מהדורה 59: האצה אפקטיבית, המלחמה בעזה והרשתות החברתיות, ההנפקה של חמאס, מורגן האוסל על פצעים וצלקות, נטפליקס ותוכן באינטרנט
״אנחנו יכולים לראות ולמדוד כמעט כל דבר בעולם חוץ ממצב רוח, פחדים, תקוות, כעסים, מטרות, דחפים, וציפיות של אנשים. זה חלק מהסיבה שההיסטוריה היא כזה רצף מתמשך של אירועים מעוררי תמיהה, ותמיד תמשיך להיות.״
שוב יום שישי. בנוסף לקצרים, שהפכו בעיניי לסוג של ״הרהורי אמצע השבוע״, ואני כותב בהם מדי יום קטעים קצרים שדי מזכירים את מה שאנחנו עושים כאן בימי שישי, פרסמתי השבוע גם פוסט על חברת למונייד. פוסט שבעיקר מנסה להבין האם למונייד באמת עושה disruption לשוק הביטוח:
בסוף החודש אפרסם את סיכום שנת 2023 באופטיקאי מדופלם. אם יש פוסטים או הרהורי יום שישי שזכורים לכם בתור מוצלחים במיוחד, גרועים במיוחד, מצחיקים, שגויים, או סתם ראויים לציון מכל סיבה שהיא — אשמח שתכתבו לי (אפשר לענות על המייל או להשאיר הערה למטה), ואנסה לקחת את זה בחשבון בפוסט הסיכום.
ודבר אחרון לפני שנתחיל: היו קוראים שהעירו (בצדק!) על כך שבמהדורה 55 דיברתי באופן די חופשי על שורט (מכירה בחסר) בהקשר של הסרט Dumb Money והסיפור של פיגלי וויגלי, בלי להסביר בכלל איך הקונספט הזה עובד. למזלי הרב, אמיל גולדפרב כתב שרשור לאחרונה שנותן רקע מצויין על שורטים (ומספר גם על הפרישה של ג׳ים צ׳אנוס, שהיה ידוע כגדול השורטיסטים). אמיל איש מאד חכם וכותב נהדר (ובעברית) ובאופן כללי אני ממליץ לעקוב אחריו.
קדימה למהדורה מספר 59 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
האצה אפקטיבית
בליל יום שני בחודש שעבר, כמה שעות אחרי ש-OpenAI ערכה אירוע למפתחים במרכז סן פרנסיסקו, מאות חובבי בינה מלאכותית נדחסו לתוך מועדון לילה בן שלוש קומות, במרחק כמה בלוקים משם, כדי לחגוג חזון משוחרר יותר, פחות קורפורייטי של עתיד ה-AI.
תחת אורות צבעוניים ומסכים שמראים תמונות אנימה, הקהל שברובו הורכב מגברים צעירים רקד לסט די ג׳יי של המוזיקאית גריימס, שידועה בחוגי הטק בתור האקסית של אילון מאסק. שלט גדול על הקיר קרא Accelerate Or Die. האצה או מוות. שלט אחר הראה תרשים של רשת נוירונים ועליה מתנוסס המוטו ״בוא וקח את זה״. סטארטאפ AI חילק פליירים שהכריזו ״השליח לאלים זמין לך״.
המסיבה נקראה ״לשמור על ה-AI פתוח״, וזו הייתה מעין אירוע ההשקה של תנועת ה Effective Accelerationism (האצה אפקטיבית?), אחת הקבוצות המוזרות והמעניינות שהתעוררה בעקבות פריחת הבינה המלאכותית בשנה האחרונה.
Effective Accelerationism (שנכתבת בקיצור כ “e/acc״, ומבוטא ״אי-אֱק״) הוא תנועה עם ארגון רופף שמאמינה במרדף חסר-מעצורים של התקדמות טכנולוגית. הקבוצה מאמינה שצריך לאפשר לבינה מלאכותית ולטכנולוגיות חדשות אחרות לזוז מהר ככל האפשר, ללא מחסומים או שומרי סף שיעמדו בדרך של החדשנות.
השלט במסיבה בסן פרנסיסקו, שמזכיר את השלט ״הצטרפות או מוות״ מתקופת מלחמת העצמאות האמריקאית. (מקור)
לפעמים אני חושב על שתי הרגליים של הבלוג הזה בתור — אחת היא הרהורי יום שישי, שעוסקת בדברים מסצינת הטק והפיננסים האמריקאית, ואחת של פוסטים ארוכים, ששם אני בעיקר מנסה להסתכל לעומק על חברות טק ישראליות. ובכן, אני לא יכול להגיד לעצמי שיש לי ניוזלטר על טק באמריקה בלי לכתוב על הסצינה החדשה הזו בסיליקון ואלי.
התנועה נוצרה ברשתות החברתיות בשנה שעברה, והתחברה בספייסים בטוויטר וקבוצות צ׳אט דרך memes, שיחות לילה מאוחרות, וזלזול משותף באנשים שהם מכנים “decels” או “doomers” — האנשים שדואגים מהבטיחות של AI, או הרגולטורים שרוצים להאט את זה. וזה עבר גם אוף-ליין, עם מסיבות והאקתונים ברחבי איזור המפרץ [של סן פרנסיסקו] ומעבר לו.
האצה אפקטיבית החלה בתור תגובה עוקצנית לתנועה ותיקה ומבוססת יותר — אלטרואיזם אפקטיבי — שהפכה לכח משמעותי בעולם הבינה המלאכותית. EA, כפי שידועה התנועה הותיקה יותר, החלה בקידום גישה מבוססת דאטה לפילנתרופיה, אבל בשנים האחרונות החלה לדאוג לגבי הבטיחות של הבינה המלאכותית, ולקדם את הרעיון שבינה מלאכותית עוצמתית תוכל להרוס את האנושות אם לא יציבו לה גבולות.
המאבק בין אנשי ה e/acc לבין האלטרואיסטים האפקטיביים הוא עוד שסע דתי שמפלג את סצינת הבינה המלאכותית בסן פרנסיסקו בימים אלה, בעוד שהמקומיים מתווכחים לגבי כמה מהר הטכנולוגיה מתקדמת, ומה צריך לעשות בקשר לזה.
e/acc מעדיפים את גישת הרגל-על-הגז. החסידים שלה מעדיפים לשחרר בינה מלאכותית בקוד פתוח מאשר לתת לכמה תאגידים גדולים לשלוט בה, ובשונה מאנשי EA, הם לא רואים בבינה מלאכותית עוצמתית משהו שצריך לפחד או להישמר ממנו. הם מאמינים שהיתרונות של AI יגמדו את הנזקים, ושהדבר הנכון לעשות עם טכנולוגיה כל כך חשובה הוא לזוז מהדרך ולתת לה לפרוח.
זה מתוך כתבה של הניו יורק טיימס. אני מודה שהתלבטתי איזה טקסט לשתף. חשבתי על מניפסט הטכנו-אופטימיסט שמארק אנדריסן פירסם באוקטובר. הוא כמובן גם הוסיף “e/acc״ לביו שלו בטוויטר. אבל אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה הצינית שהוא קופץ על העגלה הזו רק כי זה מה שטוב לביזנס שלו. כמו שבעבר קידם בהתלהבות (ועשה הרבה כסף) מטוקנים של קריפטו, למרות שלא הצליח להסביר למה בכלל צריך אותם. באותו הקשר, גם גארי טאן, שמוביל את YCombinator, הביע את תמיכתו. e/acc זה טוב לעסקי הסטארטאפים. יש גם ניוזלטר של התנועה עצמה, שנכתב ע״י יוזרים פסאודו-אנונימיים עם שמות כמו ״בף ג׳זוס״ (שם יותר מתוחכם מ״אופטיקאי מדופלם״!). זה מעניין לקרוא. אבל עלול להיות קצת קרינג׳.
חששתי שהנקודת מבט של הניו יורק טיימס תהיה דומה לנקודת המבט שלהם על רשתות חברתיות. זה מאיים על העסק שלנו וצריך להרוס אותם. אבל המאמר של קווין רוז היה די מאוזן ויסודי, והרגיש כמו ניסיון אמיתי להבין “נו, מה ה techies המוזרים בקליפורניה עשו עכשיו”.
חלק מהאנשים שרואיינו בכתבה הסבירו שזה בסך הכל דרך עוקצנית לאזן את ההתקפות על הבינה המלאכותית. ״הרבה מהחברים שלי עובדים קשה על טכנולוגיות חדשות, וזה די מדכא שכל המערכת אומרת להם שהם אנשים רעים״.
וכמובן שגם בתוך הקבוצה יש פיצולים ותת-תנועות. גריימס, שניגנה במסיבה בעצמה, כתבה שהיא לא מסכימה עם התיזה. היא הציעה גישה בשם ״a/acc״, קיצור של ״aligned acceleration״, גישה יותר מאוזנת שתדאג שהרובוטים יתפתחו בהתאם לערכים של האנושות. ויטאליק בוטרין, מייסד את׳ריום, הציע את ״d/acc״, האצה מבוזרת (decentralized), או דפנסיבית.
האם אחת התנועות האלה תתפתח למשהו שהוא יותר מאשר אנשים מתווכחים באינטרנט? קשה להגיד. מה שמרגיש יותר ודאי הוא שנכנסנו לעידן חדש של שבטיות בינה מלאכותית, שבו תחזיות גדולות לגבי עתיד לא ידוע מתגבשות לכדי הטפה דתית שנביאי-טק מעבירים לקהל שלהם, שרק רוצים לדעת מה מחכה בהמשך.
מדי שבוע אני שואל את עצמי, איך אצליח שוב למצוא סיפור מעניין שקשור גם למלחמה בעזה וגם לרשתות חברתיות וגם ימחיש טוב כמה מאפיינים ייחודיים של האינטרנט. והנה, עוד אחד כזה.
לא הרבה זוכרים שמארק צוקרברג וחברת מטא הקימו ועד מפקח לתוכן. זהו גוף שממומן ע״י מטא, אבל פועל באופן עצמאי, וההחלטות שלו — בנוגע להשארה או הסרה של תוכן מפייסבוק ואינסטגרם — הן מחייבות. מוקדם יותר החודש, הוועד הודיע שיבחן שני מקרים בנוגע למלחמה בין ישראל לחמאס, ולראשונה הוא יעשה זאת בהליך מזורז. מה שאומר שהחלטה תתקבל בתוך 48 שעות.
קייסי ניוטון כתב על זה בהרחבה בבלוג שלו. המקרה הראשון הוא סרטון שפורסם באינסטגרם בתחילת נובמבר, ומראה את חצר בית החולים שיפא, מלאה בילדים ומבוגרים פצועים או מתים, שוכבים על הרצפה בוכים, וטקסט שמאשים את ״הכיבוש האלים״ בהפצצה מכוונת. מטא הסירה את הפוסט בטענה שהוא מפר את החוקים שלה לגבי תוכן אלים וגרפי.
המקרה השני הוא פוסט בפייסבוק שמראה אישה שמתחננת לחוטפים שלה שלא יהרגו אותה, בזמן שהם לוקחים אותה על אופנוע. אדם נוסף נלקח באופן רגלי ע״י החוטפים שלו. הטקסט מסביר שהחוטפים הם פעילי חמאס ומפציר באנשים לראות את הסרטון כדי להבין יותר לעומק את הזוועות שישראל התעוררה אליהן במתקפת ה-7 באוקטובר. מטא טענה שהפוסט הפר שני חוקים: אחד שאוסר על אלימות והסתה, ואחד שאוסר להראות קורבנות של אירועי טרור בזמן מתקפה.
העובדה ששני הפוסטים הוסרו ממחיש לטענת ניוטון את החרדה שמטא נמצאת בה, מצד אחד ביחס לביקורת שהיא משתיקה את חופש הביטוי הפלסטיני על ההשפעות האיומות של המלחמה על תושבי עזה, ומצד שני, את החשש מביקורת הפוכה, שהיא משתיקה ישראלים שמנסים לתאר לעולם את הזוועות האיומות שהתרחשו ב-7 באוקטובר.
המקרה השני הוא יותר מורכב, כי מטא שינתה את המדיניות שלה לאחר שהוועד המפקח הראה כוונה לבחון את הפוסטים האלה. אמנם לפי המדיניות של מטא, חמאס מוגדר כארגון מסוכן ברמה הגבוהה ביותר, וה-7 באוקטובר מסווג כמתקפת טרור. אבל מטא עדכנה את המדיניות שלה לאפשר לפרסם את הסרטונים האלה, כל עוד הם מביעים גינוי על המתקפה.
אז למה הפוסט הוסר מלכתחילה? קייסי ניוטון חושד שאחד מעובדי הקבלן שהחברה שוכרת כדי לעבור על תלונות תוכן — או אחת המערכות האוטומטיות — עשו טעות.
זו אולי תשובה לא מספקת, בהינתן החשיבות הקריטית של הטעות. אבל אפשר לצפות שזה יקרה. הוועד מדווח שמספר הערעורים שהוא קיבל מאז 7 באוקטובר הוכפל כמעט פי 3 — סימן לזינוק במספר הפוסטים שקשורים לקונפליקט ברחבי הפלטפורמות של מטא.
אבל מספר האנשים שמנטרים תוכן במטא לא גדל יחד עם הזינוק [בתוכן]. ״שנת היעילות״ של החברה, שלוותה בגלי פיטורים, כללה קיצוצים בצוותי התוכן […] ברור שהחברה עושה טעויות בפיקוח על תוכן. הכאוס שמאפיין מלחמה, האופי המלחיץ ואפילו טראומתי של עבודת הפיקוח על תוכן, ועצם ההצפה של תוכן, הם יותר ממספיק כדי להסביר למה הוועד המפקח הצליח למצוא שני מקרים שבהם מישהו שמטא מעסיקה קיבל החלטה לא נכונה.
ועם כמה שכל זה מעניין, לא יכולתי שלא לחשוב, בעודי קורא את הפוסט של קייסי ניוטון, שיש משהו קצת חסר משמעות בוועדת מומחים שמתפלפלת בנוגע לשני פוסטים מלפני יותר מחודש ב״הליך מזורז״ של 48 שעות. זה מנגנון שבאופן קיצוני ומעורר גיחוך לא מתאים לפקח על תוכן בסקייל ובקבועי הזמן של האינטרנט. משהו בסיסי כאן מפספס לגמרי את איך שהאינטרנט עובד.
היינו אמורים ללמוד את הלקח הזה כבר ב-2012 כשאנציקלופדיה בריטניקה חוותה disruption מהעליה של וויקיפדיה. ברור שהתוכן בבריטניקה — שלאורך מאות שנות פעילותה כללה כותבים כמו אלברט איינשטיין, מארי קירי, וליאון טרוצקי — נכתב ע״י עורכים וכותבים מוכשרים וראויים לאין ערוך יותר מאשר החובבנים האקראיים שעורכים וכותבים את ויקיפדיה. אבל ויקיפדיה בנתה מנגנון שמאפשר לאוסף חובבנים עם זמן פנוי מרחבי העולם לעבוד יחד בצורה אפקטיבית. הגמישות והמהירות והסקייל שזה איפשר, הביאו לסיומן מאות שנים של הסתמכות על אנציקלופדיה בריטניקה לארגון הידע האנושי.
וב-2023, גישת הוועד המפקח של מטא מזכירה מאד את בריטניקה אונליין, בזמן שטוויטר (איקס, מה שזה לא יהיה) מסרבת לשתף פעולה עם בזבוז הזמן והכסף הזה, ומשיקה מנגנון שהרבה יותר מזכיר את ויקיפדיה. Community Notes. הערות מהקהילה. זה מנגנון שנראה הרבה יותר אפקטיבי, הוא מתאים לקצבים ולסקייל של האינטרנט.
וברור שמי שכותב ומדרג את ההערות האלה הם אנשים אקראיים שאולי פחות מוכשרים למשימה מאשר 20 החברים בוועד של מטא, ואולי אפילו פחות מאשר העובדים בצוותי התוכן שמטא מעסיקה, אבל מצד שני - יש מאות אלפים מהם! שיכולים להעיר ולדון על הרבה יותר מאשר ״2 פוסטים בחודשיים״.
על הרקע הזה, קצת מצחיק שהאיחוד האירופי פתח בחקירה של מדיניות ניטור התוכן של טוויטר השבוע. אולי זו המחשה של הבדלי התרבויות בין אירופה לאמריקה. הסטריאוטיפ האירופאי הוא של מסעדה צרפתית איכותית עם 3 כוכבי מישלן, שמשתמשת בזן מסויים של פטריות ומחזיקה צבא סטאז׳רים שקוצצים אותן בצורה מאד מסויימת שדורשת עבודה רבה ומדוייקת. איכות גבוהה ללא פשרות שדורשת הרבה עבודה ידנית. בינתיים באמריקה, מסעדן כמו דני מאייר שפתח כמה מסעדות מישלן בניו יורק, יבנה בהצלחה גם רשת מזון מהיר כמו שייק שאק, עם איכות לא רעה לצד יעילות וסקייל. כשחושבים על זה, החברות הכי גדולות שצמחו באירופה הן מותגי יוקרה כמו פרארי או לואי ויטון, שמייצרות מעט פריטים מאד מאד איכותיים, בזמן שבארה״ב צמחו וולמארט ומק׳דונלדס.
זה קצת נראה כאילו האירופאיים דורשים פיקוח על תוכן באיכות שמזכירה מסעדת מישלן, בעוד שהסקייל של האינטרנט מחייב להסתפק בפתרונות ש, ובכן, נראים יותר כמו ביק מק.
המנכ״ל של טרנד, אמר אל-שאווה, אמר שלא היה לו כח אמיתי בחברה. הדירקטוריון קיבל את כל ההחלטות, לטענתו. הוא הכחיש שהיה לו קשר לחמאס, אבל אמר שהוא חושד שאחרים בטרנד כן היו [מעורבים בחמאס].
״האם יש לי הוכחה? לא. אבל לפעמים פשוט יש לך הרגשה״, הוא אמר. ״לא ממש היה אכפת לי. למה שיעניין אותי? הייתי שם כדי לעשות כסף״.
דיברנופהעל איך למרות היצירתיות של חמאס עם קריפטו, ולמרות מה שהיה אפשר לצפות מטכנולוגיה שמאפשרת בקלות להעביר כסף באנונימיות — זה התברר ככלי די מאכזב. לפחות בכל מה שקשור למימון של ארגון טרור.
ואם הייתם אתם מנהלים ארגון טרור, כנראה שהייתם גם משקיעים קצת בפרוייקטי קריפטו כדי לגייס טרוריסטים צעירים שמתלהבים מטכנולוגיות חדשות, ולשמור על מוטיבציה ותדמית של חדשנות. אבל בתכל׳ס אתם יודעים שאת הכסף הגדול עדיין עושים בדרך הישנה והטובה. חברות קש, פרוייקטים פיקטיביים, חוזים מכורים מראש, כאלה. ולמרות התדמית האפורה, מי אמר שאין גם שם מקום ליצירתיות?
הניו יורק טיימס חשף השבוע שלמרות שגופי מודיעין ישראליים ואמריקאיים מיפו מצויין את הפורטפוליו של חמאס עוד מאז 2015, למרבה הצער השלטונות בישראל וארה״ב היו ממוקדים באיראן וגררו את הרגליים בנוגע לחמאס ומקורות המימון שלו. ההתמקדות של העיתונות הישראלית בעקבות התחקיר הייתה בעיקר בהאשמות שרה״מ נתניהו לא לקח את זה מספיק ברצינות. ד״ר אודי לוי, שהוביל את כח המשימה הזה, התראיין והביע את התסכול שלו, על כך שאולי המתקפה של 7 באוקטובר הייתה יכולה להימנע. זה באמת מתסכל! אבל מעניין (ומתסכל) לראות גם מה בדיוק חמאס עשו.
חזרה לסיפור - אז בזמן שצוות הקריפטו-טרור שלכם נאבק להעביר תרומות דרך מיקסרים או בורסות קריפטו שמתעלמות מהרגולציה, המחלקה של הטרוריסטים-פיננסיירים הותיקים יותר תצטרך למצוא איש קש. מנכ״ל, שייצור חזות של חברה לגיטימית כלפי חוץ, אבל לא יפריע לפעילות מימון הטרור השוטפת ויעשה מה שתגידו בלי לשאול שאלות. למשל אמר אל-שאווה, טורקי ממוצא פלסטיני, שישב בכלא האמירתי בחשד למימון של חמאס, ושוחרר במפתיע ב-2015, בלי הסברים ״ואפילו בלי ארוחת בוקר״. הוא חזר לטורקיה והפך למנכ״ל של טרנד. הוא זה שצוטט למעלה אומר שחשד שאנשים בחברה קשורים לחמאס, אבל למה שיהיה לו אכפת. למה באמת.
אבל איפה החברה תפעל. סעודיה לא רוצים אותכם. גם לא סודן. זה משאיר את…
נשיא טורקיה רג׳יפ ארדואן היה תומך נלהב של תעשיית הבניה במדינה, מה שהיה חדשות טוב עבור החברה במרכז תיק ההשקעות של חמאס: חברת פיתוח הנדל״ן Trend GYO.
טרנד ניצלה את השגשוג בתעשית הבניה שיצר ארדואן. היא הביאה משקיע, חמיד אל אחמר, עם קשרים לנשיא. והיא אירגנה את עצמה מחדש בתור קרן השקעות נדל״ן, מה שהקנה לה הטבות מס בטורקיה, והונפקה בבורסה.
[…] משקיעים זרים נהרו פנימה. ב-2019, בזמן שוושינגטון יושבת [ולא עושה כלום עם היומנים של החמאס, שהצביעו על קשר לחברה], בנקים אמריקאיים ואירופאיים החזיקו ביותר מ-3% מהמניות הנסחרות של טרנד עבור הלקוחות שלהם, לפי הרשומות בטורקיה. זרוע ההשקעות של כנסייה מורמונית רכשה יותר מ-200,000 מניות. אין שום אינדיקציה שהכנסיה או הבנקים המערביים ידעו על קשרים לחמאס בזמנו.
מי צריך להסתבך עם קריפטו, כשאפשר להנפיק חברה לגיטימית בבורסה של איסטנבול, לגייס כסף ממשקיעים מוסדיים במערב, ואפילו ליהנות מהטבות מס בטורקיה. השאלה היא איך מזיזים את הכסף.
אפשר למשל למכור מניות. אחד מבעלי המניות של טרנד היה היסאם קאפיש, ירדני שלמד בערב הסעודית, ולטענת המודיעין הישראלי היה פעיל של חמאס. יש לו כישרון להתחבר לגורמים פוליטיים. אחת החברות שלו זכתה בחוזה בניה של 500 מיליון דולר בסודן. וב-2019 גם הוא היה בטורקיה. לפי דיווח של החברה, הוא מכר מניות של טרנד בשווי $500,000. מר אל אחמר מכר ב-2020 מניות בשווי 1.6 מיליון דולר.
בעלי המניות בחברה הוציאו כסף גם בדרך אחרת. מר אל-שאווה אמר בריאיון שלו שהדירקטוריון דחף אותו להעניק חוזים של טרנד לחברת בניה שמר קאפיש החזיק יחד עם שני בעלי מניות אחרים של טרנד.
רשומות החברה מראות שטרנד שילמה לחברה ההיא יותר מ-7.5 מיליון דולר בין השנים 2018-2022 — דוגמא אחת של איך אישים המקושרים-לחמאס משכו כספים מתיק ההשקעות.
ככה פשוט. למרבה תסכולם של אנשי פרוייקט ״הרפון״ — כך כונה כח המשימה במוסד שזיהה ועקב אחרי רשת הכספים הזו — סנקציות לא הוטלו. ביוני 2021, לאחר מבצע שומר חומות, הם העלו בצעד נואש את המסמכים הפיננסיים של חמאס לפייסבוק1. זה חשף כמה פיסות מהרשת הסודית, כולל חברת טרנד.
רק ב-2022 הטיל משרד האוצר האמריקאי את סנקציות על טרנד ועל כמה מהאישים המעורבים. אחרי שחמאס ככל הנראה כבר משך דרכה סכומים משמעותיים. בחודש שעבר נסע בכיר באוצר האמריקאי כדי להפציר בטורקים להפסיק לאפשר את הפעילות הפיננסית של חמאס בארצם. בינתיים, הם לא השתכנעו.
כמו כן, לא עצה פיננסית, אבל מחיר המניה של טרנד, שעדיין נסחרת בבורסה של איסטנבול, עלה יותר מ-100% מאז שהיא הוכנסה לרשימת הסנקציות.
במהלך התקופה הזו, שני בעלי מניות של טרנד שעכשיו תחת סנקציות מכרו מניות בשווי 4.3 מיליון דולר, לפי רישומי החברה. כשנשאל אם הכסף הזה הלך לחמאס, אמר יו״ר החברה שהוא לא יודע, ושזה יהיה לא הולם לשאול.
טוב, זה לא בסדר לשאול את פעילי הטרור שאלה שהיא לא במקום.
הפסיכולוג איוון פבלוב אילף את הכלבים שלו להזיל ריר.
הוא עשה את זה באמצעות צלצול של פעמון לפני ההאכלה שלהם. הכלבים למדו לקשר את הצליל של הפעמון עם הארוחה הקרבה, מה שיצר תגובה בבלוטות הרוק.
הכלבים של פבלוב התפרסמו בכך שהם לימדו פסיכולוגים על מדע ההתנהגות הנרכשת.
פחות ידוע מה שקרה לכלבים המסכנים כמה שנים אחר כך.
שיטפון עצום הציף ב-1924 את לנינגרד, שם פבלוב החזיק את המעבדה והכלבים שלו. מי השיטפון הגיעו עד לכלובים. כמה מהכלבים מתו. הכלבים ששרדו נאלצו לשחות 400 מטר כדי להינצל. פבלוב קרא לזה אחר כך, האירוע הכי טראומטתי שהכלבים אי פעם חוו.
משהו מרתק קרא אחר כך: נראה היה שהכלבים שכחו את ההתנהגות הנרכשת של הזלת ריר כשהפעמון צלצל.
פבלוב כתב על אחד הכלבים אחד עשר יום לאחר שההצפה הסתיימה:
״לאחר השמעת הפעמון, כל ההתניות הרפלקסיביות כמעט נעלמו לחלוטין. החיה שוב סירבה לאוכל, הפכה לחסרת מנוחה, ובהתה בעקביות בדלת״.
המדען הסקרן שהוא, פבלוב בילה חודשים בללמוד איך השיטפון שינה את ההתנהגות של הכלבים. רבים לא חזרו להיות כמו שהיו — הייתה להם אישיות שונה לגמרי אחרי ההצפה. ההתנהגות הנרכשת שהוטמעה בהם התנדפה. הוא סיכם את מה שקרה, ואיך זה רלוונטי לבני אדם:
״תנאים שונים יכולים לייצר גירוי קיצוני שלפעמים מוביל לאובדן שיווי משקל עמוק וארוך בפעילות העצבים והנפש … מחלות עצבים ומחלות נפש עלולות להתפתח כתוצאה מסכנה קיצונית לאדם עצמו או לחברים קרובים, או אפילו החיזיון באירוע מפחיד שלא משפיע ישירות על האדם״.
מורגן האוסל כתב על הסיפור המדהים בפוסט שהוא קרא לו ״פצעים מגלידים, צלקות נשארות״.
חשבתי שראוי להזכיר אותו בהקשר של (אולי) מעין טראומה קולקטיבית שחלקים גדולים מהמדינה חווים כרגע. זה קצת מאזן את ההסבר של דניאל כהנמן שאנשים אף פעם לא משנים את דעתם (מהדורה 50 ומהדורה 47). לפעמים מתרחש אירוע כל כך קיצוני שמזעזע את המודל המנטלי שאנשים מחזיקים לגבי העולם, ומשנה את האופן שבו הם מתנהגים.
לאנשים לרוב יש זיכרון קצר. רוב הזמן הם יכולים לשכוח חוויות שליליות ולהתעלם מלקחים שהם למדו.
אבל לחץ חזק מאד משאיר צלקת.
לחוות משהו שגורם לכם להסתכל לחורבן בפנים ולשאול את עצמכם האם תשרדו יכול לאפס מחדש את הציפיות שלכם ולשנות התנהגויות שהיו טבועות בכם.
מורגן האוסל הצביע על זה בהקשר של השפל הגדול בארה״ב. לרוב נוטים לקשר אותו עם הקריסה של הבורסה באוקטובר 1929. אבל רק 2.5% מהאמריקאיים החזיקו במניות ב-1929. הכאב האמיתי התחולל רק בשנים שלאחר מכן, עם אלפי בנקים שקרסו, חברות שפשטו רגל, והמונים שאיבדו את הפרנסה והחסכונות שלהם. הרברט הובר שנבחר לנשיאות ב-1928 באחד הפערים הגדולים בהיסטוריה (444 אלקטורים), נבעט החוצה בבחירות של 1932 עם פער אדיר בכיוון השני (וזכה רק ב-59 אלקטורים).
ב-1952 פרדריק לואיס אלן כתב על אלו שחיו במהלך השפל הגדול:
״רובם גדלו בתחושה שאם תעבדו קשה וטוב, ותתנהגו באופן ראוי, תקבלו שכר וגמול ראוי. אבל הנה הגיעו הכישלון והתבוסה שביקרו את החרוצים לצד העצלנים, המוכשרים לצד חסרי היכולת, בעלי המוסר לצד חסרי האחריות. הם מצאו שהגורל שלהם כרוך בגורלם של מספר גדול של אנשים אחרים בצורה מורכבת מעבר ליכולת ההבנה שלהם, שנראה שמתפתחת בלי שום היגיון או צדק.
אפילו אם הם ניסו להסתיר את חוסר שביעות הרצון שלהם, הילדים שלהם הרגישו והושפעו מזה. העורכים של פורצ׳ן כתבו ב-1936: ״דור הקולג׳ הנוכחי הוא פטליסטי … הוא לא מתבטא באומץ. הוא שומר על מכנסיים מכופתרים, סנטר למעלה, ופה סגור. אם ניקח את הממוצע בתור האמת, זה דור זהיר, מאופק, וחסר הרפתקנות…״
ככל שעובר הזמן יש נטיה מתמשכת בקרב אמריקאים מבוגרים וצעירים להסתכל בעין צינית על הנוסחא הישנה של הורשיו אלג'ר להצלחה; לפקפק בנטילת סיכונים רק לשם השאפתנות; להסתכל בעין חיובית על עבודה בטוחה וחסרת עניין; תכניות ביטוח לאומי, תכניות פנסיה. הם למדו מניסיון מר להשתוקק לביטחון.״
הם למדו מניסיון מר להשתוקק לביטחון. זה, שוב, נכתב בשנות ה-1950, כשכלכלת ארה״ב גאתה ושיעור האבטלה התקרב לשיא נמוך של פחות מ 3%.
זה קל מדי להסתכל על ההיסטוריה ולהגיד, ״תראה, אם רק הייתם מחזיקים מעמד ומסתכלים לטווח ארוך, דברים התאוששו והחיים המשיכו״, בלי להבין שתפיסות חשיבה הם דבר שהרבה יותר קשה לתקן מאשר תזרים מזומנים.
אנחנו יכולים לראות ולמדוד כמעט כל דבר בעולם חוץ ממצב רוח, פחדים, תקוות, כעסים, מטרות, דחפים, וציפיות של אנשים. זה חלק מהסיבה שההיסטוריה היא כזה רצף מתמשך של אירועים מעוררי תמיהה, ותמיד תמשיך להיות.
נטפליקס שיחררה בשבוע שעבר לראשונה את נתוני הצפיה בתכניות שלה. הגרף הראשון שבן תומפסון יצר מהטבלה הענקית הזו היה, מספר התכניות לפי שעות הצפיה. זה נראה בדיוק כמו שהיינו מנחשים. Power Law.
כשמסתכלים על הגרפים האלה, אותה שאלה קופצת מכל אחד מהם - למה power law? מה יש במדיה שגורם לריכוזיות של ההצלחה? התשובה הקצרה: אפקט רשת ולולאת פידבק חיובי. שני העקרונות האלה מוסברים טוב ע״י דיוויד איסלי וג׳ון קליינברג בספר שלהם ״רשתות, המונים, ושווקים: תובנות לגבי עולם מחובר היטב״. ספציפית, הם טוענים שפופולריות היא תופעת רשת.
קל לראות למה זה יכולל קרות בדוגמאות שלנו. בעולם המחובר שלנו, אנשים יכולים להמליץ על ספרים, סרטים ומשחקים אחד לשני. הכותרים האלה יקבלו יותר חוות דעת, יותר שטח מדף, ולבסוף, יותר תשומת לב. בדרך הזו, הצלחה מובילה לעוד הצלחה. זה מעגל קסמים, לולאת פידבק חיובי. הפופולריות של עבודה אחת גוזלת תשומת לב מהאחרות. זה דוחק החוצה תוכן אחר בדיוק כמו שעצי ענק דוחקים החוצה צמחים קטנים יותר. התהליך נקרא Preferential Attachment. העשירים נהיים עשירים יותר.
זה נכון, אבל יש עוד נקודה שהוא פספס. בן תומפסון הסביר אותה במאמר כבר ב-2014.
כשבן תומפסון היה ילד, הוא נהג לקרוא מקצה לקצה את העיתון המקומי של ויסקונסין, שאליו אביו היה מנוי. לא היו אז יותר מדי אפשרויות למי שגדל בעיר מדיסון. כשהחל ללמוד בקולג׳, הוא חגג את המאורע עם מנוי לניו יורק טיימס. הוא התקדם בעולם.
רוב התוכן היה באיכות ממוצעת, עם קצת זבל וקצת איכות גבוהה.
היום, לעומת זאת, אני לא מנוי לטיימס, ואני קורא מאמר בעיתון של ויסקונסין רק כשאני מבקר את ההורים שלי ושוכח להביא את הטלפון לשירותים. במקום זה אני צורך את רוב החדשות דרך טוויטר, וזה מדהים. […] התוצאה היא שצריכת החדשות שלי נראית דומה מאד לעקומת חזקה מאשר עקומת פעמון:
רוב מה שאני קורא הוא התוכן הכי טוב שזמין על אותו נושא. אני מקדיש מעט זמן לתוכן זבל פה ושם, וכנ״ל לגבי איכות ממוצעת.
זה, כמובן, התאפשר הודות לאינטרנט. אפשרויות הקריאה שלי כבר לא מוגבלות בזמן ובעיקר במקום. למה שאבחר את העיתון המקומי של ויסקונסין … כשאני יכול לקרוא את נייט סילבר, עזרא קליין, ביל סימונס, ואינספור הלינקים האחרים שמוצעים בטוויטר? אני, וכל אחד אחר שמתעניין בחדשות, פוליטיקה, או ספורט, יכול לקרוא את התוכן הכי טוב בפחות מאמץ — ופחות עלות — מאשר היה נדרש כדי לקרוא את התוכן הממוצע רק לפני שנים ספורות.
זה הכעס שממלא את אלו שבעסקי החדשות, ואת החברה בכלל. המציאות של האינטרנט היא שאין יותר עקומת פעמון; חוק החזקה (power laws) שולט, והאתגר בימינו הוא להבין מה לעשות עם התפלגות אוכלוסיה שבאופן מהותי לא מתואמת עם המאפיינים הכלכליים של האינטרנט.
צריך להסתייג שטוויטר היום שונה מטוויטר ב-2014; כמות הזבל גדלה משמעותית, וקצת מוזר לקרוא את בן תומפסון כותב אז ש״זה מדהים״. אבל הרשתות החברתיות הן עדיין הדרך הכי טובה שאני מצאתי להגיע לתוכן הכי איכותי בכל תחום שמעניין אותי. וזה נכון שיש אלגוריתמים שמעורבים בזה, אבל לאנשים, בייחוד מהדור שגדל עם האינטרנט, יש גם שיקול דעת. יש גבול עד כמה אלגוריתם יכול לדחוף תוכן שאנשים לא רוצים. הוא לא יעשה אותו פופולרי.
בעולם האנלוגי, הבחירות היו מוגבלות למה שהיה נגיש מבחינה גיאוגרפית; באינטרנט הכל נגיש, אז למה לא לבחור לצרוך את ההכי טוב מכל דבר? באינטרנט, יש תשואה משמעותית לאיכות מאד גבוהה. הנקודה של בן תומפסון היא שכמות התוכן האיכותי לא השתנתה; מה ששונה הוא היכולת של כלל האנשים לצרוך את התוכן הכי איכותי בכל קטגוריה. זה מה שדחף את המעבר מעקומות פעמון ל power law.
כן, זו גם באמת עוד דוגמא שממחישה את הכח של רשתות חברתיות, והיעדרם של שומרי סף בכל מה שקשור לתוכן באינטרנט. מפקד כח המשימה המתוסכל במוסד לא היה צריך לחפש עיתונאי שיסכים להסתכן ולפרסם את הפרטים, או לעבור דרך הצנזורה. הוא פשוט העלה לפייסבוק את הפרטים על הרשת הפיננסית של חמאס. אני כמובן אוסיף את הסיפור לרשימה.
לגבי צלקות וטראומות, למיטב זכרוני, מצאו שהם מתחילים לעבור לדורות הבאים כחלק מהדי.אנ.אי.
יכול להיות רעיון כתוספת לנושא בפוסט עתידי.
מרחיב את הדעת ומענין מאוד.
תודה.