מהדורה 37: לוח הזמנים של הבינה המלאכותית, קרן הגידור של טאלב, העבודה המעולה של פול גרהאם, ההרפתקאה הבאה של ג׳ים או׳שאנאסי, הסיפור של הכלכלה האמריקאית

״ידע מתרחב בצורת פרקטל, וכשמסתכלים מרחוק זה נראה כאילו הקצוות שלו חלקים. אבל ברגע שלומדים מספיק ומתקרבים, אפשר לראות שזה מלא בחורים ... הפרס הגדול הוא לפתוח חריץ כזה ולמצוא בפנים עולם שלם חדש״

שישי שמח! וארבעה ביולי שמח ל-5% מקוראי ״אופטיקאי מדופלם״ שחיים בארה״ב. בתור כותב בסאבסטאק, אני יכול לראות את החלוקה לפי מדינות, ומשמח לראות שהבלוג על המפה כבר ב-11 מהן. אני מקווה להגיע לכל החמישים עד הארבעה ביולי הבא.

באופן לא מפתיע, 91% מקוראי הבלוג הזה חיים בישראל, אבל לצערי סאבסטאק לא מספקים סטטיסטיקות יותר מפורטות לגבי איפה בישראל הם חיים ומאפיינים אחרים שלהם. זה היה יכול להיות מעניין.

כמו כן, עדיין אי אפשר למצוא אותי ב-Threads, האפליקציה שהושקה ע״י מטא כדי להתחרות בטוויטר. מה היו עושים כותבי הניוזלטרים ומפיקי הפודקאסטים בלי אילון מאסק, שמספק דרמות לעסוק בהן מדי שבוע. אעדכן את העוקבים אם וכאשר אפתח שם חשבון.

קדימה למהדורה מספר 37 -

דברים שנתקלתי בהם השבוע

כמה זמן ייקח לנו לאמץ את הבינה המלאכותית?

זה קצת דומה לצמיחה של האינטרנט בשנות ה-90׳: ברור שזה משהו גדול, מובן שזה הרבה יותר טוב להרבה שימושים, והולך לייצר עסקים חדשים שלא היו יכולים להיות קיימים אחרת. אנשים צפו שינוי כל כך מהיר עד כדי כך ש, אם היית אומר לאופטימיסט-אינטרנט ב-1997, שב-2023 רק 15% מהקניות שאנשים עושים יהיו באינטרנט, הם היו מניחים שמשהו השתבש.

… אחת הדוגמאות החביבות עליי מגיעה מכנס השקעות טק שבו השתתפתי מיד אחרי שהתחלתי לעבוד בקרן גידור. משקיע הון סיכון מפורסם וחשוב (יותר מפורסם היום משהיה אז) הכריז מעל הבמה: ״אם אתם מוכרים מוצרים, אמזון ימכרו בזול יותר. [רשת חנויות גדולה], למשל, הם גמורים. הם יפשטו רגל תוך חמש שנים״. זה עורר תגובה גדולה בקהל, בעיקר בגלל שהמשקיע ישב לצד המנכ״ל של [רשת חנויות גדולה] על הבמה.

מאז הכנס ההוא, המניות של רשת החנויות הגדולה הזו למעשה הציגו ביצועים טובים יותר מה-S&P ב 3.5 נקודות לשנה. זה לא שהרעיון הבסיסי של משקיע ההון סיכון היה שגוי: לאמזון אכן היה יתרון ב e-commerce, ובמוצרים שהם די קומודיטי, הם יכולים להתחרות במחיר. אבל מסתבר שבנקודה מסויימת, חנויות עם חוזה שכירות לנצח הציגו תשואה טובה יותר מאשר המודל של פרסומות, סבסוד-צולב, ומשלוח. חלק מזה נגרם ע״י אי-רציונליות של צרכנים; זה הפסד עבור החברה האנושית אם מישהו נוהג במכונית ששוקלת טון וחצי במשך עשר דקות לכל כיוון כדי לאסוף חבילה במשקל 4 קילו שהייתה יכולה להגיע אליו הביתה בוואן של אמזון בעלויות דלק ועבודה נמוכות יותר ליחידה. אבל הרגלי הצרכן האלה הם נכס (פוחת) שיכול לעזור לממן את המעבר של רשת חנויות גדולה למודל היברידי [שכולל גם הזמנות באינטרנט].

ביירן, שכותב את הניוזלטר The Diff, ניסה להסביר למה האימוץ של ההתפתחויות החדשות בבינה מלאכותית הולך לקחת הרבה זמן. למעלה מעשור כנראה. ככה זה עובד עם מהפיכות טכנולוגיות. אפילו במקרים שבהם השיפורים ביעילות והחיסכון בעלויות הם ברורים, יש אינרציה כלכלית שמונעת אימוץ מהיר של הטכנולוגיה החדשה.

ביירן מסתכל על מקרה יחסית קל: החלפה של בני אדם במעבדים גרפיים בשביל business process outsourcing. לחברות BPO גדולות, כמו Accenture או Cognizant יש מאות או אלפי עובדים כל אחת, ועסק הליבה שלהם הוא לקחת משימות ידע, ליצור מפרט שיגדיר אותן לפרטי פרטים, ואז לזרוק על זה את כח האדם שהם מעסיקים. העבודה הזו נעשית לרוב במקומות שיש בהם משכורות נמוכות ואוכלוסיה דוברת אנגלית, והרבה ממנה כנראה ינדוד למקומות עם חשמל זול עבור data centers.

אבל החוזים צריכים להתגלגל, ובינתיים ביירן מצביע על ארבע בעיות שהחברות האלה צריכות להתמודד איתם:

1. קודם כל יש את השאלה העסקית של מה המעבר ל-AI עושה לדו״ח הרווח והפסד שלהם. לקחת תהליך שנעשה ע״י 500 איש ולאמן מודל לעשות את זה עבורם דורש עלות גבוהה מראש, שלאחר מכן תהפוך הכנסות במרג׳ין נמוך מלקחת פרמיה על משכורות לבני אדם, להכנסות תוכנה במרג׳ין גבוה. זה דורש לעבור ממומחיות בניהול סיכונים עסקיים (האם יוכלו להתאים את הביקוש והגיוס של כח אדם) לסיכונים טכניים (האם המודלים שלהם ישיגו ביצועים מספקים? ואיך ייראו המרג׳ינים?). באופן אירוני, יש יותר מקום להתמודד עם טעויות בעסק של 30% מרג׳ין שגדל רק באמצעות הזזה של כח אדם, מאשר בעסק של 75% מרג׳ין שגדל באמצעות התאמה של הוצאות קלאוד, בגלל שבאחרון יש עלות שקועה התחלתית גבוהה יותר ואי וודאות מובנית.

2. בהמשך, יש את שאלת סנטימנט השוק: כשחברה מכריזה שהיא עושה משהו עם AI, המניה לרוב עולה. כשחברה מכריזה שהיא מצפה שההכנסות שלה יתכווצו במשך כמה שנים, אבל מאמינה שיש הצדקה אסטרטגית לזה, המניה יורדת. אפילו אם הבחירה האסטרטגית היא נכונה, קשה להרגיש טוב על החלטה שמייד מאדה מיליארדי דולרים של ערך. המשקיעים שמחזיקים במניות BPO יודעים איך המודל נראה, וכביכול השקיעו בגלל שהם חושבים שלמודל יש מאפיינים כלכליים טובים. מעבר לגישה אחרת דורש לשווק את זה [האסטרטגיה החדשה] לכל בסיס המשקיעים.

3. ואז יש את השאלות החברתיות. ספציפית: איך לשמור על הלקוחות שמחים כשחלק מהם מקבלים אוטומציה של התהליכים שלהם, וחלק מהם עדיין משלמים פרמיה על עבודה אנושית? מעבר גדול בבת אחת שמנסה להעביר את הכל לקריאות API ל GPT-4 יגרום להרבה דברים להישבר. מעבר של חתיכה-חתיכה, תהליך-אחרי-תהליך אולי יעבוד, אבל זה אומר שכל לקוח יחשוב שהדברים זזים מהר מדי או לא מהר מספיק. בינתיים, יש שאלה יותר קשה: איך לשמור על העובדים שעושים עבודה עבור הלקוח הזה שמחים, כשהם יודעים שהם על הכוונת של האוטומציה?

4. יש את השאלה של תפיסת ערך בטווח הארוך. Outsourcing אומר להתחבר לשוק שבו כח אדם הוא קומודיטי מפוזר, ולארוז אותו למגוון רחב של לקוחות. אם מספר הספקים הולך ממיליוני עובדים במדינה עם שכר נמוך לקומץ חברות עם מודל שפה גדול, ומספר אפילו קטן יותר של ספקי קלאוד שמריצים אותם, הסיכון הוא שכל הערך הכלכלי הולך להילכד במקום אחר לאורך השרשרת.

הם כבר משקיעים הרבה ב-AI, וביירן מנסה לנתח בהמשך הפוסט האם הלקח הנכון הוא להמר על חברות קטנות וחדשות יותר, שיוכלו לאתגר את ה-incumbents האלה בגלל שלא יצטרכו לדאוג לגבי לקוחות הלגאסי שלהן. או שאולי להיפך, ה-incumbents הגיעו לעמדה הזו בגלל הקשרים העמוקים עם הלקוחות, ואולי דווקא עליהם הלקוחות יסמכו באימוץ של טכנולוגיה חדשה לתהליכים העסקיים שלהם.

תבנית שחוזרת על עצמה היא שאנשים הם אופטימיים מדי לגבי טכנולוגיה בטווח הקצר ולא אופטימיים מספיק בטווח הארוך. חלק מזה תלוי בבחירת הקהל; … אנשים שחיו ונשמו AI לפני שנה כבר היו אופטימיים לגבי זה. וכששימושים של AI נחשפים לציבור הרחב, המומחים הרלוונטיים הם כולם אנשים שכבר היו בערך באחוזון ה-99 של נטיה לנסות דברים חדשים כאלה.

אבל להרבה תעשיות וחברות יש נטיה הפוכה - אם יש לך עסק שתופס חלק יחסית קבוע מהתשומות במקום חלק מהתפוקות, להיות טוב בלאמץ רעיונות חדשים אומר לתת חלק גדול מהרווח החדש ללקוחות, מה שיכול להיות מתסכל בשלב מסויים. אבל, בשביל אימוץ נרחב, צריך שיאמצו את הטכנולוגיה אנשים שלא נוטים לנסות דברים חדשים, וששמחים עם איך שדברים עבדו בעבר. זה סיפור ישן: העסק יכול לצמוח משנה לשנה רק אם, בזמן שדברים מתחילים להיות מלהיבים, רוב המשתמשים הפוטנציאליים עדיין לא מתעניינים בזה ולוקח הרבה זמן לשכנע אותם: עקומת ה-S של האימוץ היא בדיוק מה שאתה מקבל כשלוקחים את ההתפלגות המצטברת של עקומת פעמון שמתארת נטיה לאמץ טכנולוגיה, שבה רוב האנשים הם slow adopters, אבל להגיע אליהם מביא לפרץ צמיחה גדול.

ואני גם חושב שזה נכון! כתבתי על זה באחד הפוסטים הראשונים שהופיעו בבלוג, נקודות מבט על S-Curves. הנקודה האחרונה בפוסט של ביירן יכולה להיות קשה להבנה מתוך הטקסט, אבל הנה שני גרפים שיכולים לעשות אותה די אינטואיטיבית:

לינק לפוסט

קרן הגידור האנטי-שבירה

טאלב ישב דרוך בקצה הכסא שלו בשורה של שולחנות, עיניים אדומות ורחבות. הוא היה על רצפת המסחר של בנק ההשקעות הענק פירסט בוסטון בפארק אוויניו פלאזה, מרחק יריקה מקתדרלת סיינט פת׳ריק במרכז מנהטן. מהומה התחוללה סביבו. ספרות רצו מהר על מסך המחשב שלו בצורה שהוא אף פעם לא ראה בעבר. זה היה 19 באוקטובר 1987. יום שני השחור.

שוק המניות קרס.

לא היה לו מושג למה. לאף אחד לא היה מושג. שווקים השתוללו מסביב לעולם ללא סיבה נראית לעין. הסוחר בן ה-27 נשאר מרוכז בפוזיציות שלו. הן לא היו במניות. הן היו פקדונות דולריים מחוץ לארה״ב, ידועים בשם יורו-דולרים. למעשה, אלו היו אופציות על היורו-דולר. במשך חודשים הוא בנה פוזיציה ענקית במחירי רצפה על אופציות יורו-דולר שירוויחו, באופן תיאורטי, מזינוק גדול של תנודתיות. המניות נסקו במשך שנים. למרות כמה תנודות בשבועות הקודמים, השוק השורי נראה בלתי ניתן לעצירה. מעטים ציפו שמשהו ישתנו בקרוב - מה שהפך את ההימורים של טאלב לזולים מאד. אף אחד לא רצה אותם.

באמצע היום, סוחר, חיוור כסיד, ניגש אליו. ״הם לא יודעים שאירועי שש-סיגמא קורים רק פעם אחת בחיים?״ הוא אמר בקול שקט. (אירוע שש-סיגמא הוא בערך שניים למיליארד בהסתברות נורמלית; במציאות הם הרבה יותר נפוצים בעולם הפיננסי, שלא מציית לחוקי ההסתברות הנורמלית).

״השוק לא יודע את זה,״ טאלב השיב. חלק מהאנשים עמדו מזועזעים באמצע חסר המסחר, מתייפחים בשקט. ג׳ימי פאוורס, הבוס של טאלב, המשיך להתחנן למחירים על המסך שלו שיפסיקו לזוז.

בסיום המסחר, טאלב עזב את המשרד והתחיל ללכת לדירה שלו באפר איסט סייד. בדרך, הוא נתקל בקולגה והתחיל לדבר על אירועי היום המשוגעים. אישה ניגשה אליהם ונראתה מבועתת. ״אתם יודעים אולי מה קורה?״ היא שאלה. העיניים שלה הביעו פאניקה.

חזרה בדירה שלו, הוא התחיל לטלפן לקולגות לראות מה שלומם. בן דוד התקשר ואמר שהמשטרה נמצאים מחוץ לבניין שלו בפינה של רחוב 72 והשדירה הראשונה. מישהו קפץ אל מותו מדירה בקומה גבוהה. ״זה פגע קרוב לבית״, טאלב אמר לאחר מכן.

בזמן שסוחרים אחרים ספגו כאב עצום באותו יום, הפורטפוליו של טאלב התמודד די יפה. אבל זה עוד לא היה משהו שיבנה את כל הקריירה שלו. זה השתנה ביום שלאחר מכן, כשאלן גרינספאן, יו״ר הפדרל ריזרב, הזריק כמויות אדירות של מזומן לתוך המערכת הפיננסית. הפוזיציות של טאלב ביורו-דולר זינקו לירח. חוזים שהוא קנה תמורת כמה פני בודדים, נמכרו ב-$3, $4, $5, לפי טאלב. בשולחן שלו, הוא הרגיש שהוא משתגע בעודו צופה בפוזיציות שלו נוסקות. הוא ידע שמה שהתרחש לא היה אמור לקרות. ״תמכור ב-$3.50!״ הוא צרח בטלפון לברוקר שלו בבור. דקה לאחר מכן, הברוקר התקשר חזרה. ״נמכר ב-$4.50!״ ״תמכור ב-$5!״ ״נמכר ב-$5.50!״

סטטיסטית, לא היה אפשר להעריך אפילו את ההסתברות לאירוע כזה. הוא לא היה צריך לקרות בכל ההיסטוריה של היקום, או עשרה יקומים, בעולם נורמלי. כמו שטאלב למד, בפיננסים הדברים היו רחוקים מנורמליים, ואלו שהניחו שהם מתפלגים לפי הסתברות נורמלית יתבררו כטועים שוב ושוב.

זה היה שיעור שטאלב לעולם לא ישכח. הוא הרגיש בלתי מנוצח. האסטרטגיה שלו של להתערב על אירועים נדירים, לספוג לעג מסוחרים אחרים שצברו רווחים יום אחרי יום, עבדה כמו פלא. בזמנו, לא התוצאה הייתה חשובה לו כמו ההכרה בכך שהשיטות והמודלים שהסוחרים האלה עבדו איתם היו שגויים בצורה עמוקה. זה היה בעיקר תחושת בטן והאופי ה-contrarian שטבוע בטאלב. והאירוע הזה שתל את הרעיון. אם כל האנשים האלה כל כך חכמים, למה הם כולם התפוצצו?

ולמה אני לא?

סקוט פיטרסון פירסם לאחרונה ספר בשם Chaos Kings, שמביא את הסיפור של אסטרטגיית המסחר של נאסים טאלב, מחבר הספרים ״תעתועי האקראיות״, ״ברבור שחור״ ו״אנטי-שביר״ (שאותו הזכרתי במהדורה 36 בשבוע שעבר). הציטוט הזה הוא מתוך מאמר בוול סטריט ג׳ורנל, שמביא כמה קטעים מהספר.

אני חושב שהנקודה המעניינת כאן היא שטאלב לא טוען שהוא צפה את מה שקרה לאחר בלאק מאנדיי. אף אחד לא היה יכול לצפות את זה. כל מה שהוא הצליח לזהות הוא, שהשוק לא מעריך נכון את ההסתברות לאירוע כזה. הוא מעריך אותה בחסר. בגלל הנטיה של האנשים להעריך אירועים בעלי הסתברות מאד נמוכה, כחסרי סיכוי להתרחש. אז לאורך השנים הוא המשיך לקנות אופציות שירוויחו מאירועים כאלה, בגלל שהוא חשב שהן לא מתומחרות נכון. הוא לא ידע איזה מהאירועים בסופו של דבר יקרה ומתי, אבל ידע שבתוחלת, האסטרטגיה הזו צריכה להצליח. והיה לו אורך הרוח להמתין ולספוג הפסדים קטנים לאורך הרבה זמן, כל עוד אירועי קיצוני כזה לא התרחש וה״הימורים״ שלו נכשלו. עד שבסופו של דבר אירוע אחד ענק הניב לו רווחי עתק שכיסו את כל ההפסדים עד אותה נקודה, והשאירו עוד רווח ניכר.

ומכאן גם הביקורת שלו על הבנקים הגדולים, שבמשך שנים קצרו רווחים קטנים בעודם מתעלמים מהסיכון שמגולם בפעילות שלהם, עד שאירוע קיצון אחד גרם להם להפסד יותר גדול מכל הרווחים שצברו אי פעם.

---

שתיים עשרה שנים לאחר יום השני השחור, טאלב חבר למארק שפיצנגל, והשניים הקימו יחד את קרן הגידור אמפיריקה ב-1999.

הימורים על כאוס בשווקים היו הלחם והחמאה של טאלב ושפיצנגל. טאלב עשה הון בקריסה של יום שני השחור ב-1987. שניהם הרוויחו כסף בשנות ה-90 במהלך מהמורות בשווקים כמו המשבר הפיננסי האסייאתי ב-1997. אמפיריקה עשתה קופה בתחילת שנות ה-2000, ע״י הימורים נגד מניות כשבועת הדוט-קום קרסה.

בזמן שנוסדה, אמפיריקה הייתה מאד שונה בנוף. האסטרטגיה שלה כללה הימורים גדולים ועקביים על קריסות גדולות בשוק. באמפיריקה, משקיעים ששמו אחוז קטן מהמזומן שלהם בקרן יכלו להיות מוגנים כשברבור שחור הופיע משום מקום.

האסטרטגיה עבדה כך: כל יום, אמפיריקה קנתה אופציות פוט שישתלמו אם מחירי המניות יירדו. ההימורים לא היו על ירידות קטנות - הם היו על קריסות גדולות. לרוב, האופציות פגו חסרות ערך, ואמפיריקה רשמה הפסד קטן. אבל כשהשווקים באמת קרסו, האופציות נהיו יקרות בטירוף, והניבו רווחים אדירים בזמן שפורטפוליו של משקיעים אחרים התפורר לאבק.

גם טאלב וגם שפיצנגל יצרו את האסטרטגיה הזו במהלך שנות ה-1980. אצל שפיצנגל, היא נוצרה מהחוויה שלו בבור המסחר התובעני של בורסת האופציות בשיקגו. אצל טאלב, היא התחילה עם אחד מהפיצוצים הפיננסיים הגדולים ביותר של העידן המודרני.

יש הרבה זוויות מעניינות בסיפור הזה, והנה אחת שאבחר להתמקד בה הפעם:

הרעיון של Antifragile, אנטי-שביר, הוא דרך טובה להבין דרכו את אסטרטגיית המסחר של טאלב. אבל זה לא שהוא בילה זמן במחקר אקדמי כדי לפתח אותו, ואז עבר לעולם האמיתי כדי ליישם אותו. ולמרות הנרטיב שמוסדות אקדמיים נוטים להציג, על כך שהם מספקים מחקר וגילויים שהתעשייה מאמצת לאחר מכן - די נדיר שדברים עובדים באופן הזה. אם תחשבו על הרבה המצאות גדולות, זה קורה הפוך. מישהו שעוסק במקצוע נתקל במקרה בגילוי - זה יכול להיות הפניצילין, דרך לעבד את כל המידע באינטרנט, או אסטרטגיית מסחר שמרוויחה מקריסות בשוק - מתנסה בו, מפתח אותו, כותב עליו. ואחר כך באקדמיה מישהו מגלה עניין בזה ומקדיש מאמצי מחקר כדי להציע שיפורים.

טאלב התחיל בתור סוחר, ולאחר שהצליח פנה גם לקריירה אקדמית - הוא קיבל את ה-PhD שלו בניהול ב-1998 לאחר שהתיזה שלו התרכזה כמובן בתכונות המתמטיות של מחירי נגזרים, והיה פרופסור ב-NYU. והוא לא חוסך את הביקורת שלו לגבי האקדמיה. בגלל שהמסלול שלו היה הפוך (קודם טריידר, אח״כ אקדמיה), הוא טוען שזה עזר לו לראות עד כמה מופרכת המחשבה שלימודים באקדמיה יכינו מישהו לעבודה בשווקים הפיננסיים. הוא משווה את זה לזונות שיעברו הכשרה טכנית אצל נזירות כדי שיסבירו להן על סקס.

עוד דרך שבה תיאר את זה היא כ״להרצות לציפורים על איך לעוף״. הרבה אנשים מצליחים למדו לפני זה באוניברסיטה, אבל האם זה מה שאיפשר להם להצליח? באותה מידה היה אפשר לקשור ציפורים בכיתה, להרצות להם על האופן שבו הן אמורות להשתמש בכנפיים שלהם כדי לעוף, ללמד את הפיזיקה שמאחורי זה, האבולוציה של בעלי הכנף, לתת להן לכתוב עבודות, לתת להן מבחנים - ואז לקחת את הקרדיט כשמשחררים אותן לחופשי ורואים איך הן עפות.

טאלב פיתח את הגישה שלו למסחר באופציות מתוך אינטואיציה, תובנה כלשהי לגבי ההסתברות שמאחורי זה, וניסוי שהצליח מאד. זה לקח לו עוד 2-3 עשורים של הרהורים וכתיבה של כמה ספרים בדרך עד שפיתח את הקונספט של אנטי-שביר, ובנה פילוסופיה שלמה מסביב לזה. וזו דוגמא מצויינת לרעיון של הנושא הבא במהדורה.

לינק למאמר

איך לעשות עבודה מעולה

תפתחו הרגל של לעבוד על פרוייקטים משלכם. אל תקשרו את המושג ״עבודה״ עם לעשות מה שאנשים אחרים אומרים לכם. אם באמת תצליחו לעשות עבודה מעולה יום אחד, זה בטח יהיה פרוייקט משלכם. זה אולי יהיה חלק מפרוייקט גדול יותר, אבל אתם תובילו את החלק שלכם בתוך זה.

מה צריכים להיות הפרוייקטים שלכם? מה שמרגיש לכם שאפתני ומלהיב. ככל שתתבגרו והטעם שלכם בפרוייקטים יתפתח, מלהיב וחשוב יתכנסו לאותו דבר. בגיל 7 זה אולי נראה שאפתני ומלהיב לבנות משהו ענק מלגו, ואז בגיל 14 ללמד את עצמכם נושא מורכב במתמטיקה, עד שבגיל 21 אתם מתחילים לחקור שאלות בפיזיקה שאין להן עדיין מענה. אבל תמיד תקפידו לחפש את ההתלהבות שלכם.

יש סוג של סקרנות מלהיבה שהיא גם המנוע וגם ההגה של עבודה מעולה. לא רק שזה יוביל אותכם, אלא שאם תזרמו איתה, היא תראה לכם על מה לעבוד.

מה מאד מסקרן אותכם - עד לרמה שזה ישעמם את רוב האנשים האחרים? שם אתם צריכים לחפש.

פול גרהאם, המייסד של YCombinator, פרסם עוד מאמר החודש, תחת הכותרת ״איך לעשות עבודה מעולה״. הזכרתי את המאמרים שלו במהדורה מספר 3, ובשרשור שכתבתי על הספר שלו, האקרים וציירים. כרגיל, גם המאמר הזה קל וכיף לקריאה ועמוס בתובנות מעניינות. פול גרהאם ניסה לקחת טכניקות לביצוע עבודה מעולה מתחומים שונים, ולחפש מה משותף ביניהם. זה יצר מעין מתכון, שהצעד הראשון שלו הוא למצוא על מה לעבוד. לזה מתייחס הציטוט למעלה.

זה מעניין בהקשר של החלק הקודם - טאלב התלהב מלהבין תכונות נידחות של הסתברות והתפלגות נורמלית שמעטים האנשים שיתעניינו בה. והוא היה אובססיבי לזה במשך כמה עשורים, שהניבו כמה ספרים ופילוסופיה שהיו מאד משמעותיים לתחום הפיננסים ובעולם בכלל. ואפשר למצוא תבניות דומות אצל הרבה מהפנאטים האינטילגנטים ושאר האנשים המעניינים שהניוזלטר הזה עסק בהם.

אני אשתף פה עוד כמה תובנות מעניינות מהמאמר החדש של פול גרהאם. הנה אחת על האופן שבו אפשר למצוא רעיונות חדשים לעבוד עליהם:

ידע מתרחב בצורת פרקטל, וכשמסתכלים מרחוק זה נראה כאילו הקצוות שלו חלקים. אבל ברגע שלומדים מספיק כדי להתקרב לאחד מהם, אפשר לראות שזה מלא בחורים.

השלב הבא הוא להבחין בהם. זה לוקח קצת מיומנות, בגלל שהמח שלכם רוצה להתעלם מהחורים האלה כדי ליצור מודל פשוט יותר של העולם. הרבה תגליות הגיעו מלשאול שאלות לגבי דברים שרוב האנשים לוקחים כמובן מאליו …

לכו באומץ אחרי רעיונות חריגים, אפילו אם אנשים אחרים חושבים שזה לא מעניין - למעשה, במיוחד אם זה מה שאנשים אחרים חושבים. אם אתם מתלהבים מאפשרות שכל האחרים מתעלמים ממנה, ויש לכם מספיק מומחיות כדי להגיד בדיוק מה הם מפספסים, זה ההימור הכי טוב שאתם יכולים למצוא.

ארבעה צעדים: תבחרו תחום, תלמדו מספיק כדי להגיע לחזית, הבחינו בחורים, ותחקרו כאלו שנראים לכם מבטיחים. זה למעשה איך כל מי שעשה עבודה מעולה הצליח לעשות את זה, מציירים לפיזיקאים.

… הפרס הגדול הוא לגלות ניצן של פרקטל חדש. אתם מבחינים בחריץ על פני מישור הידע, פותחים אותו, ויש עולם שלם בפנים.

ועוד עצה שימושית שרלוונטית לרוב האנשים, שעדיין לא יודעים על מה נכון להם לעבוד כשהם בני 15:

מערכת החינוך מעמידה פנים כאילו שזה קל. הם מצפים ממכם להתחייב לתחום הרבה לפני שאתם יכולים לדעת אם זה באמת מה שאתם אוהבים. וכתוצאה מזה, אדם שאפתן שמתקדם בצורה אופטימלית יאובחן על ידי המערכת כמקרה של כישלון.

זה יהיה יותר טוב אם הם לפחות יודו בזה, שהמערכת לא רק שלא יכולה לעשות הרבה כדי לעזור לכם להבין על מה לעבוד, אבל שהיא גם בנויה תחת ההנחה שאתם בדרך פלא תנחשו את זה בתור טינאייג׳רים. הם לא אומרים לכם, אבל אני אגיד: כשזה מגיע ללהבין על מה לעבוד, אתם יכולים לסמוך רק על עצמכם. לחלק מהאנשים יש מזל והם מנחשים נכון, אבל כל השאר ימצאו את עצמם מסתובבים באלכסונים בין מסלולים שנבנו תחת ההנחה שכולם מנחשים נכון בגיל צעיר.

מה אתם צריכים לעשות אם אתם צעירים ושאפתנים ולא יודעים על מה לעבוד? לא לזרום בצורה פסיבית, ולהניח שהבעיה תפתור את עצמה. אתם צריכים לפעול. אבל אין תהליך סדור שאתם יכולים לעקוב אחריו. כשקוראים ביוגרפיות של אנשים שעשו עבודה מעולה, זה מדהים כמה מזל היה מעורב בזה. הם מגלים על מה לעבוד כתוצאה ממפגש אקראי, או כי במקרה קראו איזה ספר. אז אתם צריכים להפוך את עצמכם למטרה גדולה שתמשוך אליה מזל, והדרך לעשות את זה היא להיות סקרנים. תנסו הרבה דברים, תפגשו הרבה אנשים, תקראו הרבה ספרים, תשאלו הרבה שאלות.

אם יש ספק, תבחרו במה שמעניין אותכם. תחומים משתנים בזמן שאתם לומדים עליהם. מה שמתמטיקאים עושים, למשל, הוא מאד שונה ממה שעושים בשיעורי מתמטיקה בתיכון. אז אתם צריכים לתת הזדמנות לסוגי עבודה שונים כדי למצוא מה אתם אוהבים. התחום שנכון לכם צריך להפוך יותר ויותר מעניין ככל שאתם לומדים עליו יותר. אם זה לא מה שקורה, זה בטח לא בשבילכם.

… אל תדאגו אם מה שמעניין אותכם לא מעניין אנשים אחרים. ככל שהטעם שלכם מוזר יותר, ככה יותר טוב. טעמים מוזרים הם הרבה פעמים טעמים חזקים, וטעם חזק בעבודה אומר שאתם תהיו פרודוקטיביים. ויש יותר סיכוי שתמצאו דברים חדשים אם תחפשו היכן שמעטים חיפשו בעבר.

סימן אחד שאתם מתאימים לסוג עבודה מסויים, הוא אם אתם אוהבים אפילו את החלקים שאנשים אחרים חושבים שהם מייגעים או מפחידים.

… אני חושב שלרוב האנשים שרוצים לעשות עבודה מעולה, האסטרטגיה הנכונה היא לא לתכנן יותר מדי. בכל שלב תעשו מה שנראה הכי מעניין ופותח הכי הרבה אפשרויות לעתיד. אני קורא לגישה הזו ״להישאר נגד הרוח״. זה האופן שבו נראה שהלכו רוב האנשים שעשו עבודה מעולה.

והנה החלק שסוגר את המאמר. אנחנו קצת מרמים, כי פול גרהאם טוען שהאורך של המאמר משמש כמעין פילטר, ומי שמגיע עד הסוף כנראה באמת מעוניין לעשות עבודה מעולה. ואני פשוט אומר לכם מה כתוב בסוף. אבל בכל זאת. אולי זה ייתן לכם מוטיבציה ללכת ולקרוא את כל המאמר. ואולי לא. יותר חשוב שזה ייתן לכם מוטיבציה לשאול את עצמכם איך לעשות עבודה מעולה בעצמכם, ואיפה היכולות שלכם ותחומי העניין שלכם יכולים להשתלב כדי ליצור משהו מדהים.

הגורמים שיאפשרו לעשות עבודה מעולה הם גורמים במובן המילולי, המתמטי, והם: יכולת, עניין, מאמץ, ומזל. בהגדרה, אתם לא יכולים לעשות שום דבר לגבי מזל, אז אפשר להתעלם מזה. ואפשר להניח שתתאמצו, אם אתם באמת רוצים לעשות עבודה מעולה. אז הבעיה מתרכזת סביב יכולת ועניין. האם אתם יכולים למצוא סוג עבודה שבו היכולת והעניין שלכם משתלבים כדי ליצור התפרצות של רעיונות חדשים?

כאן הבסיס לאופטימיות. יש כל כך הרבה דרכים שונות לעשות עבודה מעולה, ואפילו יותר שעדיין לא התגלו. מתוך כל סוגי העבודה השונים האלה, יש כנראה אחד שממש מתאים לכם. זה רק עניין של למצוא אותו, וכמה רחוק לתוך זה היכולת והעניין שלכם ייקחו אותכם. ואתם יכולים למצוא את התשובה רק אם תנסו.

הרבה יותר אנשים היו יכולים לנסות לעשות עבודה מעולה. מה שמונע מהם זה שילוב של צניעות ופחד. זה נראה יומרני לנסות להיות ניוטון או שייקספיר. זה גם יכול להיראות קשה; אם תנסו משהו כזה, בוודאי תיכשלו. זה לא חישוב שהרבה אנשים עושים בצורה מודעת. מעט אנשים מחליטים לא לנסות לעשות עבודה מעולה. אבל זה מה שקורה בתת-מודע שלהם; הם מתחמקים מהשאלה הזו.

אז אני הולך לעבוד עליכם. האם אתם רוצים לעשות עבודה מעולה, או לא? עכשיו אתם חייבים להחליט בצורה מודעת. מצטער. לא הייתי עושה את זה לסתם אנשים. אבל קראתם את המאמר ואני כבר יודע שזה מעניין אותכם.

אל תדאגו אם זה יומרני. אתם לא חייבים לספר לאף אחד. ואם זה קשה מדי ותיכשלו, אז מה? להרבה אנשים יש בעיות גדולות יותר מזה. למעשה, תהיו ברי מזל אם זו הבעיה הכי גדולה שלכם.

כן, תצטרכו לעבוד קשה. אבל שוב, הרבה אנשים צריכים לעבוד קשה. ואם אתם עובדים על משהו שמעניין אותכם, מה שבהכרח יקרה אם תלכו בדרך הנכונה, העבודה בטח תרגיש פחות מכבידה מאשר הרבה מהאנשים מסביבכם.

התגליות נמצאות שם בחוץ, מחכות שמישהו ימצא אותם. למה שזה לא יהיה אתם?

מעורר השראה, ובנוסף לטאלב מהחלק הקודם, גם החלק הבא יעסוק בעוד סיפור מעניין על אדם שחי לפי העקרונות האלה.

לינק לפוסט

---

המלצות מהעבר

ההרפתקאה הבאה של ג׳ים או׳שאנאסי

העיקרון המנחה פה, לפחות כמו שאני רואה את זה, הוא שאנחנו בנקודת מפנה בחברה שנוצרת בגלל הקריסה של הגיאוגרפיה, של הזמן, של המרחב. אני חושב שהמגיפה האיצה טרנדים שכבר היו כאן, 7-10 שנים קדימה במקרים מסויימים. לחלוטין נפטרנו מהרעיון שאף אחד לא יכול לעבוד מרחוק. נפטרנו מהרבה רעיונות לגבי האופן שבו אנשים מתקשרים אחד עם השני.

התיזה שלי היא שבמשך רוב ההיסטוריה האנושית, אדם גאון נולד, חי ומת בלי שאף אחד ידע עליה או עליו. כנראה בגלל שהם היו בעיירה קטנה איפשהו והיו מוגבלים מאד בגלל המשפחה והתרבות שבה הם גדלו. אני חושב שכל זה נעלם. אפשר לעשות עם זה המון כי אני חושב שכישרון, חדשנות, יצירתיות מתפלגים בצורה נורמלית [על פני כל הגלובוס]. בפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית, אנחנו יכולים ללכת ולמצוא את האדם הזה בניירובי או בבנגלדש.

מה שאנחנו מביאים לשולחן, כמובן, זו היכולת לתת להם תמיכה, לממן אותם, ולעשות מגוון שלם של דברים. לחבר אותם לנטוורק שלנו, ונדבר בהמשך על למה לדעתי נטוורק הולך להיות קונספט חשוב אפילו יותר בעידן החדש. הדברים האלה תמיד סיקרנו אותי ותמיד התעניינתי בהם. אחרי שמכרנו את OSAM (או׳שאנאסי ניהול נכסים), חשבתי לעצמי ״אתה יודע מה, אני רוצה לעשות את זה. זה משהו שהוא מאד משמעותי עבורי״.

ההזדמנות להדגים שהעולם שבו אנחנו חיים הוא קסום במידה מסויימת. הקול העיקרי של התקשורת המסורתית הוא כזה, ״הנה שריפה, הנה רצח״. זה מפספס אחוז עצום של החדשות. למשל מיליון אנשים שיצאו מעוני בעשור האחרון. יש מקומות שבעבר היה בלתי אפשרי לפתח במשך שנים, ועכשיו הם מתקדמים ואני רוצה להיות חלק מזה. וכל וורטיקל ייתן מענה לתחום אחר.

זה ג׳ים או׳שאנאסי, שהופיע כבר במהדורה הראשונה של הרהורי יום שישי, שם הזכרתי את ההשקעה שלו ב Stability AI. במהדורה 28 סיפרתי עליו קצת יותר: ״ג׳ים היה נחשב למנהל השקעות מפורסם בוול סטריט, הוא כתב את הספר What Works On Wall Street, והחברה שהקים - אושאנאסי ניהול נכסים - נמכרה לפני שנתיים תמורת 6.4 מיליארד דולר!״. המלצתי גם על כמה פרקים בפודאקסט הנהדר שלו, Infinite Loops. ובציטוט הזה, הוא מתחיל להסביר מה הוא מתכוון לעשות בפרק הבא של חייו, לאחר שמכר את החברה שלו במיליארדים.

לרגל יום העצמאות ה-247 של ארה״ב שחל השבוע, רציתי להביא סיפור של אדם שבעיניי מאפיין את אמריקה. חשבתי על בן פרנקלין, אחד מאבות האומה האמריקאית והמודל להערצה של צ׳ארלי מאנגר, בהמשך חשבתי על סאם וולטון, והאוטוביוגרפיה שלו ״Made in America״. אבל בסוף החלטתי להביא סיפור יותר עדכני, של מי שבעיניי הוא גיבור אמריקאי.

הגעתי לשמוע על ג׳ים או׳שאנאסי כשלמדתי על השקעות, הוא מופיע בכל הרשימות של המשקיעים שצריך ללמוד עליהם אחרי שמסיימים לקרוא את באפט. קראתי את הספר שלו ושמעתי כמה מההרצאות והראיונות איתו. אבל עם הזמן הבנתי שהוא הרבה יותר ממשקיע. הוא חושב מאד לעומק ומשתף בתובנות מרתקות, כמעט על כל תחום בחיים. ואפשר ללמוד ממנו לא רק על איך להבין פיננסים טוב יותר, אלא גם על איך להיות אדם מוצלח יותר.

כמה רעיונות שלקחתי ממנו במהלך האזנה לפרקים שונים בפודקאסט שלו הם שאנשים צעירים הם מיליארדרים במונחי זמן, כולנו מריצים HumanOS וחושבים בצורה דטרמניסטית בתוך עולם אקראי, הקונספט של האדם חושב והאדם המוכיח, ועל החשיבות של לכתוב יומן בשביל עצמך. אני אפילו אוהב את הגישה שלו להורות והעצה שלו לכתוב מכתבים לילדים כשהם קטנים.

וכנראה שהגישה שלו להורות עבדה לא רע בסך הכל, כי אחד הילדים שלו הוא פטריק או׳שאנאסי, שהחליף אותו בניהול של OSAM עד למכירה. הוא גם המנחה של הפודקאסט הנהדר Invest Like The Best (שקרוי על שם אחד הספרים של אביו, ג׳ים או׳סאנאסי). המלצתי על הרבה פרקים מהפודקאסט הזה, כולל בין היתר הריאיון עם דייויד קלי במהדורה הקודמת, השיחה עם טים אורבן על איך לתקן חברה מפולגת שהופיעה במהדורה 18, והשיחה עם דן רוז על העבודה שלו עם בזוס וצוקרברג שהזכרתי במהדורה 17.

ב-1.1.2023 ג׳ים או׳שאנאסי הכריז על הפרוייקט הבא שלו - O’Shaughnessy Ventures - והציג אותו בפרק בפודקאסט שלו. הוא הביא בתור מראיין אורח את לא אחר מאשר בנו, פטריק או׳שאנאסי המראיין הנהדר.

פטריק: בוא נתחיל high level, מה הדבר הזה הולך להיות? מי יהיה שם? מה יהיה שם? מה המשימה?

ג׳ים: … אז אנחנו משתמשים במותג Infinite להכל בגלל הפודקאסט. ואף אחד לא יכול לרשום סימן רשום על המילה Infinite, שאני אוהב, אז אני הולך להשתמש בה. ואנחנו מתחילים עם Infinite Films בתור הוורטיקל הראשון.

זה בגלל שכמו שאתה יודע, אני אוהב סרטים. אני נגעל מהעובדה שהוליווד … הפסיקו לעשות סרטים מעוררי השראה. הסרט הראשון שאנחנו הולכים לעשות הוא דוקומנטרי על בחור [שהתארח בפודקאסט] … בסוף ההקלטה שאלתי אותו, ״האם אתה מוכן שאני אעשה עליך סרט?״ התגובה הראשונית שלו הייתה ״אף אחד לא… אין סיכוי״. הסיפור שלו מדהים.

הוא נולד מאד עני, אדם שחור באוקלנד. לאמא שלו היו בעיות קשות. הוא התחבא עם אחיו במכוניות כדי ששירותי הרווחה לא ימצאו אותם ויפרידו ביניהם. לא קלפים מעולים לקבל בתור התחלה. ובכל זאת הוא התמודד ויצא מזה והשיג דברים מדהימים בחיים שלו.

הוא התקבל לאקדמיה הימית בגלל שהוא היה טוב בכדורסל וריצה. אפילו שבסופו של דבר פציעה מנעה ממנו לעסוק בספורט בשנה השניה שלו באקדמיה, הם השאירו אותו על מלגה. הוא סיים בתור קצין ים. הם גילו די מהר שהוא היה מעין מומחה לקריפטולוגיה. והם שלחו אותו לתפקיד ב-NSA. הוא פתר את אחד מפרוייקטי הסייבר הגדולים. הוא היה הבחור היחיד בצוות שלא היה לו PhD, ובכל זאת הוא הצליח, בתור first principal thinker, לפתור נכון את מה שהאנשים עם ה-PhD לא הצליחו. אח״כ הוא החליט, זה יהיה ממש כיף להיות רופא מנתח. אז הוא השלים לימודי רפואה ועכשיו הוא מנתח, אבל פשוט יש לו כל כך הרבה תחומי עניין והוא כל כך רהוט.

אז אנחנו עושים את הדוקומנטרי הזה קודם כל, כי לדעתי הסיפור שלו מרתק, אבל גם בשביל הסיכוי שמישהו אחר במצב דומה יראה את הסרט ויחשוב, ״וואו! אם הוא יכול לעשות את זה, אולי גם אני יכול״. הוליווד כמעט והפסיקו לעשות סרטים כאלה. אני רוצה לעשות אותם.

ומעבר לסרט דוקומנטרי על סיפורו המדהים של הבחור הזה, דיוויד רוני שמו, ג׳ים אושאנאסי רוצה גם למצוא עוד גאונים כאלה, ולעזור להם להגשים את הרעיונות שלהם. יש לו תכנית fellowship שבה בכל שנה 12 אנשים ברחבי העולם שעובדים על דברים מעניינים מקבלים ממנו תמיכה של 100,000 דולר על פני שנה. בלי תמורה או התחייבות כלשהי:

אנחנו רוצים לכוון לאנשים יצירתיים. אבל ההגדרה שלי של יצירתיות שונה מרוב האנשים. אתה יצירתי, יזמים הם יצירתיים, אומנים הם כמובן יצירתיים, מדענים הם יצירתיים. אחד הדברים שאנחנו רוצים לעשות עם ה-fellowship הוא באמת למצוא ולממן את האנשים האלה שאנחנו חושבים שיש להם רעיונות מדהימים. חלק מהם אולי יקימו חברה שקרן ההון סיכון שלנו תשקיע בה, אחרים אנחנו פשוט נחבר לנטוורק שלנו ונראה מה החיבור הזה יכול לייצר. אני חושב שזה הולך לבנות דברים אדירים.

וכן, יש גם פעילות הון סיכון. Inifnite Adventures. ג׳ים מספר שהמושג הון סיכון, venture capital, היה במקור adventure capital. ההשקעה הראשונה והמפורסמת שהם עשו הייתה ב Stability AI, שם ג׳ים משמש כיו״ר הדירקטוריון. ג׳ים מספר גם על איך הוא הגיע להשקעה הזו, היה לו רעיון לפרוייקט שהחבר שהתייעץ איתו פסל כלא ישים. וכמה שבועות אחר כך, אותו חבר הכיר לו את עימד מוסטאק, הפאונדר של Stability AI, שמפתחים טכנולוגיה שיכולה לאפשר את הרעיון ההוא. ג׳ים מדבר הרבה גם על המחשבות והתקוות שלו לגבי AI, ואיך הוא היה רוצה שדברים ייראו בעולם שבו הנכדים שלו יחיו. זה גם חלק ממה שהוביל אותו להשקעה בחברה שמפתחת את הטכנולוגיה הזו באופן פתוח.

בריאיונות קודמים, ג׳ים אושאנאסי סיפר שסבא שלו היה איש עסקים מצליח ועשיר. אבל הוא נהג לומר ש״כסף הוא כמו דשן; אם עורמים אותו במקום אחד, הוא מסריח עד לשמים, אבל אם מפזרים אותו, הוא עושה הרבה טוב.״ הוא בהחלט מיישם את הרעיון הזה עם הסכום הגדול שקיבל לאחר המכירה של OSAM. והוא די פתוח לגבי המניעים שלו.

אחת המטרות שלנו היא לעשות הרבה כסף כדי שנוכל לממן את כל הדברים האלה. אבל עוד אחת היא… התכלית שלי בחיים היא להיות שימושי. אם אני יכול דרך כל הדברים האלה לעזור בדברים, זה עושה אותי שמח. ודרך אגב, אני לא הולך להגיד, ״אני עושה את זה בשביל האנשים״. אני ממש לא. אני עושה את זה בשביל עצמי. אני עושה את זה כי זה באמת מעניין ומלהיב אותי.

לינק לפודקאסט

איך הכל קרה?

זה סיפור קצר על מה שקרה לכלכלת ארה״ב מאז הסיום של מלחמת העולם השניה.

זה הרבה לפרק ב-5,000 מילים, אבל הסיפור הקצר של מה שקרה ב-73 השנים הוא פשוט: הדברים היו לא ודאיים, ואז הם היו מאד טובים, אח״כ די רעים, אח״כ ממש טובים, אח״כ ממש רעים, ועכשיו אנחנו פה. ויש, אני חושב, נרטיב שמחבר את כל האירועים ביחד. לא חשבון מפורט. אבל סיפור של איך הפרטים משתלבים ביחד.

… אם הלכת לישון ב-1945 והתעוררת ב-2018 לא היית מזהה את העולם מסביבך. הצמיחה שהתרחשה במהלך התקופה הזו היא חסרת תקדים. אם גילית שלא היו התקפות גרעיניות מאז 1945, בטח היית מתקשה להאמין. אם ראית את רמות העושר בניו יורק וסן פרנסיסקו, היית מתקשה להאמין. אם היית משווה את זה לעוני בדטרויט, היית מתקשה להאמין. אם ראית את המחירים של הבתים, הלימודים בקולג׳, ושירותי הבריאות, היית מתקשה להאמין. הפוליטיקה שלנו הייתה מפוצצת לך את הראש. ואם היית מנסה לחשוב על נרטיב הגיוני של איך הכל קרה, הניחוש שלי הוא שהיית טועה לגמרי. בגלל שזה לא אינטואיטיבי, ולא היה אפשר לצפות את זה לפני 73 שנים.

כך נפתח טקסט נהדר של מורגן האוסל שנכתב ב-2018. הוא סקר את התקופות השונות בכלכלה האמריקאית מאז קיץ 1945. זוהי כנראה תקופת השגשוג הכלכלי הכי גדול של אומה כלשהי בהיסטוריה האנושית. אבל זה לא היה נראה שזה מה שהולך לקרות:

הכניעה של יפן הייתה ״היום המאושר ביותר בהיסטוריה האמריקאית״, כתב הניו יורק טיימס.

אבל יש את האימרה ״ההיסטוריה היא בסך הכל רק דבר אחד שקורה אחרי השני״.

השמחה של סיום המלחמה התחלפה מהר בשאלה, ״מה קורה עכשיו?״

שישה עשר מיליון אמריקאים - 11% מהאוכלוסיה - שירתו במלחמה. בערך שמונה מיליון היו מעבר לים בסיומה. הגיל הממוצע שלהם היה 23. בתוך 18 חודשים, כולם מלבד 1.5 מיליון מהם יהיו בבית ויפשטו את המדים.

ואז מה?

מה הם הולכים לעשות?

איפה הם הולכים לעבוד?

איפה הם הולכים לגור?

אלו היו השאלות הכי חשובות שעמדו על הפרק, משתי סיבות. אחת, אף אחד לא ידע את התשובות. שתיים, אם התשובות לא יימצאו מהר, התרחיש הכי סביר - בעיניי הרבה מהכלכלנים - היה שהכלכלה תחליק בחזרה למעמקי השפל הגדול.

והיו סיבות טובות לזה - בניית הבתים נעצרה לחלוטין במהלך המלחמה. המשרות שנוצרו במהלך המלחמה, כמו ייצור טנקים ורובים, לפתע לא היו נחוצות יותר. ומספרי הזוגות שנישאו זינק מיד לאחר המלחמה, כשחיילים לא רצו לשוב מהקרב כדי לגור אצל ההורים שלהם. הם רצו להקים משפחה, בבית משלהם, עם עבודה טובה, ומיד.

פורום היועצים הכלכליים סיפק ב-1946 דו״ח לנשיא טרומן שמזהיר מפני ״שפל מלא בטווח של שנה עד ארבע שנים״. ב-1947 הם כתבו בסיכום פגישה שלהם עם טרומן:

״אנחנו עלולים להיות בתקופת מיתון מסויימת שבה נצטרך להיות בטוחים מאד בעמדה שלנו לגבי האם כוחות ממתנים עלולים לצאת משליטה… יש סכנה משמעותית שאין להתעלם ממנה, שהאטה נוספת תגביר את הסכנה של גלישה לתוך תנאי שפל.״

החשש הוגבר לאור העובדה שלא היה ניתן לסמוך על ייצוא בשביל צמיחה, מאחר ושתי הכלכלות הגדולות - אירופה ויפן - ישבו בהריסות והתמודדו עם משברים הומניטריים. ואמריקה עצמה הייתה קבורה תחת יותר חוב מאשר אי פעם, מה שהגביל את האפשרות לתמריצים ממשלתיים.

ובכן, שפל כלכלי לא התרחש. ובמקום זה כאמור, החלה באמריקה תקופת השגשוג הגדולה ביותר בהיסטוריה של המין האנושי. הצרכן האמריקאי נולד, משקי הבית התחילו להשתמש בחוב, והצמיחה המואצת בכלכלה ובתוצר גימדו את החוב שנצבר במהלך שנות המלחמה. הפרברים נוצרו והתפתחו, והרבה מהחיילים המשוחררים יכלו לקנות בית, וגם מכונית ומקלט טלוויזיה.

מורגן האוסל כותב נפלא על כל הניואנסים הכלכליים והחברתיים לאורך הדרך. השגשוג התנפץ אל תוך הסטגפלציה של שנות ה-70, התקופה הכלכלית הקשה ביותר מאז השפל הגדול. אבל כאמור שנות ה-80 וה-90 שוב היו טובות, תחילת שונות ה-2000 לא, מאז 2009 הכלכלה שוב צמחה, אבל בקצב איטי יותר. המאמר מסתיים ב-2018, תקופה של קיטוב חברתי וחששות מהעתיד בכלכלה. אשאיר לכם לקרוא את מורגן האוסל בשביל כל הפרטים והתובנות המעניינות לאורך הדרך.

תובנה אחת שחוזרת במאמר היא שהרבה מהאירועים וההתפתחויות שקרו, היו כל אחד מפתיעים בפני עצמם. ביחד הם מתחברים לנרטיב השגשוג והעוצמה של הכלכלה האמריקאית. בכל נקודה, כמעט אף אחד לא חזה את מה שיקרה הלאה. הכלכלנים צפו שפל לאחר מלחמת העולם השניה. שנות השגשוג שהגיעו לאחר מכן, קרו בעיקר בזכות זה שהעניים נהיו עניים פחות. אי השוויון פחת. בעשורים האחרונים, זה נע בכיוון ההפוך - אי השוויון גדל, ואיתו הקיטוב החברתי שעל גביו טראמפ נבחר לנשיא.

עברו רק חמש שנים מאז שהמאמר הזה נכתב, אבל זה כולל את שנות הקוביד, שהן כמו עשור שלהם שנדחס לתוך 18-24 חודשים. ואת כל מה שקרה בחמש השנים האלה, מורגן האוסל כמובן לא חזה ב-2018 (לא שהוא התיימר לספק תחזיות). וזה רק ממחיש את הנקודה המרכזית של המאמר. ההיסטוריה היא בסך הכל רק דבר אחד שקורה אחרי השני.

לינק למאמר

---

תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!

ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.

אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל: