מהדורה 42: אמזון ובינה מלאכותית, הדעיכה של ווי וורק, פייפאל וחלוקת הסוד של שמיר, להבין את סקוורספייס, לכתוב באינטרנט כדי למצוא את עצמכם

״אשאיר לכם לדמיין מה עבר לי בראש באותו לילה, בעודי בוהה אל המסך השחור ומתחנן לסיסמאות שיעבדו. אחרי חצי עשור של ניסיון לבנות בעצמי משהו, במקום פשוט לעבוד במיקרוסופט אחרי התואר, הרגע הרסתי את הסטארטאפ״

שישי שמח! לפני המהדורה, רציתי לשתף בכמה תוצאות של סקר הקוראים. באופן לא מפתיע, הרוב המוחלט של הקוראים עובד בחברת טק, והקבוצה הבאה עובדים בהשקעות או פיננסים. מצד שני, כמעט רבע ממי שמילאו את הסקר לא עובדים באחד המקצועות האלה, והקבוצה הזו אולי אפילו יותר גדולה בקרב כלל הקוראים. זו נקודה שאקפיד לזכור בעתיד, ואשמח לפידבק שלכם אם אתם מרגישים לפעמים שהבלוג לא פונה גם אליכם (כמו שאולי גרמתי להרגיש מהאופן שבו נבנו השאלות הראשונות בסקר).

בשורה התחתונה, יש בממוצע 91% סיכוי ש-165 הקוראים שענו על השאלה ימליצו על אופטיקאי מדופלם. מצד שני, אלו כנראה 165 הקוראים הנלהבים ביותר, שטרחו למלא את הסקר וגם להגיע לשאלה האחרונה. אני תמיד מעריך את זה כשקוראים ממליצים על הבלוג, זו הדרך העיקרית שבה אני מגיע לקוראים וקוראות חדשים, וזה בעיקר מה שנותן לי מוטיבציה להמשיך לעבוד על זה.

היו גם הרבה מילים חמות בתגובה לשאלות הפתוחות בסוף הסקר, המון תודה לכל מי שהשקיע את המאמץ בלענות על הסקר וטרח לכתוב לי! זה מאד מספק לשמוע שכל כך הרבה אנשים נהנים ממה שאני משקיע בו זמן בכל שבוע.

והיו עוד כמה תשובות יותר נקודתיות לגבי תדירות הקריאה, ופידבק על התוכן עצמו. נראה ששביעות הרצון היא מאד גבוהה (למעט אולי אורך הטקסט בחלקים השונים של הרהורי יום שישי), אבל מצד שני כנראה שמי שהיו נלהבים מספיק כדי לטרוח למלא את הסקר, כנראה די אוהבים את הבלוג ומרוצים ממה שקורה פה. אני עוד מסכם את התגובות שקיבלתי וחושב מה לקחת מזה. בינתיים זה בעיקר היה כיף לראות את גודל ההיענות והדברים שקוראים כתבו.

והודעת מערכת קצרה: לאחר 42 שבועות רצופים, הבלוג ייצא לחופשה קצרה. בשבוע הבא אני מתכנן להתמקד בתפקיד שלי בתור אבא לילדים בחופשה, ולא תתפרסם מהדורה של הרהורי יום שישי. אני חושב שזה באופן כללי די בריא לעשות מדי פעם שבוע של הפסקה מטוויטר ופודקאסטים והתעדכנות בכל מה שקורה. קוראים אדוקים שהמהדורה תחסר להם, זו אולי הזדמנות לחזור ולקרוא את אחת המהדורות שפספסתם. ואם באמת תעשו את זה, אשמח שתספרו לי איך זה היה לקרוא מהדורה מהעבר! אני תמיד שואל את עצמי כמה אני מצליח לכתוב על דברים שיצלחו את מבחן הזמן, וכמה מהנושאים הם חולפים ומעניינים בעיקר באותו שבוע.

קדימה למהדורה מספר 42 -

דברים שנתקלתי בהם השבוע

אמזון ובינה מלאכותית

השיחה הרבעונית של אמזון עם האנליסטים בשבוע שעבר, כמו הרבה חברות אחרות, התרכזה בעיקר בבינה מלאכותית. בן תומפסון הצביע על זה שמבין חמשת חברות הטק הגדולות, לשלוש מהן יש כבר סיפור די מגובש סביב AI:

- למיקרוסופט יש שותפות עם OpenAI; גם במובן של הכנסות מ-OpenAI וה-API שהיא מציעה, גם בכך של-Azure יש גישה למודלים של OpenAI, וגם משילוב של OpenAI במוצרים של מיקרוסופט.

- לגוגל יש מודלי AI משלהם שגם מאפשרים מוצרים חדשים כמו בארד, גם נעשה בהם שימוש במוצרי consumer קיימים של גוגל, וגם מוצעים ללקוחות של Google Cloud Platform.

- מטא הולכת על אסטרטגיית open-source שמשולבת עם שותפויות עם ספקי הקלאוד הגדולים, מיקרוסופט בתור התחלה, וגם יישום של יכולות AI במוצרי ה-consumer שלה.

זה משאיר את אפל ואמזון, שהם שתי החברות שבאמת הכי הגיוני שלא תהיה להן אסטרטגיית AI: אפל שולטת בשכבת המכשירים, והיא המועמדת הכי טובה להרוויח מעולם של מודלי AI לוקאליים; אמזון, בינתיים, ובכן, זה למה אנדי ג׳אסי היה בשיחה. אני אתן לו להסביר.

ומה שאנדי ג׳אסי הסביר הוא שהם חושבים על generative AI בתור שלוש שכבות עיקריות, שבכולם AWS משקיעה בצורה מאסיבית. השכבה הנמוכה ביותר היא המחשוב שנדרש כדי לאמן מודלים ולבצע inference או תחזיות. אנדי ג׳אסי סקר את השבבים שאמזון בונים לצורך הזה, אבל בן תומפסון הצביע על כך שזוהי הבעיה הכי גדולה של אמזון. יש להם הרבה מכונות שמבוססות על אנבידיה, אבל הם לא מריצים את ה stack המלא של אנבידיה, בעיקר בגלל התשתיות שהם בנו לצורך מוצרי הקלאוד שלהם - המעבדים Trainium ו-Inferentia. ״ממה ששמעתי יש להם ביצועים נחותים, אין להם אף אחד מיתרונות האקו-סיסטם שיש לאנבידיה, ויש מעט נכונות של אף אחד מחוץ לאמזון לתמוך בהם״.

השכבה האמצעית שאנדי ג׳אסי תיאר היא ״large language models as a service״, הוא הזכיר את השירות Bedrock, ״שמציע ללקוחות של AWS גישה למודלים של חברות כמוAnthropic, Stability AI, AI21 Labs, Cohere, והמודל שאמזון פיתחו בעצמם ונקרא Titan״. זה אמור להיות הלחם-והחמאה של AWS. יש שני מודלים שלא נכללו ברשימה: הראשון הוא כמובן OpenAI, שמציעים גישה למודלים שלהם רק באמצעות הענן של מיקרוסופט. גם המודל לאמה-2 של מטא, לא נכלל ברשימה - למרות שמדובר בקוד פתוח, מטא דורשים מספקיות ענן גדולות להגיע להסכם איתם כדי להציע אותו בפלטפורמה שלהם. המודל לאמה-2 מוצע ב SageMaker של AWS מאז יום ההשקה, ומאפשר למפתחים כלים לגישה למודל כל עוד הם מנהלים את הסביבה של עצמם. אבל אמזון יצטרכו להגיע להסכם עם מטא בשביל להציע את לאמה-2 בצורה מנוהלת כחלק מהשירות Bedrock.

השכבה העליונה היא אפליקציות שרצות מעל מודל שפה גדול, כמו למשל ChatGPT. ג׳אסי הסביר שהם מאמינים שאחד היישומים המבטיחים הוא ליווי של כתיבת קוד, ולכן הם בנו מוצר בשם אמזון CodeWhisperer, שלמעשה מתחרה ישירות ב GitHub Copilot, שגם נהנה מהיכולות של OpenAI, וגם מכלי הפיתוח המובילים של מיקרוסופט. זה לא הולך להיות קרב קל.

וזה מביא אותנו לחלק שבן תומפסון הצביע עליו בתור הטיעון הכי משכנע של אנדי ג׳אסי:

בתוך אמזון, כל אחד מהצוותים שלנו עובד על בניית אפליקציות generative AI שממציאות מחדש ומשפרות את חוויית הלקוח שלהם. ובזמן שאנחנו נבנה מספר אפליקציות כאלה בעצמנו, רובן ייבנו על ידי חברות אחרות, ואנחנו אופטימיים שהחלק הכי גדול שלהם ייבנה מעל AWS. זכרו, הליבה של AI היא מידע. אנשים רוצים להביא מודלים של generative AI אל המידע שלהם, לא ההיפך.

לא רק של-AWS יש את האוסף הנרחב ביותר של שירותים לניהול של storage, database, analytics, ו-data, יש לנו גם יותר לקוחות ויותר מידע שמאוחסן אצלנו מאשר כל אחד אחד. זה יחד עם העובדה שאנחנו מספקים ללקוחות את הבחירה הגדולה ביותר בין שלושת השכבות האלה ב-stack של generative AI, וגם האבטחה המתקדמת של Bedrock שנדרשת כדי שחברות גדולות ירגישו בנוח עם שילוב אפליקציות generative AI בסביבה שלהם, אנחנו חושבים ש-AWS נמצא בעמדה טובה להיות השותף המועדף על לקוחות בתחום של generative AI לטווח הארוך.

עד כאן הטיעון של אנדי ג׳אסי, מנכ״ל אמזון. וככה בן תומפסון מסכם את זה:

וזה גם בהרבה מובנים טיעון לגבי למה AI הולך להיות sustaining innovation, ולא disruptive: החברות שנמצאות בפוזיציה הכי טובה להרוויח מהבינה המלאכותית הן אלה שיש להן מוצרים שבהם יש הכי הרבה פוטנציאל להרוויח משימוש ב-AI. בתחום הקלאוד, אלו מי שיש להם הכי הרבה data שכבר מאוחסן בפלטפורמה שלהם. AWS הם המובילים כאן, וזוהי הסיבה הכי גדולה למה הם, לצד אפל, יכולים להרשות לעצמם להיות קצת מאחור.

לינק לפוסט

---

---

הדעיכה של ווי וורק

למאט לוין תמיד היה מקום חם בלב למודל העסקי של WeWork. החברה עשתה הרבה דברים אבסורדיים, שהוא דאג לתעד באהבה בבלוג שלו, אבל הרעיון היה נראה בסדר? חברות רוצות לעשות outsource לניהול הנדל״ן שלהם, הרבה אנשים עובדים עבור חברות קטנות וסטארטאפים, שרוצים סידור גמיש יותר למשרדים שלהם, ובמיוחד בעולם העבודה מרחוק שלאחר המגיפה, זה הגיוני שניהול חללי משרד יהיה משהו גמיש יותר, ושיותר חברות יעשו outsource לגוף אחד שירכז את הצרכים של כולם. קצת כמו תשתיות מחשוב ואחסון בקלאוד.

״אני מרגיש שאם WeWork לא הייתה קיימת והיית מתחיל משהו כזה עכשיו, אנשים היו אומרים ׳אה, זה מאד הגיוני׳. אבל WeWork כן קיימת, וזה דווקא לא מאד הגיוני״. הציטוט הזה מתייחס לעובדה שהחברה הזהירה שיש ״חשש משמעותי״ לגבי האם היא תהיה מסוגלת להמשיך לפעול.

חברת חללי העבודה המשותפים מדממת מזומנים, ולקוחות של שירות השכרת המשרדים שלה מבטלים את המנויים שלהם בהמוניהם, אמרה WeWork בהצהרה ביום שלישי. המניות נפלו ב 26% בדקות הראשונות של המסחר ברביעי בבוקר.

המניה של WeWork צנחה ב-98% מאז שנרשמה למסחר באוקטובר 2021, ומחקה קרוב ל-9 מיליארד דולר בשווי שוק. המניה נסחרה תמורת 16 סנטים בבוקר של יום רביעי. אגרות החוב של החברה גם מראים סימני מצוקה. החוב בריבית נקובה של 7.875% שפוקע ב-2025 החליף לאחרונה ידיים תמורת 33.5 סנטים על הדולר. …

עם הימשכות המגיפה, WeWork התעקשה שהמעבר לעבודה מרחוק ועבודה היברידית דווקא יחזקו אותה ולא יחלישו את העסק. מעסיקים יהססו לחתום על חוזי שכירות ארוכי טווח, ובמקום זה יפנו למודלים הגמישים של WeWork, טענה החברה.

למרות שזה עדיין יכול להתממש, זה לא התרחש בקצב מהיר מספיק עבור WeWork. בהצהרה מיום שלישי, החברה אמרה שיותר לקוחות עוזבים ופחות לקוחות חדשים הצטרפו בהשוואה לציפיות של החברה. הנטישה הזו באה לידי ביטוי בשיעורי התפוסה, שירדו ברבעון השני לעומת הרבעון הקודם.

טוב, נו. מאט לוין כותב שתמיד העריץ את היכולת של המייסד אדם ניומן לסחוט כסף מסופטבנק, ולקחת בדרך מאות מיליוני דולרים לעצמו בשיא, ואז לעזוב (תמורת עוד כסף!) בזמן ש-WeWork התרסקה. הוא מוסיף בסרקזם שבתור יזם, ניומן יותר מרשים אם העסק שהוא בנה הוא הצלחה מתמשכת, אפילו אם בשווי נמוך יותר מאשר השווי שבו הוא לקח את הכסף ועזב. אבל בתור טריידר, ההישג שלו אפילו יותר מרשים אם העסק יורד לאפס.

״סופטבנק עשתה טעות שכללה להשקיע 10 מיליארד דולר כדי לבנות חברה של 400 מיליון דולר, ואדם ניומן היה שם כדי לקחת את הצד השני של הטעות הזו״, מאט לוין כתב פעם, והסיפור הזה הופך להיות חזק יותר וחד יותר ואבסורדי יותר אם סופטבנק השקיעו את ה-10 מיליארד דולר האלה על כלום.

לינק לפוסט

פייפאל וחלוקת הסוד של שמיר

השעה 3 לפנות בוקר. פול, מנהל צוות ה database של פייפאל מקליד בזהירות את הסיסמא הארוכה שלו בקיוביקל חשוך במשרד שברחוב אמברקדרו 1840 במזרח פאלו אלטו, בפעם החמישית. הוא לוחץ אנטר. המסך, עם הטקסט בצבע ירוק-על-שחור, מיד מציג שורה אחת של טקסט: ״מצטערים, אחת או יותר סיסמאות שגויות. לא ניתן לבנות את המפתח. להתראות.״

יש מהומה של חנונים מסביבנו. ג׳יימס, שרק לאחרונה קודם ל-VP להנדסה, מטפס על אחד השולחנות וצועק: ״אם אנחנו לא יכולים להשיג את המפתח ברגע זה, אנחנו צריכים להתחיל לעשות brute-force במיידי!״ זה הומור שחור - הוא יודע טוב מאד שלעשות brute-force על מפתח בגודל כזה כנראה ייקח מיליוני שנים, וזה כבר 6 בבוקר בחוף המזרחי - הראשון מיני מאמרים רבים בסגנון ״למה פייפאל למטה היום?״ בוודאות יגיע ל-CNET בקרוב. המשרד בעל הקומה האחת שלנו הומה בפעילות עצבנית של עובדי פייפאל שיודעים שהם לא יכולים לעזור אבל רוצים בכל זאת לעשות משהו. אני מציץ מעבר לקיר הקיוביקל כדי לתפוס הצצה במישהו שמנסה להישאר בתוך פח מחזור ענק על גלגלים, בזמן ששני מהנדסי תוכנה בכירים מנסים להאיץ את הפח במהירות מסוכנת בלובי הכניסה. אני מוריד את הראש ומנסה להישאר מרוכז. ״בואו ננסה שוב, הפעם עם שלושה אנשים שונים״ הוא הרעיון הכי טוב שאני מצליח לחשוב עליו, למרות שאני די בטוח שזה לא יעבוד.

זה לא עובד.

המפתח המדובר מפענח את טבלת אמצעי התשלום הראשית של פייפאל - שידועה גם בתור האחסון הענק של מספרי כרטיסי אשראי וחשבונות בנק. בלי גישה לנתונים של אמצעי התשלום, לפייפאל אין באמת עסק, אם מתחשבים בזה שאנחנו אמורים לאפשר תשלומים, וזה מאד קשה לעשות את זה אם כבר אין לנו גישה למעל 100 מיליון מספרי כרטיסי האשראי שהמשתמשים שלנו הכניסו במהלך שנת הצמיחה האדירה שהייתה לנו.

