מהדורה 5: בריאן צ׳סקי חוזר ליסודות, יותר חיכוך כדי לעזור למשתמשים, כלל ה-40, הליכה אקראית בוול סטריט, שימפנזים בגן החיות של אומהה
מהדורה 5: בריאן צ׳סקי חוזר ליסודות, יותר חיכוך כדי לעזור למשתמשים, כלל ה-40, הליכה אקראית בוול סטריט, שימפנזים בגן החיות של אומהה
״איך עשיתי מיליון דולר בעשרים יום עם 30 שניות עבודה כל בוקר״
המשפט ״יש עשורים שלא מתרחש בהם כלום, ויש שבועות שעשורים מתרחשים בהם״ נאמר השבוע בכמה פודקאסטים ובלוגים שאני עוקב אחריהם (הציטוט המקורי מיוחס לולדימיר לנין). המהדורה הזו לא תצלול לפרטי המעללים האחרונים של אילון מאסק בטוויטר1, הגילויים החדשים על פרשת ההונאה של סאם בנקמן-פריד2, או חילופי המנכ״ל בדיסני3. במקום זה אציע לכם אתנחתא מהסיפורים הסופר-מתוקשרים האלה, אני בטוח שיקרו בהם עוד דברים גם בשבוע הבא.
בתור התחלה, למקרה שפספסתם, פירסמתי השבוע כמה שרשורים בטוויטר עם follow ups על נושאים מהמהדורות הקודמות:
על פרד ברוקס שהלך לעולמו, מחבר ״מיתוס חודשי-אדם״, שתרם לזיהוי ״משבר התוכנה״
״אף אחד לא תכנן, אף אחד לא צפה״ - ברבור שחור והקושי עם אירועי הסתברות נמוכה
והנה מה שחשבתי לציין הפעם -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
Airbnb: Back to Basics
שני דברים מעניינים על בריאן צ׳סקי, מנכ״ל AirBnb: הראשון הוא שהחברה הודיעה על ״מהדורת החורף״ שלה (נראה ש-airbnb עושים שתי השקות משמעותיות בשנה, חורף וקיץ), ובמקביל הכריז המנכ״ל והפאונדר בריאן צ׳סקי על ליסטינג חדש בפלטפורמה - חדר פרטי בבית שלו! (כמובן שדי מהר הגיעו הבדיחות על כמה קשה המצב בטק כרגע)
יש הרבה רפרנסים לימים הראשונים של החברה, שהוקמה לאחר שהפאונדרים השכירו מזרון אוויר בסלון שלהם תמורת $80 ללילה, בזמן שחדרי המלון בסן פרנסיסקו היו מלאים בגלל כנס שנערך בעיר. מכאן הגיע השם המקורי - “AirBed and Breakfast״, והשם של החדר בבית של בריאן צ׳סקי שמוצע להשכרה - “beyond the airbed״. airbnb השיקו את השירות בזמן הועידה הדמוקרטית של בחירות 2008, וגייסו כ-30 אלף דולר ממכירה של קופסאות דגני בוקר עם ציורים של אובמה ומק׳קיין, שגם מופיעות בסרטון החדש של צ׳סקי.
החברה התקשתה להמריא בימים המוקדמים, ובזמן שהיו ב YCombinator פול גרהאם עודד אותם ללכת ולהיפגש עם המשתמשים שלהם. הם טסו לניו יורק ודפקו על דלתות של מארחים בפלטפורמה, והתירוץ הרשמי היה שהם באו להציע צילום מקצועי של הבית כדי לשפר את איכות התמונות ב airbnb. תוך כדי הצילום הם שוחחו עם המשתמשים וקיבלו המון פידבק על השירות, שבסופו של דבר שינה לחלוטין את ה-roadmap של המוצר. זה הוביל לאחד הלקחים שמזוהים עם החברה - Do Things That Don’t Scale.
בעיניי המהלך הנוכחי של בריאן צ׳סקי הוא גם מעין חזרה ליסודות - זה לא סקיילבילי לפגוש את כל המשתמשים של airbnb ולאפות להם עוגיות, אבל אני בטוח שהחוויה של להיות מארח פעיל בפלטפורמה שהוא עצמו בונה, ולפגוש משתמשים על בסיס יומי שמתארחים בבית שלו, תעזור לו לעשות את ההחלטות הנכונות בנוגע למוצר.
לינק לליסטינג (ולמקרה ששקלתם ביקור בסן פרנסיסקו, החדר של בריאן צ׳סקי מוזמן עד סוף 2024).
פרט שני מעניין הוא בהקשר של הדיון מהשבועות האחרונים בפיטורים והקיצוצים שנאלצות לבצע ״מנצחות הקוביד״, שחוו האצה בהכנסות והגדילו את החברות שלהם יותר מדי במהלך המגיפה. הסיפור של airbnb היה הפוך לגמרי - ההכנסות של החברה ירדו לאפס במרץ 2020, וגורל החברה היה מוטל בספק. בריאן צ׳סקי התראיין ב-2020 על ההחלטות הכואבות והקיצוצים שהוא היה צריך לבצע כדי לשמור על החברה בחיים:
זה כמו מכונית שנוסעת על 80 מייל לשעה, ופתאום דורכים על הבלמים. אין דרך שבה זה נגמר טוב… זה כמעט כמו לידה מחדש של החברה. מתנו ונולדנו מחדש, ככה זה הרגיש. אנשים בהחלט העריכו שאנחנו הולכים למות, וחזרנו חזקים יותר מאי פעם. ואני חושב שכל הצלחה שתהיה לנו בהמשך, אנחנו הולכים לייחס למה שעברנו והלקחים שלמדנו…
זה בטח היה הרגע הקשה ביותר בחיי… להתמודד עם פיטורים כשכל המשימה שלנו מתרכזת סביב שייכות … ואם אתה חושב שהכל אבוד, זה כנראה נכון. ואם אתה חושב שזה הרגע שיגדיר אותך, ותיזכר לפי איך שהתמודדת איתו, וזה יהיה הרגע הגדול שלך, וכל מה שקורה אחר כך ייבנה על היסודות של הרגע הזה, אז באותו רגע נדלקת נורה. זה לא רק משבר, זו הזדמנות.
זה מאד מנוגד למה שחוו חברות כמו Shopify או זום שצמחו בקצב מואץ ובמקביל הגדילו את מבנה ההוצאות שלהם מהר מדי. airbnb עברו חוויה של כמעט-מוות ב-2020, שהובילה אותם לחזור ליסודות ולבנות חברה חזקה ועמידה יותר. צ׳סקי התייחס לזה בשיחה הרבעונית האחרונה, שנתיים וחצי אחרי התקופה ההיא, שאולי באמת הגדירה מחדש את החברה:
אני חושב שלמדנו הרבה לקחים שנה או שנתיים לפני הרבה מחברות הטק האחרות, כי נפגענו כל כך חזק כל כך מוקדם [כשפרצה המגיפה] … הקושי הרב והאתגרים [שהתמודדנו איתם בתחילת 2020] פשוט עשו אותנו יותר ממוקדים, וחברה הרבה יותר טובה.
בראיה של משל ״הכריש במיכל״ שהזכרתי בשבוע שעבר, בריאן צ׳סקי נאלץ להתמודד עם כריש במיכל שלו הרבה לפני שכל האחרים נתקלו בו, וזה דחף אותו לבנות חברה שיכולה להתמודד טוב יותר עם אתגרים ואי ודאות כלכלית. Airbnb כמעט נסגרה בתחילת המגיפה, וצ׳סקי מספר שהחוויה הזו נצרבה בתודעה ובתרבות של החברה. עוד חברות עלולות להתמודד (או כבר מתמודדות) עם רגעים מאתגרים מהסוג הזה, ויהיה מעניין לראות אילו מהן יצליחו להסתכל על המשבר והקושי כעל הזדמנות.
Add Friction to *Increase* Engagement
בתור geek של כלכלה התנהגותית, התלהבתי מהסיפור הזה של דואולינגו, אפליקציית לימוד השפות: המשתמשים מתבקשים להציב לעצמם יעד של כמה ימים ברצף הם ישתמשו באפליקציה. מה שמעניין הוא שהמידע הזה לא נשמר בשום מקום - זו אינטראקציה חד פעמית!
הסיבה שמראים למשתמשים את המסך הזה היא החשיבות של יצירת מחוייבות בראש שלהם. דואולינגו ראו retention גבוה יותר אצל משתמשים שענו על השאלה הזו במשך כמה שבועות לאחר מכן.
אחרי כמה שנים, הם החליטו לקחת את זה צעד קדימה ובמקום לסמן ״14 יום״ בתור ברירת מחדל (שמאפשרת למשתמשים פשוט ללחוץ ״continue״), אף יעד לא סומן מראש. יש כאן עוד לחיצה שמשתמשים צריכים לעשות. עוד חיכוך מעצבן.
החוכמה המקובלת היא שכל חיכוך קטן במוצר גורם לאבד עוד משתמשים. גוגל פירסמו בעבר גרף שמראה שמספר המשתמשים שממתינים לתוצאות החיפוש דועך עם כל תוספת של מילי-שניה של latency. ג׳רי סיינפלד צחק על פיצ׳ר ה “one-click checkout״ של אמזון (בסרטון הזה, החל מ 4:59) - ״אני עושה קליק אחד! אם תגרמו לי לעשות עוד קליק, אני בכלל לא רוצה את המוצר הזה יותר. אתם חושבים שאין לי משהו יותר טוב לעשות חוץ מלשבת פה ולעשות קליק כל היום? תגרמו שזה יהיה קליק אחד או שאני יצאתי מכאן!״
באופן מפתיע, החיכוך הנוסף בדואולינגו דווקא שיפר את מטריקות ה-engagement!
לא רק שלא הייתה עליה בשיעורי נטישה במסך הזה למרות החיכוך הנוסף, משתמשים גם בחרו בממוצע יעדים גבוהים יותר, ושיעורי ה retention היו גבוהים יותר במשך שבועות אחרי שמשתמשים ראו את המסך הזה.
זה די מדהים שתהיה השפעה חיובית להוספה של עוד מסך ועוד כפתורים שמשתמש צריך ללחוץ עליהם, בלי שהמידע נשמר בשום מקום או משפיע על החוויה בהמשך. ניסיתי לחשוב איזה עוד אפליקציות יכולות להשיג אפקט כזה אם יגרמו ליוזרים לעשות פעולות שהן לכאורה מיותרות, והייתי ממש סקרן לראות מחקר מקיף יותר של התופעה הזו.
מייק (NonGaap) על כלל ה-40
הזכרתי את הבלוג המצויין של מייק בעבר בנושא של Corporate Governance, אבל הפוסט הזה הוא בנושא אחר - כמה מצחיק זה שכל חברות ה SaaS הציבוריות מציגות את אותו מודל תפעולי לטווח הארוך.
כלל ה-40 הוא כלל אצבע שאומר שהסכום של שני מספרים - קצב הצמיחה השנתי בכנסות + שולי הרווח - צריך להיות מעל 40. חברה שגדלה ב-20% בשנה, צריכה לייצר שולי רווח של 20%. חברה שגדלה ב-60% בשנה, יכולה לייצר שולי רווח שליליים של 20%-. זו דרך קלה למשקיעים להעריך בראש את הבריאות הפיננסית של חברה, ומאפשר לחברה דרך פשוטה לוודא שההשקעות שלהן בצמיחה הן הגיוניות.
הפשטות והפופולריות של כלל ה-40 הובילו לזה שכל חברות התוכנה מתבססות עליו כשהן מציגות מודל תפעולי ארוך טווח: כולן אומרות שהן מתכננות לצמוח 20%-15% בטווח הארוך, ולייצר שולי רווח תפעולי של 25%-20%. מייק ניסח את זה: ״יחסית לכמה שפאונדרים שונאים חשיבת MBA, המודלים התפעוליים של כולם מוכתבים על ידי אותו גיליון אקסל״.
זה מסתבך עוד יותר כשלוקחים בחשבון תגמול מבוסס-מניות, כמו שראינו ביום המשקיעים הבעייתי של טויליו לפני כמה שבועות: החברה הציגה תכנית לעמוד בכלל ה-40, אבל בחישוב שולי הרווח (המרכיב השני בסכום) הם משתמשים ברווח תפעולי non-gaap בשיעור 20%-15%. כלומר בלי להתייחס לתגמול מבוסס מניות. שבשקף אחר נאמר שגם הוא יהיה בשיעור 15% מההכנסות. אז הדרך הנכונה להסתכל על זה היא שהיעד הוא שולי רווח של 0%.
זה כמובן לא הגיוני. מייק טוען שהחברות מבינות את זה ומתכננות להשקיע ולצמוח בקצב מהיר יותר (אין מנטליות אחרת בסיליקון ואלי), כדי לפצות על הדילול שנוצר מחלוקת מניות לעובדים. זה הופך את כל הסיפור הזה למשחק די טיפשי. כל חברה מציגה בנפרד למשקיעים טבלה שהיא העתיקה מכל שאר החברות, המשקיעים בכלל לא מאמינים להם שיעמדו בה, ופנימית החברה גם בכלל לא מכוונת אליה - יש להם טבלה ותכנית אחרת לגמרי.
הפיתרון שמייק מציע? להפסיק להשתעבד לכלל ה-40. אם כולם יתנתקו ממנו, כל חברה תוכל להבין את המודל התפעולי שנכון לה לכוון אליו, ולשתף את המשקיעים בצורה כנה והגיונית יותר.
מהליכה אקראית לגן החיות של אומהה
״שנה שבה לא ניפצת אמונה חזקה שהייתה לך היא שנה מבוזבזת״ - הנה מקרה שבו זה קרה לי.
השבוע נכתב שרשור טוב על ״הליכה אקראית בוול סטריט״, הספר שבשנות השבעים כבר הראה שמנהלי כספים לא מביסים את השוק יותר מקוף שיזרוק חצים על רשימת מניות בעיתון. השוק הוא אקראי מדי וקשה לצפות אותו, וגם אנשים אינטילגנטיים וחרוצים לא מצליחים יותר טוב מקופים. לכן האסטרטגיה הנכונה היחידה היא להשקיע במדד השוק. הטיעון הזה המשיך להתברר כנכון גם בכל מהדורות ההמשך שיצאו בעשורים לאחר מכן.
זה הספר הראשון שקראתי על השקעות - זה היה בזמן המשבר של 2008, והספר הזה שכנע אותי להשקיע ב S&P 500 כל חודש את כל מה שהצלחתי לחסוך מהמשכורת שלי. זה עבד לא רע, השוק הגיע לשפל במרץ 2009 והתחיל לעלות די מהר משם. בראיה לאחור לא מדובר בסכום גדול במיוחד של רווחים, אבל באותו זמן זה הרגיש לי משמעותי, וחיזק אצלי את הביטחון שברטון מלקיאל צודק. בשנים שלאחר מכן הייתי נעול בדעתי שאינדקסים זו הדרך היחידה להשקיע, וניסיתי להתעקש ולהסביר שכל מי ששוקל להשקיע במניה בודדת עושה טעות.
אני חושב שזה ספר מעולה, במיוחד למי שעושה צעדים ראשונים ומנסה להבין את שוק ההון. ובכל זאת אני רוצה לספר גם על הטקסט שקראתי כמה שנים אחר כך וגרם לי לשנות את הדעה הנחרצת שהייתה לי.
וורן באפט למד בצעירותו בבי״ס למנהל עסקים של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, כדי להשתתף בקורס ההשקעות של המנטור שלו ואבי תורת השקעות הערך, בן גרהאם. בשנות ה-80׳ הוא כתב עבורם מאמר שתקף את ״תיאוריית השוק היעיל״, והציג את הקייס שהשקעות ערך עובדות.
באפט התחיל מתחרות דמיונית של הטלות מטבע ברחבי המדינה. 225 מיליון אמריקאים ישלמו דולר כדי לנחש האם מטבע ינחת על עץ או פלי, ואלו שצדקו יחלקו ביניהם את הקופה ויזכו גם להמשיך ליום הבא. אחרי עשרה ימים ועשר הטלות, יהיו כ-220,000 אמריקאיים שזכו באלף דולר כל אחד. יהיה קשה להם לא להשוויץ קצת בסיפור ההצלחה שלהם.
אחרי עשרה ימים נוספים, יהיו 215 אמריקאיים שזכו במעל מיליון דולר כל אחד. הם כנראה יפרסמו ספרים בשם ״איך עשיתי מיליון דולר בעשרים יום עם 30 שניות עבודה כל בוקר״, ויטוסו ברחבי המדינה להשתתף בכנסים ולתקוף את ״תיאוריית המטבע היעיל״ (״אם מטבעות הם באמת אקראיים, איך יש 215 מיליונרים כמונו״). איזשהו פרופסור למנהל עסקים היה מפרסם מחקר שטוען שאם היו נותנים ל-225 מיליון קופים לבצע תרגיל דומה, 215 מתוכם ינחשו נכון 20 הטלות ברצף. זה בדיוק גם מה שטוען הספר ״הליכה אקראית בוול סטריט״ שהזכרתי קודם.
כאן מגיע הקטע המעניין - באפט טוען שאם 225 מיליון הקופים בניסוי היו מפוזרים באופן אחיד על פני המדינה, אבל מתוך הקבוצה הקטנה של 215 הקופים שניחשו נכון עשרים הטלות רצופות, היינו מגלים ש-40 קופים הגיעו מאותו גן חיות באומהה - זה היה מעורר עניין. יש פה משהו מעבר לאקראיות. חוקרים כנראה היו מגיעים לשאול את צוות גן החיות מה הם מאכילים את הקופים, איזה פעילויות הם עושים, איזה ספרים הם קוראים. ככה מחקר מדעי עובד - אם הייתם חוקרים סוג נדיר של סרטן שגורם ל-1,500 מקרי סרטן בשנה בארה״ב, ומתוכם 400 מקרים מאובחנים בעיירת מכרות קטנה במונטנה, כנראה שהייתם נוסעים לבדוק מה קורה שם. לא הייתם מייחסים את זה לאקראיות ויד הגורל.
לאחר מכן באפט עובר לנמשל, ומתאר בפירוט נרחב את הביצועים שלו ושל שאר המשקיעים שכמוהו היו תלמידים של בן גרהאם. כולם השיגו תשואות גבוהות מהשוק במשך כמה עשורים, וכולם במקור הגיעו מאותו ״גן חיות״ אינטלקטואלי: אסכולת השקעות הערך של בנג׳מין גרהאם.
באפט התעקש להבהיר שלא מדובר בצ׳רי פיקינג, אלה כל המשקיעים שהתחנכו תחת ההדרכה של בן גרהאם. כל אחד מהם אימץ סגנון קצת שונה והשקיע בחברות אחרות, אבל כולם עקבו אחרי אותם עקרונות בסיסיים והשיגו תשואות יוצאות דופן. בדומה לקופים שניחשו נכון עשרים הטלות מטבע והגיעו כולם מאותו גן חיות, באפט טוען שזו הצטברות יוצאת דופן שמעידה על כך שיש משהו מעניין ב״גן החיות״ האינטלקטואלי שממנו הם הגיעו.
הביקורת של באפט היא על כך שהעולם האקדמי לא רואה את זה ככה, ונוטה לייחס לאקראיות את ההצלחה שלו ושל שאר משקיעי הערך - מישהו חייב להטיל עשרים פעמים נכון ברצף, והם פשוט ברי המזל מבין הקופים. באפט מעמיק מאד ומציג טיעונים אנליטיים למה לדעתו יש כאן מובהקות סטטיסטית, והעולם האקדמי טועה בכך שהוא מתעלם מההצלחה של האסכולה הזו ולא חוקר אותה יותר.
אותי זה שכנע, והרגע שבו קראתי את המאמר הזה (בערך 30 שנים אחרי שהוא פורסם לראשונה), היה הרגע שבו התנפצה האמונה החזקה שלי שאינדקסים הם השקעה וכל דבר אחר הוא ספקולציה.
באפט מסיים באמירה שהוא לא מודאג מכך שהמאמר שלו יגייס משקיעי ערך רבים שיגרמו לחוסר היעילות בשוק להיעלם. הסוד הזה גלוי כבר 50 שנה מאז הפרסום המקורי של בנג׳מין גרהאם (ומאז עברו עוד כ-40 שנים נוספות), ולא נוצרה נהירה לטרנד השקעות הערך. והעולם האקדמי גם נסוג מללמד את התיאוריה הזו.
ספינות ישוטו מסביב לעולם ואגודת כדור הארץ השטוח תפרח. פערים גדולים ימשיכו להיות בין הערך לבין המחיר של חברות בשוק, ומי שקורא את בן גרהאם ימשיך לשגשג.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אם עוד לא נרשמתם, אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
אתם מוזמנים לקבל ישירות למייל גם פוסטים חדשים בבלוג שלי - אופטיקאי מדופלם - בו אני כותב יותר לעומק על כל מיני רעיונות (אפשר לנהל את העדפות המייל שלכם דרך סאבסטאק), וגם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק.
נא להתייצב עם סיכום הקוד שכתבתם בששת החודשים האחרונים, קוד ריוויו באחת בלילה (גברים בלבד), השרתים לא קרסו למרות התחזיות של העיתונות, החשבון של טראמפ הופעל מחדש.
המפרק של אנרון מונה לנהל את הנכסים של FTX ואמר שזה הדבר הכי נורא שהוא אי פעם ראה, SBF לקח לעצמו 300 מיליון דולר מתוך הכספים שגייס ובחלקם קנה וילות נופש מפוארות להורים שלו, שניהם פרופסרים למשפטים בסטנפורד.
השמועות הן שבוב איגר, שפרש לפני שנתיים וחזר השבוע, חתר תחת צ׳פאק במשך כל הזמן הזה והדליף לעיתונות סיפורים בעייתיים נגדו, והביקורת היא שצ׳פאק בסך הכל הוציא לפועל את האסטרטגיה שאיגר השאיר לו - אז הכישלון שלו הוא בעצם הכישלון של איגר.