מהדורה 52: להצדיק אופטימיות, בנקמן פריד ומי נתן את ההוראה, אנחנו גרועים בתחזיות, מלחמת עירק וגוגל מאפס, סקין אין דה גיים

״ההמצאות הכי גדולות לא מתרחשות כשכולם שמחים ומועסקים; הן קורות כשיש מספיק לחץ כדי לדחוף אנשים לפעולה, להכריח פיתרון של בעיות.״

שוב יום שישי. השבוע חלפה שנה מאז המהדורה הראשונה של הרהורי יום שישי. הבלוג עצמו התחיל כמה חודשים קודם, עם פוסטים שפורסמו כשהיה לי רעיון מעניין ומספיק זמן כדי לכתוב אותו, בלי לו״ז קבוע. הניוזלטר השבועי שכולל 5 המלצות, הצטרף בסוף אוקטובר 2022. עם הזמן זה הפך לחלק די משמעותי מהשגרה שלי. אני מקווה שגם לכם הצלחתי לספק ערך במהלך השנה האחרונה.

קדימה למהדורה מספר 52 -

דברים שנתקלתי בהם השבוע

להצדיק אופטימיות

״מה היה היום המאושר בחייך?״

הסרט הדוקומנטרי איך לחיות לנצח הציג את השאלה התמימה הזו לאישה מעל גיל 100 בצרפת, שמצידה הגיבה בתשובה מדהימה.

״יום שביתת הנשק״, היא אמרה, והתכוונה להסכם 1918 שהביא לסיום מלחמת העולם הראשונה.

״למה?״ שאל המפיק.

״כי ידענו שלעולם לא יהיו עוד מלחמות״, היא אמרה.

מלחמת העולם השניה התחילה 21 שנים לאחר מכן. והייתה הרבה יותר איומה.

אחת המלכודות המנטליות המסוכנות ביותר היא הסיפור הבדיוני המפתה - משהו שהוא שגוי או לא וודאי אבל אתם כל כך רוצים שהוא יהיה נכון, שאתם מאמינים באילו מדובר בעובדה מבוססת.

מורגן האוסל הביא את הסיפור הזה בפודקאסט שלו, כדי להסביר למה אדם אופטימי - כמו שהוא מתאר את עצמו - חייב להצדיק את האופטימיות שלו. אמונה עיוורת באופטימיות בעקבות סיפור בדיוני מפתה היא מסוכנת בדיוק בגלל שהיא כל כך מנחמת. היא מגנה עלינו מהצורך לחשוב ולהתמודד עם הכאב והקשיים שבוודאי מצפים לנו בעתיד. קל לקבל אותה בלי לשאול עוד שאלות.

ומהצד השני, פסימיות היא מפתה בדרכה שלה. אנשים פסימיים נשמעים יותר חכמים מאופטימיים. אופטימיים יכולים להישמע לפעמים כמו אנשי מכירות. ״אם אתה אומר דברים כמו העתיד יהיה מזהיר, אני יודע שהמניה הזו הולכת לעלות, אני יודע שהמצב שלנו ישתפר, אתה נשמע מעופף ומנותק מהמציאות. אבל אם אתה אומר, יש מיתון באופק, הדולר הולך לקרוס, היפראינפלציה מעבר לפינה. אנשים יושבים בכיסא ושמים לב אליך. זה תמיד היה ככה. ואני חושב שזה תמיד יהיה ככה.״

וזה די אירוני, כי אם מסתכלים על ההיסטוריה הכלכלית רואים, שהמצב של רוב האנשים משתפר רוב הזמן. לא של כל האנשים. ולא כל הזמן. אבל בממוצע המצב משתפר עם הזמן, ולכן הגיוני להיות אופטימיים. אז יש פה מעין סתירה כי מצד אחד פסימיות היא נפוצה ומושכת ואופטימיות נשמעת טיפשית, אבל מצד שני ההיסטוריה מראה שהגיוני להיות אופטימיים.

הפודקאסט בדיוק יצא השבוע, וחשבתי שמעניין להזכיר אותו לאור השיחות הרבות שמתקיימות לגבי עתיד המדינה. הרבה תחזיות - אופטימיות ופסימיות - נשמעות מכל כיוון. מורגן האוסל מעיד על עצמו שהוא אדם אופטימי. הוא מאמין שבאופן כללי המצב ישתפר במשך הזמן עבור רוב האנשים, גם אם הדרך לשם תהיה רצופה במהמורות, הפתעות, בלאגן, ואכזבות. אבל זה דורש הצדקה - למה הוא מאמין שהמצב ישתפר?

קודם כל, הוא מסביר, המצב אולי לא ישתפר. עצם העובדה שהמצב השתפר בעבר לא מספק שום ערובה לגבי העתיד. אבל יש שלושה גורמים שגורמים לו להסיק שיש סיכוי מאד טוב שהמצב ישתפר.

1. רוב הדברים הטובים קרו בגלל תגובה למשהו רע. אז סיבה אחת שאני אופטימי היא ספציפית בגלל שאני יודע שיהיו בעיות שידחפו אנשים לתקן את מה שלא בסדר בעולם

הפיזיקאי דיוויד דויטש אומר ״אופטימיות היא דרך להסביר כישלון, לא לנבא הצלחה״. אני מפרש את זה: להגיד שאתם אופטימיים לא אומר שאתם חושבים שהכל יהיה מדהים ומושלם. זה אומר שאתם יודעים שהולכים להיות כשלונות ובעיות והידרדרויות, אבל זה מה שמדרבן אנשים למצוא פתרונות חדשים או להיפטר מטעויות - וזה מה שאתם צריכים להיות אופטימיים לגביו.

תעופה מסחרית היא די בטוחה היום, באופן חלקי בגלל שאחרי כל תאונה מגיעה תהליך למידה ותיקון אינטנסיבי שמפחית את הסיכונים של תאונות בעתיד. ואותו דבר באופן כללי נכון לגבי עסקים, כלכלות, ממשלות, מגיפות, וכו׳. …

זו הסיבה שהשפל הגדול שחרר זינוק אדיר בפרודוקטיביות, ומלחמת העולם השניה ייצרה מספר בלתי נתפס של פריצות דרך טכנולוגיות, מאנרגיה גרעינית למטוסים לפניצילין. ההמצאות הכי גדולות לא מתרחשות כשכולם שמחים ומועסקים; הן קורות כשיש מספיק לחץ כדי לדחוף אנשים לפעולה, להכריח פיתרון של בעיות. נאסים טאלב אומר, ״האנרגיה העודפת שמשתחררת מתגובת יתר למכשולים וקשיים היא מה שמייצר חדשנות!״

משהו רע בהחלט התרחש במדינת ישראל, אז אולי מנקודת המבט הזו, דווקא מוצדק להיות אופטימיים. אלו שני הגורמים האחרים שהאוסל תיאר -

2. הצורך האנושי המתמיד להתעלות על הצלחות קודמות, ומעבר הידע הבין-דורי, היא דוגמא טהורה של ריבית דריבית בפעולה.

… רק כדי להשתתף במרתון של בוסטון היום נדרש זמן ש, לפני 100 שנים, היה שם אותך במרחק של תשע דקות מהשיא העולמי. מתעמל עם מדליית זהב מלפני 70 שנה לא היה עובר את הסף בתחרות נוער מקומית היום.

האם אותו דבר נכון בטכנולוגיה, מדע, ועסקים? בטח. כנראה שלסטודנטים שנה ראשונה לרפואה היום יש יותר ידע רפואי מאשר רופאים מנוסים בכירים לפני 50 שנה. ילדים בני שמונה היום יודעים דברים על טכנולוגיה ומחשבים שהיו מבלבלים פרופסור למדעי המחשב לפני 30 שנה.

חדשנות והתקדמות נוטות ל-compounding. אדם אחד דוחף את הרף מעל התקרה הקודמת, וזה נהיה הבסיס בשביל דור חדש שמכוון ובונה מעליו.

חלק מזה זה פשוט העברת ידע בין דורית. זה compounding טהור: אנשים מבלים שנים ועשורים בגילוי אמת חדשה, והדור הבא מתחיל את הקריירה שלהם עם האמיתות האלה.

חלק נוסף מונע מהצורך לעקוף את המוביל הנוכחי בתחום. צ׳ארלי מאנגר אומר, ״העולם לא מונע על ידי חמדנות; הוא מונע על ידי קנאה״ … קשה לדמיין עולם שבו היצר הזה נעלם - מה שאומר שקשה לא להיות אופטימי.

3. כמה שהעולם משוגע, מנועי הליבה של צמיחה כלכלית הם עדיין שם.

בספר לידתו של ההרבה, המשקיע ויליאם ברנשטיין כותב שארבעה דברים נחוצים בשביל צמיחה כלכלית ארוכת-טווח:

- זכויות קניין בטוחות.

- נקודת מבט מדעית של העולם.

- מקורות מימון פתוחים וזמינים בקלות.

- תקשורת מהירה ושינוע זול של סחורות.

יש היסטוריה עולמית ארוכה שמוכיחה את זה: מספיק שאחד מארבעת הדברים יהיה חסר, והקידמה תעצור. כל עוד ארבעת הדברים נמצאים, הקידמה נוטה לקרות מעצמה בגלל שתי הנקודות הקודמות - פתרון בעיית בעקבות לחצים וה-compounding של הידע.

כמה שהדברים מופרעים כרגע - עם קוביד ופוליטיקה טיפשית ואינפלציה ושוק מניות תנודתי - כל ארבעת הדברים של ברנשטיין עדיין שם.

מורגן האוסל מסכם שתמיד יש משהו להיות פסימיים לגביו. בדרך כלל עשרות של דברים כאלה. אבל זה הרבה פעמים כמו להיות על טיסה שמתעכבת, והאוכל הוא איום, והמערבולת מפחידה, והם מאבדים את המזוודות שלכם, ומישהו נוחר במושב לידכם.

כן, זה נורא.

אבל האם המנועים בוערים?

האם הכנפיים במקום?

האם הטייסים יודעים מה הם עושים?

אוקיי, זה כל מה שאתם צריכים.

אתם תגיעו ליעד שלכם.

אתם צריכים להיות אופטימיים.

לינק לפודקאסט

---

---

סאם, נראה לי

הרבה עקבו השבוע בסקרנות כדי לראות, האם הבוגר של MIT שעד לא מזמן נחשב למפורסם ומבריק ונערץ, נושא באחריות ובאשמה למחדל נורא שהתרחש תחת המשמרת שלו. אני מדבר כמובן על סאם בנקמן פריד, שעמד למשפט על שבעה סעיפים שונים. חלק מהם נעוצים בהאשמה ש-FTX, בורסת הקריפטו שהקים, העבירה כספים שהלקוחות הפקידו אצלה לאלמידה, פירמת מסחר בבעלות FTX שנוהלה ע״י קרוליין אליסון, שהייתה לתקופה מסויימת בקשר רומנטי עם בנקמן-פריד. הבעיות החלו כשאלמידה הפסידה כמה מיליארדי דולרים, שכאמור היו שייכים ללקוחות של FTX. השימוש לכאורה בכספי הלקוחות למסחר והימורים, זה מה שכבכול חוצה את הגבול מטעויות תמימות במעקב החשבונאי וניהול סיכונים להונאה.

(במהלך הלילה התפרסמה ההחלטה המהירה של חבר המושבעים - אשם בכל שבעת הסעיפים).

לא עקבתי אחרי מהלך המשפט באוקטובר, כי, ובכן, דברים אחרים משכו את תשומת הלב שלי. אבל השבוע ביליתי כמה שעות בלקרוא ולהתעדכן, בעיקר כאסקפיזם מהמעקב אחרי המלחמה והמצב בישראל. אחד הימים הדרמטיים היה כשקרוליין אליסון, שכבר הודתה באשמה כחלק מעסקת טיעון עם התביעה, נקראה להעיד.

זה מה שכתבה מבקרת הקריפטו מולי וייט, שפירסמה בלוג יומי במעקב אחרי המשפט. ביום עדותה של אליסון:

התמונה שאני חושבת שההגנה ניסתה לצייר היא זו: אליסון הייתה האחראית הבלעדית על אלמידה. לאחר שהקשר הרומנטי שלה עם בנקמן-פריד הסתיים באביב 2022, שברון הלב שלה פגע בתקשורת שלהם לגבי העסק. הייתה יריבות בין אליסון ומודולו קפיטל, פירמת מסחר שהוקמה ע״י חברה-לשעבר אחרת של בנקמן-פריד, שבה הוא השקיעה 400 מיליון דולר בניגוד לדעתה של אליסון. אולי היא הייתה חסרת יכולת, אולי היא הייתה חדורת נקמה; בכל מקרה, לפי הסיפור של ההגנה, היא ריסקה את אלמידה לגמרי בעצמה.

הבעיה היא שאני לא בטוחה שהנקודה הזו נעשתה באופן אפקטיבי. בעוד שאליסון מכירה בכך שהפרידה השפיעה על היכולת שלה לתקשר עם בנקמן-פריד, והובילה לזה שהיא נמנעה מפגישות אחד-על-אחד פנים-אל-פנים או אירועים חברתיים איתו, היא העידה שהיא עדיין תקשרה איתו לגבי ענייני עבודה באמצעות אפליקציות הודעות ובפגישות קבוצתיות. כשנשאלה האם הם ״לא דיברו מחוץ לעבודה״, היא אמרה שהם כן דיברו לפעמים - אחרי הכל, הם גרו באותה דירה. …

חוץ מזה, נראה שהטיעון של ההגנה נשען על ההאשמה שאליסון הייתה גרועה במסחר, או בגידור של עסקאות, אבל זה לא באמת מה שבמוקד כאן. להיות סוחר גרוע זה לא פשע. להפסיד את כל הכסף שהיה זמין לך למסחר - אפילו כשזה מגיע ממשקיעים חיצוניים - זה גם לא בהכרח פשע. אבל לקחת כסף של לקוחות מהבורסת קריפטו האחות שלך, שלא הייתה אמורה להלוות אותם למטרות מסחר, ואז להשתמש בהם למסחר? זה פשע, בלי קשר להאם המסחר מצליח, או כמה גידורים שמתם. וההגנה לא עשתה הרבה כדי לבסס שזו הייתה אליסון ולא בנקמן-פריד שנתנה את ההוראה שזה יקרה. למעשה, ההגנה הייתה זו ששאלה אותה אם היא אי פעם שקלה להתפטר בגלל החשש שלה מכך שאלמידה משתמשת בכספי לקוחות של FTX, מה שהיא אמרה שהיא עשתה.

והחלק המדהים באמת היה לאחר שהעדות של אליסון הסתיימה. התביעה קראה לדוכן את כריסטיאן דראפי, מפתח תוכנה באלמידה. הוא לא נאשם בשום דבר סביב הקריסה של FTX, ולא נראה שהוא מעיד תחת חסינות כלשהי.

העדות של דראפי הייתה מדהימה לא בהכרח בגלל מה שהוא אמר, אלא בגלל ראיות שהוא הביא איתו:

שלושה ימים לפני הקריסה של FTX, אדם חסר מזל התחיל לעבוד באלמידה. כשהקריסה החלה, ובינאנס הכריזה בטוויטר שהם מתכוונים לרכוש את FTX, אליסון הודתה בפני כמה סוחרים מבוהלים שהפירמה השתמשה בכספי לקוחות של FTX, ולא יכלה להחזיר אותם. כנראה שיצר ההישרדות של העובד החדש נכנס לפעולה בשלב הזה, בגלל שביום שלאחר מכן הוא הקליט בחשאיות את אסיפת החברה של אלמידה, שבה אליסון הודתה בדברים נוספים והצביעה ישירות על המעורבות של בנקמן-פריד. הוא שלח את ההקלטה לדראפי, ודראפי סיפק אותה לתביעה.

אליסון מרוחה על פוף, נראית כאילו ״טבעה״ בפנים, בעודה פונה לחדר עם בערך 15 עובדים, ועוד 10 או 15 שהתחברו מרחוק.

בפוסט של מולי ווייט אפשר ממש לשמוע את ההקלטות האלה. הן באמת מדהימות.

אליסון: כאילו, בגדול החל משנה שעברה, אלמידה סוג של לקחה מלא כסף דרך הלוואות בתנאים-פתוחים והשתמשה בהם כדי לעשות השקעות בלתי נזילות שונות. אז, כאילו, מלא הון עצמי של FTX ו FTX US. כאילו מלא השקעות אחרות, הון סיכון, וכו׳. ואז עם הירידות בקריפטו, ההתרסקות, ה — כאילו, קשיי אשראי השנה, אלמידה נדרשה להחזיר את רוב ההלוואות. ובשביל, כאילו, לעמוד בהחזרים האלה, מה שעשינו זה כאילו ללוות הרבה כסף ב-FTX, מה שהוביל לזה של-FTX יש חוסר בכספי משתמשים. ואז, עם ה — אחרי שהתחיל להיות, סוג של פחד לגבי זה ומשתמשים התחילו למשוך כספים, הם סוג של בסופו של דבר הבינו שהם לא יכולים - לא הולכים להיות מסוגלים לעמוד, כאילו, בלחץ מהמשיכות.

די מטורף לשמוע את ההקלטה של אליסון מהישיבת חברה הזו. היא כביכול לא ידעה שמקליטים אותה. עוד לא היו בכלל כתבי תביעה והאשמות. לא הייתה חקירה אפילו. הטיעון שההגנה רמזה אליו, שהתביעה הדריכה את אליסון מה להעיד כחלק מעסקת הטיעון שהיא קיבלה בתמורה להרשאה של בנקמן-פריד, לא מסתדר אם היא אמרה אותם דברים בפגישת חברה סגורה כבר בנובמבר 2022.

מספר עובדים שאלו אותה שאלות במהלך הפגישה, כולל דראפי. בשלב מסויים אליסון נשמעת צוחקת בהקלטה. ״האם גברת אליסון נראתה כאילו היא נהנית במהלך הפגישה, מההתרשמות שלך?״ שאלה התביעה. דראפי השיב, ״לא. הייתי מגדיר את זה בתור צחוק מתוך לחץ״. הוא הסביר שבמהלך 18 החודשים שבהם הכיר את אליסון, צחוק מתוך לחץ היה הרגל נפוץ שלה.

בהמשך הפגישה, דראפי ניסה לוודא, ״אני בטוח שזה לא היה סתם YOLO, נכון?״ אחרי שהסבירו לחבר המושבעים מה הפירוש של ״YOLO״, והבהירו שהוא התכוון לברר האם ההחלטה להשתמש בכספי פקדונות של הלקוחות כדי לשלם את החובות של אלמידה הייתה ספונטנית או מתוכננת מראש, הקלטה אחרת הושמעה. אליסון ענתה, והצביעה על כך שזה היה מתוכנן מראש.

---

דראפי: אני בטוח, כאילו, שזה לא היה סתם YOLO, נכון? כאילו, את יודעת —

אליסון: כן, כאילו, די דיברתי על זה עם, כאילו, סאם, נישאד, וגארי, נראה לי.

ועובד אחר פשוט שאל באופן ישיר מי החליט להשתמש בכסף של הלקוחות:

עובד: מי קיבל את ההחלטה להשתמש בפקדונות של משתמשים?

אליסון: אממ… סאם, נראה לי [צחוק מתוך לחץ]

לינק לפוסט

כולם גרועים בתחזיות

הבלוג של ליברטי הביא את התרשים הזה בתור תזכורת לכך שאנחנו גרועים בלחזות את העתיד, ושרוב התחזיות ה״מתוחכמות״ הן למעשה רק ציפיה שדברים יתכנסו לממוצע בקרוב - ״בגדול לקחת טוש ולצייר איך הגרף חוזר לרמה שבה התרגלת שהוא היה לאחרונה״.

הגרף למעלה מראה את שער הריבית הפרדלית, לעומת התחזיות בכל נקודת זמן של איך שהיא תתנהג. והנה עוד דוגמא - גרף שמראה התקנות של תאים סולאריים מאז תחילת שנות ה-2000, לעומת התחזיות של ה World Energy Outlook:

מה שמצחיק, עד שאנחנו משלימים עם עד כמה שטעינו, יש סיכוי טוב שאיזשהי נקודת מפנה תגרום לכך שנתחיל לטעות בדרך אחרת.

למשל, הרבה אנשים הבינו בשנים האחרונות שעלויות הפקת האנרגיה הסולארית יורדות וההתקנות מתקדמות הרבה יותר מהר משהם ציפו בשנים שמוצגות למעלה.

בדיוק בזמן לבעיות גיאופוליטיות, שרשראות אספקה, ואינפלציה שמקשות על הטרנד הזה להמשיך…

דניאל כהנמן הסביר שאנשים תמיד מופתעים לגלות עד כמה נמוך הדיוק של התחזיות שלהם. ושהמסקנה העיקרית שהם צריכים להפיק מזה היא פשוט עד כמה תחזיות מפספסות.

באותו הקשר, לפני כשבועיים היה יום השנה לכותרת הזו בבלומברג. הכלכלנים שלהם חזו שהסיכוי למיתון בתוך 12 חודשים הגיע ל-100%. והנה חלפו 12 חודשים, ועדיין לא הוכרז המיתון. הוא אולי יתחיל מחר, אבל מחוץ לחלון הזמן שהכלכלנים של בלומברג צפו בו מיתון בוודאות מלאה.

הלקח שצריך ללמוד כאן, הוא, כמובן, לא נוגע לחוזק של הכלכלה או של הצרכן או האינפלציה. הלקח היחיד הוא, עד כמה אנחנו גרועים בתחזיות לגבי העתיד, ועד כמה אנחנו נוטים לשכוח את זה ולהאמין בביטחון בתחזיות שלנו ושל אחרים.

לינק לפוסט

---

המלצות מהעבר

מלחמת עירק וגוגל מאפס

בבוקר של ה-27 במרץ 2003, דיוויד קורנמן היה הראשון במשרד. לאחר שהכין לעצמו קפה, הוא הבחין בפקס שהגיע. זה היה חוזה חתום מ-CNN, שבאופן מעניין נחתם ונשלח בשלוש לפנות בבוקר. באותו אחר צהריים, ג׳ון התקשר לספר לי על החוזה בגובה $75,000. ההתרגשות שלו נפגמה בגלל ההכנסות הלא-גבוהות מהעסקה. בכל זאת, ג׳ון השתמש בכל טיפה של חדשות טובות כדי לשמור על האנרגיות בצוות הסחוט של Keyhole.

הוא גם הזכיר משהו שהוא הכניס באחת הטיוטות האחרונות. ״גרמתי להם להסכים לשים את ה URL שלנו על המסך בזמן שהם משתמשים בתוכנה שלנו בשידור חי״, הוא הוסיף. עשיתי את עצמי שמח בשביל ג׳ון. את הרעיון להסכים למחיר נמוך בתמורה לקרדיט בשידור, ג׳ון קיבל בארוחת ערב עם חבר ללימודים ב-MBA …

מאוחר יותר באותו ערב, הכיסוי ב-CNN של הפלישה האמריקאית לעירק, ששודר במשך 24/7, פתח פינה חדשה בשמונה בערב, עם וולף בליצר פורץ אל מיליוני מסכי טלוויזיה. … ״עדין מדווחים שהפיצוצים פגעו במספר אתרים בבגדד, כולל הארמון המלכותי ועמדות צבאיות בקצות העיר״.

השידור חזרה לאטלנטה עם המגיש אהרון בראון, שישב בחדר המצב של CNN. בראון עבר לכתב מיילס או׳בריאן, שעמד, ללא ידיעתו, לשנות את העתיד הפיננסי של חברת מפות קטנה בקליפורניה.

הסיפור הזה הוא מתוך הספר Never Lost Again, שנכתב ע״י ביל קילדיי, אחד הפאונדרים של Keyhole. החברה הוקמה ב-1999, והציעה שירות סטרימינג של מפות ותמונות לוויין דרך האינטרנט, תמורת מנוי שנתי. החברה התמודדה עם קשיי מימון ושימור עובדים במהלך שנות היובש של התפוצצות בועת הדוט-קום. עד למלחמת עירק ב-2003. לימים החברה נרכשה ע״י חברה צעירה בשם גוגל, והצוות של Keyhole הוא זה שבנה את Google Maps.

נזכרתי בסיפור הזה בעודי קורא עדכונים על המתקפה של צה״ל בעזה, ובודק את המיקומים האלה ב Google Maps כדי לנסות להבין איך נראים המהלכים הצבאיים. מה עוד יש לעשות. אחרי שהפכנו לאפידימיולוגיים ב-2020 ולכלכלני מאקרו ב-2022, כולנו עכשיו מומחים לטקטיקה צבאית. אל תדאגו, לא אטריח אותכם עם הניחושים והרעיונות שלי, הם לא יותר טובים ממאות הניתוחים האחרים שאפשר לשמוע בכל בית קפה או גינת משחקים בתל אביב השבוע. הנה המשך הסיפור של Keyhole:

אני צריך להסביר שהתכנית להשתמש ב Keyhole ב CNN תמיד הייתה שנעבוד עם צוות הגרפיקה כדי ליצור אנימציות … בטח ראיתם אנימציות מפות כאלה, הן בדרך כלל רצות לכמה שניות כדי לספק לצופה קצת קונטקסט גיאוגרפי לגבי האירוע שמדווח.

אבל למיילס או׳בריאן היו רעיונות אחרים … הוא תכנן לטוס בחופשיות ברחבי בגדד במשך פינות שידור ארוכות. הוא למעשה עמד להפוך את CNN, עם מיליוני הצופים שלהם, למעין דמו של [המוצר שלנו] Keyhole EarthViewer.

ההמשך מספר איך או׳בריאן מראה לצופים את תמונות הלוויין מבגדד ואיזור המלחמה, ומסביר להם שהתוכנה מתעדכנת אוטומטית ומאפשרת להראות צילומי לוויין עדכניים. זה כמעט כמו לראות את המלחמה בזמן אמת, או כמו שהוא קרא לזה ״הערכת נזקי פיצוצים מהכורסא״. במשך כל הזמן הזה, “EarthViewer.com” התנוסס בפינה הימנית העליונה של המסך.

Source: ResearchGate

בחזרה במשרדים של Keyhole, שלא היו מודעים לתכניות של CNN. מנהל תשתיות השרתים רץ ברחבי המשרד כדי לנסות להבין את פשר הזינוק המוזר בטראפיק. זה לא היה דומה לשום דבר שהם ראו בעבר. יותר כמו פיצוץ מאשר זינוק. ואז היה שקט. הגרפים הראו שכל השרתים היו למטה. למעט שרת אחד, שהיה מוקדש ל CNN. הצוות במאונטיין וויו לא ידע מה קורה, הם ידעו על סגירת העסקה עם CNN, אבל עדיין לא התחילה אפילו העבודה על יצירת אנימציות מפות בשבילם. הלחץ גדל. לתקלות יש השלכות על ההכנסות - לקוחות דורשים הארכה של המנוי, ולפעמים אפילו ביטול והחזרים כספיים.

לפתע [המנכ״ל] ג׳ון נכנס לחדר השרתים והקריא הודעה שקיבל מחבר: ״אחי! הרגע ראיתי את החברה שלך ב CNN!״

משם הכל התפוצץ. מאמרים התפרסמו בכל העיתונים על ״חברת הטק הקטנה מקליפורניה שהדהימה את הצופים״. ארגוני חדשות נוספים חתמו על עסקאות משלהם. סבב גיוס נסגר. וגם התחיל לחץ ממחלקת המדינה האמריקאית (״כל חבר קונגרס, כל שגריר, כל קצין מודיעין, שר ההגנה, המטכ״ל, התעשייה הצבאית כולה צפתה בתשדיר הפרסומי ל Keyhole EarthViewer במשך 24 שעות ביממה .. והרבה מהם שאלו ׳למה לעזאזל אין לי את זה על השולחן שלי?׳״).

הממשל האמריקאי דרש לרכוש גרסה פרטית משלו, שתותקן על שרתים בבעלות המדינה, עם יכולת רזולוציה גבוהה יותר. והביקוש זינק גם מצד משתמשים פרטיים, כמו בני משפחה של חיילים שנסעו לחזית ורצו לעקוב בעצמם אחרי מהלכי המלחמה. ג׳ון אמר בצחוק באחת מישיבות הצוות, ״טוב, כנראה שנצליח לשלם משכורות השבוע״. העסקאות שנחתמו במהלך הפלישה לעירק והשידורים החיים הזרימו מספיק כסף כדי לקנות לחברה הרבה יותר משבוע.

וגם בקרב לקוחות הליבה ש Keyhole כיוונו אליהם - נדל״ן מסחרי - נרשמה התעוררות. לקוחות קיימים חידשו את החוזים שלהם, וחדשים נרשמו. יום אחד הגיע בדואר צ׳ק של $14,000 תמורת חידוש חוזה של לקוח עם 20 רישיונות, שהחברה לא ציפתה לו. בגלל תקלה, הלקוח הזה לא היה רשום במערכת המכירות. לא שלחו להם דרישה לתשלום בכלל. והלקוח שלח את הצ׳ק בכל מקרה. ״כשצ׳קים של $14,000 מופיעים בתיבת דואר שלך באופן מפתיע, זה סימן טוב שהחברה עלתה על משהו״, ביל קילדיי סיכם.

לינק לספר

Skin In The Game

הפרק הזה יבדוק לאן אנחנו מכניסים את עצמנו כשמישהו מקבל את האפסייד, ואדם אחר מקבל את הדאונסייד.

הבעיה הכי גדולה של המודרניות נעוצה בהעברה המסוכנת של שבריריות ואנטי-שבריריות מצד אחד לאחר, כאשר אחד מקבל את הרווחים, והצד השני (ללא ידיעתם) נושאים בנזק, העברה שמתאפשרת על ידי הפער הגדל בין מה שאתי ומה שחוקי. המצב הזה היה קיים תמיד, אבל הוא אקוטי היום - המודרניות מחביאה אותו טוב במיוחד.

… אנחנו חוזים בשינוי מהותי. תחשבו על עמים קדומים - אלה מתוכם ששרדו. ההבדל העיקרי בינינו ובינם הוא היעלמות הגבורה; הם נהגו לתת כבוד מסויים - וכח - לאלו שספגו סיכונים עבור אחרים. כי גבורה היא בדיוק ההיפך של הבעיה המודרנית: מישהו בוחר לשאת בנזקים (מסכן את חייו, או מסתכן בנזק קל יותר לעצמו, מסכים לוותר על זכויות מסויימות) למענם של אחרים. מה שיש לנו עכשיו הוא ההיפך של זה: נראה שכח הולך לאלו, כמו בנקאים, מנהלים בכירים (לא יזמים), ופוליטיקאים, שגונבים אופציה חינמית מהחברה.

כך נפתח פרק מספר 23 בספר ״אנטי-שביר״ של נאסים טאלב, שעליו כתבתי במהדורה מספר 36. אמנם טאלב כתב כמה דברים די אידיוטיים על ישראל והמלחמה הנוכחית, שמאד הכעיסו גם אותי, אבל זה לא מוחק בעיניי את כל הרעיונות בספרים שלו. ניסיתי להסביר את זה כאן. אנשים יכולים להיות מבריקים בתחום אחד, ועדיין להחזיק בדעות אידיוטיות על ישראל והפלסטינים. למדתי המון מהמכתבים של באפט לאורך השנים, אבל לא הייתי לוקח עצות ממנו לגבי תזונה (שאצלו היא מורכבת בעיקר ממקדונלד׳ס, See’s Candy, וקוקה קולה). או בפרפרזה על משפט המפורסם של בן גוריון על הבריטים - אני מנסה ללמוד מהספרים של טאלב כאילו שאין לו טוויטים אידיוטיים על ישראל, ולכעוס ולבקר אותו על דברים אידיוטיים שהוא כותב בטוויטר כאילו שאין לו גם ספרים מבריקים שלמדתי מהם המון.

שם הפרק המדובר הוא Skin in the Game. הביטוי, שאני לא יכול לחשוב על דרך טובה לתרגם לעברית (״עור במשחק״?), נעשה פופולרי בתחום הפיננסים כשבאפט השתמש בו כדי לתאר למשל מצב שבו ההנהלה והדירקטוריון מחזיקים בכמות גדולה של מניות שהם קנו מכספם בשוק החופשי. לדירקטוריון של ברקשייר האת׳אוויי יש Skin in the Game. כמעט כל ההון האישי של באפט מוחזק במניות של ברקשייר. אם יקרה משהו רע לחברה, הם באופן אישי יספגו הפסד משמעותי. אפשר גם להסתכל על התזונה של באפט, עד כמה שהיא איומה לדעתי האישית, כמעידה על Skin in the Game. הוא אוכל ושותה את מה שהחברות בפורטפוליו שלו מוכרות לאחרים.

פול גרהאם לעומת זאת, שמבקר את האופן שבו ישראל נלחמת בחמאס מביתו שבקליפורניה, לא מפגין רמה גבוהה של סקין אין דה גיים. אני עדיין חושב שהמאמרים שלו מבריקים, אבל לא שזה מקנה לו זכות להטיף את ציוציו ממרחק 12,000 ק״מ.

טאלב מצא שדווקא חוקי חמורבי מלפני מעל 3,800 שנה - הבינו היטב את העיקרון של סקין אין דה גיים, ומצאו דרכים להתמודד עם אי-הסימטריה שעלולה להיווצר:

״אם בנאי בונה בבית והבית מתמוטט וגורם למוות של בעל הבית - הבנאי יוצא להורג. אם זה גורם למוות של בנו של בעל הבית, בנו של הבנאי יוצא להורג. אם זה מוביל למותו של עבד של בעל הבית - ייתן הבנאי לבעל הבית עבד בעל ערך שווה.״

נראה שהם היו הרבה יותר מתקדמים לפני 3,800 שנה. הרעיון הוא שהבנאי יודע יותר, הרבה יותר, מכל פקח בטיחות, במיוחד לגבי מה שמתחבא ביסודות - מה שהופך את זה לכלל הניהול סיכונים הכי טוב אי פעם, שכן היסודות, עם קריסה שמופיעה באיחור, הם המקום הטוב ביותר להחביא סיכון. חמורבי והיועצים שלו הבינו הסתברויות נמוכות.

עכשיו, כמובן שהמטרה פה היא לא להעניש באופן רטרואקטיבי, אלא להציל חיים על ידי יצירת התמריצים הנכונים מראש שימנעו מבעלי מקצועות ליצור נזק לאחרים במהלך עבודתם. אי-הסימטריה הזו היא חמורה במיוחד כשזה מגיע לאירועי קיצון בעלי הסתברות נמוכה, או למעשה, ברבורים שחורים - שכן אלו האירועים הכי פחות מובנים, והחשיפה אליהם קלה להסתרה.

לטוני השמן יש שתי יוריסטיקות: אחת, אף פעם אל תעלה על מטוס אם הטייס לא נמצא שם. שתיים, תוודא שיש גם טייס משנה.

היוריסטיקה הראשונה נוגעת לא-סימטריה בין פרס לבין עונש, או ההעברה של השבריריות בין אנשים. לרלף ניידר יש חוק פשוט: אנשים שמצביעים על מלחמה צריכים שיהיה להם לפחות צאצא אחד (ילד או נכד) שחשוף לקרב. אצל הרומאים, מהנדסים היו צריכים לבלות זמן מסויים מתחת לגשר שהם בנו - משהו שצריך לדרוש ממהנדסים פיננסיים היום. האנגלים הלכו רחוק יותר, ודרשו שמשפחות המהנדסים יבלו איתם זמן מתחת לגשר לאחר שהוא נבנה.

… אפשר לגזור הרבה תת-יוריסטיקות מהחוקים של טוני השמן, בעיקר כדי להתמודד עם החולשה של מערכות תחזיות. יצירת תחזיות - כל תחזית - בלי סקין אין דה גיים יכולה להיות מסוכנת לאחרים בדיוק כמו תחנת כח גרעינית לא מאויישת, בלי שהמהנדס ישן במתחם. טייסים צריכים להיות על המטוס.

היוריסטיקה השניה היא שאנחנו צריכים לבנות redundancy, יתירות, מרווח ביטחון. אנחנו צריכים להמינע מאופטימיזציה, ולמזער (או אפילו להסיר) א-סימטריה ברגישות שלנו לסיכון.

ההמשך עוסק בסקירה של דוגמאות מתחומים שונים. ממפקד הצבא שחצה את גיברלטר והעלה באש את האוניות, מה שלא השאיר לו ולחיילים שלו ברירה אלא לכבוש את ספרד; סוכנויות הדירוג שהעניקו דירוג “AAA” - בטוח כמו חוב ממשלתי - למשכנתאות סאב-פריים שהיו ״פסולת רעילה״, אבל לא נפגעו או נענשו; ״חברות בעירבון מוגבל״, שלטענת טאלב מנוגדות לרעיון הבסיסי בקפיטליזם; ו״שמאל-קוויאר״ או ״סוציאליסטיים-שמפניה״ - עשירים המטיפים לסוציאליזם, או אפילו קומוניזם, בעודם חיים אורח חיים ראוותני שממומן לרוב ע״י ירושה גדולה (במקום לתרום את רכושם הרב).

הדוגמא הידועה של טאלב (שהזכרתי גם במהדורה 21, בהקשר למכירת המניות של מנכ״ל סיליקון ואלי בנק ערב הקריסה של הבנק) היא של בוב רובין. לשעבר שר האוצר האמריקאי, שהרוויח 120 מיליון דולר בבונוסים מסיטיבנק במשך כעשור, לפני המשבר הפיננסי הגדול.

הסיכונים שנלקחו ע״י הוחבאו והמספרים נראו טוב … עד שהם לא נראו טוב (כמו ההפתעה של תרנגול ההודו בחג ההודיה). סיטיבנק קרס, אבל רובין שמר את הכסף שלו - אנחנו משלמי המיסים נאלצנו לפצות אותו רטרואקטיבית מאחר שהממשלה השתלטה על ההפסדים של הבנק ועזרה להעמיד אותו על הרגליים. סוג התגמול הזה הוא נפוץ, לאלפי מנהלים אחרים היה אותו.

זהו אותו סיפור כמו הארכיטקט שמחביא סיכונים במרתף. הם יגרמו לקריסה בעתיד, בעוד שהוא פודה את הצ׳קים הגדולים עכשיו, ומוגן ע״י המורכבות של המערכת המשפטית. יש אנשים שבתור פיתרון מציעים תקנה שתבטל בונוסים מהעבר במצבים כאלה. זה יעבוד באופן הבא: מנהלים לא יכולים לפדות את הבונוס שלהם מיד, אלא רק שלוש או חמש שנים לאחר מכן אם אין הפסדים. אבל זה לא פותר את הבעיה: למנהלים עדיין יש רק יכולת להרוויח, אין להם אפשרות להפסיד. בשום נקודה ההון העצמי שלהם לא בסכנה. אז המערכת עדיין מכילה דרגה גבוהה של אופציונליות והעברה של שבריריות.

אותו דבר נוגע גם למנהל הקרן שמעורב בניהול קרן פנסיה - גם לו אין דאונסייד.

אבל בנקאים בעבר היו נתונים לחוקי חמורבי. המסורת בקטלוניה הייתה להוציא להורג בנקאים מחוץ לבנק שלהם (בנקאים נהגו לברוח מהעיר לפני שהקריסה הייתה ניכרת, אבל זה היה הגורל של לפחות בנקאי אחד, פרנססקו קאסטלו, ב-1360).

בהקשר לסאם בנקמן-פריד שהוזכר למעלה, עונש מאסר על הונאות פיננסיות נועד כנראה לספק את אותו אפקט- תמריץ כנגד רווח מלקיחת סיכון על חשבון אנשים אחרים, שלא מודעים לכך.

וכל זה אולי יכול להיות גם פרספקטיבה שימושית להסתכל דרכה על שאלות האחריות והאשמה שבהן אנשים רבים דנים בתקופה הזו בישראל. אשאיר את זה לכם.

לינק לספר

---

תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!

ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.

אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל: