה שנועדה להקל על חייהם של אנשים שאלרגיים לזרעי סומסום. במקום זה, המצב החמיר.

החוק, שעבר בתמיכה דו-מפלגתית גורפת, ונחתם ע״י הנשיא ביידן ב-2021, דורש מיצרנים לסמן מוצרים המכילים סומסום החל מהשנה.

בתגובה, חלק מהחברות התחילו להוסיף סומסום למוצרים שלא הכילו את זה בעבר - באמירה שזה בטוח יותר להוסיף סומסום ולסמן את זה, מאשר לוודא שהם ניקו כל מקור אפשרי של סומסום.

אנשים עם אלגריות אומרים שהתוצאה היא פחות אפשרויות אוכל נטולות-סומסום, וגם סיכונים חדשים ובלתי צפויים כתוצאה מתוספת של סומסום למאכלים שהם נהגו לצרוך ללא חשש.

כמאמר המשפט הידוע של צ׳ארלי מאנגר, תראה לי את התמריצים ואגיד לך מה תהיה התוצאה.

חברי הקונגרס רצו לעזור לאנשים בעלי אלרגיה לסומסום, אבל בסופו של דבר רק יצרו תמריץ עבור יצרני המזון להוסיף סומסום לכל מאכל. ככה הם יכולים לסמן את הפריט בתור ״מכיל סומסום״, ולחמוק מהרגולציה המורכבת שדורשת מהם לוודא שאין שאריות סומסום בשום מקום בפס הייצור. התוצאה הזו רק פגעה בבעלי האלרגיה, כי יש עכשיו היצע הרבה יותר קטן של מזון נטול סומסום.

אם חבילת הבונוס של המנכ״ל נקבעת אך ורק לפי יעדי צמיחה חד-שנתיים, אפשר לנחש שההנהלה תבצע רכישות לא מוצלחות ותוציא כמות גדולה של כסף על רכישת לקוחות חדשים, גם כשה unit economics לא עובדים.

לפני כעשור, חבילת השכר של עובדים בוולס פארגו הייתה תלויה בכמות החשבונות החדשים שהם פותחים ללקוחות - אז הם בסופו של דבר נאלצו לפתוח חשבונות מזוייפים כדי לעמוד ביעדים, והבנק התמודד עם תביעות וקנסות של מיליארדים.

זוכרים את קדחת ההנפקות באמצעות SPAC של 2020-2021? מנהל הספאק מגייס כסף ממשקיעים, ויש להם חלון זמן מוגבל להביא עסקת מיזוג עם חברה פרטית. בעלי המניות יכולים אז לבחור אם לקבל בחזרה את המזומן שלהם, או להחזיק במניות של החברה. ובגלל שמנהל הספאק מקבל בונוס של 20% ממניות החברה, יש להם תמריץ מאד חזק לסגור עסקה בכל מחיר, ולשווק אותה בכל הכח לבעלי המניות, כדי לקטוף את הבונוס הגדול. גם אחרי שהרבה מהמניות האלה קרסו ב-90% בשנה שלאחר מכן, הבונוס נשאר בידי מנהל הספאק.

אני לפעמים נזכר בראש צוות פיתוח שפגשתי בתחילת הקריירה, שהיה נוהג להסתכל כמה שורות קוד מתכנתים בצוות היו דוחפים ל source control כל יום. מזל שהשכר או הבונוס שלהם לא היה תלוי בזה, כי אז פשוט היו משכפלים קוד ומנפחים את ה codebase בצורה מלאכותית עד שהוא היה יוצא משליטה. זו בעיה גם לתגמל לפי מספר הבאגים שנפתרים (כי אז מתכנתים ידחפו בכוונה הרבה באגים פשוטים לפיתרון כחלק מתהליך הפיתוח). כנ״ל לגבי בונוסים לפי מספר בעיות ה production שנפתרות.

אסיים בעצה שצ׳ארלי מאנגר הזכיר בנאום שלו במהלך טקס הסיום של אוניברסיטת דרום קליפורניה:

אתם לא רוצים להיות בתוך מערכת תמריצים מעוותת שגורמת לכם להתנהג בצורה יותר ויותר טיפשית, או יותר ויותר גרועה - תמריצים הם כלי שליטה חזק מדי על השכל האנושי וההתנהגות האנושית. אם אתם בתוך אחת כזו, אין לי פיתרון עבורכם. תצטרכו להבין את זה בעצמכם, אבל זו בעיה משמעותית.

לינק לכתבה

החקלאי מנברסקה שלא מכר את המניות

[במהלך סופ״ש האסיפה השנתית של ברקשייר], חבר שלי אכל ארוחת ערב עם חקלאי מנברסקה שקנה מניות מתחת ל-$50 (היום למניות האלה התווספו 4 אפסים: $500,000). החלקאי הזה עדיין מחזיק ברוב המניות שלו. השווי שלהן עלה פי 10,000! זה אומר 100x, ואז עוד 100x, באותה מניה. הוא שם כמה דולרים ועכשיו יש לו עשרות מיליונים. למה הוא לא מכר?

אם ביקרתם באסיפות של ברקשייר, בטח שמעתם סיפור דומה. יש הרבה אנשים עשירים באומהה שחיו חיים ״רגילים״ והפכו עשירים יותר מכפי שאפשר לדמיין על ידי שהחזיקו במניה אחת במשך הרבה זמן. איך זה שכל כך הרבה מתוך אותם אנשים ״רגילים״ הצליחו להחזיק במניה אחת כל כך הרבה זמן - הרבה אחרי שהמניה כבר הפכה אותם לעשירים? למה לא למכור ו״לנעול״ את הרווחים (כמו שהרבה יועצים פיננסיים בוודאי היו ממליצים)?

ככה נפתח הפוסט של ג׳ון הובר, הכותב של בלוג ההשקעות Base Hit Investing, לאחר האסיפה השנתית של ברקשייר בחודש מאי האחרון. להחזיק את ברקשייר במשך כמה עשורים ולהתעשר נראה כמו דבר מובן מאליו בדיעבד, אבל כמו שהובר מציין - המניה קרסה ב-50% שלוש פעמים שונות במהלך הזמן. התקשורת טענה מספר פעמים (בעיקר אחרי הירידות האלה) ש״באפט איבד את זה״. ותאמינו או לא, המספרים של ברקשייר לא תמיד נראו כל כך טוב.

הדו״ח של 1982 הראה הפסד של 21 מיליון דולר בעסקי הביטוח באותה שנה (סכום משמעותי באותם ימים). זה היה ההמשך של טרנד מדאיג: עסק הביטוח הפסיד כסף ב-7 מתוך 9 השנים האחרונות. התעשיה כולה הייתה במצב אומלל, לאחר המכות שספגה מלחצי האינפלציה והתחרות. באפט לא ניסה להסתיר כמה קודר היה המצב בתעשיית הביטוח, והשתמש בביטויים די מדאיגים.

באותו זמן ב-1982, החלקאי כבר החזיק במניות של ברקשייר בערך 15 שנים וכבר הרוויח סכום לא קטן. למה הוא המשיך להחזיק את המניות, כשהיו בעיות אמיתיות באופק של העסק, שאפילו המנכ״ל הזהיר מפניהן? התשובה שג׳ון הובר מצא: אמון.

באפט הרבה להשתמש בביטוי ״החסכונות שלכם״ לאורך המכתב. זה מראה הרבה על איך הוא חושב, ועל היושרה שלו. האכפתיות שלו לכסף שבעלי המניות שלו הרוויחו בעמל רב, והפקידו בידיו. הביטוי ״החסכונות שלכם״ מסיר את החוצצים בין היישות העסקית לבין האינדיבידואל שמחזיק במניות שלה. זה הופך להיות קשר אישי. באפט התייחס לכסף של ברקשייר בתור החסכונות של בעלי המניות, לא כסף שנועד לבניה של אימפריה, לחלוקת בונוסים לעובדים, או כל דבר אנוכי אחר. הוא שמר על ההון שלהם כאילו שזה היה שלו (מה שבמידה רבה היה נכון). ברקשייר מעולם לא חילקה אופציות. כל המנהלים שרצו להחזיק במניות, קנו אותם עם הכסף הפרטי שלהם.

בעלי המניות לאורך זמן של ברקשייר בהחלט ראו את הגאונות של באפט, וזו כנראה הייתה הסיבה העיקרית שהם קנו את המניות, אבל האופי שלו הוא הסיבה שהם נשארו כל כך הרבה זמן. השילוב של שני הדברים האלה יוצר בסיס אמון רחב שניכר לאורך שדירת בעלי המניות.

ג׳ון הובר טוען שהתיזה של החקלאי מנברסקה הייתה כנראה די פשוטה: באפט הוא בחור חכם. הוא ישר. ואני מאמין שיילך לו טוב בטווח הארוך.

האנשים האלה הם אולי לא משקיעים ״מתוחכמים״, אבל הם משקיעים מאד חכמים (וחוכמה היא יותר טובה מתחכום). הם הבינו מה באמת חשוב לערך של ברקשייר בטווח הארוך. … אלו היו העובדה שבאפט מחזיק בהגה עם כישורי הקצאת ההון האדירים שלו, בשילוב עם הדרך הישרה שבה הוא מתייחס להון של בעלי המניות, שבסופו של דבר יצרו הרבה ערך בעסקים שאליהם ברקשייר הגיעה. באפט ימצא דרך לעשות מזה כסף.

… זה מרענן לפגוש מישהו שחושב על ההון של החברה בתור החיסכון לפרישה של מישהו אחר. זו החשיבה שהייתה לבאפט ב-1956 כשהוא הקים את השותפות הראשונה שלו עם $105,000 וזה נמשך עד היום. הוא חושב על בעלי המניות שלו באותה צורה שחשב על קרובי המשפחה שהיו המשקיעים הראשונים שלו.

… זו הסיבה שהחברה הזו היא כל כך מיוחדת, ולמה כל כך כיף להצטרף לאירוע הזה. אפשר לפגוש כל כך הרבה אנשים שסמכו על אדם אחד עם החסכונות שלהם.

לינק לפוסט

---

המלצות מהעבר

אומנות הגישוש

הסיפור הבא הוא קצת יותר ארוך מהרגיל, אבל בעיניי מאד מעניין וגם מעורר השראה. אני כבר מספר שבועות מתלבט איך לשתף אותו, והחלטתי השבוע פשוט לעשות את זה.

כשהייתי בערך בן 9, הלכתי לצוד אימפלה עם אבא שלי, היה שם תל טרמיטים שהיה עמדה מושלמת בשבילנו. אז זחלנו לשם ושכבנו עם הבטן על הגבעה הזו. הסתכלתי מעל ראש התל, ויכולתי לראות את האימפלה. חיכיתי שתגיע לכוונת, ובסופו של דבר זה קרה ויריתי. כשיריתי, העדר קצת התפזר, אבל הם לא ברחו. הם התפזרו ואז עצרו, מה שלפעמים הם עושים כשהם נהיים קצת מבולבלים. אז אבא שלי אמר לי ״תמשיך להסתכל דרך הכוונת ותראה אם אתה יכול להיות בטוח שהאימפלה נפלה״.

אנחנו שוכבים שם ואני מסתכל דרך הכוונת ופתאום הרגשתי תנועה על הרגל שלי. אני זוכר שרק הסרתי את העין שלי מהעדשה והצצתי למטה, ומיד ראיתי ראש בצורה של ארון קבורה. ומטייל לאורך הצד האחורי של הרגל שלי, היה שם ממבה שחורה באורך שניים וחצי - שלושה מטרים. הכרתי נחשים, מאד התעניינתי בנחשים בתור ילד, אז מיד ידעתי שזה הכי גרוע שיכול להיות. אם זה מכיש אותך, זה כמה דקות ואז אתה פשוט מת. אז תפסתי את אבא שלי, אמרתי לו ״הו שיט, אבא, יש פה ממבה״. הוא מתחיל להסתכל מסביב, ״איפה?״. כאילו שזה איפשהו באזור שלנו. אז אמרתי לו, ״לא, זה עלינו. תסתכל למטה״. ואז הוא הסתכל למטה, והרגשתי אותו מתחיל לרעוד, וידעתי שאסור לנו לזוז ואמרתי לו ״אל תזוז. אל תזוז״.

אז נשארנו שם בלי תזוזה והנחש רק מתפתל מסביבנו, ואז ברגע מסויים הוא הסתובב והתחיל לטפס במעלה התל לכיוון הראשים שלנו, וחשבתי לעצמי ״אלוהים, אם זה מגיע מסביב לפנים שלי, זה הולך להיות קצת יותר מדי״. הסתכלתי הצידה אל אבא שלי וראיתי דם יוצא מהפה שלו. הוא נשך את החלק הפנימי של הלחי שלו מרוב מתח, והשיניים שלו חתכו אותה. ואז הנחש הסתובב והתחיל להתרחק מאיתנו, ואני זוכר את הצורה המדוייקת של התל הזה. הדרך לברוח מהנחש הייתה דרך שיח קוצני שכיסה את הצד של התל. אז הסתכלנו על הנחש מתרחק, וקצה הזנב שלו עוד היה על כף הרגל שלי, ואבא שלי תפס אותי ואמר ״בוא נלך!״. הוא משך אותי ואני זוכר שהוא הצמיד אותי עליו מאחורה, הוא הוריד את הראש שלו ורץ דרך השיח הקוצני.

כשיצאנו מהצד השני, היו לו חתיכות של קוצים וענף שבור שנתקע על הראש שלו. זה היה נראה כמו קרן שיוצאת מהפנים שלו, וקוצים בכל המעיל שלו, ודם יורד לו מהפה. ולי לא קרה שום דבר כי הייתי מאחוריו. אחרי שהתרחקנו משם נעצרנו, ואני זוכר שהוא פשוט חיבק אותי. ואז הלכנו אל אחותי שחיכתה לנו באוטו, והיא שאלה ״מה לעזאזל קרה לשניכם?״. שנינו היינו חיוורים לגמרי. ואז הגענו הביתה וחשבתי שאני צריך לספר לדוד שלי על זה. אמרתי לו ״קרה לנו משהו משוגע״. הוא היה צלם של סרטי טבע דוקומנטריים, אז קיוויתי לקבל ממנו קצת סימפטיה, אבל הדבר היחיד שהוא אמר לי היה ״הצלחת לצלם את זה?״

זה מתוך הפרק שבו התארח בויד וארטי בפודקאסט ״Invest Like the Best”. זה פורסם ב-2017, ואני עד היום חושב ושואב השראה מצורת החשיבה שלו. הרבה ממנה נובע מהמקום שבו הוא גדל - שמורת טבע בדרום אפריקה בשם לונדולוזי. הסיפור של לונדולוזי התחיל ב-1926, כשהסבא-רבא של בויד וארטי שתה קצת יותר מדי ג׳ין במסיבה ביוהנסבורג, שמע על חווה שפשטה רגל, ויצר ההרפתקנות, הוביל אותו לקנות את החווה הזו בכלום כסף, בלי לראות אותה אפילו. ״ונראה שזוהי מדיניות ההשקעות במשפחה שלנו מאז ועד היום״.

במשך שלושה דורות הגברים במשפחה נהגו להגיע לשם בחורף לצוד. בהתחלה ישנו באוהלים, ובהמשך בבקתות בוץ. בגלל מרעה יתר, הבקר שבעבר היה שם פגע באדמה שהייתה עכשיו צחיחה ומכוסה בקוצים. היה קשה לראות חיות. זה היה פלא אם במהלך חודש שלם הם היו רואים אריה או נמר אחד. הרגע המכונן הגיע כשאבא של וארטי היה בן 15 והדוד שלו היה בן 17, וסבא של וראטי נפטר. קרובי משפחה ייעצו להם שמקום הפרא הזה שבו הם צדים אריות היה השקעה גרועה, ושהם צריכים להיפטר ממנו ולהתרכז בלטפל באמא שלהם. במין יוהרה של גיל נעורים, הם התעקשו שהם בכל זאת ישמרו את השטח, וימצאו דרך לשלם עליו. וכך הם נכנסו לעסקי הספארי ב-1969.

הכל היה מאד מאולתר. היו להם רק 3 בקתות בוץ וג׳יפ לנד רובר שיכול לפנות רק שמאלה. המנה היחידה בתפריט היה בשר אימפלה שלוש פעמים ביום. בשיט הראשון של הקאנו, הם פגעו בהיפופוטם והקאנו נשבר לשניים. האורחים היחידים שהגיעו לשם ב-69׳ היה בית ספר רפורמי מיוהנסבורג. אבל היה אירוע אחד שהיה חוויה מכוננת עבורם.

הם פגשו בחור בשם קן טינלי, שהיה אקולוג מבריק אבל נחשב לרדיקלי מדי על ידי הקהילה המדעית השמרנית בדרום אפריקה. הוא בילה מספר חודשים במוזמביק, שם התהלך בשמורות טבע בבדידות מוחלטת במשך שעות כל יום, ופיתח מעין קשר רומנטי עם השטח, והבנה עמוקה של איך הדברים מתחברים ביחד ומשפיעים אחד על השני - הטופוגרפיה, סוג האדמה, הצמחים, הלחות, ובהמשך החיות והציפורים. הוא הסתכל על איך הכל מתחבר ביחד, בעוד שמדענים מסורתיים חקרו עצים ספציפיים או חיה מסויימת. וכשפרצה המלחמה במוזמביק, הוא ברח בריצה אל דרום אפריקה, והגיע ללונדולוזי. ושם הוא פגש את שני הבחורים הצעירים והסביר להם שאם הם רוצים שהספארי שלהם יעבוד, הם צריכים לעבוד בשותפות עם השטח.

כדי להסביר למה הוא מתכוון, הוא הראה להם את ההשלכות של מרעה יתר. גשם יורד על האדמה החשופה, הוא נשטף במקום להיכנס פנימה, ובסוף צומחים רק קוצים. הוא הדריך אותם לנקות את כל הקוצים, ולחפש את הנקודות הנמוכות שבהן הם מאבדים את הלחות, ולתקוע שם את הקוצים. כמו לסגור את הפקק באמבטיה. ובאמת, הדשא והצמיחה התחילו לחזור. הם המשיכו לעבוד ככה בצורת חשיבה של שותפות עם השטח, ואחרי מספר שנים של שיקום, הם התחילו לראות את התוצאות של הטרנספורמציה הזו. פתאום הם ראו זברה, ויום לאחר מכן חיה אחרת. ועוד חיה. השטח הגיב.

ויום אחד, עשר שנים לתוך תהליך השיקום, הם נהגו הביתה מאוחר בערב, ונמרה מנומרת התהלכה על הכביש לפניהם ונעצרה. עכשיו, בעיקרון, אם ראיתם נמרות בזמן הזה, הם מנסים להתרחק ממכם. צדו אותם באיזור הזה. היא עצרה והסתובבה והסתכלה עליהם. היא נתנה נהמה קטנה והם ראו שיש לה שן קדמית שבורה. היא נתנה להם לראות אותה, ואז היא זזה משם והם נסעו הביתה בדממה.

אני לא יודע אם היה לכם פעם רגע שבו משהו משמעותי קרה, בזמן נסיעה באוטו, וכשאתם מגיעים הביתה אתם מכבים את האוטו וכולם ממשיכים לשבת שם. אתם מחזיקים את ההגה, אף אחד לא אומר כלום, אתם פשוט יושבים. אף אחד לא יוצא החוצה. הם פשוט ישבו בלנד רובר הישנה הזו לרגע, ואז דוד שלי הסתכל על אבא שלי ואמר ״מה שקרה עכשיו, זה העתיד שלי. זה, בדיוק זה״.

… הדוד שלי התחבר לגשש מקומי בשל אלמון מהלונגו ובמשך 12 השנים הבאות, כל מה שהם עשו היה לגשש אחרי הנמרה הזו. לפעמים היו עוברים שבועות בלי שהם היו רואים אותה, ולפעמים הם היו מצליחים להבין בה. ולפעמים היא איפשרה להם להיות קרובים, הם היו חונים את הרכב 200 מטר ממנה ורק מביטים בה. הם היו בוחנים את שפת הגוף שלה והיו רואים, ״אוקיי, במרחק הזה, היא מרגישה בנח״. ובהדרגה המרחק הזה התחיל להתקרב, מ-200 מטר ל-100 מטר ל-50 מטר.

ואז היה יום שהם התבוננו בה והיא הייתה במרחק 10-15 מטר מהלנד רובר, וגור קטן הופיע וקפץ על הראש שלה והתחיל ללעוס לה את האוזניים. זה היה רגע מדהים שבו התבסס האמון. היא התחילה לסמוך על שברכב הזה, בלנד רובר, יש אנשים שלא מתכוונים לפגוע בה. קראנו לה הנמרה האמא כי היא בעצם הייתה האמא של לונדולוזי. היא הייתה האמא משתי סיבות. קודם כל היו לה 12 המלטות של גורים. וכל הגורים האלה גדלו כשהם מחקים את האמון של אמא שלהם.

הסיבה השניה שהיא הייתה האמא של השמורה היא כי השמועה נפוצה שיש מקום בעולם שבו אפשר ללכת לראות נמרי פרא והם ייתנו לך לראות אותם. ולדבר כזה יש משיכה מיסטית עבור הטבע האנושי, ללכת ולטייל עם נמר פרא. אז הרעיון של ״הנמרים של לונדולוזי״ נולד, ואנשים התחילו להגיע.

במהלך שנות ה-80׳ נוצר מומנטום משמעותי סביב התיירות בלונדולוזי, והמקום מאד התפתח. בשנות ה-90׳ הם התחילו גם לייצא את המודל הזה של טיפוח האדמה, שמירה על בעלי החיים, ועל האנשים. העסק התרחב למודל של מחנות ספארי והדרכה של איך ליצור כלכלה של חיות פרא שמגשגות בשמורות טבע מוגנות, ובזכותן גם האנשים המקומיים שהשקיעו בטיפוח המקום יכולים לשגשג.

זה הביא את בויד וארטי, לשאול את עצמו מה החלק שלו בכל הסיפור הזה. הוא עבד בעסק המשפחתי הנפלא הזה, של השימור והתיירות סביבו, אבל חיפש את הדבר שנכון בשבילו. התובנה הגדולה שלו הגיעה כשיצא להליכה בשמורה. לאחר 2-3 ק״מ הוא ראה שני גורי נמרים נחים בשמש. ובניגוד להרגל שלו, שאם מתקרבים יותר ממרחק של כמה מטרים בודדים, הנמרים נעלמים באופן מסתורי, הם נתנו לו להגיע עד אליהם והוא התיישב מולם מהצד השני של בור המים. וארטי חשב לעצמו שסבא-רבה שלו נהג לצוד אריות ונמרים בשמורה הזו, וכנ״ל סבא שלו ואבא שלו בילדותו. ובתוך דור אחד, קרתה ההחלטה ליצור שותפות עם השטח והאדמה, ונבנה האמון הזה שמאפשר לגורים של נמרי פרא לשבת לידו ללא חשש.

השאיפה של וארטי היא מעבר לניסיון לשמר את המעט טבע שעוד נותר. מדובר בשיקום, בחזרה לטבע הפראי. וזה מעבר לשימור של מרחבים פיזיים. ברמה עמוקה יותר, וארטי מדבר על שינויים משמעותיים בהשקפה האנושית.

העבודה העיקרית שלי בשיקום נהפכה לסוג של ריפוי, של שחרור מטראומה, של חזרה לעצמנו. המסקנה שהגעתי אליה היא שהאופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו הוא בתור סדרה של תבניות תגמול. יש את הצורך הנואש הזה לצבור דברים, לעמוד במטרות, הצלחות, כל הגורמים האלה הם מוגדרים בצורה חיצונית, בניגוד לחיבור עם עצמך שנולד מתוך ההווה ולהיות נוכח.

כשאנחנו מסוגלים להתנתק מחלק מהתפקידים והחוקים והדברים שהתרבות מכתיבה לנו, ולמצוא את עצמנו, אחד הדברים הראשונים שקורים הוא, אנחנו מפסיקים לרצות עוד.

יש הרבה רעיונות מרתקים בפילוסופיה של וארטי, ומה שמשך אותי בעיקר הוא ההתמקדות בחיפוש אחר הדרייב הפנימי. והדרך שבה הוא עוזר לאנשים לעשות את זה, מאד מזכירה את האופן שבו הדוד שלו לימד אותו להתחקות אחרי חיות בטבע. האופן שבו גששים עובדים.

בהרבה מובנים, זו דרך מאד מאתגרת. במובן מסויים, הרבה יותר קל שמישהו אחר יגיד לך, ״ככה אתה עושה את זה״. ברגע שאתה עוקב אחרי הדרך שלך, ואתה מתחייב ללכת בדרך שלך, יש כל כך הרבה עושר שם, אבל זה מאתגר, כי אתה מוותר על להיות מסוגל להגדיר את עצמך באמצעות איזשהי השוואה. יש בזה מתנה ויש בזה אתגר.

מה שקרה לי היה שעבדתי בתור מדריך בספארי, ובשלב מסויים פגשתי אישה שהייתה פרופסורית לשעבר בהארוורד ולימדה בעוד מקומות, ויום אחד היא קראה מאמר על עצמה, והתייחסו אליה שם בתור מאמנת לחיים. היא די נבהלה מהרעיון הזה. היא אמרה, אף פעם פעם לא חשבתי על משהו יותר מגוחך מזה, אבל ככה הם התחילו לקרוא לה.

היא הגיעה לספארי בלונדולוזי. לקחתי אותה לשטח והיה לנו חיבור טוב, וגיששנו אחרי אריה בוקר אחד. גישוש הוא תהליך מאד פלואידי. אתה נכנס לתוך הסיפור ואתה חייב להיות נוכח כדי למצוא את העקבות הבאות, אבל גם שתהיה לך איזשהי הבנה של מה החיה עושה. זו מחוייבות מתמדת לבלתי ידוע. אתה צועד הלאה לעקבות הרגל הבאות. אתה לא יודע אם תמצא את החיה הזו. אתה מחבר יחד סדרה של רמזים מאד עדינים, ואם תעשה את זה נכון, תקבל מושג לגבי איפה החיה אולי נמצאת, ומה היא עושה. זו האומנות של לשים לב, זה עדינות, זה הקשבה, זה להשתמש בחושים שלך, ובזמן שהתחקינו אחרי האריה הזה, דיברתי איתה על התהליך.

היא אמרה לי, ״אתה יודע, אתה ואני עושים את אותו דבר״. מה שהיא עשתה היה לעזור לאנשים להתחבר עם ההדרכה הפנימית שלהם, לשים לב, להיות מוכנים ללכת לתוך הבלתי נודע, להיות מוכנים להיות בתהליך כדי להרגיש יותר רמזים, לתת לרגשות שלהם להדריך אותם, על פני המח שלהם והאידיאל. הבנו ששנינו היינו גששים, וככה העבודה שלי התחילה להתפתח לתוך הרעיון הזה.

כמובן, בשביל להיות מסוגל לשים לב, צריכה להיות לך יכולת לעמוד במקום בלי לזוז. אם אתה זז כל הזמן, קשה מאד להרגיש את העקבות הפנימיות, לקבל תחושה של הדרכה. אתה צריך להיות נוכח, ולהסכים להמשיך לצעוד לתוך הלא-נודע.

אחד הדברים שגששים עושים כשהם מאבדים את העקבות, הם יתקדמו הלאה ויחפשו סימני טלפיים של חיות קטנות יותר. הם מנסים דברים. אתה חייב להיות מוכן, כשאתה לא יודע מה הצעד הבא, לנסות כמה דברים. לפעמים, אם אתה לא מוצא את העקבות הבאות בהמשך הדרך, אתה חייב להיות מוכן לחזור אחורה למקום האחרון שהיו בו עקבות ברורות, ולהתחיל מחדש משם.

זה תהליך מאד הדרגתי ואני מסתכל עליו בתור דרך חיים עכשיו. אני רואה אותו בתור דרך לחיות עם חיבור לעצמך. אני חושב שיש רעב אצל אנשים לחיות בדרך הזו. התהליך הוא קודם כל, להבין מה ניתן לך, ואתה צריך לדעת שחלק מהדברים שאתה אולי חושב, ״זה מה שאני רוצה״, זה הגיע מבחוץ.

אני חושב על התרבות בתור משהו שמציג לך מעין בחירה כזו. אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה להיות. מה אתה רוצה לשתות? אתה יכול לבחור. האם תרצה קוקה קולה או פפסי, הבחירה שלך. לך על זה. ואז אנשים מרגישים כאילו, ״או, יש לי את כל העצמאות הזו. כנראה שאני איש של קולה״. ואז הגדרת את זה, ״אני איש של קולה״. אבל לא נתנו לך מיליוני אפשרויות אחרות של דברים לשתות. זה כאילו החברה אומרת לך, ״אתה יכול לבחור מבין התפריט הספציפי הזה״. ״בתוך הגבולות האלה״. אז אתה צריך להבין שזה ככה עבד. אחרת, תחשוב שאתה בחור של קולה. ברגע שאתה מתחיל להתרחק מזה, אתה מתחיל ללמוד לחיות בתהליך של נוכחות.

זה מרתק לשמוע את הדיון שהגיע אחר כך על החיים בתור גשש, ואיך לחפש אחר הדרייב הפנימי שלך והדברים שנותנים לך משמעות. זה מאד התחבר לי לרעיון של פול גרהאם, על לעשות את מה שאתה אוהב, אבל מרגיש לאחרים כמו עבודה. הגישה של בויד וארטי יכולה לעזור למצוא את זה.

לינק לפודקאסט

הבלוג של רוברט פרה

רוברט פרה הוא אחד המנכ״לים המצליחים ביותר שאף פעם לא שמעתי עליהם. הוא בנה את חברת Ubiquiti בלי מימון, והפך אותה לחברה ציבורית בשווי של מעל 10 מיליארד דולר והכנסות שמתקרבות ל-2 מיליארד דולר בשנה. והיא הייתה רווחית בטירוף לאורך כל הדרך.

היום רוברט כבר לא מתראיין והוא אפילו לא עושה שיחות עם אנליסטים. הבלוג שהוא כתב לפני למעלה מעשר שנים מספקים הצצה לתוך סיפור ה-bootstrapping מעורר ההשראה של יוביקוויטי. אין ספק שרוברט פרה הוא intelligent fanatic.

אני ממש מקווה להגיע יום אחד לכתוב על כל הסיפור המדהים של יוביקוויטי, אבל זה לא יקרה השבוע. במקום זה אני מתכוון להזכיר רק תובנה אחת שהופיעה בבלוג של רוברט פרה בשלב די מוקדם, על הגאונות שמוטמעת במודל העסקי של אפל. חבר שפגשתי השבוע הזכיר את הפוסט הזה, כשדיברנו על עד כמה באמת חזק ה-moat שמייצרת חבילת התוכנה CUDA עבור המעבדים הגרפיים של אנבידיה.

רוברט פרה מראה איך בעוד שיצרני הטלפונים שמריצים אנדרואיד הפכו ל-commodity, והשאירו את הכח בידיים של ספקיות התקשורת, באייפון זה לא המצב. אפל הפכה את ספקיות התקשורת ל-commodity, והיא בעצמה הבעלים של מערכת היחסים עם הלקוח.

בניגוד להרבה חברות חומרה שראו צניחה בשולי הרווח שלהן לאורך הזמן, האסטרטגיה של אפל איפשרה לה לשמור על רווחיות גבוהה. גם אם יש יצרניות חומרה אחרות, אין שום דרך אחרת להשיג את התוכנה של האייפון.

מעניין לראות אם אנבידיה תצליח לשמור על מודל דומה לאורך זמן כמו אפל. וזו גם אחת התובנות שעמדו בבסיס ההצלחה של יוביקוויטי. מדהים לחזור אחורה ולראות איך רוברט הבין את זה כבר ב-2012.

לינק לפוסט

---

תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!

ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.

אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל: