שוב יום שישי. מצאתי את עצמי השבוע עוקב מקרוב אחרי אופרת הסבון ב-OpenAI. זה כנראה היה אחד מסופי השבוע הכי דרמטיים בהיסטוריה של הסיליקון ואלי. ביום שלישי כתבתי פוסט עם כמה מחשבות וטייקים על האירוע:
אבל האירוע הזה עדיין מתגלגל, ופחות מ-24 שעות אחר כך, חלקים מהפוסט כבר היו לא עדכניים. לפחות המעקב האובססיבי הזה היה הסחת דעת טובה מהמעקב מורט העצבים אחרי עסקת החטופים. אני מקווה שכולם יחזרו.
קדימה למהדורה מספר 55 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
סאם אלטמן חוזר
למדתי את הלקח, והפעם אני מציין במפורש שהדברים האלה נכתבים נכון ליום חמישי 23.11 בשעה 4:00 אחה״צ שעון ישראל. אפילו שהיום תנקסגיבינג בארה״ב, ואירועים משמעותיים בטק בד״כ לא קורים בזמן הזה, הדרמה ב-OpenAI מתקדמת מאד מהר, והטקסט הזה עלול לאבד מהרלוונטיות שלו.
את הפוסט שכתבתי השבוע פרסמתי ביום שלישי בשעה 16:00 שעון ישראל, 6:00 בבוקר זמן חוף מערבי. הרבה ממה שכתבתי היה בעקבות ההכרזה של סאטיה נאדלה, על כך שסאם אלטמן, גרג ברוקמן ״ועוד קולגות נוספות״ מצטרפים למיקרוסופט. ואז באותו יום 23:00 בלילה זמן חוף מערבי, שעה שהייתה כבר רביעי בבוקר בישראל, יצאה ההודעה של OpenAI על כך שסאם אלטמן חוזר לתפקיד המנכ״ל.
זה דורש התייחסות וכמה עדכונים.
אני חושב שהחלקים הראשונים בפוסט שכתבתי הם עדיין מאד רלוונטיים. הם נוגעים למבנה המוזר וחסר התקדים של OpenAI, שאיפשר לסיפור הזה להתרחש מלכתחילה. בניגוד לכל חברת טק מצליחה אי פעם בהיסטוריה, הדירקטוריון שמפקח על OpenAI לא נושא באחריות כלפי בעלי המניות, והוא לא מייצג את האינטרסים שלהם. בתור דירקטוריון של ארגון ללא כוונת רווח, הוא אחראי רק על המשימה שהוגדרה בצ׳ארטר הפעילות של החברה. ניסיתי להסביר בהרחבה איך זה קרה, ועד כמה זה אבסורדי. גם אם הדירקטוריון יגרום לקריסה של החברה, זה לכאורה עדיין בהתאם לכתב המשימה שלו, אם הם מאמינים שזה מה שימנע פיתוח של בינה מלאכותית שתאיים על הציביליזציה האנושית.
החלקים הבאים בפוסט, על מיקרוסופט ועל סאם אלטמן, הם כמובן לא עדכניים. הם היו מבוססים על ההודעה שהוא מצטרף למיקרוסופט. כתבתי חלק שלם שהצביע על כמה מוזר זה שסאם אלטמן, יחד עם כמה מעובדי הסטארטאפ החמים ביותר בעולם כרגע, יילכו לעבוד באחד הקורפורייטים הגדולים בעולם. ״משהו פה לא מסתדר״. ובדיעבד, זה באמת לא הסתדר. וזו כנראה הייתה חלק מאסטרטגיית המו״מ מול הדירקטוריון של OpenAI, שבאופן מפתיע סירב להיכנע גם לאחר הדרמה שנוצרה בסופ״ש האחרון, וביום ראשון עוד הודיע על הגיוס של אמט שיר לתפקיד המנכ״ל. היה צריך להמחיש את גודל האיום, כדי לגרום להם להתקפל ולהתפטר ביום שלישי בלילה.
ומהצד של מיקרוסופט, הדד ליין כנראה הגיע משוק ההון. הטוויט שבו סאטיה נאדלה הודיע על ההצטרפות של אלטמן למיקרוסופט, כמה דקות לפני חצות ביום ראשון, היה שש וחצי שעות לפני שהמסחר בנאסד״ק נפתח ביום שני. וזה גרם לו להיראות כאחד המנכ״לים המבריקים אי פעם, אחרי שאפקטיבית רכש את OpenAI תמורת $0. אבל כאמור, ההודעה הזו התבררה כלא נכונה. וסאטיה נאדלה מיהר להביע את תמיכתו גם בחזרה של סאם אלטמן לתפקיד המנכ״ל של OpenAI, הוא שמח כל עוד הוא ימשיך לעבוד עם סאם אלטמן.
ועם כל זה, כמעט שבוע לאחר מכן, אנחנו עדיין לא יודעים מה בדיוק היה האירוע שגרם לדירקטוריון של OpenAI לפטר את סאם אלטמן. ביום רביעי התפרסם שמספר ימים לפני ההדחה, מספר חוקרים בחברה כתבו מכתב לדירקטוריון שמזהיר מפני ״גילוי משמעותי במחקר שעלול לאיים על האנושות״, והרבה אנשים מיהרו לחבר את זה למשפט שסאם אלטמן אמר בפסגת אסיה-פאסיפיק שנערכה בשבוע שעבר בסן פרנסיסקו: ״ארבע פעמים בהיסטוריה של OpenAI, שהאחרונה מביניהן הייתה ממש בשבועות האחרונים, זכיתי להיות בחדר, בעודנו הודפים את מחסום הבורות ומקדמים את חזית הגילוי, וזוהי זכות מקצועית של חיים שלמים״. אבל זוהי עדיין ספקולציה, עד היום הדירקטוריון לא הסביר מה עמד מאחורי ההדחה, ולמה הם בחרו לבצע אותה באופן פזיז כל כך.
מה שאפשר להגיד בינתיים הוא שהקביעה שלי בפוסט, שמיקרוסופט הם המנצחים הגדולים של הסופ״ש האחרון, התבררה כלא נכונה. סאטיה נאדלה בנה את כל אסטרטגיית הבינה המלאכותית של החברה מסביב לשותפות עם OpenAI. המודלים שלהם הם הבסיס לשלל מוצרי הקו-פיילוט בגיטהאב, ווינדוס ואופיס, הם בסיס לגרסה החדשה של בינג, והם הבסיס לכלי הבינה המלאכותית שמוצעים ב-Azure. זה שונה מהאסטרטגיה של אמזון שמארחת מספר מודלים ב-AWS. לאסטרטגיה שמתמחה במודל אחד יש השלכות לכל אורך ה stack, שכל החלקים בו נבנים באופן שאופטימלי לאותו מודל ספציפי. סאטיה נאדלה הסביר את זה בעצמו בשיחת הרבעון האחרונה, והצביע על היתרונות הפיננסיים בזה.
אבל החיסרון של אסטרטגיית ההתמחות במודל אחד הוא, ובכן, שיש תלות מאד גדולה במודל הזה! ואם המודל הזה נמצא בשליטה של דירקטוריון ללא כוונות רווח, שעלול לעשות צעדים קפריזיים מסוכנים ופתאומיים - זה סיכון מאד גדול עבור מיקרוסופט! ואחרי שהסיכון הזה התממש בסופ״ש האחרון, הם יהיו חייבים לעשות משהו בקשר לזה. על הרקע הזה, אני חושב שמשפט המפתח בטוויט התמיכה שסאטיה נאדלה הביע בחזרה של סאם אלטמן ל OpenAI הוא, ״אנחנו מאמינים שזה *הצעד ההכרחי הראשון* בדרך לממשל תאגידי יותר יציב ואפקטיבי״. ״הצעד הראשון״, כלומר יצטרכו להיות צעדים נוספים. והצעדים הנוספים האלה יצטרכו לתקן את המבנה המוזר של OpenAI ללא כוונות רווח, ולהסיר את הסיכון שהוא מציב על ה roadmap של מיקרוסופט.
ומה שיש לי להגיד על כל זה הוא, ש, אנשים בטק תמיד היו מאד מוזרים. זה מה שעשה את הסדרה ״סיליקון ואלי״ לכל כך מצחיקה ואותנטית. אבל למיקרוסופט יש לקוחות אנטרפרייז, שלוקחים את היציבות של שירותי ה-IT שלהם מאד ברצינות ומקיימים הערכות סיכונים ולאו דווקא מצטיינים בחוש הומור מפותח. זו הסיבה שנאדלה הצליח לשכנע את הלקוחות האלה לבחור ב-Azure מלכתחילה, על פני AWS. המוניטין של מיקרוסופט לשרת ארגונים כאלה הוא הרבה יותר מבוסס משל אמזון, ובטח של גוגל. אבל על רקע האירועים הכאוטיים של השבוע האחרון, דווקא האיטיות והזהירות של גוגל, שביום שלישי כתבתי שעלולה להעמיד אותם בסכנה, מתחילה להיראות נבונה יותר.
בעבודה משרדית תמיד יש רגעים משעממים, אפילו בחברה ש״בונה את פלטפורמת תשתיות הקריפטו של עולם המחר״. מי מאיתנו לא הריץ קצת דאחקות בצ׳אט ברגעים כאלה.
בכל מקרה:
בפברואר 2019, ה-Chief Compliance Officer דאז של ביינאנס הולדינגס בע״מ סמואל לים הכיר בכך שבורסת מטבעות הקריפטו שימשה להעברת כספים לחמאס, והסביר לקולגה שטרוריסטים לרוב שלחו ״סכומים קטנים״.
חמאס יכלו ״בקושי לקנות AK47 עם 600 דולר״, הגיב הקולגה בהודעת צ׳אט. כך לפי כתב התביעה שהגישה הוועדה לסחר בחוזים עתידיים על סחורות של ארה״ב בחודש מרץ, כנגד בורסת הקריפטו הגדולה בעולם.
גדול. חה חה הטרוריסטים האלה, רק נשק יש להם בראש. הם לא אנשים רציניים כמונו שבונים את הפלטפורמה של עולם המחר. כאילו, זה אולי מצחיק, אבל לא נכון. לפי ויקיפדיה אפשר להשיג קלצ׳ניקוב בשוק השחור בעלות שבין $30 ל-$125 ליחידה בהרבה מדינות. אז בדיחה מדוייקת יותר תהיה, נגיד, ״זה מספיק בקושי ל 6-7 קלצ׳ניקובים, אפילו לא ממלא סליק נשק של מסגד אחד״. משהו כזה. איזה קטעים.
ובעוד שלרשות לניירות ערך אין סמכות להכניס מישהו לכלא (לפחות לפי מה שמאט לוין כותב), למחלקת המשפטים של ארצות הברית, ובכן, יש.
הגישה הנונשאלנטית הזו התנקמה בביינאנס ובמנכ״ל שלה, צ׳אנגפנג זאהו ביום שלישי. בהכרזה על קנסות של 4.3 מיליארד דולר כנגד החברה והודאת אשמה מצד זאהו על כישלון לציית לחוקים נגד הלבנת הון, ממשלת ארה״ב הציבה את החמאס וארגוני טרור נוספים במרכז. […]
״ביינאנס איפשרה למגוון שחקנים לא חוקיים לבצע טרנזאקציות באופן חופשי בפלטפורמה״ אמר משרד האוצר בהצהרה שציינה את חמאס, אל קעידה, גי׳אהד איסלאמי פלסטיני ודעא״ש כארגוני טרור שקיבלו כספים באמצעות הבורסה.
עסקת הטיעון של ביינאנס והודאת האשמה של זאהו מגיעה בזמן שחמאס מסוכסך במלחמה עם ישראל, שהוצתה ע״י ההתקפה של הארגון ב-7 באוקטובר שהרגה יותר מ-1,200 אנשים, עם יותר מ-200 שנלקחו בשבי. ישראל הגיבה בפלישה לעזה, שם אלפים נוספים נהרגו.
במסיבת עיתונאים, התובע הכללי מריק גרלנד אמר שזאהו ״הפר בזדון חוק פדרלי שדרש ממוסדות פיננסיים להגן מפני הלבנת הון ומימון טרור״.
לפי הממשלה, ביינאנס לא דיווחה על טרנזאקציות חשודות עם טרוריסטים. כחלק מעסקת הטיעון, החברה תצטרך להגיש את הדיווחים האלה בעתיד, ולבחון מחדש פעילות עבר שהיה עליה לדווח.
״זה יקדם את החקירה הפלילית שלנו לגבי פעילות סייבר זדונית ומימון טרור, כולל השימוש בבורסות קריפטוגרפיות כדי לתמוך בארגונים כמו חמאס״, אמר גרלנד.
קנסות של מיליארדי דולרים ומנכ״ל שיושב בכלא זו תוצאה די רצינית. ובתזמון מעניין!
זאהו, הידוע בכינוי ״CZ”, מתגורר באיחוד האמירויות הערביות, שלה אין הסכם הסגרה עם ארה״ב, אבל זה לא מונע ממנו להגיע מרצונו.
הוא מתנדב לטוס לאמריקה כדי לשבת בכלא! ייתכן שלעולם לא נדע מה היה מאחורי הקלעים במו״מ, איזה לחצים הופעלו עליו כדי ״להגיע מרצונו״, וכמה השפעה הייתה לאירועי ה-7 באוקטובר על עסקת הטיעון הזו. אבל אנחנו יכולים לנחש ולהתבדח על זה בסלאק!
קצת אסקפיזם - סוף סוף צפיתי בסרט Dumb Money, על השיגעון במניית גיימסטופ בתחילת 2021 (שגם הזכרתי במהדורה 48). אף פעם לא כתבתי ביקורת על סרט בבלוג הזה, אבל תמיד יש פעם ראשונה. אני חושב שהסרט עשה עבודה מצויינת בלהציג את הנרטיב סביב האירוע הזה. תדלגו לחלק הבא אם אתם עוד מתכוונים לצפות בו, ולא רוצים שאהרוס לכם!
הסרט ממחיש מעולה את סיפור המאבק בין ההתארגנות מצד אחד של אנשים שהרגישו שוול סטריט וה״מערכת״ בגדו בהם - כמו זה שלא הצליח למצוא עבודה כי סיים את הקולג׳ בדיוק במשבר של 2008-09 או זו ששקועה בחובות סטודנטים כי קרן גידור גרמה לאבא שלה לאבד את העבודה והפנסיה שלו - ובין המנהלים של קרנות הגידור מצד שני, שחיים בצורה הפוכה לגמרי. חיי המותרות של אלו שמסמלים את וול סטריט, באחוזות עם הבריכות והשפים הפרטיים, לא נפגעו בכלל מהמגיפה. הם הטיסו את העובדים שלהם לפלורידה והמשיכו לעבוד כרגיל, עם נוף לאוקיינוס ברקע. ואפילו להכפיל את הרווחים שלהם ב-2020. מה שמטריד את האנשים האלה הוא שמתעכבת ההריסה של אחד הבתים שקנו כדי ״לבנות מגרש טניס פרטי למשפחה שלי, אחרת לא נוכל להמשיך לשחק טניס בזמן המגיפה״. זה בהשוואה לצרות האמיתיות של האנשים ״האמיתיים״ בצד השני - זה שאחותו נפטרה מקוביד, זה שפוטר מעסק שנסגר בגלל קוביד ועובד בתור שליח באפליקציה, או האחות בבית חולים שהייתה בחזית המאבק במגיפה ב-2020, אבל אין לה מספיק כסף לקנות לילד שלה גשר לשיניים. כל הכעסים ותחושות האי הצדק האלה התפוצצו ויצרו את הדחף של קבוצת הרדיט r/wallstreetbets ״לנקום״ ו״להכניס להם״. הם גם הציגו טוב את הצביעות של רוביןהוד, שזה עוד נושא שקרוב לליבי.
אני חושב שמה שהשאיר אותי ברגשות מעורבים הוא העובדה שהתסריט הרגיש קצת מהונדס מדי. הם באמת בחרו את כל הנציגים הנכונים לשני המחנות. אבל הדמויות היו חד מימדיות. מנהלי קרנות הגידור הם רק רשעים תאבי בצע וחסרי אמפתיה, וכל דבר שהדמויות בצד השני עושות רק גורמות לצופה להתאהב בהן. אבל החיים הם לא סרט של דיסני. לאנשים יש מורכבויות, לסיטואציות יש ניואנסים. גם הסיום היה קצת מאכזב - הכתוביות הכריזו שה״Dumb Money״ ניצח כי התברר שהם לא כאלה טיפשים, ועכשיו קרנות הגידור בודקות טוב באינטרנט מה ה״אנשים הרגילים״ חושבים, כדי שלא יסיימו כמו מלווין קפיטל. שזה נחמד. אבל לא יודע. מרגיש שזה קצת מגמד את האירוע הדרמטי הזה.
אפשר לטעון שיש לסיפור הזה תופעת לוואי הרבה הרבה יותר משמעותית, שאפשר להתווכח אם היא טובה או לא, אבל ללא ספק עם השלכות כלכליות וחברתיות גדולות. זה היה האירוע שגרם לדור חדש של משקיעים להצטרף לשוק. כמו שה״ליברטי בונדס״ של מלחמת העולם הראשונה היו האירוע שדחף דור שלם של משקיעי ריטייל להצטרף לשוק ההון ב-1920. או כמו שקרנות ה-IRA, שנתנו להמונים שליטה על הפנסיה של עצמם, במקום לסמוך על תכנית הפנסיה של המעסיק, הכניסו דור שלם של משקיעים פרטיים לשוק בשנות ה-1990. הטירוף של גיימסטופ בתחילת 2021 היה האירוע שדחף הרבה מאנשי הדור Z לשוק ההון, ולקחת בעלות על העתיד הפיננסי שלהם. והם שם כדי להישאר.
המלצות מהעבר
פיגלי וויגלי
עד שנות ה-1920, לקוחות לא אספו את המצרכים שלהם בעצמם. במקום זה, עובד מכולת שעמד מאחורי דלפק ארז עבורם את מה שהם רכשו.
קלרנס סאונדרס היה אובססיבי עם הרעיון של יעילות, וחשב שהלקוחות מבזבזים הרבה זמן בלהמתין למוכר שיתפנה אליהם. סאונדרס רצה לשחרר את הלקוחות מהעריצות הזו, ולאפשר להם לעשות את הקניות שלהם בעצמם. סאונדרס גם פיתח שיטת משלוח יעילה ורזה להבאת אוכל לחנויות הפיגלי וויגלי שלו. המערכת הזו היוותה השראה לטויוטה שיישמה את אותו קונספט לייצור רכבים, מה שעזר לה לשלוט בעלויות ולכבוש את העולם. סאונדרס פתח את חנות הפיגלי וויגלי הראשונה ב-6 בספטמבר 1916, בשדרות ג׳פרסון מספר 79 במרכז העיר ממפיס, טנסי. לכל חנות הייתה דלת מסתובבת בכניסה. לכל פריט בחנות היה מחיר עליו, עוד המצאה, וסאונדרס סיפק סלי קניות כדי שהלקוחות יוכלו לקחת בעצמם את הפריטים שלהם לדוכן התשלום בקדמת החנות.
סאונדרס רשם פטנט על הרעיון של חנויות בשירות-עצמי ב-1918. הוא הקים את תאגיד חנויות פיגלי וויגלי ב-1918. החנויות היו הצלחה מיידית. עד 1922, היו מעל ל-1,200 חנויות פיגלי וויגלי, שמתוכן כ-650 היו בבעלות של סאונדרס, ועד 1932, היו 2,660 חנויות פיגלי וויגלי עם מחזור מכירות של 180 מיליון דולר.
למרבה הצער, ב-1923, סאונדרס איבד את השליטה בחנויות הפיגלי וויגלי שלו.
איזה סיפור הצלחה של יזם חרוץ ונבון ומעורר השראה! מה קרה ב-1923 שגרם לו לאבד שליטה על החנויות שלו?
לפני שנגיע לזה, בחרתי להזכיר את הסיפור הזה השבוע כי, ובכן, כמו שאמרתי בראש המהדורה - צפיתי השבוע בסרט Dumb Money. וזה הוזכר שם. באחת הסצינות, המשקיע שהחזיק בפוזיציית שורט גדולה נגד גיימסטופ (שאותו משחק סת׳ רוגאן), דיבר עם אשתו על זה שמשקיעי הריטייל מתארגנים כדי לקנות מניות, להעלות את המחיר, ולמנוע ממנו להיות מסוגל לכסות את השורט שלו. אשתו המודאגת שאלה אם זה קרה אי פעם בהיסטוריה, והוא מרגיע אותה ש״הפעם האחרונה הייתה עם פיגלי וויגלי לפני 100 שנים, ואז סגרו את הבורסה לכמה ימים כדי לתת למשקיעים מוול סטריט זמן לכסות את הפוזיציה שלהם. כל מנהל קרן מכיר את הסיפור הזה״.
אני לא יודע אם הדמות שהוא מגלם שם, גייב פלוטקין, באמת ניהל שיחה כזו עם אשתו. אבל הם הוסיפו את הסצינה הזו בסרט, כי, בחכמה, זו הדרך של התסריטאים לרמוז שאותו אקט לא הוגן לכאורה, הוא גם מה שקרה כשרוביןהוד סגרו את האפשרות לרכוש מניית גיימסטופ ב-2021. למרות ההכחשות והעובדה שהחקירה של הרשות לניירות ערך נסגרה בלי כתבי אישום.
אז מה היה עם פיגלי וויגלי?
מניותיה של פיגלי וויגלי התחילו להיסחר מעל-הדלפק ביולי 1920 ובבורסה של ניו יורק ביוני 1922. בנובמבר 1922, כמה חנויות פיגלי וויגלי שהיו בבעלות עצמאית בניו יורק, ניו ג׳רזי וקונטיקט פשטו רגל ועברו לכונס נכסים. למרות שהתאגיד של סאונדרס פעל בנפרד מהחנויות האלה והיה רווחי, כמה פעילים בוול סטריט ראו בזה הזדמנות להתחיל bear raid על המניה של פיגלי וויגלי [״פשיטה״ של משקיעים סקפטיים שמהמרים נגד המניה]. הם החלו למכור בחסר [שורט] מניות של פיגלי וויגלי, ולהפיץ שמועות שהחברה נמצאת במצב לא טוב.
סאונדרס לקח את האתגר באופן אישי. הוא יצר את חנויות הפיגלי וויגלי, יצר את הקונספט של קניות באופן עצמי, הפיץ את החנויות ברחבי המדינה, וכמה משקיעים ניסו להרוויח מלהפיץ שקרים על החנויות שלו. סאונדרס החליט ״להביס את המשקיעים מוול סטריט במשחק שלהם״. סאונדרס לא השתמש רק בכסף שלו כדי להילחם בשורטים, הוא לווה עשרה מיליון דולר מקבוצת בנקאים בממפיס, נאשוויל, ניו אורלינס, צ׳אטנוגה, וסיינט לואיס כדי לקנות את כל המניות הזמינות.
בוול סטריט של שנות ה-1920, bear raids באו והלכו. חברות לא פשטו רגל בגלל bear raid, ואם הנתונים הפיננסיים של החברה היו יציבים, המניה זינקה חזרה אחרי שהסתיים קמפיין השורט. בכל זאת, סאונדרס סירב להיכנע לטיפוסים החלקלקים מוול סטריט. הוא גייס את ג׳סי ליברמור, המשקיע המפורסם ביותר בוול סטריט, כדי לעזור לו לשבור את הגב של השורטים. בתוך שבוע, ליברמור קנה 105 אלף מניות של פיגלי וויגלי, יותר מחצי מ-200 אלף המניות הזמינות למסחר. הדובים עשו שורט על מניית פיגלי וויגלי באיזור ה-40, אבל עד ינואר, הקמפיין של סאונדרס דחף את המחיר של המניות מעל 60. השורטים הפסידו כסף.
עד כאן מדובר בסיפור הגבורה של האדם מהיישוב, העקשן, שהצליח לעמוד בתבונה ובתושיה מול המתקפה של הרשעים מוול סטריט. האם הוא יצליח להשלים את המהלך?
המניות של פיגלי נסחרו בבורסות של שיקגו וניו יורק. בינואר, הבורסה בשיקגו הכריזה שהמניה ״נדחקה לפינה״, כלומר שלא נותרו מניות זמינות למסחר, אבל הבורסה בניו יורק הכחישה שהתבצעה השתלטות על כל המניות. אז סאונדרס ניסה טריק חדש. הוא הכריז על הנפקת 50,000 מניות פיגלי וויגלי ב-$55 כל אחת. ופירסם בעיתונים את ה״הזדמנות של פעם בחיים״ הזו (מה שהיה אפשרי לפני שהוקמה הרשות לניירות ערך). אבל המניות של פיגלי וויגלי כבר נסחרו ב-$70, למה לו להנפיק ב-$55 למניה, ולהשאיר על הרצפה $15 למניה כפול 50 אלף מניות?
הסיבה היא שסאונדרס ידע שברגע שהשורטים נדחקו לפינה, הביקוש למניה של פיגלי וויגלי התייבש. בהנפקת עוד מניות, סאונדרס יצר שוק שבו הוא יוכל להפיץ מניות למשקיעים חדשים. הוא אפילו איפשר למשקיעים לקנות מניות בתכנית תשלום, $25 מראש ואז $10 כל חודש במשך שלושה חודשים. מאחר שבעלי המניות החדשים לא יכלו למכור את המניות לפני ששילמו לשלם עליהן, זה היה אמור למנוע מהשורטים לשים ידיים על המניות החדשות הללו ולכסות את הפוזיציה שלהם.
ב-19 במרץ, סאונדרס פירסם שהוא שולט בפיגלי וויגלי פרט ל-1,128 מניות. הוא ביצע השתלטות שדחקה את השורטים לפינה. ביום שלישי, 20 במרץ, סאונדרס דרש מהשורטים להעביר אליו את המניות שהשאילו [כך עובדת מכירה בשורט - משאילים מניות, מוכרים אותן, וצריך לקנות אותן בחזרה ולסגור את ההשאלה בהמשך]. לפי חוקי הבורסה, היה עליהם להשיג את המניות עד השעה 2:15 ב-21 במרץ. המניה נפתחה ב-20 במרץ ב-75.25 וזינקה ל-124 עד הצהריים, אבל אז ירדה ל-82 עם השמועה שהבורסה תכננה להשעות את המסחר בפיגלי וויגלי ולדחות את הדדליין של השורטים.
כל כך קרוב! אפשר ממש לדמיין את הסרטונים של סאונדרס ביוטיוב לייב ואת כל הטיקטוקים המתלהבים שמביעים בו תמיכה, אם היה אינטרנט וסמארטפון ב-1923. אבל אז -
זו לא הייתה שמועה. הבורסה של ניו יורק אכן השעתה את המסחר במניה. סאונדרס הגיב באמירה שהוא מצפה להסדיר את העסקה עם יום חמישי ה-22 בשעה 3:00 אחה״צ ב-$150 למניה. לאחר מכן, המחיר שלו יהיה $250 למניה. הבורסה השעתה באופן קבוע את המסחר בפיגלי וויגלי, ואיפשרה לשורטים זמן עד 5:00 בערב ביום שני ה-26 להגיע להסדר עם סאונדרס. עם הקביעה הזו, הבורסה של ניו יורק הצילה את השורטים.
הדחיה הזו הטתה את הכף לטובת השורטים בגלל שהיא נתנה להם עוד כמה ימים למצוא חלק מ-1,128 המניות האלה ולהסדיר את החשבונות שלהם בלי להתחנן בפני סאונדרס. האם זה היה נכון מצד הבורסה לשנות את החוקים באמצע המשחק? […] הבורסה הצדיקה את הפעולות שלה בנימוק של האפקט השלילי שזה היה עלול ליצור על המורל בשאר השוק.
ביום שישי, ה-23, סאונדרס הציע להתפשר ב-$100 למניה. בינתיים, השורטים הצליחו למצוא מספיק מניות זמינות באיווה ובניו מקסיקו כדי לכסות את הפוזיציות שלהם. בעלי מניות שם שלא ידעו שום דבר על המשבר בפיגלי וויגלי שמחו להכפיל את הכסף שלהם ולמכור לשורטים, בעוד שהשורטים שמחו לקבל את המניות תמורת $100.
זה היה ניצחון פירוס עבור סאונדרס. השורטים הפסידו, והוא הרוויח קצת כסף מכל הקמפיין הזה, אבל בסוף התברר שעדיין נשאר לו חוב של 5 מיליון דולר. והיו לו 100 אלף מניות פיגלי וויגלי שהלכו ואיבדו מערכן. הוא פרסם בעיתונים ופנה לאנשי עסקים מקומיים בבקשה שייקנו ממנו את המניות שלו, ויעזרו להציל את פיגלי וויגלי. אבל זה לא הצליח, ומועד התשלום על ההלוואות התקרב. באוגוסט 1923, סאונדרס פרש מתפקידו כנשיא פיגלי וויגלי, והעביר לנושים את כל רכושו. חלק מהמניות הועמדו במכירה פומבית תמורת $1. שנה לאחר מכן הוא הגיש בקשה לפשיטת רגל. לאורך כל הדרך, הוא המשיך להאשים את הבורסה של ניו יורק בחוסר הצדק שנעשה לו.
התביעות וההליכים המשפטיים לא הלכו לשום מקום. כפי שמגזין אחד ציין בכתבת פרופיל שעשה על סאונדרס ב-1923, ״אנשים באים ואנשים הולכים, אבל וול סטריט לעולם נשארת״.
נזכרתי בקטע המעולה הזה של מורגן האוסל, אחרי שחשבתי בחיוך על זה שגרג ברוקמן וסאם אלטמן טכנית היו מובטלים לכמה ימים השבוע.
כדי להבין כמה לא עדכני הוא שבוע העבודה של חמישה-ימים, 40-שעות, צריך להבין מהיכן הוא הגיע.
לפני 1900, העובד האמריקאי הממוצע עבד יותר מ-60 שעות בשבוע. לו״ז סטנדרטי היה שישה ימים בשבוע, עשר שעות ביום. המגבלות היחידות לעבודה היו תאורה ודת. הפסקת לעבוד כשהיה חשוך מדי, או כדי ללכת לכניסה. זה היה מתיש. ובהרבה מקרים קטלני.
איגודי עובדים עזרו לשנות את זה. ב-1916, איגוד פועלי הרכבת דרש שמונה שעות עבודה ביום, בעיקר כי לעבוד יותר מזה לרוב לווה בעליה בתאונות ומוות. חברות הרכבת לא הסכימו. אז העובדים פתחו בשביתה. מערכת הרכבות באמריקה כמעט עצרה לחלוטין.
זה היה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כשהובלה של ציוד צבאי ברכבת היה חיוני לביטחון הלאומי. הנשיא וודרו ווילסון, נואש להחזיר את הרכבות לתנועה, ביקש מהקונגרס לקבוע בחוק ימי עבודה של שמונה שעות ברכבת. הוא אמר לאסיפה המשותפת ב-1916: ״[…] זוהי חובתנו כמשרתי ציבור להפוך כל אבן כדי להגן על האינטרסים של האומה״.
זה עבד. הקונגרס העביר את חוק אדמסון, ולעובדי הרכבות נקבעה הזכות לתשלום שעות נוספות מעבר לשמונה שעות ביום.
עשרים שנים לאחר מכן, הניו דיל הביא לזכויות עובדים נוספות. חוק אדמסון היה הטיוטה, מאחר ואף אחד לא רצה לקפח אף תחום. שמונה-שעות-ביום, חמישה-ימים-בשבוע הפך לשבוע עבודה סטנדרטי בכל התעשיות.
שמונים שנים לאחר שלוח הזמנים הזה - שבמקור תוכנן בהתאם למגבלות העמידות של עובדי תחנות הרכבת - נטבע כל כך עמוק שאנחנו כמעט ולא מפקפקים בו, בלי קשר למקצוע.
זה מטורף.
השינוי הכי גדול בתעסוקה במאה שנים האחרונות הוא מספר הקריירות שעברו ממאמץ פיזי למאמץ מנטלי. מלעשות דברים עם הידיים, ללעשות דברים עם הראש.
מאחר וניתן לראות את המגבלות של עבודות במאמץ פיזי, נקטנו פעולה נחרצת כשהדברים לא עבדו, כמו עם חוק אדמסון. אבל המגבלות של עבודה במאמץ מנטלי הן מורכבות יותר וקשה יותר לראות אותן, אז אנחנו כלואים במצב שבו רובנו עובדים בלו״ז שלא מביא לפרודוקטיביות מקסימלית, ועדיין אנחנו לא עושים כלום בקשר לזה.
כל האנשים שעבדתי איתם חזרו מחופשה עם אמירה שהיא גירסה מסויימת של אותו דבר:
״עכשיו שהיה לי זמן לחשוב על זה, הגעתי למסקנה ….״
״אחרי כמה ימים של לנקות את הראש, הבנתי …״
״בזמן שלא הייתי חשבתי על הרעיון הנפלא הזה …״
האירוניה היא שאנשים יכולים לעשות את רוב העבודה החשובה שלהם מחוץ לעבודה; כשהם חופשיים לחשוב ולתהות. הבעיה היא שאנחנו לוקחים חופש אולי פעם בשנה, בלי להבין שזמן לחשוב הוא אלמנט מפתח להרבה עבודות, ואחד שלו״ז העבודה המסורתי לא כל כך מותאם לספק.
כל כך הרבה פעמים זה קרה לי! הפיתרון לבעיה שנאבקתי בה עד מאוחר במשרד ללא הצלחה, תמיד היה מגיע כשהייתי מצחצח שיניים בבוקר לאחר מכן. מעניין אם גם סאם אלטמן או גרג ברוקמן חשבו על כמה רעיונות חדשים בארבעת הימים שבילו מחוץ ל-OpenAI.
לא כל העבודות דורשות יצירתיות או חשיבה ביקורתית. אבל אלו שכן מתפקדות יותר טוב עם זמן שמוקדש לתהיה וסקרנות, בדרך שמנותקת מלו״ז של עבודה אבל למעשה עוזרת להתמודד עם חלק מהבעיות הכי גדולות בעבודה שלך.
קשה לעשות את זה בגלל שאנחנו מקובעים ברעיון שיום עבודה טיפוסי צריך להיות שמונה שעות של ישיבה ליד שולחן ללא הפרעות. תגידו לבוס שלכם שמצאתם טריק שיעשה אותכם יותר יצירתיים ופרודוקטיביים, והם ישאלו למה אתם מחכים. תגידו לה או לו שהטריק שלכם הוא לצאת להליכה של 90 דקות באמצע היום, והם יגידו לא, אתם צריכים לעבוד. דרך אחרת לנסח את זה היא שלהרבה אנשים יש עבודת חשיבה בלי הרבה זמן לחשוב.
דייויד לאונרדט מהניו יורק טיימס כתב לאחרונה על מזכיר המדינה לשעבר ג׳ורג׳ שולץ׳, ששיריין לעצמו זמן לשבת ולהרהר: ״שעת ההתבודדות שלו הייתההדרך היחידה שהוא הצליח למצוא זמן לחשוב על הצדדים האסטרטגיים של התפקיד. אחרת, הוא תמיד יישאב לתוך ענייני הרגע הטקטיים, ואף פעם לא יהיה מסוגל להתמקד בשאלות הגדולות של האינטרס הלאומי. והדרך היחידה לעשות עבודה מעולה, בכל תחום, היא למצוא זמן לחשוב על השאלות הגדולות.״
המשפט האחרון הוא קריטי לכל אחד שהעבודה שלו מערבת אסטרטגיה, ניתוח, יצירתיות, חדשנות, ניהול אנשים, קבלת החלטות, או באמת כל דבר מעבר למשימות שחוזרות על עצמן.
״ענייני הרגע הטקטיים״ ששולץ׳ מתייחס אליהם הם מה שקורה במשרד במהלך שבוע עבודה של שמונה-שעות, חמישה-ימים. פגישות, מסמכים, פגישות, שיחות טלפון, פגישות.
עם ה״שאלות הגדולות״ לרוב אי אפשר להתמודד בעבודה, בגלל שיצירתיות וחשיבה ביקורתית דורשות תשומת לב ללא הפרעות — כמו לצאת להליכה או לשבת בשקט על הספה לבד. או לרכב עם אופניים. או לדבר עם מישהו מחוץ לתחום שאתם עובדים בו.
סטיב ג׳ובס עשה את רוב השיחות הרציניות שלו בהליכה. טים ארמסטרונג בילה 4 שעות בשבוע רק בלחשוב. ג׳ף ווינר עושה משהו דומה. ג׳ק דורסי באופן מפורסם פשוט מתהלך. מישהו פעם שאל את צ׳ארלי מאנגר מה הסוד של וורן באפט. ״הייתי אומר שחצי מהזמן הוא פשוט יושב על התחת וקורא. יש לו הרבה זמן לחשוב״.
זו נקודה כל כך טובה! לעולם לא הייתי מצליח לכתוב את הבלוג הזה אם מישהו היה דורש ממני לשבת על כסא במשך כמה שעות ולעשות את זה. כל הרעיונות שאני כותב עליהם מגיעים כשאני הולך, או קורא, או מסדר את המדיח, או בוהה בחלון. דברים שלא נראים למישהו מהצד כאילו שאני עובד.
עמוס טברסקי, השותף המנוח של הפסיכולוג זוכה פרס הנובל דניאל כהנמן, אמר פעם, ״הסוד לעשות מחקר טוב הוא תמיד להיות קצת מובטל. אתם מבזבזים שנים בזה שאתם לא מוכנים לבזבז כמה שעות״.
אותו דבר נכון להרבה עבודות.
שבוע העבודה המסורתי של שמונה שעות הוא מצויין אם העבודה שלכם חוזרת על עצמה, או דורשת עבודה עם לקוחות, או כרוכה במאמץ פיזי. אבל למספר הולך וגדל של ״עבודות ידע״, זה לא עובד כל כך טוב.
זה בלתי נתפס שהאופן שבו עובדים ב״תעשיות הידע״ מבוסס על המגבלות של עבודה בתעשיות המאמץ הפיזי, ועל לו״ז עבודה שנוצר לפני 100 שנים ולא ממש התעדכן מאז. זה חלק מהסיבה שאני חושב שטרנד כמו עבודה מרחוק לא פשוט יסתיים ויחזור אחורה למצב שהיה לפני קוביד. כי המצב ההוא פשוט לא היה הגיוני. זה יצטרך להתפתח ללו״ז שמתאים יותר לסוג העבודות שרווחות היום.
זה לא שצריך לעבוד פחות. להיפך: הרבה עבודות ידע למעשה אף פעם לא נפסקות, ובלי לבנות זמן כדי לחשוב ולהיות סקרנים, אתם עלולים להיות פחות יעילים בשעות שמוקדשות ללשבת ליד השולחן שלכם ולבצע משימות.
לעולם לא הולך להיות חוק אדמסון לעובדי ידע שצריכים זמן לחשוב. אתם צריכים להבין את זה בעצמכם. הצעד הראשון הוא להבין שלקחת זמן באמצע היום לעשות דברים שלא נראים כמו עבודה הם בעצם החלק הכי חשוב של יום העבודה שלכם.
לא הכרתי את הסיפור של פיגלי
מרתק!