זה הסיפור של באג תוכנה קטסטרופלי שהכנסתי לקוד של פייפאל, שכמעט עלה לנו בקריסת החברה (או לפחות ככה זה היה נראה באותו רגע). סיפרתי את הסיפור הזה מספר זעום של פעמים, ותמיד השבעתי את המאזינים לשמור על סודיות, ובאופן מפתיע לא נראה שזה אי פעם נכתב. מעל 20 שנה מאז התקרית, זה עכשיו מרגיש כמו סיפור לימודי ואולי קצת משעשע, וכבר לא כמו משהו מביך בטירוף.

ככה נפתח הפוסט המרתק שפירסם לאחרונה מקס לבצ׳ין, היום הפאונדר והמנכ״ל של חברת התשלומים אפירם, ובזמנו הפאונדר שהקים עם פיטר ת׳יל את החברה שלימים הפכה לפייפאל. וכן, אני יודע שפייפאל גם השיקו מטבע קריפטוגרפי השבוע, כאילו שהשנה היא 2021. אבל אני לא בטוח שיש לי משהו מעניין להגיד על זה. העדפתי להזכיר את המור״ק המדהים הזה של מקס לבצ׳ין. יש פה גם כמה לקחים די ברורים לגבי איך צריך להיזהר כשדוחפים שינויים רגישים ל production.

לבצ׳ין חוזר אחורה ומספר איך עבר מאוקראינה לשיקגו בתור ילד. הוא פיתח אובססיה להצפנות, ובמהלך מפגש של מעריצי סטאר טרק הוא נתקל בברוס שנייר, מומחה לקריפטוגרפיה והמחבר של הספר Applied Cryptography. ברוס לקח אותו לראות את הספריה שלו, ושם הוא מצא מאמר בשם ״לחלוק סודות עם חברים״, הסבר הומוריסטי על מנגנון חלוקת הסוד שפיתח הישראלי עדי שמיר, חתן פרס טיורינג, פרס ישראל, וה-S בראשי התיבות RSA.

נניח שאתם רוצים לוודא שמשהו מאד מאד חשוב וסודי (קוד לשיגור נשק אטומי, מפתח הצפנה ל database, וכו׳) לא יכול להיות בשימוש על ידי אף שחקן יחיד, אבל הופך להיות זמין אם לפחות n אנשים מתוך קבוצה בגדול m מחליטים לעשות את זה. תחשבו על שני קצינים שנמצאים יחד במשמרת (מתוך סגל של נניח חמישה קצינים) שמסובבים את המפתח שלהם ביחד כדי להתכונן לשיגור של טיל.

הרעיון (שהומצא על ידי עדי שמיר ב-1979) הוא פשוט כמו שהוא יפהייפה.

בואו נסמן את הסוד שאנחנו מנסים לחלק בין m אנשים באות K.

קודם כל, נבנה פולינום אקראי לגמרי שנראה ככה:

y(x) = C1 * x^n + C2 * x^(n-1) + C3 * x^(n-2) …. Cn * x + K.

כשאומרים ״נבנה״, הכוונה רק לייצר כמה מקדמים אקראיים C1…Cn. עכשיו, לכל אדם i בקבוצת האמון בגודל m, נחשב את הפולינום עבור מספר אקראי Xi, וניתן להם את התוצאה (Xi, Yi).

אם יש לנו n נקודות כאלה יחד, אנחנו יכולים להשתמש בצורת לגראנז׳ כדי לשחזר את הפולינום ולמצוא את המקדמים - ואז לחשב את הפולינום המקורי על x=0, מה שבאופן די נוח נותן y(0) = K , הסוד. יפהייפה. אני עדיין שומר את ההדפסה של המאמר הזה איתי, שנים אחרי, בפאלו אלטו.

לבצ׳ין מספר בהמשך איך בתור ה-CTO של פייפאל, הוא גרם לצוות הפיתוח להיות אובססיבי עם אבטחה. כל דבר היה מוצפן. היה להם שירות בשם cryptoserv שרץ על מכונת סולאריס של SUN שהייתה נעולה ברשת משלה, ורק שם היה מתבצע פיענוח של מידע רגיש. אם מנגנון הפיקוח זיהה קצב גבוה בקשות הפיענוח שנשלחות ל-cryptoserv, הוא מיד היה מוריד את השרת ומוחק מידע רגיש מהזיכרון. אחד העובדים נדרש לאתחל את cryptoserv באופן ידני.

לבצ׳ין חשש מהאתחול הידני הזה. לארבעה או חמישה עובדים הייתה את הסיסמא כדי לאתחל את cryptoserv. מה אם מישהו יבצע ניתוח קריטוגרפי בסגנון הישן, ואשכרה ירביץ לנו עד שנגיד לו את הסיסמא. זה ייתן לתוקף גישה למפתחות ההצפנה של פייפאל, ואם הם ישיגו גישה ל database המוצפן, הם יוכלו לפענח אותו בנחת במאורת הרשע שלהם, ולהשיג את כל הסודות ופרטי האשראי של המשתמשים.

איך לבצ׳ין ניסה למנוע מהתרחיש הזה להתממש? כמובן באמצעות שיטת חלוקת הסוד של שמיר. הוא מימש בעצמו בקוד C את האלגוריתם, שיאפשר לכל שלושה מתוך שמונה עובדים שנבחרו לשחזר את המפתח שיאפשר ל-cryptoserv לרוץ. הוא בדק את המנגנון במשך כמה שבועות, והריץ מאות ומאות של בדיקות גם על מחשב הלינוקס שלו וגם על מחשב סולאריס.

לאחר בערך חודש, הגיע ליל המסיבה של חלוקת המפתחות. בחצות הלילה הציג האתר של פייפאל הודעה ״אנחנו סגורים לרגל תחזוקה, ונשוב בקרוב״. ערב קודם לכן, לבצ׳ין יצר מפתח הצפנה חדש שחולק בעזרת האלגוריתם. פול (מנהל צוות ה database) פיענח את כל ה database והצפין מחדש באמצעות המפתח החדש. הוא התחיל לרוץ ללא בעיות. כל שנותר הוא להריץ מחדש את שירות cryptoserv, כעת בגרסא המאובטחת יותר.

שלושה אנשים הכניסו את הסיסמאות שלהם, רק כדי לראות הודעה שלבצ׳ין לא ראה מזה שבועות: ״מצטערים, אחת או יותר סיסמאות שגויות. לא ניתן לבנות את המפתח. להתראות.״ בטח למישהו הייתה שגיאת הקלדה, לא ביג דיל, ננסה שוב. לא עובד. לא עובד - שוב ושוב, אפילו אחרי כמה קומבינציות שונות של שלושה אנשים שיקלידו את הקוד.

הדקות חלפו, הבלבול גבר, המתח עלה מהר.

לא היה מה לעשות, מלבד להחזיר הכל אחורה - לקחת את המפתח הראשי מהקובץ שעדיין ישב בשרת של cryptoserv, לחלק אותו מחדש … לא ההרגשה הכי טובה כשההשקה הראשונה נכשלת, אבל לא כזה סיפור. הכל יהיה בסדר בעוד דקה או שתיים.

מבט חטוף בתאריך של קובץ המפתח גילה לי שלא, זה לא הולך להיות בסדר. הקובץ שישב בשרת לא היה מאתמול בלילה, הוא נוצר רק כמה דקות קודם לכן. במהלך מסיבת החלוקה, דרכנו על קובץ המפתח הראשי בשרת. איזה מפתח שזה לא היה, זה לא היה המפתח שיצרתי יום קודם לכן: היה לו רק עותק אחד, זה שהעתקתי לשרת cryptoserv מהמחשב שלי ערב קודם לכן. כעת יש אפס עותקים. לא רק זה, התהליך מחק גם את הגיבוי של המפתח הישן, אז גיבויים של ה-database שיש לנו שהוצפנו עם המפתח הישן לא יוכלו לעזור לנו.

… אשאיר לדמיון שלכם מה עבר לי בראש באותו לילה, בעודי בוהה אל המסך השחור ומתחנן לסיסמאות שיעבדו. אחרי חצי עשור של ניסיון לבנות עם עצמי משהו (במקום פשוט לעבוד במיקרוסופט או IBM אחרי התואר), הרגע הרסתי את הסטארטאפ המוצלח הראשון שלי בצורה הכי ספקטקולרית שרק אפשר.

מה שקרה אחר כך הוא שרשרת של מקרים שגרמה ללבצ׳ין לגלות שבמערכת ההפעלה סולאריס, יש ״פיצ׳ר מיוחד״ שחותך סיסמאות לאחר 8 תווים. וכמובן שלבצ׳ין הכריח את כל שמונת העובדים שהיו חלק מקבוצת הסוד, לבחור סיסמאות ארוכות. הם יצרו את המפתח על מחשב הלינוקס של לבצ׳ין, עם סיסמאות ארוכות וקשות לפיצוח, ואז ניסו לשחזר אותו על מכונת הסולאריס של cryptoserv, שחתכה אותן לאחר 8 תווים!

המשך הלילה היה תרגיל בכתיבת קוד בקצב מהיר, וכמה העברות קבצים לא לפי הפרוטוקול. האתר חזר לעבוד בדיוק כשהעובדים התחילו להתגלגל למשרד. לבצ׳ין קרס על רצפת הקיוביקל שלו.

נ.ב. כמה שעות לאחר מכן, ג׳ון, מנהל המחלקה המשפטית, עצר בשולחן שלי לשאול אותי משהו. מסתבר שיום קודם לכן נתתי לו מעטפה חתומה וביקשתי ממנו לשמור אותה במקום בטוח ל-24 שעות בלי להסביר את עצמי. הוא רצה לדעת מה לעשות עם זה, עכשיו כשחלפו 24 שעות.

אה. שכחתי מזה לגמרי, אבל בפרץ פרנויה של ״מה אם זה לא יעבוד״, הדפסתי את המפתח הראשי שיצרנו לילה קודם לכן, דחפתי אותו לתוך מעטפה, ונתתי לג׳ון לשמור על זה. גרסנו את המעטפה יחד בלי לפתוח אותה, וצחקנו על מה שבדיעבד לא היה אירוע שיכל לביא לסופה של החברה.

לינק לפוסט

---

המלצות מהעבר

הפיננסים של פלטפורמה לבניית אתרים באינטרנט

יש כמה סיבות להיות חשדניים לגבי עסקים לבניית אתרים ואירוח אתרים באינטרנט:

1. הם משרתים לקוחות קטנים. … לעסקי SaaS שמוכרים לחברות גדולות הרבה יותר קל לצמוח בקרב לקוחות קיימים, הכסף שלקוחות גדולים מוציאים יכול לגדול יותר בקלות משנה לשנה.

2. עסקים קטנים נכשלים בתדירות גבוהה יותר מעסקים גדולים. קשה להגיע לשיעור dollar retention של מעל 100% כשמוכרים לחברות קטנות; הנטישה הטבעית כשהן מתות היא גבוהה מדי בשביל לאזן שיעור סביר של צמיחה ארוכת טווח בהכנסות ללקוח. ל-SquareSpace יש את הבעיה הזו במידה מסויימת. שיעור ה retention rate שלהם היה 85.6% בשנה שעברה, עליה מ 83.2% ב-2018, כלומר הם משתפרים בשליטה ב-churn, אבל עדיין צריכים להחליף הרבה מהלקוחות שלהם כל שנה.

3. זה יקר לדבר עם לקוחות קטנים יותר כי הרבה מהם צריכים תמיכה, וכל הורדת מחירים שמגדילה את השוק גם מוסיפה לקוחות יותר נזקקים.

4. יש אלטרנטיבות זולות ללקוחות שמוכנים לעשות קצת עבודה בעצמם, לרשום דומיין, למצוא hosting זול, ולבנות אתר Wordpress בעצמם.

כך נפתח פוסט של ביירן הובארט מ-2021, תחת הכותרת ״להבין את SquareSpace״. הוא נפתח בהודאה בטעות: ביירן היה סקפטי לגבי עסק מהסוג הזה, בעיקר מהסיבות שציטטתי כאן. אבל בהמשך הוא מראה למה זה בעצם יכול להיות עסק נהדר, דרך ניתוח ה unit economics של SquareSpace.

חשבתי שמעניין להיזכר בפוסט הזה שבוע אחרי שעוד פלטפורמה לבניית אתרי אינטרנט, Wix, דיווחה לראשונה בתולדותיה על רבעון עם רווח נקי חיובי. בהנחה שמדובר במגמה ארוכת טווח, וששולי הרווח האלה עוד ישתפרו משמעותית בהמשך, זו כנראה הוכחה שזה אכן יכול להיות עסק טוב!

למרבה המזל, יש כמה יתרונות מאזנים. בתור התחלה, שוק ה-SMB, עסקים קטנים ובינוניים, הוא גדול עד כדי כך שהוא למעשה בלתי מוגבל. יש בערך 800 מיליון עסקים קטנים ברחבי העולם, הרבה מהם אכן קטנים מאד, ובסוף 2020 SquareSpace השיגה מנוי רק מ-3.7 מיליון מתוכם. ויש גם יתרונות לגודל: בגודל של SquareSpace, העיצובים שהם מציעים מייצרים רף מינימלי לאיך אתר של עסק קטן צריך להיראות.

ויש עוד יתרונות לכך שעסקים קטנים שולטים באתר של עצמם, לעומת להחזיק עמוד בפלטפורמה כמו פייסבוק, אינסטגרם, Doordash (או וולט בישראל), Yelp או TripAdvisor. הם שולטים במערכת היחסים עם הלקוחות שלהם, יכולים לשלוח להם חומרים שיווקיים (למשל את הניוזלטר של בית הקפה), להציע להם מבצעים או להפנות אותם למערכת הזמנות שמשתלם יותר לעסק לעבוד איתה.

הובראט מסביר שהשילוב של כל זה יצר נישה נחמדה מאד לחברה כמו Squarespace (וכנראה גם וויקס). השלב הבא הוא תרגיל בפירוק הדו״חות הכספיים כדי לנסות לנתח את ה unit economics של העסק, לפי המספרים שהם מדווחים על retention ונתונים אחרים:

זה מעניין לבחון את ה unit economics ברמה של הלקוח הממוצע, בגלל שההצדקה לכך שחברות כאלה הן הפסדיות תמיד הייתה שהן רווחיות על בסיס הלקוחות הקיימים שלהן, אבל משקיעות הרבה ברכישת לקוחות חדשים. ובגלל שחוקי החשבונאות המסורתיים נוצרו בתקופה התעשייתית, הם מאפשרים להכיר בפחת על השקעה בבניית מפעל חדש או הנחת מסילת רכבת חדשה במשך כמה שנים, אבל הוצאות שיווק כדי ״לרכוש״ לקוח חדש נחשבות להוצאה שוטפת ולא להשקעה. עם ההסתייגות שמספר ממוצע שנתיים מאבד הרבה ניואנסים, ו״אפשר לטבוע כשחוצים נהר עם עומק ממוצע של 60 ס״מ״, אפשר עדיין לראות טרנדים ולבחון את הבריאות של העסק דרך זה.

אפשר להמשיך לפוסט של ביירן הובארט בשביל דיון קצת יותר מעמיק במספרים. זה יכול להיות תרגיל מעניין ליישם את אותו ניתוח ל 2021-2022, ובטח לראות איך ההוצאה הממוצעת ללקוח עלתה בוודאי בזמן שחברות נטו לשלם הרבה יותר על צמיחה, ונחתכו ב-2022 לאור הלחץ מהשוק לשמרנות בהשקעות צמיחה ולהצגת רווחיות. וזה יכול אולי להיות מעניין לעשות את אותו תרגיל על הדו״חות של וויקס.

לינק לפוסט

דייוויד פרל וג׳ים אושאנסי על כתיבה באינטרנט

בעיקרון מה שמעניין אותי הוא, אני חושב שברמה הפילוסופית, איך האינטרנט משנה את החברה. ואז, מה עושים עם זה? מבחינת איך חושבים על קריירה, על חיים חברתיים, על חיים אינטלקטואליים. ואני באמת מתעניין בצד הפרקטי של, מה צריך לעשות בעולם האינטרנט הזה שאנחנו חיים בו. ותוך כדי זה הבנתי שכתיבה באינטרנט היא הזדמנות ענקית. בגלל שאתם יכולים לחלוק את הרעיונות שלכם, מה שיכריח אותכם לחשוב יותר טוב, לזקק אינטואיציות שיש לכם לגבי העולם. אבל אז אפשר לחלוק אותם עם אנשים אחרים. ואפשר למשוך הזדמנויות לקריירה, אפשר לעשות חברים. ככה אני ואתה נפגשנו. וזה תמיד הרגיש כמו איזה סוד לוהט שאני חייב לספר עליו לאנשים. וזה מה שאני עושה לפרנסתי.

זה דיוויד פרל, שסרטון קצר שלו שמפציר בכם להיכנע לאני האמיתי שלכם, הוזכר במהדורה 39. הוא מתארח כאן בפודקאסט של ג׳ים אושאנסי, שהכתרתי במהדורה 37 בתור ״גיבור אמריקאי״. הוא מספר שם על קורס הכתיבה באינטרנט שהוא מנהל, Write of Passage. הוא בנה בעצמו קריירה שהתחילה מכתיבה בטוויטר ובבלוג שלו, והחליט לבנות קורס שיעזור לעוד אנשים לעשות את זה. וג׳ים אושאנסי כל כך התלהב מהקורס הזה, שבמחזור האחרון הוא החליט לשלם על 10 מילגות לאנשים שייקחו אותו. דייויד פרל התארח בפודקאסט של ג׳ים, Infinite Loops, לשיחה מרתקת על קריירה בעידן האינטרנט, על כתיבה, על סקרנות, על הבעיות העמוקות עם מערכת החינוך המסורתית, ועל איך למצוא ולפתח את תחומי העניין שטבועים בך.

אני חושב על כתיבה באינטרנט בתור המשקפת שדרכה אני רואה את כל תחומי העניין שלי. והרבה ממה שאני צריך לעשות זה לצאת ולהתנסות בדברים שונים, כדי שאוכל לדעת על מה אני מדבר כשאני מלמד. אחד ההבדלים בין חינוך אונליין לבין בית ספר וחינוך מסורתי הוא, כשאתה מלמד באינטרנט אתה בד״כ, או לפחות במקרה שלי, אני גם בונה בעצמי את תכנית הלימודים על סמך הניסיון שלי, וגם מלמד אותה. המורה שלך לפיזיקה לא הבין בעצמו את תיאוריית היחסות. זה היה איינשטיין. ואז מה שהם עושים זה לקחת רעיונות של אנשים אחרים, ולתקשר אותם. זה פשוט סגנון שונה. יש יתרונות וחסרונות.

מה שאני צריך לעשות ג׳ים, אני צריך לחיות את החיים שאני מלמד. כל זה כדי להגיד שגיליתי שכשאני רודף אחרי תחומי העניין והסקרנות שלי, אני משיג שני דברים. הראשון הוא שאני תמיד נתקל בנקיקים ופינות מוזרות של החברה. ואספר לך תיכף על דוגמא כזו. והדבר השני, פחדתי שאני הולך להיות מפורסם בתור מומחה לכתיבה באינטרנט, רק ע״י כך שאני כותב על כתיבה באינטרנט. המעגליות של זה, אין סיכוי, אני לא הולך לחיות את החיים האלה. [אז אני כותב על עוד נושאים], פרסמתי בדיוק פוסט על איך זה לחיות באוסטין. אני בדיוק כותב על עיצוב לוגו היום …

אז מה לומדים בקורס? הרבה מהרעיונות שדיוויד פרל פיתח בעצמו במהלך המסע שלו בכתיבה באינטרנט. הנה למשל אחד מהם, על מציאת המונופול האישי  שלך באינטרנט:

ג׳ים: היה לך עוד רעיון שמאד אהבתי, שמתחבר לרעיון המונופול האישי, וספציפית מה שאמרת לגבי למצוא נישה אינטלקטואלית ולהדגים שם סקרנות אותנטית ומקורית. ואם אתה עושה את שני הדברים האלה, הצבעת על זה שההזדמנות לתגמול פיננסי אף פעם לא הייתה גבוהה כל כך.

דיוויד: אוקיי, אז יש כאן דאונסייד, ויש אפסייד. הדאונסייד, וזה די מבאס, אני חושב שבטח קרוב ל 80-90% ממה שבאמת מעניין אותנו הוא מחוץ לשליטתנו. זה משהו שנולדנו איתו, וכשאני אומר מתעניין בו, אני לא מתכוון ״אני מתעניין במיסוי כי יש לנו הכנסות ואני רוצה לחסוך כסף על מיסים״. זה פשוט, ״אני צריך תשובה ואני רוצה לדעת איך זה עובד״. מה שאני מתכוון במתעניין הוא בעצם אובססיבי, כמו מה שגרם למיסטר ביסט לעבוד בקבוצה הקטנה הזו במשך חמש שנים ולדבר עם צוות שלם במשך כל יום על אסטרטגיית עריכה, בחירת אייקון, ופשוט להיות אובססיבי על יוטיוב ככה שאתה מבין את זה יותר טוב מכל אחד אחר בעולם. אי אפשר להכריח את עצמך לפתח כזה עניין. זה מבאס.

אבל הנה החדשות הטובות. בתור חברה אנחנו כל כך גרועים בלעזור לאנשים לטפח את תחומי העניין המולדים האלה. לטיילר קאוון יש את המשפט המעולה הזה שאומר, ״כולנו מוזרים״. ובעצם, מה שמוזר הוא כל העמדת הפנים שאנחנו עושים בניסיון להיות נורמליים. אם תיכנס לכל חדר של ילד, הם תמיד אובססיביים עם משהו, אתה יודע? וזה תמיד משהו שהם קצת נבוכים ממנו.

וכל הרעיון של Write a Passage הוא להגיד, תתחילו לכתוב. ואתם תתחילו מלכתוב על דברים שאתם חושבים שמעניינים אותכם. ואנחנו בעיקרון צריכים לתת לכם אגרוף לפרצוף, סנוקרת משמאל, מימין, לגרום לכם לדמם קצת, עד שתגידו ״אה, בעצם בכלל אין לי אובססיה לדברים האלה״. אבל, אם תמשיכו לכתוב, אתם הולכים להתחיל להיות כנים עם עצמכם לגבי במה אתם באמת מתעניינים. וברגע שתעשו את זה, עכשיו אתם שוחים.

אוקיי, ועכשיו אני הולך להישמע כמו איזה איש ניו-אייג׳ משנות השישים.

ג׳ים: היי, דאואיסט. אתה יושב פה עם דאואיסט, אז, לך על זה.

דיוויד: אתם שוחים בזרם של העצמי האותנטי שלכם, ואתם מיושרים עם זה, ואני חושב שכשזה קורה, יש יכולת לחלוק, ויכולת ליצור, שפשוט אי אפשר להגיע אליה כשאתם נלחמים נגד עצמכם, בגלל שמה שאתם רוצים להתעניין בו הוא שונה ממה שאתם באמת מתעניינים בו.

וזה מתחבר למטען שדיוויד סוחב נגד בתי הספר המסורתיים:

תראה, המסר של Write of Passage זה, אני הולך ללמד אנשים לכתוב, אבל בעצם יש פה משימה עמוקה יותר. אני חושב שג׳וש וולף אמר, ״Chips on Shoulders Put Chips in Pockets״. עבורי, הצ׳יפ על הכתפיים שלי הוא שאני שונא את מערכת החינוך, אני מתעב אותה לחלוטין, ואני חושב שהיא מרושעת. אני חושב שהאופן שבו אנחנו מכניסים, ובמיוחד סוג מסויים של ילדים שיש להם הרבה אנרגיה, ומתלהבים מדברים מכח הסקרנות הפנימית שלהם, הם צריכים שיניחו להם.

… בתי הספר חונקים יצירתיות. ואני לא הולך לבנות מערכת חינוך שתעבוד טוב לכולם, בגלל שהבעיה עם מערכת החינוך היא לא המערכת אלא עצם העובדה שיש לנו רק מערכת אחת. אני חושב שזה היה בוריס ילצין שהיה בכיר בברית המועצות, ונכנס לסופרמרקט ביוסטון, ונדהם מכמה סוגים שונים היו שם של דגני בוקר ומשקאות קלים. ככה מערכת החינוך צריכה להיות, הבעיה עם הקומוניזם הייתה שהיה רק סוג אחד של דגנים וסוג אחד של משקה. מערכת החינוך צריכה להציע הרבה מותגים שונים כאלה, הרבה סגנונות שונים.

מה שאני מנסה לעשות, וזה הזרם התחתי העמוק כאן, הוא לבנות מערכת חינוך חדשה שבנויה סביב האינטרנט והיא פשוט מגניבה, ומלמדת אנשים איך לעשות מה שזה לא יהיה, וגם שיהיה להם שיא הכיף בזמן שהם עושים את זה. הרבה מהסיבה שאכפת לי כל כך מ Write of Passage היא המשימה הזו, שאני חושב עליה כבר מעל 20 שנה. מאז שהייתי בגיל שש בכיתה א׳, וההורים שלי היו צריכים להעביר אותי מבית הספר הראשון שלי, היה מיד ברור לי שיש בעיות מאד עמוקות עם מערכת החינוך.

דיוויד מסביר שיש שלוש קבוצות עיקריות של אנשים שלוקחים את הקורס. לראשונה הוא קורא יזמים, יש להם עסקים והם רוצים רוצים לכתוב כחלק מתכנית הצמיחה. הרבה מהם הם יועצים פיננסיים. הקבוצה השניה הם אנשים שיש להם עבודה שהם לא מאושרים בה, זו בד״כ משרה עם הרבה יוקרה אבל הם לא מרגישים שהיא ממלאת אותם, והם מתלהבים מלכתוב באינטרנט ולחקור ולחלוק רעיונות שמעניינים אותם, ומנסים לפתוח לעצמם הזדמנויות חדשות באמצעות זה. זה מאפשר להם לעשות שינוי בקריירה שלהם. והקבוצה השלישית הם אנשים שכותבים פשוט לצורך הכתיבה. הם נשאבים לתוך זה, נהנים לעשות את זה, ובמקרים מסויימים זו מעין תרפיה בשבילם.

יש עוד הרבה נושאים מעניינים בשיחה, כמו האובססיה שדייוויד פרל פיתח עם וולט דיסני, שבאופן לא צפוי הובילה אותו לשאוב הרבה רעיונות מדיסנילנד וליישם אותם בקורס Write of Passage, או סיפורים מרתקים על כמה בוגרים של הקורס והמקומות שאליהם זה הוביל אותם.

אני משתף בכל זה גם כי אני מסכים עם הרבה מהשקפת העולם שדייוויד מתאר פה, גם כי אני חושב שזו שיחה מרתקת, וגם מהאינטרס האנוכי שלי שהייתי רוצה לראות הרבה יותר אנשים כותבים בעברית על דברים ״מוזרים״ שיש להם תשוקה ועניין בהם. אז אולי זה ידחוף עוד כמה מכם לעשות את זה.

לינק לפודקאסט

---

תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!

ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.

אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל: