מהדורה 57: הלוגיסטיקה של אמזון, הריאיון האחרון של צ׳ארלי מאנגר, בהון סיכון מושכים את הזמן, בינה מלאכותית וקוד פתוח, הפנאטיות של ג׳רי סיינפלד

״הרבה קשיים יגיעו ותהיו חייבים להתמודד איתם ולהמשיך קדימה. ומעט מאד הזדמנויות נדירות יגיעו. אתם חייבים ללמוד לזהות אותן כשהן מגיעות, ולוודא שאתם מנצלים אותן. אלו השיעורים הפשוטים.״

שוב יום שישי. התחלתי לכתוב קצרים השבוע (ניצלתי את ההפסקה שאני לוקח מטוויטר). אלה הערות או מחשבות קצרות שיש לי על דברים שאני נתקל בהם לאורך השבוע. זה נחמד לנסח מה אני חושב על דברים מעניינים שאני נתקל בהם, ורובם לא נכנסים למהדורה של יום שישי. וזו הזדמנות טובה לשתף גם אותכם. השבוע הצלחתי לכתוב קצרים כל יום, אתם מוזמנים לבדוק מה קורה שם (וגם להגיב!).

פרסמתי השבוע גם פוסט על פייבר, ועל איך זו דוגמא לעוד חברה שיוצרת פעילות כלכלית חדשה שלא התאפשרה לפני האינטרנט והעלות השולית האפסית שהוא מאפשר:

הצמיחה של פייבר, דיסקברי מול דיסטריביושן, עקומת הסמיילי של הפרילנסרים

וחוץ מזה, הרבה זמן השבוע גם ביליתי בלקרוא דברים של צ׳ארלי מאנגר, שהלך לעולמו בשבוע שעבר. אבל החוכמה שלו תישאר איתנו. אולי לא שמתם לב שבבלוג יש יכולת חיפוש. היא מוחבאת אבל עובדת די טוב. אז לחצתי על זכוכית המגדלת בעמוד הראשי, וכתבתי ״מאנגר״ — ומסתבר שכבר כתבתי עליו לא מעט. וזה לא הולך להיפסק. יש עוד הרבה סיפורים ודברי חוכמה ששווה להתעכב עליהם, חלקם מופיעים במהדורה הזו וחלקם בעתיד.

קדימה למהדורה מספר 57 -

דברים שנתקלתי בהם השבוע

רשת הלוגיסטיקה החדשה של אמזון

ג׳ים קריימר: כשאני מזמין סכיני גילוח, זה מגיע באותו יום. אני מזמין ספר ... זה שם באותו יום. איך הדברים מגיעים אליי באותו יום? מה קורה שם?

מנכ״ל אמזון אנדי ג׳אסי: ובכן, אם תסתכל על המחצית הראשונה של השנה ב-60 איזורי המטרו הגדולים שלנו, מעל 60% מהמשלוחים הגיעו לאנשים באותו יום. זה בעיקר השילוב של שני דברים. אחד מהם הוא שלקחנו את מערכת הלוגיסטיקה בארה״ב שלנו מרשת אחת שטוחה, והעברנו אותה לשמונה מוקדים איזוריים. בנינו מחדש את אלגוריתמי המיקום שלנו, כדי להחזיק את הפריטים קרוב יותר לכתובת היעד של הלקוח. ואז לא רק שהפחתנו את מרחקי ההובלה, מה שמפחית את דמי המשלוח ומביא את החבילות מהר יותר ללקוח, גם הפתחנו את העלות שלנו בלשרת את הלקוח. זו חוויית לקוח מעולה, הטבה ללקוחות שמקבלים את החבילה מהר יותר, וגם ההוצאות שלנו נמוכות יותר.

הדבר השני הוא שיש לנו מתקני שילוח של פחות-מאותו-יום, שהם מתקנים נפרדים, שנועדו לשלוח מוצרים בתוך מספר שעות. הזמן הממוצע מהרגע שלקוח עושה קליק ועד שהפריט מוכן לשילוח הוא 11 דקות. זה תכנון אחר במתקני השילוח האלה. יש לנו מיליון פריטים שונים שאנחנו יכולים לשלוח משם, והם יגיעו במהלך אותו יום.

אז עברנו מיומיים ליום אחד, וביותר ויותר מקרים אנחנו יכולים גם למסור את המשלוח ללקוחות עוד באותו יום.

זה באמת עובד כמו קסם. נדהמתי מזה פעם אחרי פעם כשהייתי בארה״ב באוגוסט האחרון. כשביקרנו חברים, התלהבתי ממשהו שהם השתמשו בו כדי לשמור על המכונת קפה שלהם נקיה. הזמנתי את זה מאמזון באותו רגע לדירה ששהינו בה בביקור. כשחזרנו לדירה, הפריט כבר חיכה שם.

הקומיקאי רוני צ׳נג צחק ב-2019 שאמזון פריים זה עדיין איטי מדי. ״אנחנו צריכים פריים מהיר יותר. Prime Now. פריים עכשיו! תנו לי את זה! עכשיו! מיד כשאני לוחץ ״קנה״, שימו את הפריט בתוך היד שלי. עכשיו!״. בהמשך הוא שאל, ״לאן הולכים מכאן, בתור ציביליזציה? כמה יותר נח צריך שזה יהיה? בואו נעשה Prime Before. תשלחו לי עוד לפני שאני רוצה את זה!״

ובכן, יש מצב שזה על ה roadmap!

ויותר ברצינות, אנדי ג׳אסי פתח את דבריו בשיחה שלאחר הדו״ח האחרון בתיאור רשת הלוגיסטיקה החדשה. עוד לפני שעבר לדבר על AI. זה נשמע כאילו הם עשו refactoring לרשת הלוגיסטית שלהם, ושברו אותו ממונולית אחד ענק למיקרו-שירותים קטנים יותר. וזה מאד מרשים! לעשות refactoring לדברים בעולם האמיתי זה הרבה יותר קשה מאשר למערכות תוכנה.

בן תומפסון הצביע על זה שכדי להצדיק את ההשקעה העצומה שבבניית שמונה רשתות לוגיסטיות מקומיות, צריך נפח אדיר של הזמנות שיעבור דרכן. על הרקע הזה אפשר להבין מהלכים כמו זה ש Shopify, שלכאורה קראה תיגר על אמזון והציגה את עצמה בתור מי שמספקת כלי נשק למורדים, הכריזה על שיתוף פעולה שיאפשר למוכרים שלה להציע ״קנה עם פריים״. אמזון יהיו אחראים על השילוח. גם מטא, שבעבר שיתפה פעולה עם Shopify ב״ברית האנטי-אמזון״, הכריזה על שיתוף פעולה דומה. זה מייצר ווין-ווין לכל הצדדים, ובעיקר למשתמשים.

כשחושבים על זה, השותפויות האלה הופכות את הרשת הלוגיסטית של אמזון ל API. יש לה קיבולת עצומה, וכדי להצדיק אותה, האינטרס של אמזון הוא לגרום לכמה שיותר מוכרים באינטרנט להשתמש בה. זה מאד מזכיר את AWS. בקלאוד אמזון עושה השקעות ענקיות בבניית תשתית כדי ליהנות מ economies of scale, מה שדוחף למטה עוד ועוד את העלות של עוד ג׳יגה של דיסק או עוד כח חישוב של מעבד. בריטייל, אמזון עשתה השקעה ענקית בלוגיסטיקה שדוחפת למטה את העלות של להביא עוד פריט ללקוח. בשני המקרים היא צריכה כמות גדולה מאד של לקוחות כדי להצדיק את ההשקעה.

הנקודה האחרונה לציין היא שאמזון ידועה ביצירת המונח ״צוות שתי-פיצות״. זו הגישה שלפיה אף צוות לא יכול לגדול מעבר לכמות האנשים שאפשר להאכיל עם שני מגשי פיצה. זה מאפשר לאמזון לתקוף הרבה בעיות במקביל, כשכל צוות עובד בצורה עצמאית ואפקטיבית. עם מעט מאד בירוקרטיה וצורך לתאם ברמת החברה כולה. זו הייתה התובנה של ג׳ף בזוס כשדרש לשבור את הארגון ל״צוותי שתי-פיצות״. ובמובן מסויים, זה בעצם מה שהם עשו לרשת הלוגיסטיקה שלהם. שברו אותה לשמונה רשתות מקומיות, כל אחת עצמאית ואפקטיבית יותר. ״רשת לוגיסטיקה של שתי-פיצות״, או מה שזה לא יהיה שרשתות לוגיסטיות אוכלות.

לינק לריאיון

גילוי נאות: לונג אמזון

---

---

קרנות הון סיכון מושכות זמן

מודל אחד למשל הוא שיש שוק אחד למניות של סטארטאפים טכנולוגיים פרטיים, ושוק אחר למניות של חברות טק ציבוריות, והשווקים האלה הם נפרדים, והשוק הפרטי יכול לעלות בזמן שהשוק הציבורי יורד או להיפך, אבל בטווח הארוך מה שמחבר ביניהם הוא הצורך של סטארטאפים להנפיק בשוק הציבורי.

כאילו אפשר לדמיין שוק שבו משקיעים פרטיים — קרנות הון סיכון, קרנות צמיחה, וכו׳ — ישלמו 5x על ההכנסות לסוג מסויים של חברת טק, ומשקיעים ציבוריים ישלמו 3x על ההכנסות, ואז החברה המסויימת הזו תגיד ״עדיף לי להישאר פרטית בגלל שככה אני שווה יותר״. אבל יש לחץ על החברה להנפיק בסופו של דבר. יש לה עובדים שמקבלים אופציות וצריכים להיות מסוגלים לקבל את הכסף (למרות שאפשר לארגן tender לעובדים בשביל זה). משקיעי ההון סיכון מנהלים קרנות עם משך חיים מוגבל; בסופו של דבר הן צריכות להחזיר מזומן למשקיעים שלהן, מה שאומר שהן צריכות למכור מניות - לרוב בהנפקה או במכירה אסטרטגית — כדי לקבל את המזומן הזה. ואז השוק הפרטי לא יכולים להציע הערכות שווי גבוהות יותר מהשוק הציבורי לתמיד; בסופו של דבר הם צריכים להתכנס.

מסורתית, הערכות שווי בשוק הציבורי אמורות להיות גבוהות יותר: שווקים ציבוריים הם יותר נזילים, אז זה פחות מסוכן להחזיק במניות ציבוריות, ולכן הן שוות יותר; מסורתית, משקיעי הון סיכון לוקחים את הסיכונים שכרוכים בהשקעות מוקדמות ולא נזילות, ואז עושים כסף כשהם מוכרים אותן לשווקים הציבוריים במחיר גבוה יותר.

זה מאט לוין על הדיכוטומיה המוזרה בין הערכות שווי של טק בשוק הפרטי לבין השוק הציבורי, שנמשכת כבר הרבה מאד זמן! כתבתי לפני יותר משנה פוסט שניסה להסביר איך זה קורה, ועל העובדה שזה נמשך כבר מתחילת 2022. הזכרתי השוואה לכך שהקרינה שאנחנו מרגישים מהשמש ברגע זה בעצם נשלחה מהשמש לפני שמונה דקות (כי כדור הארץ מרוחק כשמונה דקות אור מהשמש) - לכן אם השמש תכבה, יעברו שבע דקות עד שנרגיש את זה בכדור הארץ. בפברואר 2022 יזמים ומשקיעים בסטארטאפים המשיכו לחיות בסביבה חמימה ומוארת, למרות שהשמש בשוק הציבורי כבתה כבר כמה חודשים לפני כן.

והנה משהו שקרנות הון סיכון עושות לאחרונה כדי להתחמק מהמציאות הזו, למשוך עוד זמן בסביבה החמימה והמוארת, בתקווה שבינתיים השמש תידלק מחדש בשוק הציבורי:

פירמות הון סיכון בסיליקון ואלי ממהרות ליצור מבנים פיננסיים בדומה לקרנות private equity, בעודן ממהרות להגן על הפורטפוליו שלהן ולהחזיר כסף למשקיעים.

קרנות הון סיכון שמשקיעות בסטארטאפים לרוב רצות במשך עשר שנים, עם אופציית הארכה לשנתיים נוספות — ובנקודה הזו המשקיעים בקרן מצפים לתשואה על ההשקעה, שבלעדיה הם יכולים לכפות מכירה של חברות בפורטפוליו או סגירה שלהן.

זה יכול להיות בעייתי לספק את התשואות האלה, מאחר ולאחר הזינוק במימון של חברות טק צעירות במהלך המגיפה, הגיעה סביבה של אי וודאות כלכלית שדחפה סטארטאפים להישאר פרטיים במשך זמן ממושך יותר.

בתגובה, עשרות משקיעי טק — כולל פירמת ההון סיכון New Enterprise Associates שמנהלת 25 מיליארד דולר, ואינסייט פרטנרס מניו יורק — מקימים ״קרנות המשך״, לפי אנשים שמייעצים לגבי התכניות.

קרנות המשך, דבר נפוץ ב private equity אבל נדיר בקרב פירמות הון סיכון, הן מכשיר השקעה משני שמאפשר ״לאפס את השעון״ למשך כמה שנים בנכסים מסויימים של הקרנות הישנות, ע״י כך שהן מוכרות אותם למכשיר חדש שגם הוא בשליטתן. זה מאפשר למשקיעים של קרן ההון סיכון, הידועים בשם ״שותפים מוגבלים״, לגלגל את ההשקעה שלהם, או לצאת.

בשלב מסויים הערכות השווי של סטארטאפים יהיו חייבות להתכנס למה שקורה בשוק הציבורי. מיקוח, מילה שיכולה לתאר די טוב את מה שקורה כאן בינתיים, היא השלב השלישי במודל חמשת שלבי האבל, אחרי הכחשה וכעס. אז לפחות אנחנו מתקדמים. בסוף תגיע גם ההשלמה.

לינק לכתבה

הריאיון האחרון של צ׳ארלי מאנגר

בקי קוויק היא עיתונאית פיננסית מאד מוכשרת. לאורך השנים היא בילתה כנראה מאות שעות בריאיונות עם וורן באפט וצ׳ארלי מאנגר, ותמיד ידעה לשאול שאלות בצורה נבונה ולנווט אותם לספר דברים מעניינים. היא גם זו שבחרה והקריאה שאלות מהקהל באסיפות של ברקשייר והדיילי ג׳ורנל בשנים האחרונות.

ובגלל שאני רגיל לראות אותה מדווחת על נושאים פיננסיים, זה היה מפתיע לראות את בקי קוויק על סף דמעות בסגמנט שלאחר ההודעה על מותו של צ׳ארלי מאנגר. אבל זה גם הרגיש מאד אותנטי. היא דיברה עליו והראתה קטעים מריאיון שבדיוק ערכה איתו. ריאיון שתוכנן להתפרסם ביום הולדתו המאה, בעוד 4 שבועות.

בדיעבד, הריאיון הזה ששודר השבוע, הוא הריאיון האחרון שנערך עם צ׳ארלי מאנגר, ובמידה רבה מסכם את חייו.

מבין הדברים המעניינים שם, אני רוצה להתעכב הפעם על הגישה הסטואית שלו לחיים. אחת העצות הידועות שלו היא להימנע מרחמים עצמיים.

רחמים עצמיים מביאים אותך קרוב לפרנויה …

בכל פעם שאתם מוצאים את עצמכם נסחפים לרחמים עצמיים, לא אכפת לי מה הסיבה, גם אם הילד שלכם גוסס מסרטן, רחמים עצמיים לא הולכים לשפר את המצב. זו דרך מגוחכת להתנהג.

החיים יביאו מכות נוראיות, מכות איומות, מכות לא הוגנות. זה לא משנה. חלק מהאנשים מתאוששים וחלק לא.

אני חושב שהגישה של אפיקטטוס היא הכי מוצלחת. הוא חשב שכל תקלה בחיים היא הזדמנות להתנהג היטב. כל תקלה בחיים היא הזדמנות ללמוד משהו, ושהחובה שלכם היא לא לשקוע ברחמים עצמיים, אלא לנצל את המכה הנוראית בצורה בונה. זה היה רעיון טוב מאד.

החיים של מאנגר עצמו הם מודל לחיקוי של איך ליישם את העצה הזו. הוא היה בן שש כשהחל השפל הכלכלי הגדול. הוא מספר שאנשים היו עוברים בין הבתים ושואלים אם יוכלו לנקות את החלונות בתמורה לסנדביץ׳. ״זה לא ייאמן כמה אנשים היו עניים אז״. והלימודים שלו בקולג׳ נפסקו כשהוא נקרא לגיוס החובה במלחמת העולם השניה. עשרים השנים הראשונות של חייו נפלו על התקופה הקשה ביותר שחוותה ארה״ב במאה האחרונה.

ומכות איומות היכו גם בחייו האישיים בהמשך. לקראת סוף הריאיון, בקי קוויק הנחתה אותו באופן נפלא לספר את הסיפור הזה:

בקי קוויק: צ׳ארלי, אנשים בטח מסתכלים עליך וחושבים שאתה מאד עשיר, היו לך כל ההזדמנויות האלה וההצלחות בחיים. אבל גם לך היו קשיים.

צ׳ארלי מאנגר: כמובן. כולם מתמודדים עם קשיים. חוק הברזל של החיים הוא שכולם נאבקים בקשיים.

בקי קוויק: אני מנסה להיזכר מה היו הרגעים הכי קשים ואיך עברת אותם —

צ׳ארלי מאנגר: טוב, כולנו יודעים איך לעבור אותם. הפילוסופים הגדולים של הריאליזם הם גם הפילוסופים הגדולים של מה שאני קורא ״soldiering through״. להמשיך קדימה דרך הקשיים. כמו חייל. אם אתה ממשיך קדימה דרך הקשיים, אתה יכול להתמודד עם כמעט כל דבר. וזו האפשרות היחידה שלך. אי אפשר להחזיר את המתים, אי אפשר לרפא ילד גוסס. אי אפשר לעשות כל מיני דברים. אתה חייב להמשיך קדימה דרך הקשיים. אתה איכשהו עושה את זה.

אם אתה צריך ללכת ברחובות ולבכות במשך כמה שעות כל יום בתור חלק מה-soldiering, לך על זה ותבכה את הקשיים. אבל אתה חייב ללכת קדימה — אתה לא יכול לוותר. אתה בהחלט יכול לבכות, אבל אתה לא יכול לוותר.

בקי קוויק: הייתה לך תקופה בחיים שעשית את זה?

בקי קוויק ידעה כבר את התשובה כששאלה את זה. אפשר לראות לפי הדמעות שכבר עמדו בעיניים שלה. גם לי היו דמעות בעיניים בשלב הזה. אבל היא הובילה את צ׳ארלי לספר את זה בעצמו. באותו אופן נהדר שבו ראיינה אותו ואת באפט כל כך הרבה שעות בעשורים האחרונים.

צ׳ארלי מאנגר: בטח. בכיתי כל הזמן כשהילד הראשון שלי מת. אבל ידעתי שאני לא יכול לשנות את הגורל. בימים ההם, שיעור התמותה מלוקמיה בקרב ילדים היה 100%.

בקי קוויק: זה היה הבן שלך, טדי.

צ׳ארלי מאנגר: זה כבר נעלם. היום שיעור ההחלמה הוא הרבה מעל 90%. וזו התפתחות מדהימה. תחשבי כמה סיפוק שאבתי מלראות את שיעור ההחלמה מלוקמיה. מה שהאנושות עשתה, היה ללכת קדימה דרך השנים הקשות האלה, שלקחו ממני את הבן דוד שלי טומי, שחלה בדלקת קרום המח, ואחר כך לקחו ממני את הבן שלי טדי, שחלה בלוקמיה. תדמייני [שעכשיו יש] תרופה. תדמייני שבעצם תיקנו את הבעיה הזו למשפחות שנולדו לאחר מכן. זה הישג ענק. את יכולה לראות למה אני אוהב את הציביליזציה. עבורי, ציביליזציה היא מה שהאנושות עשתה במאתיים שנה האחרונות. וזה היה דבר נהדר לצפות בו.

אני מודה שעדיין לא הצלחתי לאמן את עצמי לאמץ את הגישה הזו. צ׳ארלי מאנגר היה גרוש בן 29 כשהבן הבכור שלו חלה בלוקמיה. את מעט החסכונות שהיו לו הוא הוציא על הטיפולים, למרות שידע מראש שסיכויי ההחלמה עומדים על אפס. כל יום הוא היה עם בנו טדי במרפאה, וכשהסתיימו שעות הביקור, במקום ללכת הביתה, מאנגר נשאר בחוץ, והסתובב בוכה במשך שעות ברחובות של פסדינה. בגיל 30 מאנגר היה גרוש, מרושש, ובאבל על מות בנו הבכור. אבל הוא לא ויתר. 70 השנים הבאות של חייו היו מלאות בהצלחות והישגים מעוררי הערצה.

מה שבאמת מדהים היא הגישה שבה הוא התייחס לזה. העובדה ששיעור ההצלחה של הטיפול בלוקמיה מתקרב ל-100% לא גורמת לו לכעוס על חוסר המזל שהיה לבן שלו, שפספס בכמה עשורים את הטיפולים שהיו יכולים להציל את חייו. הוא ידע שאין בזה טעם. האופציה היחידה הייתה להמשיך קדימה. ולא רק שהוא לא מבזבז אנרגיה בלרחם על עצמו, הוא אפילו שואב סיפוק מההתקדמות של המין האנושי והידיעה שהמכה הנוראית שהוא ספג, לא תכה עוד הורים צעירים בעתיד.

והנה המסר שאיתו הסתיים הריאיון האחרון בחייו של צ׳ארלי מאנגר:

ֿבקי קוויק: צ׳ארלי, וורן באפט סיפר לי שלפני הרבה הרבה זמן אמרת לו איך הוא צריך לחיות את חייו. שהוא צריך לכתוב את ההספד שלו כמו הוא היה רוצה שהוא ייכתב, ואז לחיות את חייו בהתאם.

צ׳ארלי מאנגר: כן, בטח.

בקי קוויק: אני מניחה שעשית אותו דבר בעצמך.

צ׳ארלי מאנגר: ובכן, את יודעת, כתבתי את ההספד של עצמי מעצם איך שחייתי את החיים שלי, ואם אנשים רוצים לשים לב לזה, זה בסדר מבחינתי. ואם הם רוצים להתעלם, אני גם בסדר עם זה. אני אהיה מת אז מה זה ישנה. אבל אני חושב שזה רעיון לא רע.

וורן באפט ואני, כל אחד מאיתנו חי באותו בית במשך עשור אחרי עשור אחרי עשור. החברים שלנו התעשרו ובנו בתים גדולים וטובים יותר. ובאופן טבעי שקלנו גם בתים גדולים וטובים יותר. היו לי המון ילדים, אז זה אפילו היה מוצדק. ועדיין החלטתי לא לחיות חיים שבהם אני נראה כמו הרוזן מווסטצ'סטר או משהו כזה. רציתי להימנע מזה. עשיתי את זה בכוונה.

בקי קוויק: למה?

צ׳ארלי מאנגר: לא חשבתי שזה יהיה טוב לילדים. … אם אתה גדל במשפחה עשירה, [אתה מרגיש ש]החובה שלך היא להשתמש בעושר ולחיות בצורה מפוארת. זה מה שכולם עושים עם הכסף. אתה תלמד מהאחרים שעושים את זה.

בקי קוויק: האם התכנית שלך לחיים, ההספד שהיית כותב לעצמך בגיל 30, זהה למה שהיית כותב היום?

צ׳ארלי מאנגר: בטח. אני פשוט מאמין בשיטת ה ״soldier on״. ללכת קדימה. הרבה קשיים יגיעו ותהיו חייבים להתמודד איתם וללכת קדימה דרכם. ומעט מאד הזדמנויות נדירות יגיעו. אתם חייבים ללמוד לזהות אותן כשהן מגיעות, ולוודא שאתם לא לוקחים לכם מעט מדי מהעוגה כשההזדמנות זמינה.

ואלו השיעורים הפשוטים.

לינק לריאיון

---

המלצות מהעבר

ביל גורלי על קוד פתוח

מטא ו IBM השיקו השבוע יוזמה בשם ״AI Alliance״, שנועדה לקדם פיתוח של בינה מלאכותית בגישה של “open-science”. זה בניגוד לגישה של גוגל או מיקרוסופט ו OpenAI, שלמרות השם של האחרונה, מפתחות בינה מלאכותית באופן פנימי ו״סגור״. הזכרתי במהדורה 16 כמה דברים שביל גורלי סיפר בשיחה עם טים פריס על הכח של קוד פתוח. ובהקשר של היוזמה החדשה הזו, מעניין להתעכב על עוד כמה מהם.

ביל גורלי הזכיר את המאמרים סביב רעיון הקתדרלה והבזאר. ״מה שאנשים אולי לא יודעים על לינוקס זה שהרבה אנשי מחשבים מאמינים שהיא הכי בטוחה. וזה קצת בניגוד לאינטואיציה - כל הקוד הוא פומבי, איך זה יכול להיות הכי מאובטח? אבל זה מקבל הכי הרבה התקפות, כי זה הכי הרבה בשימוש״. קוד שמפותח באופן פומבי באינטרנט, לעיני כל, כמו בבזאר, הוא קוד שהרבה מאד זוגות עיניים עברו עליו, ויכולים להבחין בבאגים. בניגוד לקוד שמפותח מאחורי החומות של הקתדרלה, והרבה פחות אנשים עוברים עליו. המאמר הזה היה חלק ממה שדחף את נטסקייפ לפתוח את הקוד של הדפדפן שלהם, מה שהוביל ליצירה של מוזילה, ובהמשך פיירפוקס.

ב 10-15 שנים האחרונות אנשים התחילו להשתמש בקוד פתוח בדרכים יותר מורכבות, ולפעמים בתור הגנה ולאו דווקא התקפה. המקרה הכי ידוע הוא אנדרואיד. אפל השיקה את הסמאטרפון, היה אפשר להשיג אותו רק עם AT&T, וזה הפחיד את כולם, לא רק את גוגל. גם את כל חברות הטלקום, את כל יצרניות הטלפונים הסלולריים. ואז גוגל עשו את הצעד החכם של להגיד, ״אנחנו הולכים ליצור מתחרה, אבל זה הולך להיות בקוד פתוח אז אתם יכולים לסמוך עלינו״.

עכשיו יש דרגות שונות של כמה פתוח משהו יכול להיות, ואנדרואיד הוא לא מאד פתוח, אבל באותו זמן, יחסית לאיום של אפל, זה נראה כמו דיל הרבה יותר טוב. אז הם הצליחו לשכנע את העולם לעמוד מאחוריהם, וזה המריא.

כן. ומטא היא חברת שירותים, שמציעה אותם על כל מערכות ההפעלה, ולכן האינטרס שלה הוא שאף אחת מהן לא תהיה חזקה מדי. מה שאולי מסביר למה מטא מקימה איגוד לקוד פתוח בבינה מלאכותית.

והנה עוד סיפור טוב של ביל גורלי על איך מטא השתמשה בקוד פתוח למה שהוא מכנה ״אסטרטגיית הגנה״:

ביל גורלי: לפייסבוק יש משהו שנקרא The Open Compute Project, ואם אתה רוצה שהחומרה שלך תלך לחדר שרתים בפייסבוק, היא חייבת להיות תואמת לסטנדרט הקוד הפתוח שלהם. ומה שזה אומר זה שלאף אחד לא יכול להיות אחיזת IP נגד פייסבוק, בגלל שלמעשה הם מכריחים אותך לוותר על ה IP שלך. הם הופכים לקומודיטי את הדברים שהם עומדים לרכוש.

ומאז, AT&T וצ׳יינה מובייל עבדו עם ה Linux Foundation כדי לעשות אותו דבר לציוד תקשורת. הם מגדירים סטנדרטים פתוחים למוצרי הדור החדש שלהם. ואם אתה ספק שרוצה למכור להם משהו, אתה חייב להסכים לסטנדרטים האלה. ושוב, אתה מחוץ למשחק הקניין הרוחני, אז לאף אחד אין כח עליהם. זה מאד חכם.

טים פריס: אתה יכול להרחיב על זה קצת? על הקניין הרוחני?

ביל גורלי: בוא נסתכל על המקרה של פייסבוק. זה נקרא ״עמותת המחשוב הפתוח״. זה מנוהל ע״י העמותה של לינוקס. הם משמשים כפקיד האחראי … זו עמותה ללא מטרות רווח שעושה את זה כבר 25 שנים. יש שם דברים מאד מעניינים. הם מגנים על פטנטים, מחזיקים את הפטנטים תחת פרוייקט הקוד הפתוח, כדי שאף אחד לא יצטרך לתבוע. יש שם דברים מאד מעניינים.

בכל מקרה, לפייסבוק יש הרבה מאד ציוד ב data center שלהם, ציוד תקשורת, אחסון, מחשבים, תוכנה. אז הם יצרו את הדבר הזה שנקרא ״עמותת המחשוב הפתוח״ שמגדיר את הסטנרדטים של איך המוצרים האלה עובדים. ואז אם אתה רוצה להיכנס לרשימת הספקים שלהם, אתה צריך להגיד ״אנחנו תואמים לסטנדרט הפתוח״. ושוב, זה הופך את הציוד לקומודיטי.

טים פריס: זה פשוט נותן לפייסבוק יותר כח. ספקטרום רחב יותר של ספקים.

ביל גורלי: כן, ואתה יכול ללכת לראות באתר. אמזון וגוגל, הם חלק מהמחשוב הפתוח.

טים פריס: אז אם אני מבין אותך נכון, הם מנסים ליצור תנאים שבהם לא ייתקעו, כמו שהיה כשאני רק הגעתי לסיליקון ואלי ועבדתי בציוד תקשורת לאחסון. EMC אז היו ידועים בזה שהם סיפקו קופסא שחורה. ואם משהו התקלקל, משהו לא עבד טוב, היית חייב ש EMC יתקנו את זה או ישדרגו את זה. אז כדי לא להיות תלויים או לאבד את הכח מול הספקים שלהם, פייסבוק עשו את המהלך הזה. זה תיאור טוב?

ביל גורלי: בהחלט.

טים פריס: זה גאוני. זה חכם מאד.

הסיפור הבא היה על איך גוגל שחררו את קוברנטיס בקוד פתוח, כדי ליצור סטנדרט שמאפשר להזיז workloads בין שירותי ענן, בתור טקטיקת הגנה מול הדומיננטיות של אמזון בשירותי הענן. בסופו של דבר אמזון נאלצה ליישר קו ולתמוך בקוברנטיס.

ועמותת הבינה המלאכותית הפתוחה שהושקה השבוע היא כנראה חלק ממהלך אסטרטגי דומה.

לינק לשיחה

גילוי נאות: לונג גוגל ואמזון

הפנאטיות של ג׳רי סיינפלד

עדיין יש לי סשן כתיבה כל יום. זה עוד דבר שמארגן את הראש שלך. הקפה הולך לכאן. הגיליון הולך לכאן. ההערות הולכות לכאן. טכניקת הכתיבה שלי היא רק: אתה לא יכול לעשות שום דבר אחר. אתה לא חייב לכתוב, אבל אתה לא יכול לעשות שום דבר אחר.

זה ג׳רי סיינפלד. התהליך והמשמעת שבהם הוא כותב בדיחות מזכיר את האופן שבו ספורטאי מתאמן לאולימפיאדה. והשרירים הקומיים שלו לא נחלשים. הוא דובק באותו תהליך מאז 1975. הוא מקפיד על סשן כתיבה כמעט כל יום כבר קרוב לחמישים שנה.

בריאיון האחרון של צ׳ארלי מאנגר לבקי קוויק (שהוזכר למעלה) הוא סיפר לה שהוא עושה לאחרונה בינג׳ על כל הפרקים של סיינפלד, בפעם השלישית. ״אני אוהב שזה חבורה של אנשים מרוכזים בעצמם שעושים החלטות לא נכונות […] היא לא באמת סדרה על כלום. זה על ההומור שיש בחיים, כדי שיהיה יותר קל להתמודד איתם״.

וזה לא מפתיע שמאנגר מעריץ את ג׳רי סיינפלד. סיינפלד הוא דוגמא נהדרת למה שמאנגר מכנה ״פנאטים אינטלגנטיים״. האמירה במקור התייחסה בעיקר ליזמים ומנכ״לים שאובססיביים לגבי העסק שלהם. והאובססיה של סיינפלד, מאז שהיה ילד, היא לדברים מצחיקים. הוא מספר על זה שוב ושוב ושוב. כשסיינפלד אירח את ברק אובמה בתכנית שלו, Comedians in Cars, הנשיא שאל את סיינפלד איך הוא התמודד עם ההצלחה האדירה ומאות מיליוני הדולרים שהוא עשה, בלי שזה ינפח את האגו שלו וידחוף אותו לעשות פרוייקטים מגלומניים. סיינפלד ענה: ״פשוט התאהבתי בעבודה. העבודה הייתה מהנה וקשה ומעניינת, וזה כל הפוקוס שלי״. וג׳רי נעלב כשהנשיא שאל אותו מה הוא עושה עכשיו, כשהוא בסוג-של פרישה. ״אני עדיין עובד מאד קשה״.

הסיבה שג׳רי סיינפלד ולארי דייוויד הצליחו ליצור קומדיית מופת שצ׳ארלי מאנגר עוד כ״כ נהנה ממנה 30 שנה לאחר מכן, שהיא כל כך הרבה רמות מעל כל קומדיה אחרת שאי פעם נוצרה, היא בגלל הכמות האדירה של העבודה שהם הקדישו לכתיבה של התכנית. בניגוד למפיקים ברוב התכניות, שמחלקים את הזמן שלהם באופן שווה בין הכתיבה והתהליך היצירתי, לבין העבודה עם השחקנים והצוות — לארי דייוויד וג׳רי סיינפלד הקדישו מעל 90% מהזמן שלהם לכתיבה. הם ישבו במשרד שלהם, עם הדלת סגורה, ועבדו באינטנסיביות על כל סצינה, כל בדיחה, כל בחירה של מילה, מספר ההברות בין הפאנצ׳ים, עם יסודיות ורצינות כאילו מדובר בתכנון של כור גרעיני.

הזכרתי במהדורה 29 איך סיינפלד הסביר את זה בריאיון להארוורד: ״אם אתה יעיל, אתה עושה את זה לא נכון. הדרך הנכונה היא הדרך הקשה. התכנית הצליחה כל כך בגלל שעשיתי לה micromanagment - כל מילה, כל שורה, כל טייק, כל עריכה, כל ליהוק. זוהי דרך החיים שלי״.

הנה מה שסיפר לטים פריס על תהליך הכתיבה שלו:

טים פריס: איך נראה סשן הכתיבה שלך לפני 10 שנים, כי אני בטוח שזה השתנה עם הזמן?

ג׳רי סיינפלד: לא, זה לא השתנה.

הדבר היחיד שהשתנה זה הקפה, לא ידעתי על קפה כשהייתי צעיר יותר. […]

סשן הכתיבה שלי היה כרוך בהרבה יותר מאמצים, הרבה יותר כואב, כמו ללכת נגד הרוח על אדמה בוצית עם מריצה מלאה בלבנים. ועשיתי את זה. הייתי חייב לעשות את זה בגלל שפשוט, או שאתה לומד לעשות את זה או שאתה תמות באקוסיסטם. למדתי את זה מהר מאד ובגיל צעיר מאד, וזה הציל את החיים שלי ובנה את הקריירה שלי […] העיקרון הוא: תלמד לכתוב. קומיקאי סטנד-אפ זה בעצם מקצוע של כתיבה. אתה יכול לעשות את זה איך שאתה רוצה, אבל אם אתה לא לומד לכתוב איכשהו, אתה לא תשרוד.

טים פריס: כשאתה מתיישב, זה פשוט דף ריק? או שאלה חלקים קטנים ששרבטת במשך השבוע בתור תובנות שאתה אחר כך משייף? מה בעצם יש מולך כשאתה מתחיל?

ג׳רי סיינפלד: מה שיש מולי זה בד״כ 15-20 עמודים של דברים בשלבי פיתוח שונים. ואז יש חוברת קטנה של סתם דברים אקראיים. למשל כשאתה עם מישהו בטלפון והשיחה מתנתקת, ואז אתם מתחברים מחדש, האדם השני בד״כ יגיד ״אני לא יודע מה קרה שם״. כאילו מישהו מצפה מהם לדעת משהו על הטכנולוגיה הסופר מורכבת של הטלפון הסלולרי, אז הם אומרים את זה. אני לא יודע אם זה תירוץ או התנצלות. זה דוגמא למשהו בחוברת הקטנה שלי, שאני לא יודע מה אני הולך לעשות איתו. אבל זה טיפשי בעיניי ומצחיק.

זה עבורי כמו מטרה במרחק 50 מטר. אז אני לוקח את הקשת ואת החץ שלי ואומר, ״בואו נראה אם אני אצליח לפגוע בזה. בואו נראה אם אני יכול ליצור משהו שאני יכול להגיד לחדר מלא בבני אדם במועדון לילה, שיגרום להם לראות את מה שאני רואה פה״. יש בזה משהו טיפשי ומצחיק בעיניי. זו נקודת ההתחלה. ואז אני אכתוב משהו על זה. זה ייצא, אם יש לי מזל, חצי עמוד עד עמוד של גיליון כתיבה צהוב. ואז בסשן של היום הבא, אם אני אגיע לזה, אני אתקל בזה שוב, ואראה מה יש לי שם, ומה אני אוהב ולא אוהב. וכמו שכל כותב יכול להגיד לך, זה 95% עריכה וכתיבה מחדש.

אז יש לי שני שלבים. יש את שלב המשחק החופשי היצירתי. ואז יש את שלב הליטוש והבניה. ואני אוהב לבלות כמות מופרזת של זמן — זה לא בזבוז בעיניי, כי זה מה שאני נהנה לעשות — בזיקוק של כל מילה עד שהיא מושלמת, עד שהכל זורם באופן שנעים לי לאוזן. ואז זה נהיה משהו שאני לא יכול לחכות להגיד. ואז הולכים עם זה לבמה. זה כאילו, ״אוקיי, הנה הניסוי שלי״, ואז אתה מריץ את הניסוי. ואז הקהל זורק עליך כמות גדולה של מידע, של ״זה טוב, זה בסדר, זה ממש טוב, זה גרוע״. זה נכנס למח שלי מהופעה על הבמה. ואז זה חזרה לתהליך הכתיבה מחדש ואז רעיונות חדשים מגיעים.

זה פשוט מיליוני סוגים שונים של פיתוח. זה פשוט זה. אז אתה פשוט מנסה להגיע למקום של ליצור, לתקן, לפרק. זה המון עבודה. זה אף פעם לא משעמם. אני כל כך רגיל לתסכול בשלב הזה, אני אפילו לא שם לב אליו. זה פשוט work time. זמן עבודה. אני אוהב את איך שאתלטים מדברים על זה, “I got to get my work in. Did you get your work in”. אני אוהב את הביטוי הזה. […]

טים פריס שאל בהמשך מה סיינפלד היה מלמד בקורס לכתיבה. התשובה היא מה שהייתם מצפים מפנאט אינטליגנט. וקשה שלא להיזכר גם בכמויות הזמן והתשומות לב האדירות שבאפט מקדיש לקריאה.

סיינפלד: הייתי מלמד אותם להשלים עם הבינוניות שלהם. אף אחד לא כזה טוב. אתה יודע מי טוב? האנשים שפשוט נותנים כמות עצומה של שעות. זה משחק של כמויות.

כמה שעות אתה הולך לעבוד בשבוע, בחודש, בשנה. אולי אתה רוצה לעקוב אחרי זה עם גרף.

ואגב, את התכנית Comedians in Cars, ששם אירח בין היתר את הנשיא אובמה, ג׳רי סיינפלד יצר באופן שלקוח ישר מהספר של צ׳ארלי מאנגר. אחד העקרונות הידועים שלו הוא ״Invert, always invert״. כשמאנגר מדבר בהערצה על קוסטקו, הוא מסביר שסול פרייס בנה עסק כל כך מוצלח אחרי שהתחיל מלשאול את עצמו מה גרוע בחנויות אחרות, ועבד אחורה משם.

ובכן, ככה בדיוק ג׳רי סיינפלד מספר שהתכנית שלו נוצרה. הוא מאד אהב שיחות בין קומיקאים, אבל שנא את זה שבדרך כלל זה נעשה בתכניות טוק שואו. ושם יש את כל המסביב - מנחה יושב מאחורי שולחן, הלחיצות ידיים, הסמול טוק, ספר שהאורח מנסה לקדם. אז הוא יצר תכנית שבה קומיקאים פשוט שותים קפה אחד עם השני ומדברים. ״ממה באמת נמאס לי?, זה המקום שבו חדשנות מתחילה״, הוא הסביר. Invert, allways invert.

לינק לפודקאסט

---

תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!

ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.

אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בטוויטר ובפייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל: