מהדורה 47: ההנפקה של אינסטה-קארט, כהנמן ולמה אנשים לא משנים את דעתם, הבינה המלאכותית הורסת את המסיבה, מהי חברת טק, פאק יו מאני
מהדורה 47: ההנפקה של אינסטה-קארט, כהנמן ולמה אנשים לא משנים את דעתם, הבינה המלאכותית הורסת את המסיבה, מהי חברת טק, פאק יו מאני
״בדברים שבאמת חשובים לאנשים, אין דרך לגרום להם לשנות את דעתם. תשכחו מזה. אל תטרחו.״
שישי שמח!
אני עדיין עובד על הקרנה של הסרט This Is Not Financial Advice שהזכרתי במהדורה 46. אם אתם רוצים לעזור ויש לכם חלל מספיק גדול שנח לצפות בו בסרט ויוכל לארח קבוצת קוראים של אופטיקאי מדופלם, אפשר לענות על המייל או לפנות אליי בפרטי.
קדימה למהדורה מספר 47 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
The Instacart IPO
עוד שבוע, עוד הנפקת טק! המניות של אינסטה-קארט, החברה שמאחורי אפליקציית משלוחי המצרכים, התחילו להיסחר בנאסד״ק. ביירן הובארט כתב ניתוח מעולה של התשקיף, והסביר שאפשר להסתכל על החברה גם בתור עסק המכולת הגרוע ביותר, וגם בתור עסק המכולת הכי טוב שקיים:
זהו עסק המכולת הכי גרוע שאפשר לדמיין בגלל שהוא מחליף עלות גבוהה-אבל-בלתי-נראית - העלות האלטרנטיבית של ללכת פיזית לחנות, למלא עגלה במצרכים, ולהביא אותם הביתה - בעלות ברורה שמופיעה במחירים של המוצרים הבודדים ובמחיר המשלוח. העלות היא 8.2% מווליום הטרנזאקציות שלהם, לא כולל טיפ. בתעשיה שבה 5% מרג׳ין הוא סימן להצלחה, להתחיל בחיסרון של 8.2% במחירים גורם לדרך להיות מאד קשה.
זו המכולת הכי טובה שאפשר לדמיין בגלל שהיא יכולה להציע יותר עושר ולהציג לכל לקוח אוסף של הצעות שנתפרו במיוחד כדי (א) לגרום להם להעביר עוד מהקניות שלהם לפלטפורמה של אינסטה-קארט, ו (ב) לגרום לחברות המזון לשלם כמה שרק אפשר עבור פרסומות.
התוצאה היא שאינסטה-קארט גייסה סכום כולל של כמעט 3 מיליארד דולר כדי לשלם את העלויות של המודל הראשון, ומה שהם קיבלו בתמורה זה עסק שיותר ויותר יכול להיות מתואר על ידי המודל השני, שבו פרסומות ודמי מנוי ממשיכים לשפר את שולי הרווח של החברה. במובן מסויים, זוהי עוד גירסה על המודל של קוסטקו, עסק שפועל קרוב ל-breakeven ככל האפשר, כך שהפרמטרים היחידים הם השקעות הון בפתיחה של חנויות חדשות, והמזומן שזורם מהחנויות האלה ע״י מכירה של מנויים חדשים.
הניתוח של ביירן היה נהדר ואני ממליץ לקרוא את כולו; נקודה מעניינת אחת היא הקונפליקט שהשוק הרב-צדדי של אינסטה-קארט יצר בין החנויות לבין חברות המזון.
דרך פשטנית לחשוב על העסק היא שאינסטה-קארט היא רשת תלת צדדית שבה המשתתפים משלימים אחד את השני: יותר לקוחות אומר יותר ביקוש, יותר חנויות אומר יותר היצע, ויותר נהגים אומר משלוחים מהירים ואמינים יותר. אבל יש קטגוריה רביעית: אינסטה-קארט עובדת גם עם חברות מוצרי הצריכה, שמשווקות ישירות ללקוחות אבל גם משווקות דרך החנויות. זה קורה גם דרך סבסוד הפרסומות של החנויות וגם באמצעות תשלום עבור שטח מדף מבוקש בתוך החנות.
קרוגר דיווחה על הפרשות לספקים של כמעט 8.7 מיליארד דולר, או 7% מההכנסות ב-2017, לפני שהם הפסיקו לדווח את זה בנפרד, בתור דוגמא. זה בהשוואה לרווח התפעולי של 2.1 מיליארד דולר לקרוגר באותה שנה. אז במובן מסויים, מודל ברירת המחדל לעסקי המכולת הוא שמכולת יעילה ומנוהלת היטב תפסיד כסף מהעסק של מכירת מזון ומוצרי צריכה אחרים ללקוחות, אבל הרבה יותר מתפצה על זה דרך מכירה ישירה ועקיפה של פרסומות לחברות שעושות את המוצרים האלה.
בן תומפסון הסביר שזה מייצר ניגוד עניינים: גם אינסטה-קארט וגם החנויות שמהן המשלוחים מתבצעים מפעילות את עסקי הליבה שלהן במרג׳ין נמוך או אולי אפילו שלילי, ועושות את הרווח שלהן מפרסום; במילים אחרות, רכישות שנעשות דרך אינטסה-קארט לא באמת עוזרות לחנויות המצרכים לעשות כסף. מצד שני, זה אולי עוזר להן לא להפסיד כסף, כי מקור אחד של הפסד הוא מוצרי מזון שמתקלקלים. העובדה שאינסטה-קארט מגדילה את המחזור יכול לעזור להפחית את כמות המזון שנזרק, ועד כמה שזה יקרה, זה יכול לשפר את שורת הרווח של חנות המכולת שתעבוד איתה.
ונקודה אחרונה שראוי לציין הוא השווי. אינסטה-קארט ללא ספק הייתה סיפור-קוביד מוצלח בשלב מסויים שבו אנשים היו תקועים בבית ו/או פחדו להיכנס לחנויות. העסק גדל מאד ב-2020, מה שעושה את זה כמעט בלתי אפשרי לנתח את גרף הקוהורטים שלו.
זה גם מה שאיפשר לחברה לגייס בזמנו לפי שווי של 39 מיליארד דולר, לעומת שווי ההנפקה של כ-9.5 מיליארד דולר השבוע. ביירן גם הראה שאם מורידים רכישות שהיו קשורות למגיפה, ההזמנות צמחו ב-9% השנה (ולא 0.5% כפי שנראה), שזה קצב לא רע לחברה שהגיעה לגודל בוגר. אם מורידים 21% מהרווח לפני מס של החברה, הרווח הנקי בארבע הרבעונים האחרונים מגיע ל-356 מיליון דולר. זה שם את מכפיל הרווח בהנפקה על 27x. זה לא זול, כמובן, אבל לא מסוג הערכות השווי שגורם למשקיעי צמיחה למצמץ.
והאם אינסטה-קארט היא באמת חברת טק? עוד על זה בהמשך המהדורה.
כהנמן מסביר למה אנשים לא משנים את דעתם
״אני פשוט חושב שאנשים לא משנים את דעתם בשום דבר שבאמת חשוב״ - דניאל כהנמן.
ג׳וש וולף שיתף מחדש השבוע את סדרת השיחות הקצרות שנערכה בין דניאל כהנמן, חביב הבלוג מייקל מובאסין, ואנני דיוק - חוקרת בתחום קבלת ההחלטות (ושחקנית פוקר מקצוענית לשעבר). השיחות עסקו, כמובן, בנושאים כמו סיכון, אי ודאות, פסיכולוגיה אנושית, והטיות קוגניטיביות. בעיניי הן היו מרתקות ואני ממליץ להאזין לכל ארבעת הפרקים.
הפרק השני בסדרה עסק בשאלה האם אנשים אי פעם משנים את דעתם לגבי דברים. הם הצביעו על כך שהרבה אנשים לא מבינים שהפעולות שלך משפיעות על האמונות שלך, בדיוק כמו שהאמונות שלך משפיעות על המעשים שלך. אנשים משלים את עצמם שהם מתבוננים בעולם ומגבשים אמונות וערכים, ואז פועלים בהתאם. אבל הרבה מחקרים מראים שיש גם השפעה הפוכה.
המחקרים שהם הזכירו כללו להגיע לאנשים ולבקש שיתלו מחוץ לבית שלט של מועמד פוליטי שהם תומכים בו. אם לפני כן היו מודדים את עוצמת התמיכה שלהם במועמד הזה, ושוב בערך שבוע אחרי שהם תלו את השלט - עוצמת התמיכה התגברה. הם מתלהבים מהמועמד הזה יותר. רק כי עכשיו יש שלט מחוץ לבית שלהם. כמו שכהנמן הסביר, זה מה שאתם מסמנים לחברים שלכם, לכל מי שעובר ליד הבית.
ונניח שעכשיו יתפרסם איזה סקנדל שקשור למועמד הזה. כזה שאם הם היו יודעים עליו מראש, לפני שגיבשו החלטה במי לתמוך, הם לא היו תומכים בו מלכתחילה. אבל עכשיו יש שלט מחוץ לבית, ואולי הם גם התחילו לנסות לשכנע חברים ומכרים לתמוך באותו מועמד. ואז לומדים על המידע החדש הזה, שאם היו נתקלים בו לפני שגובשה הדיעה, היו אומרים לעצמם ״אין מצב, אני לא אתמוך באיש הזה״. אבל הם לומדים את זה אחרי שכבר החליטו לתמוך בו, ואחרי שהם תלו שלט מחוץ לבית. וזה עלול לייצר דיסוננס קוגנטיבי. כדי למנוע את זה, וכדי לשמור על עקביות עם המעשים הקודמים שלהם, האנשים האלה יגידו דברים כמו ״זה כלום, זה לא נכון, בטח הממסד מנסה להתנכל להם״.
כהנמן מסביר שזה קורה כחלק מתהליך של הפחתת דיסוננס. אנחנו מנסים לייצר עקביות פנימית עבור עצמנו. תליתי שלט מחוץ לבית שלי, ואני רוצה להסביר לעצמי למה עשיתי את זה, ואז אני משכנע את עצמי ש״אני ממש אוהב את המועמד הזה״. זה תהליך הפוך - קודם אנחנו מבצעים פעולה, ואז אנחנו מחפשים רציונליזציה למה עשינו אותה.
זה מביא אותו למסקנה העגומה: בדברים שבאמת חשובים לאנשים, אין דרך לגרום להם לשנות את דעתם. תשכחו מזה. אל תטרחו.
החדשות ה(קצת) מעודדות הן שיש אסטרטגיות שיכולות להגדיל מעט את הסיכוי שתוכלו לשנות את דעתכם. אחת מהן היא להגדיר מראש את הקריטריון או הנסיבות שבהן תעשו את זה. ברגע שיש לנו תיאוריה, אנחנו עסוקים בלהגן עליה. אבל אם מראש נשאל משהו כמו ״איזה מידע יגרום לי להבין שטעיתי״, זה מפריד את האני הנוכחי מהאדם שיחזיק בדיעה האחרת. וזה גם דרך לשנות את דעתנו תוך כדי שמירה על עקביות פנימית מסויימת.
הבינה המלאכותית באה לבאס
נאבה באנרג׳י היא זו שאחראית על האיסור הגלובלי של Airbnb על קיום מסיבות, והיא השקיעה יותר משלוש שנים בלהבין איך להילחם במסיבות לא חוקיות, זיהוי של ״בתי מסיבות״, והכי חשוב - עיצוב של מערכת AI נגד מסיבות. המערכת הזו הייתה צריכה מספיק מידע כדי לאמן מודל שיזהה הזמנות בסיכון גבוה, ויאפשר למנוע ממארגן המסיבה החשוד להגיע לעמוד השלמת ההזמנה …
חלק מהאמצעים עבדו טוב יותר מאחרים, אבל החברה טוענת שדיווחים על מסיבות ירדו ב-55% בין אוגוסט 2020 לבין אוגוסט 2022 - ומאז ההשקה הגלובלית של המערכת של באנרג׳י במאי, יותר מ-320,000 אורחים נחסמו מנסיונות הזמנה ב-Airbnb.
וככה נראה המסך שאליו אתם אמורים להגיע אם תנסו להזמין בית למסיבה שאתם מארגנים:
הבלוג של ליברטי השווה את זה לסיפורים על הימים המוקדמים של פייפאל, וההונאות שאיימו על הקיום של העסק. פייפאל נאלצו להמציא דרכים שונות למנוע את זה, למרות שאף פעם אי אפשר לפתור את זה לחלוטין. זה כמו מירוץ חימוש או אפקט המלכה האדומה.
הנה כמה מהדברים שהאלגוריתם של Airbnb מסתכל עליהם:
מודל הבינה המלאכותית מסתכל על מאות פרמטרים: הקירבה של ההזמנה לתאריך יום ההולדת של המשתמש, הגיל של המשתמש, אורך השהות, קירבת הבית למקום המגורים של המשתמש, כמה זמן מראש ההזמנה נעשית, סופ״ש לעומת אמצע-השבוע, סוג הבית ו … האם הבית ממוקם באיזור צפוף בניגוד לאיזור כפרי …
״כשהתחלנו להסתכל על המידע, מצאנו שברוב המקרים, שמנו לב שההזמנות האלה נעשות ממש ברגע-האחרון, לפעמים על ידי חשבון משתמש שנוצר ברגע האחרון, ואז ההזמנה נעשית לסופ״ש מסיבות פוטנציאלי כמו תחילת השנה החדשה או האלווין, והם מזמינים בית שלם בשביל אולי לילה אחד. ואם הסתכלתם איפה האורח הזה גר, זה היה ממש קרוב למיקום של הבית שהם הזמינו.״
באנרג׳י הצליחה לזהות ״טביעת אצבע״ מעניינת של הזמנת בתים למסיבות. יש בכתבה כמה סיפורים מעניינים על איך היא הגיעה אליו. והמודל שלה בא להרוס את המסיבה.
המלצות מהעבר
מה הופך חברה לחברת טק
מאמר של בן תומפסון, שנכתב לאחר הגשת התשקיפים של פלוטון ו-WeWork ב-2019, ניסה לענות על השאלה - מהי חברת טק?
לפני חמישים שנה, זה היה די ברור: IBM הייתה חברת הטק, וכולם היו הלקוחות שלה (בהכללה גסה). העובדה שהטכנולוגיה של IBM הגבירה את היעילות של ג׳יי פי מורגן, או ג׳נרל מוטורס, או סירס, לא הפכה אותן לחברות טק בעצמן. ו-IBM הייתה אקוסיסטם שלם בפני עצמו - חומרה, תוכנה, שירותים - ארוזים יחד במודל של תשלום מנוי (שמזכיר מודל של SaaS היום). בקצרה, להיות חברת טק אמר - להיות IBM.
הסיפור הידוע הוא ש-IBM נתנה למיקרוסופט את החוזה למערכת ההפעלה של המחשב האישי, ובכך את הפוזיציה הדומיננטית במחשוב ל-15 שנים הבאות. בן תומפסון סוקר את הרקע להחלטה זו - החל מתביעת ההגבלים העסקיים נגד IBM ב-1968, שהובילה אותה להפריד בין מוצרי החומרה, התוכנה והשירותים שלה. זה יצר שוק חדש לתוכנה. בהמשך, הקונגרס הוסיף ״תוכנת מחשב״ לחוק ההגנה על זכויות יוצרים ב-1980. זה איפשר לגבות כסף על רישיון לשימוש בתוכנה. זה איפשר למיקרוסופט לגבות כסף על כל עותק של Windows שהותקן, בלי לספק את החומרה שעליו הוא רץ, או לספק שירותים כלשהם.
זה הדגיש עוד מאפיין קריטי של תוכנה - עלות שולית אפסית. זה לא היה קונספט חדש, סיליקון ואלי קיבל את שמו בגלל שבמקור יוצרו שם שבבים מבוססי-סיליקון, שהיו להם תכונות דומות. שבבי סיליקון דרש השקעה עצומה מראש בפיתוח ובניית יכולת ייצור של שבב חדש, אבל עלות הייצור של שבב אחד נוסף היא כמעט כלום. המציאות הכלכלית הזו יצרה את מודל ההון סיכון (כתבתי על הסיפור של ארתור רוק, משקיע ההון סיכון הראשון, ושמיניית הבוגדים שהקימו את אינטל במהדורה מספר 14). וזו הסיבה שגם חברות התוכנה התרכזו בסיליקון ואלי, ולא למשל במדינת ניו יורק שם שכן המטה של IBM.
לסיכום: הון סיכון מממן חברות טק, שמאופיינות בעלות שולית אפסית, תכונה שמאפשרת להם לייצר תשואה בלתי מוגבלת על ההשקעה.
בהמשך, בן תומפסון מנתח את המאפיין הזה דרך התקופות השונות - עידן התוכנה on-premises, שבה התוכנה נשלטה על ידי חברות כמו מיקרוסופט ואורקל; סיילספורס והימים הראשונים של הקלאוד; וחברות כמו אטלסיאן שעיצבו את מודל ה Software-as-a-Service. אני אשאיר לכם לקרוא את זה במאמר, ואקפוץ קדימה לרשימת המאפיינים של תוכנה, שמאפשרים לבחון האם חברה היא חברת טק:
- תוכנה יוצרת אקו-סיסטם.
- לתוכנה יש עלות שולית אפסית.
- תוכנה משתפרת עם הזמן.
- תוכנה מאפשרת מינוף אינסופי.
- תוכנה מאפשרת עלות אפסית לטרנזאקציות.
נטפליקס למשל מקיימת ארבעה מתוך חמשת העקרונות - היא רק לא בנתה אקו-סיסטם מבוסס תוכנה (או לפחות, עדיין לא ב-2019 כשהמאמר נכתב. אולי יהיה אפשר להסתכל על זה אחרת עם בניית אופרציית הפרסום.) Airbnb, שנחשבת לחברת טק למרות שהיא עוסקת בהשכרת בתים בעולם האמיתי, דווקא מקיימת את כל החמישה.
אובר, שהרבה פעמים מוזכרת באותה נשימה עם Airbnb, גם מקיימת את כל העקרונות, אלא ששם יש שאלה פתוחה לגבי עלויות הטרנזאקציה. אובר נאלצה להשקיע הרבה כדי להביא נהגים לפלטפורמה ולשמור עליהם שם - זה לא אומר שהיא בהכרח לא חברת טק, אבל זה מדגיש עד כמה המודל שלהם תלוי בגורמים שאין להם עלות אפסית.
ואז מגיע הניתוח של WeWork:
WeWork טוענים שיש להם אקו-סיסטם מבוסס תוכנה שמחבר בין חברות ועובדים בין מיקומים שונים, אבל קשה למצוא עדויות שזה גורם שמשפיע על העסקים של WeWork.
- WeWork משלמים אחוז עצום מההכנסות שלהם על שכירות.
- לשירותים של WeWork בהחלט יש פוטנציאל להשתפר עם הזמן.
- WeWork מוגבלת ע״י מספר המיקומים שהיא בונה.
- WeWork דורשת ייעוץ אפילו לשכירות של אדם-יחיד, ומסתמכת על ברוקרים בשביל עסקים גדולים יותר.
בכנות, קשה לראות איך WeWork היא חברת טק בשום צורה.
חשבתי שמעניין להיזכר במאמר הזה, גם לאור העובדה שהמודל של WeWork (אולי) קורס לנגד עינינו (כמו שהזכרתי במהדורה מספר 42), אבל גם לאור ההנפקה של אינסטה-קארט השבוע (שעליה דיברנו למעלה). בן תומפסון כתב השבוע פוסט שהתייחס לשאלה - האם אינסטה-קארט היא חברת טק?
ובכן, לגבי עסק הליבה, של משלוחי מצרכים, גזר הדין הוא - לא חברת טק! בעיקר כי לאינסטה-קארט יש עלויות שוליות גבוהות מאד, גם על קניית המצרכים וגם על תשלום למלקטים. עלויות הטרנזאקציה הן משמעותיות, גם דרך מחירים גבוהים יותר ועלויות משלוח, וגם זמן ההמתנה לקבלת המשלוח. גודל השוק שהחברה פונה אליו חסום בצורך ליצור שותפויות עם חנויות מצרכים והעסקה של מלקטים.
האופרציה הזו נראית כמו עוד ממשק לעולם האמיתי, שלמרות כל קסמי הטק שהוא כולל, עדיין בסופו של דבר חסום במגבלות של העולם האמיתי.
אבל עסק הפרסום של אינסטה-קארט הוא כבר משהו אחר:
קשה לדמיין אפליקציה בעמדה טובה יותר למכור פרסומות:
- מי שפותח את אינסטה-קארט הם משתמשים עם כוונה גבוהה לרכוש.
- הממשק העיקרי של אינסטה-קארט להצגת מוצרים הוא חיפוש, מה שנותן לה את הסיגנל החזק ביותר שאפשר לגבי במה המשתמשים מעוניינים, עם היכולת לשים פרסומות רלוונטיות בראש תוצאות החיפוש.
- ההצעה המרכזית של אינסטה-קארט היא מוצרי קומודיטי שההבדל העיקרי ביניהם הוא המותג.
לא פלא שפפסי-קו רוכשת מניות ב-175 מיליון דולר באופן פרטי; למה שחברת ה-CPG לא תשתתף ב-upside שמגיע מהוצאת סכומים מוגדלים על מודעות פרסום באינסטה-קארט!
העסק הזה, אם היה עצמאי, היה מקבל ציון גבוה בקריטריון הנ״ל:
- אינסטה-קארט יצרה שוק רב-צדדי בין קונים ומפרסמים.
- לפרסומת באינסטה-קארט יש עלות שולית אפסית.
- יכולות הפרסום של אינסטה-קארט ישתפרו עם הזמן ככל שהם אוספים יותר מידע, מביאים עוד רוכשים לאפליקציה, ואפילו יותר חשוב מזה…
- לאינסטה-קארט יש יכולת אינסופית להביא עוד מפרסמים לאפליקציה, מה שאומר…
- שאינסטה-קארט יכולה להגדיל את הרווחיות באופן דרמטי ע״י הוספת עוד מפרסמים למודל מבוסס-המכרז שלה; יותר נזילות אומר מחירים גבוהים יותר.
עכשיו, זו חברת טק!
עצמאות כלכלית
הדרגה הכי גבוהה של עושר היא היכולת לקום כל בוקר ולהגיד, ״אני יכול/ה לעשות מה שאני רוצה היום״.
אנשים רוצים להתעשר כדי להיות מאושרים יותר. אושר הוא נושא מורכב בגלל שאנשים הם שונים זה מזה. אבל אם יש מכנה משותף באושר - דלק אוניברסלי של שמחה - הוא שאנשים רוצים שליטה על החיים שלהם.
היכולת לעשות מה שאתם רוצים, מתי שאתם רוצים, עם מי שאתם רוצים, במשך כמה זמן שתרצו, היא יקרה מפז. זה הדיבידנד הכי גבוה שכסף יכול לשלם.
- מורגן האוסל, הפסיכולוגיה של כסף
בשבוע שעבר התעורר (שוב) דיון בטוויטר סביב השאלה הפשוטה-לכאורה, כמה זה fu*k you money. התגובות כללו טווח די גדול של תשובות, כמו שהיה אפשר אולי לצפות. אנשים הם שונים זה מזה, יש להם העדפות שונות ואורח חיים שונה וסיבולת שונה לסיכון.
אבל חוץ מהשיקולים האלה, מלקרוא את התגובות זה היה נראה שלאנשים יש הגדרות שונות למהו בכלל fu*k you money, וחשבתי שזה מעניין מספיק כדי להתעכב עליו.
אני חושב שמורגן האוסל ניסח את זה מצויין בציטוט שהזכרתי למעלה - העניין הוא להיות מסוגלים לעשות מה שאתם רוצים עם הזמן שלכם. וזו בעיניי גם ההגדרה למהו ״fu*k you money״. עצמאות כלכלית. להיות מסוגל כל יום להגיד לבוס שלך “fu*k you״, להתפטר וללכת הביתה, בלי שאורח החיים של המשפחה שלך ישתנה בעקבות זה. אני חושב שהתגובות שדיברו על סכום כסף שיאפשר להגיד “fu*k you” לכל שוטר תנועה, לרגולטור, לרשויות ההגירה, או לאילון מאסק - בעיניי לקחו את זה קצת רחוק מדי. זה כאמור נושא מאד אינדיבידואלי, אבל זו הדיעה שלי.
לחשבון הטוויטר 10K Diver יש שרשור מעולה על עצמאות כלכלית, שנפתח עם אותו ציטוט של מורגן האוסל. והוא ממשיך לתאר עוד קונספטים שנועדו לעזור להעריך ולהשיג עצמאות כלכלית. אני אזכיר פה כמה מהם.
הראשון הוא שהמשמעות של עצמאות כלכלית היא לא בהכרח התפטרות ופרישה מעבודה. זה אפשרי. אבל זה בעיקר שאתם חופשיים לחפש עבודה שממלאת אותכם, שנותנת לכם משמעות, שעוזרת לעולם. בלי לדאוג בהכרח למשכורת או תנאים או סמלי סטטוס.
ההמשך הוא איך להגיע לשם. עיקרון אחד הוא החשיבות של להתחיל מוקדם. ואם לא התחלתם מוקדם - אז לפחות תתחילו עכשיו. תהליך של compounding, צמיחה של הון דרך ריבית דריבית, הוא הכי אפקטיבי כשיש לו הרבה שנים לעבוד. עוד עיקרון חשוב הוא המערכת שתביא אותכם לשם - להוציא פחות ממה שאתם מרוויחים. להשקיע את ההפרש בצורה נבונה, ולתת לזמן ואפקט ה compounding לעשות את שלהם.
עם הזמן, כשההכנסה מתיק הנכסים נהיית גבוהה מספיק, ההכנסה מעבודה הופכת ללא הכרחית. זה כמעט בלתי אפשרי לעשות את זה רק ממשכורת, וצריך למצוא דרך ״לעשות כסף בזמן שאתם ישנים״. בישראל יש התלהבות גדולה סביב השקעות בנדל״ן. אבל אני פה כדי להזכיר שגם בעלות על עסקים - או בעלות חלקית דרך החזקה של מניות - היא דרך טובה לעשות את זה.
ועוד נקודה חשובה ששווה להזכיר - Lifestyle Creep. ככל שמרוויחים יותר, יש נטיה לאנשים להרגיש ״עשירים״ יותר, וש״מגיע״ להם אורח חיים גבוה יותר. זו בעיה כפולה בכל מה שקשור לניסיון להגיע לעצמאות כלכלית. מצד אחד, הוצאה של יותר כסף כל חודש אומרת שיש פחות כסף פנוי לחיסכון, השקעה, ו-compounding. ומצד שני, התקציב החודשי שאתם צריכים נהיה גדול יותר, מה שאומר שתצטרכו תיק נכסים הרבה יותר גדול כדי לתמוך בו. היעד של עצמאות כלכלית מתרחק ממכם.
הזכרתי את הפרק האחרון בספר של מורגן האוסל במהדורה הקודמת. הוא אמר שאחד הדברים הכי חשובים שאשתו והוא הצליחו לעשות, הוא לגורם לעמודי השער להפסיק לזוז. למרות שהמשכורות של שניהם עלו מאד, אורח החיים שלהם נותר ללא שינוי. כמו שצ׳ארלי מאנגר ניסח את זה - הסוד הוא לא להצטרך יותר מדי דברים טיפשיים בחיים שלכם.
בדיון שהתפתח בטוויטר, הרבה תיארו איך חיי מותרות למשפחה בישראל יכולים גם לדרוש תקציב חודשי של 50-60 אלף ש״ח. ו, כלומר, אוקיי. למה לא, אני מניח. אם סתם זורקים מספרים באוויר. אבל מה קורה במציאות שבה אתם בונים לעצמכם מערכת כזו, תיק הנכסים שלכם גדל, אבל לא מספיק כדי לתמוך בחיי מותרות כאלה. נניח שהוא גדול מספיק בשביל לספק תקציב חודשי של 15 או 20 או 25 אלף ש״ח למשפחה שלכם.
אם אתם אוהבים את העבודה שלכם ונהנים ממנה, אין פה דילמה. בטח תמשיכו לעבוד בה גם אם השווי הנקי שלכם יהיה כפול או משולש ממה שהוא עכשיו. אבל מה קורה אם זה לא המצב?
האם אתם צריכים לבלות עוד כמה שנים בעבודה שאתם לא באמת אוהבים, כי המשפחה שלכם לא יכולה לוותר על מסעדות מישלן ואייפונים חדשים ומכונית פאר וטיולים ביאכטה? כמה אושר באמת יביאו לכם המותרות הנוספות האלה, שתסכימו ״לסחוב״ עוד 5 או 10 שנים, עובדים בעבודה שאתם לא אוהבים? האם באמת לא תהיו מאושרים יותר עם מכונית ישנה יותר, פחות נסיעות לחו״ל, אבל עם הרבה יותר זמן לדברים שמעניינים אותכם?
גם התשובה על השאלה הזו היא אינדיבידואלית כמובן. אבל חשוב להיות מודעים להשלכות של הבחירות שאנחנו עושים.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
נהדר כהרגלך.
תודה על תובנות מעניינות. כיף לקרוא.