מהדורה 63: מאיצים ובוכים, תעשיית הבינה המלאכותית, השקעות נגד העדר, האחות של בועת הדוט קום, הפסיכולוגיה של הפרסום
״ועל כן, בצער רב, אני מאמץ השקפת עולם של האצה בנוגע להתקדמות ... העובדה שזה יהרוס את האינטנרט היא אולי התקווה הכי טובה שנמצא את הדרך שלנו חזרה למה שאמיתי״
שוב יום שישי. שלושה עדכונים קצרים לפני שנתחיל:
- פתחתי ערוץ וואטסאפ לעדכונים. יהיה אפשר למצוא שם בעיקר את קצרים (מיני-הרהורים שאני מפרסם באמצע השבוע), וגם עדכון כשמתפרסם משהו חדש בבלוג. אתם מוזמנים להצטרף לערוץ ולהביא עוד חברים. ואם אתם מעדיפים, אפשר עדיין לעקוב אחריי גם בטוויטר, לינקדאין, ת׳רדס או פייסבוק
- התארחתי השבוע בתכנית של אבי שטרן בערוץ רלוונט, כדי לדבר על ההשקעה הגדולה של וורן באפט במניות יפניות (מהדורה 60). אפשר לצפות בזה כאן (החל מדקה 31:30).
אני לא יודע כמה רחוק רלוונט יגיעו, אבל אני אוהב את זה שהם מתבססים הרבה על יוצרי תוכן שצברו קהל עוקבים גדול ברשתות. זו גישה שמתאימה לעידן האינטרנט.
- ואם כבר מדברים על דברים שקמים באינטרנט: הפודקאסט ״וויקלי סינק״ מארגנים אופסייט. אירוע אמיתי. עם נוכחות פיזית. in real life כמו שאומרים. יהיה פאנל של דוברים, אומרים שיהיה אוכל טוב, וכל הכסף הולך לתרומה. אפשר לקנות כרטיסים כאן.
אין לי שום קשר לאירוע. אני מספר לכם על זה בגלל שאני מחבב דברים שצומחים באינטרנט באופן אורגני, ויהיה לי כיף לראות את זה מצליח1.
קדימה למהדורה מספר 63 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
האצה בלית ברירה
הניתוח המצויין של בן תומפסון על מצב התוכן באינטרנט הגיע למסקנה קצת קודרת; הדרך לתקן את הבעיות החברתיות שהאינטרנט והרשתות יצרו היא לא להגביל אותן, אלא להיפך. להאיץ עוד יותר.
אבל לא מהסיבות שאתם חושבים.
הוא לא מצטרף לתנועת ה״האצה אפקטיבית״; הטרנד שקם חצי-בצחוק בסיליקון ואלי, וגורס שהדרך היחידה לקדם את האנושות היא להאיץ את ההתפתחות הטכנולוגית. התפתחות ללא מעצורים ומגבלות. דיברנו על זה במהדורה 59.
בן תומפסון גם קורא להאצה, אבל לא בגלל שהוא גם הפך לטכנו-אופטימיסט. הגישה שלו היא יותר כמו האצה בלית ברירה. ״לצערי ניאלץ להאיץ״. כי הדרך היחידה לתקן את הבעיות האלה היא לרסק את האינטרנט לתוך הקיר.
הוא מתחיל בציטוט מתוך Ready Player One, הספר שקיבל כל עובד חדש במחלקת ה-Oculus של פייסבוק, ושגם עובדי יוטיוב התבקשו לקרוא. החזון הדיסטופי שהספר תיאר נראה קצת קלישאתי היום, אבל הרגיש יותר פרובוקטיבי ב-20112:
אתם בטח תוהים מה קרה לפני שהגעתם לכאן. הרבה מאד דברים, למעשה. לאחר שהתפתחנו לבני אנוש, הדברים נהיו די מעניינים. הבנו איך לגדל אוכל ולביית חיות כדי שלא נצטרך לבלות את כל הזמן שלנו בציד. השבטים שלנו נהיו הרבה יותר גדולים, והתפשטנו על פני כוכב הלכת כמו וירוס בלתי ניתן לעצירה. ואז, אחרי כמה מלחמות בינינו על שטח, משאבים, והאלים המומצאים שלנו, בסוף אירגנו את כל השבטים שלנו כחלק מ״תרבות עולמית״. אבל, בכנות, זה לא היה כזה מאורגן, או תרבותי, והמשכנו להילחם הרבה מלחמות אחד עם השני. אבל הבנו גם איך לעשות מדע, מה שעזר לפתח טכנולוגיה. יחסית לכמה קופים חסרי שיער, הצלחנו דווקא להמציא כמה דברים די מדהימים. מחשבים. רפואה. לייזר. תנורי מיקרוגל. לב מלאכותי. פצצות אטום. אפילו שלחנו כמה אנשים לירח והחזרנו אותם. יצרנו גם רשת תקשורת עולמית שמאפשרת לנו לדבר אחד עם השני, מסביב לכל העולם, כל הזמן. די מרשים, נכון?
אבל כאן נכנסות החדשות הרעות. התרבות הגלובלית שלנו דרשה עלות עצומה. היינו צריכים הרבה אנרגיה כדי לבנות אותה, והשגנו את האנרגיה הזו מלשרוף דלקים, שבאו מצמחים מתים וחיות שקבורות עמוק באדמה. השתמשנו כמעט בכל הדלק הזה לפני שהגעת, ועכשיו הוא די כולו נגמר. זה אומר שאין לנו כבר מספיק אנרגיה כדי להחזיק את התרבות שלנו פועלת כמו פעם. אז היינו צריכים לקצץ. בגדול. אנחנו קוראים לזה משבר האנרגיה הגלובלי, וזה קורה כבר כמה זמן.
ובן תומפסון אומר שמה שמדהים לגבי החזון הזה, זה בעיקר כמה שהוא מתברר כשגוי לגמרי.
לא רק הקונספט של משבר אנרגיה גלובלי, או חוסר היכולת לדמיין מקורות אנרגיה אלטרנטיביים ואת ההתקדמות האדירה במהלך העשור האחרון בהפרדה של פליטה מתהליך ייצור האנרגיה. יותר מזה, מדהימה חוסר היכולת לזהות שרשת תקשורת עולמית יכולה להביא איתה תופעות לוואי שליליות. בספר, רשת התקשורת העולמית רק במקרה הגיעה בדיוק כשהעולם קורס.
זה הנרטיב של הספר: העולם הפיזי הוא איום ונורא, בעוד שהעולם אונליין הוא גן עדן. ב Ready Player One העולם הוירטואלי שבו העלילה מתרחשת ממש נקרא אואזיס. גן עדן של חיוניות והרפתקאות, הכל שם עקבי, וכלל האנושות משתתפת באותו משחק.
אבל בן תומפסון מסביר שזה עובד בדיוק ההיפך. המונופול הגדול ביותר בעולם שלנו הוא האטומים. חוקי הפיזיקה מחייבים את העולם הפיזי להיות עקבי. אי אפשר להתחמק מכלכלה אחת משותפת. המגבלות הפיזיות מאלצות קהילות להיווצר. באינטרנט לעומת זאת, הכל אפשרי. אז דווקא שם נוצרים הרבה יותר גנים סגורים. לפייסבוק יש שליטה מוחלטת על פייסבוק, לאפל על מערכת ההפעלה של האייפון, לגוגל על אנדרואיד, וכן הלאה לאורך הסטאק. אין שום אילוץ חיצוני או עקביות בחוויה.
לגבי השאלה של איזה מבין שני העולמות – העולם אונליין או העולם הפיזי – הוא גן העדן, ואיזה מהם הוא זה שקרס וכבר בלתי נסבל לחיות בו, הממ, ובכן, יש מצב שגם כאן הספר פספס.
הזכרתי במהדורה 59 מאמר של בן תומפסון שהיה מלא התלהבות מכמה מדהים התוכן שאפשר למצוא בטוויטר. זה נכתב בתחילת 2014. עשר שנים לאחר מכן, המצב לא היה יכול להיות שונה יותר.
העובדה שעלות ההוצאה לאור והפצה של תוכן ירדה לאפס הביאה למבול של תוכן באינטרנט. היכולת להתאים אישית את התוכן והפרסומות שכל משתמש רואה ריסקה את עמדת הכח של מו״לים מהמונופולים עם הרווחים הגבוהים וההשפעה החברתית שהיו להם לפני האינטרנט, למעמד שהיום אולי לא הרבה יותר חזק מאשר נהגים באובר או בעלי דירות ב Airbnb.
אבל עדיין היה דרוש כסף ומאמץ כדי לייצר תוכן. ועכשיו עם Generative AI שנכנס לתמונה, גם העלות לייצור של התוכן יורדת לאפס. התופעות כבר מתחילות לצוץ.
בן תומפסון הזכיר את דרו אוריץ, הכתב בספורטס אילוסטרייטד, שהתברר שהפרופיל שלו יוצר באמצעות כלי בינה מלאכותית. וככה גם הכתבות שפורסמו בשמו (והיו מלאות בשגיאות). או הסיפור הזה שהתפרסם בטוויטר, על אתר שהשתמש בבינה מלאכותית בשביל קמפיין קידום אתרים שגנב 3.6 מיליון כניסות מאתר מתחרה. או הסיפורים על דוגמניות שיוצרו ב-AI, משפיענים מבוססי AI, סלבריטאים מבוססי AI. הרשתות החברתיות הוקמו במקור כדי לחזק את הקשרים בין אנשים, אבל עכשיו הן מתמלאות בהרבה תקשורת עם רובוטים לא אנושיים.
וככה בן תומפסון מסכם את הטייק שלו:
אני מאמין מאד שמשהו שנדרש להצלחה, גם באינטרנט וגם מחוצה לא, הוא לא לקחת את הרשתות החברתיות יותר מדי ברצינות. בני אדם פשוט לא נועדו לקבל פידבק מאלפי או לפעמים מיליוני זרים אנונימיים בבת אחת; היוצרים הכי מצליחים שאני מכיר הם אלו שנזהרים לא להישאב למערבולות אונליין. אפשר רק לתהות — לקוות — שיום אחד נוכל להגיע למסקנה הזו כולנו יחד, ונתחיל להתייחס ספציפית ל-X [טוויטר] כמו למדור מכתבים למערכת יותר מאשר העורך הראשי.
[…] ייתכן שיש גם ברכה בשקיעה הזו של האינטרנט מבוסס הפרסום: המודל הכי בר קיימא של מדיה כיום הוא מכירת מנוי, וזה אומר להיות מחוייב למנויים שלך, לא לרשתות החברתיות בכללותם. זה לא מושלם — אנחנו גומרים עם כמות אינסופית של נישות שדורשות נקודת מבט ייחודית מיוצרי התוכן שעוסקים בהן — אבל זה לפחות נקודת מבט שהיא לא הזעם המתגלגל והעיסוק האובססיבי ב״דבר הנוכחי״ ששולטים באינטרנט.
[…] למרות העובדה שהחיים האישיים והמקצועיים שלי הם סביב — ומקבלים את הברכה — של האינטרנט, אני יותר ויותר סקפטי שאפשר להציג אותו, כפי שעשו ב Ready Player One, כהתפתחות מקבילה ולא קשורה לסערה ההולכת וגוברת בעולם. קורלציה היא לא תמיד סיבתיות, אבל לפעמים היא בהחלט כן.
[…] ועל כן, בצער רב, אני מאמץ השקפת עולם של האצה בנוגע להתקדמות. קראו לזה r/acc: regretful accelerationism. אני מאמין שבני אדם מתפקדים טוב יותר עם אילוצים; האינטרנט הפשיט את מגבלות ההפצה הפיזית, ועכשיו AI מסיר את המגבלות של זה שצריך לייצר תוכן. העובדה שזה הורס את האינטרנט היא אולי התקווה הכי טובה שנמצא את הדרך שלנו חזרה למה שאמיתי. תנו לעולם הוירטואלי להפוך לעולם של תוכן מותאם אישית לכל אינדיבידואל, בהנחה שזה הכל מומצא; חלק אולי יאבדו את עצמם לאלגוריתם ולחברים מבוססי AI, אבל אולי הרוב יבינו שהדרך היחידה לשרוד אונליין היא לתת לזה פחות ופחות תשומת לב.
מצ׳אט בוט למנוע של הכל
הבוקר, OpenAI השיקה חנות GPT: דרך פשוטה לשתף ולהפיץ גרסאות מותאמות אישית של ChatGPT. השם המוזר - GPT - נועד לחזק את הטיעון של OpenAI לבעלות על הטריידמרק ״GPT״ - שמורכב מפרומפט ChatGPT ייחודי, אייקון, ולפעמים גם דאטה או חיבור לממשק חיצוני. בשבועות הקרובים, OpenAI גם יתחילו לשלם למפתחים לפי השימוש ב GPTs שלהם.
בעוד שייתכן ו-GPTs יתבררו כשימושיים בצורתם הנוכחית, הם חלק מתכנית גדולה יותר. עוד לא ברור מה תהיה הדרך המדוייקת, אבל אני מאמין ש-OpenAI חשפה את היד שלהם עם בחירה מאד ספציפית לגבי האופן שבו GPTs עובדים.
זה מתוך ניתוח מעניין בבלוג של אלן פייק. הוא שם לב שצ׳אט בוט כמעט תמיד פותחים עם שאלה כדי להתחיל את השיחה, אבל נאסר על GPTs בחנות של OpenAI לפעול ככה. הם מוכרחים להמתין בשקט עד שהיוזר מתחיל את השיחה. פייק מסביר שהבחירה הזו היא מתסכלת בשביל מפתחים של בוטים כאלה, אבל יכולה לשרת חזון גדול יותר.
GPTs מציעים מסלול אבולוציוני ברור לחוויית משתמש סקיילבילית, בחיכוך נמוך, וייתכן שגם מאד רווחית. בעולם שבו קיימים הרבה GPTs שימושיים, והם נכתבים כדי להגיב לקלט מהמשתמש ולא כדי להתחיל שיחות עם אנשים שבוחרים בהם, ChatGPT יוכל בהדרגה להפוך למנוע של הכל. Everything Engine. פשוט מעצם זה שהוא ינתב בקשות ל-GPT הכי טוב לכל משימה.
נניח שתשאלו את ChatGPT, ״האם תוכל לעזור לי עם הבעיה הזו במתמטיקה?״ הוא יוכל להציע לשלוח את השאלה שלך ל-GPT של Khan Academy, שנבנה על ידי מומחים ללימוד מתמטיקה. אם תשאל, ״איך השווקים היום?״, הוא יוכל להפנות אותך ל-GPT של יאהו פייננס לנושאי שוק ההון, שמצוייד בממשק חיצוני למצב השווקים בזמן אמת. אם תשאל את המנוע של הכל ״לאן אני צריך לנסוע לחופשה?״, הוא אולי ישתמש באיזה GPT שנבנה בקפידה ובאהבה ע״י מומחה לנסיעות כדי לעזור לך לשקול את האופציות שלך.
סתם צוחק, זה יציע את ה-GPT של טריפ אדווייזר, או מי שישלם הכי הרבה. ייקח זמן עד שנראה תוצאות GPT ממומנות, אבל מנוע של הכל יהיה הזדמנות הפרסום הכי אטרקטיבית מאז עמוד תוצאות החיפוש באינטרנט. אם זה יעבוד, יהיה תמריץ עצום בשביל OpenAI לקבל תשלומים תמורת קידום של GPT.
ואם זה נשמע מוכר, זה כי זה מזכיר מאד את תיאוריית האגרגציה של בן תומפסון. בעולם האטומים הפיזי יש מגבלה של מחסור. ולכן שליטה בערוצי ההפצה היא מקור הכח בשרשראות הערך. אבל המגבלות האלה לא חלות על עולם הביטים של האינטרנט. הבעיה שם היא עודף של היצע אינסופי. ולכן המפתח שם הוא שליטה במנגנוני הגילוי. discovery.
לייצר GPT נראה קל יותר אפילו מיצירה של אפליקציה לאייפון. זה קל כמו ליצור עמוד אינטרנט. ובניגוד לאייפון, שם אפל שולטת בהפצה דרך חנות האפליקציות, OpenAI לא באמת מגבילה הפצה של GPT. זה יכול לקרות מחוץ לחנות האפליקציות שלה. כמו שגוגל לא באמת שולטת באיך עמודי ווב נוצרים באינטרנט.
אבל בגלל שגוגל שולטת בביקוש, אתרי האינטרנט בעצמם עובדים כדי להופיע בתוצאות החיפוש של גוגל. והיא גובה הרבה כסף ממי שרוצה לקדם את האתר שלו שם. אם המודל של ChatGPT יחליף את מנוע החיפוש, ובמקום להפנות לעמוד אינטרנט הוא ינתב שאלות לאיזשהו GPT, אז יש שם הזדמנות לעשות כסף באותה צורה.
פייק לא בטוח ש-OpenAI באמת יילכו בכיוון הזה, אבל טוען שגוגל ככל הנראה יעשו את זה. וזה הגיוני, אם חושבים על כמה זה דומה למודל העסקי הנוכחי של מנוע החיפוש.
אם אני צודק - אם מודל ואקוסיסטם כמו GPTs יכולים לשמש לבניה של Everything Engine מצליח - אז Everything Engine מבוסס פרסום הולך להגיע. אני יותר ממוכן לשלם 20 דולר בחודש על ChatGPT פלוס, אבל רוב האנשים לא. אבל הם כן יבקרו אתר חינמי שבו הם יכולים להקליד לתוך שדה טקסט, וזה יענה על השאלות שלהם עם פרסומות.
כרגע, האתר הזה הוא גוגל בשביל רוב האנשים. אבל לא משנה כמה עבודה גוגל תשקיע ב Quick Answers ובבארד, אף חברה אחת לא תהיה מסוגלת לענות על כל שאלה בעצמה. כדי לשרת את הזנב הארוך של השאילתות במקום אחד - יצירת מנוע של הכל - יהיה צריך אקוסיסטם של מפתחים וספקי תוכן.
בשנים הקרובות, אם באמת נתחיל לראות את עלייתו של המנוע של הכל, ובכן … אנחנו נחיה בזמנים מעניינים.
גילוי נאות: לונג גוגל
Contrarian Investing
כולם רוצים להיות contrarian. [אחד שפועל הפוך מכולם]. אנחנו רוצים להיות האדם שמוכר בשיא בזמן שתאוות בצע משתלטת על ההמונים, או קונה בשפל כשכנופיות הפאניקה יוצאות מדעתן וגורמות לקריסה.
זו תמונה רומנטית של הסוחר הנועז שהולך בכיוון אחר מהעדר, אבל זה משהו שמאד מאד קשה לבצע בהצלחה ... היום נדבר על למה זה כל כך קשה להתפצל מההמון. כדי לעזור לנו להבין את כל זה אנחנו נארח את מייקל מוביסון, ראש מחלקת מחקר במורגן סטנלי ... הוא גם המחבר של מאמר בשם ״השקעות קונטרריאן: הפסיכולוגיה של ללכת נגד העדר״. הוא המומחה המושלם לנושא של היום. בוא נתחיל עם שאלה קלה, למה לעזאזל זה כל כך קשה להילחם בהמון?
הרבה זמן לא כתבתי על מייקל מוביסון. הוא התארח לאחרונה בפודקאסט הזה של בלומברג כדי לדבר על הנושא שמעסיק הרבה מאד משקיעים. בעיקר אחרי כמה שנים מאד תנודתיות בשוק ההון.
מוביסון הסביר שמחירי הנכסים בשוק ההון אמורים לספק לנו אינפורמציה, אבל הם בעצם גם משפיעים עלינו. כשהם עולים אנחנו באופן טבעי רוצים לקנות וכשהם יורדים אנחנו רוצים למכור. הדחף הזה לפעול כמו שאר הקבוצה הוא מה שאיפשר לנו לשרוד. וזה מה שעושה את זה כל כך מאתגר.
הרעיון של שווקים יעילים הוא בעצם חוכמת ההמונים. ובשביל שההמונים יהיו חכמים צריכים שלושה תנאים. גיוון, הרבה דעות שונות. אגרגציה, דרך מסויימת לחבר את המידע יחד, משהו שבורסות עושות בצורה מושלמת. ותמריצים, תגמול למי שצודק וקנס למי שטועה.
אז זה חוכמת ההמונים. אבל אנחנו יודעים שיש גם את שיגעון ההמון. אז איך זה קורה? והתשובה היא כשאחד משלושת התנאים מופר. הכי סביר שזה יהיה הגיוון. במקום שנחשוב בצורה עצמאית, אנחנו מתאמים את השקפות העולם שלנו. ... אז הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לחשוב עליו זה מתי כולנו חושבים באותה צורה, מתי כולנו עומדים באותו צד של הסירה.
יש תכונה מרתקת של תנאי הגיוון, שאתה יכול לאבד כמות גדולה מהגיוון בלי ששום דבר קורה. זה קורה גם באקולוגיות. אבל אז עוד ירידה קטנה בגיוון והכל קורס. אז חוכמת ההמונים מול שיגעון ההמונים זה לא קו לינארי. זו פונקציה לא לינארית, וזה חלק מהסיבה שזה כל כך מפתיע, וקשה לנו להתמודד עם זה.
מוביסון מסביר גם שאבולוציונית, הסיבה שהמין האנושי כל כך הצליח היא בדיוק מהסיבה שאנחנו יכולים לתאם ולעבוד טוב ביחד. במהלך רוב הקיום שלנו, זה היה מסוכן לפעול בניגוד לקבוצה. זה משהו שטבוע עמוק בתוכנו.
הוא הזכיר ניסוי מפורסם משנות החמישים, שבו אנשים יושבים מסביב לשולחן. שישה מהם עובדים עם המחקר, ואחד הוא נושא המחקר. הם מקבלים משימה טריוויאלית, ועושים סבב תשובות מסביב לשולחן. בשלב הבקרה 100% עונים תשובה נכונה. אבל כשעורך הניסוי מסמן למשתפי הפעולה לטעות בכוונה, מסתבר שאחוז מאד גבוה מהפעמים גם המשתתף בניסוי ייתן תשובה שהיא בבירור לא נכונה. רק בערך 25% נשארו עצמאיים בתשובה שלהם.
חמישים שנה אחר כך חזרו על הניסוי הזה בזמן שאנשים מחוברים למכונת FMRI. אז אפשר לראות מה קורה במח שלהם. בערך אותו אחוז מהמשתתפים ענו תשובה מנוגדת לכלל. ואלו מהם שנשארו עצמאיים, החלק של המח שנדלק אצלם היה האמיגדלה. זה מרכז הפחד. Fight or Flight. לברוח או להילחם. כדי להישאר עצמאי, צריך להתגבר על תחושת הפחד. זה קשה לעשות.
״יש מחסום נוירולוגי שמקשה עלינו לעשות את זה. המח שלכם בעצם צועק עליכם, אל תעשו את זה!״
וכל זה נהיה מורכב יותר כשמדובר במנהלי השקעות מקצועיים. יש סכנה ממשית לקריירה למי שהביצועים שלו יפגרו אחרי השוק, אפילו לתקופה קצרה. הם הזכירו את הציטוט המפורסם של קיינס, ״כישלון קונבנציונלי עדיף למוניטין על פני הצלחה לא קונבנציונלית״.
הוא אומר שמשקיעים לטווח הארוך, שדרך אגב מקדמים את טובת הכלל, יספגו הרבה מאד ביקורת, במיוחד אם מפקחים עליהם וועדה או דירקטוריון. הם ייחשבו לאקצנטריים, לא קונבנציונליים, ופזיזים אם הם יפעלו בניגוד לדעת הכלל. ואם וכאשר הם יטעו, והם הולכים לטעות לפעמים, לא יהיו שום רחמים.
ואז הוא מסיים במסקנה שעדיף להשקיע כמו כולם, כי אין טעם לחשוף את עצמך לביקורת הכואבת הזו.
הצד השני של זה הוא שלא תצליח לייצר תשואה עודפת על השוק. אז זה האתגר.
המלצות מהעבר
בועת הטלקום
בתור דוגמא שממחישה עד כמה מתחת לרדאר האינטרנט היה אז, סטיב ג׳ובס נפגש עם קרייג מק׳קאו מתישהו בתחילת שנות ה-1990 והסביר לו את ההזדמנות העסקית שהאינטרנט עומד ליצור. קרייג אמר לסטיב: ״בוא נקנה את זה [את האינטרנט]״.
כמובן שלעשות את זה לא היה אפשרי, אבל אנשים הבינו שהיו מקומות סמוכים שכן יהיה אפשר להשקיע בהם, וירוויחו מזה שהאינטרנט יתפתח. בשביל הרבה אנשים, השקעה בספקיות תקשורת מקומיות נראתה כמו מקום טוב להתחיל. לרוע המזל, היו הרבה מאד אנשים שחשבו את אותה המחשבה הזו בדיוק באותו זמן.
סיפור הבועה הידוע יותר משנות ה-90 הוא של בועת הדוט-קום. סטארטאפים שבסך הכל הקימו אתר באינטרנט, בלי מודל עסקי מאחוריו, והנפיקו מניות שזינקו בבורסה רק כי היה .קום או .נט בשם של החברה. הבועה הפחות מפורסמת שהתלוותה לזה הייתה בועת הטלקום. התשתיות שאפשרו את הגישה לאינטרנט. ההערכות הן שחברות הטלקום השקיעו בערך טריליון דולר עד שנת 2001 בבניית התשתיות של האינטרנט המודרני, ורוב הערך הזה התאדה כשבועת הטלקום קרסה.
בהשוואה גסה למצב היום, בועת הטלקום היא מה שאולי יכול להתפתח בשוק ייצרו השבבים לבינה מלאכותית, והשיגעון סביב סטארטאפים של דוט-קום מראה אולי מה יכול לקרות בשוק הצ׳אט בוטים מבוססי LLM. ולפני שנחזור לבועת הטלקום, אני רק שההיסטוריה בעיניי מראה לנו מה אולי יכול לקרות, ובגלל זה מעניין ללמוד אותה. הדברים יכולים להתפתח גם בצורות שונות לגמרי הפעם.
הסיפור בציטוט למעלה הוא מתוך פוסט של טרן גריפין על בועת הטלקום ותשתיות התקשורת של שנות ה-90. לטרן גריפין היה מושב בשורה הראשונה שצפה על הבועה הזו, מאחר שהוא היה שותף בקרן השקעות שניהלה נכסים של אותו קרייג מק׳קאו בשנות ה-90, והשקיעה בטלקום ובסטארטאפים. הדמות הראשית בסיפור שלו היא חברה בשל Level 3, שהתחילה כסטארטאפ פנימי בתוך חברת בניה ענקית בשם קיוויט. היא נוהלה על ידי בחור בשם וולטר סקוט, שגר באומהה ובאותה תקופה היה מפורסם שם באותה מידה כמו וורן באפט.
רוב האנשים מייחסים את נקודת הפתיחה של בועת הטלקום לרכישה של Metropolitan Fiber Systems (מפ״ס).
חברת מפ״ס הפכה לאחד מספקיות התקשורת מבוססת-סיבים הגדולות במדינה. החברה הונפקה ב-1993. המודל העסקי שלה התבסס על ארביטראז׳ של מערכת רגולטורית שבורה, שאפשר לה לגרד קצת מההכנסות של מונופולי הטלפון (חברות ה״בל״, שהתפרקו מ AT&T):
הרעיון היה להציע לעסקים רעבים לרוחב פס דרך חסכונית להעביר את תעבורת הקול והדאטה שלהם מעבר לחברות הבל ושאר המונופולים המקומיים. חברות הבל, כמובן, שנאו את קרואו המורד ואת החברה שלו, MFS Communications, על זה שהם מגרדים את השמנת מבסיס הלקוחות שלהם. כשהזכירו לו את זה בריאיון לאחרונה, קרואו צחק ואמר, ״כאילו שחברות הבל לא גירדו את השמנת במשך שנים, בזה שריכזו את המאמצים שלהם בשווקים העירוניים, והשאירו את האיזורים המרוחקים בארה״ב לחברות טלפון עצמאיות״.
מגזין פורצ׳ן מתאר מה קרה אחר כך:
באפריל 196, מפ״ס קנתה את UUNet ב-2 מיליארד דולר, מחיר שיא לחברת אינטרנט, בינתיים, במיסיסיפי, ברני אברס, מנכ״ל WorldCom בוודאי ראה את מפ״ס הפורחת בחרדה מסויימת. זה היה נראה שמפ״ס פותחת פער מהאימפריה הפורחת שלו. לאברס היה פיתרון: לקנות את מפ״ס! בסוף אוגוסט הוא הציע מחיר מדהים של 14 מיליארד דולר במניות של וורלדקום תמורת מפ״ס.
״אנשים עשו הרבה כסף במפ״ס״, הסביר המשקיע רון קרסון מאומהה, ״אנשים התחילו לחשוב על זה בתור, אפשר להתעשר בין לילה״.
אם מספיק אנשים מתחילים לחשוב שאפשר להתעשר איפשהו בין לילה, הממ, ובכן, דברים מעניינים יכולים לקרות בהמשך. כמו שמוביסון הסביר בקטע הקודם, זה בדרך כלל הדרך שבה חוכמת ההמונים של השוק עלולה להפוך לשיגעון ההמון.
הרכישה הזו, פחות משנה אחרי ההנפקה של נטסקייפ (שרבים מייחסים לה את נקודת ההתחלה של בועת הדוט-קום) התחילה את הפיצוץ. עסק הגירוד-שמנת של מפ״ס הפך לבהלה לזהב. שורה של ספקיות תקשורת קמו כדי להציע את אותו מודל עסקי של מפ״ס, ולנצל את אותה פרצה רגולטורית.
Level 3 הייתה החברה שמשכה את רוב תשומת הלב של בועת הטלקום, בגלל שהוביל אותה קרואו (שהקים במקור את מפ״ס) והיא הייתה קשורה לוולטר סקוט וקיוויט. באפריל 1998 היא התחילה להיסחר בנאסד״ק בשווי של 9 מיליארד דולר.
זה כמובן לא נגמר טוב. הסוף היה חד ומהיר:
בינואר 2001 חברת טלקום עוד יכלה לגייס מיליארדי דולרים בשוק החוב, אבל באפריל זה כבר לה היה אפשרי לגייס 5 סנט בשווקים האלה בשביל עסק טלקום. זה לקח זמן לספקיות התקשורת לקרוס, תלוי כמה מזומן היה להן ביד. כשברז המזומן התייבש, הכל נגמר.
דיווח עיתונאי מאותה תקופה הסביר פשוט ש״ברגע שהמשקיעים הבינו כמה קטן הסיכוי שחברות התקשורת הללו יצליחו לגייס את הכסף שהן צריכות כדי להמשיך להתרחב, מפולת שלגים של מכירות החלה״.
ואיך נראתה מפולת השלגים הזו בשביל Level 3?
היה להם מזל שכשהשווקים הפיננסיים למעשה נסגרו לעסקי הטלקום, Level 3 החזיקה בכמויות גדולות של מזומן ובנתה רשתות שקרואו והצוות שלו יכלו להשתמש בהן לפעילויות הפנימיות שלהם. זה אפשר להם להמשיך בדרך לשיקום הארוך והכואב.
במילים אחרות, הכסף שהם גייסו כדי לבנות את הקיבולת של Level 3, שימש לפעילות שלהם בזמן ששוק האג״ח היה סגור. אבל אפילו אז, הדרך של Level 3 הייתה מאד מאד ארוכה והתשואה הפיננסית הייתה מאד נמוכה.
וזו עוד התוצאה הכי מרשימה מהתקופה ההיא. ההנהלה המוכשרת שהצליחה לפחות לשרוד את הקריסה.
זה בלתי נתפס שחברות הטלקום השקיעו בערך טריליון דולר בתשתיות של האינטרנט בשנים 1997-2001, אבל לא תפסו כמעט שום דבר מהתשואה האדירה שזה ייצר. מי שהרוויחו היו החברות שהגיעו לאחר מכן ורכבו על התשתיות האלה. אמזון, מיקרוסופט, גוגל, פייסבוק, אפל, נטפליקס. בלי ההשקעה האדירה בפריסת סיבים וציוד תקשורת של שנות ה-90, הרבה מההצלחה של חברות המגה-טק בשנות ה-2000 לא הייתה אפשרית.
ושוב תחת ההסתייגות שההיסטוריה לא חוזרת על עצמה, אלא רק מתחרזת. משהו דומה עשוי לקרות גם בתקופה הנוכחית עם השקעות עתק במעבדים גרפיים ואימון מודלים, שיאפשרו בעשור הבא דברים שאנחנו לא מצליחים אפילו לדמיין עדיין. וחברות מנצחות שחלקן אולי אפילו לא הוקמו עדיין.
הפסיכולוגיה של הפרסום
הדרך שבה אפידימיולוגים ממליצים לאנשים [כמה אלכוהול] לשתות היא במונחים של יחידות לשבוע. הם מסתכלים על הנקודה שבה נראה שמתחילה להיות השפעה שלילית על הבריאות, והם ממליצים לאנשים לשתות פחות מזה.
אבל הבעיה עם זה היא שלאנשים לא כל כך קל לעקוב אחרי הכמות שנתנו להם … בוא נגיד שהייתי אומר לך, אתה צריך לשתות 17 יחידות אלכוהול בשבוע, מקסימום. תשע פעמים מתוך עשר, כשתגיע ליחידה מספר 17, אתה הולך להיות קצת מבואס. השיקול דעת שלך ייחלש. זה מאד לא סביר שאחרי שישה דרינקים אתה תעמוד שם ותגיד, ״ובכן, לצערי נראה שסיימתי את היחידה מספר 17 שלי השבוע, אז עכשיו הזמן שלי לעצור ולעבור למיץ תפוזים״. זה לא הולך לקרות.
בואו פשוט נסתכל על זה דרך נקודת מבט של החיים כפי שבני אדם חווים אותם, שזה על פני זמן ובהקשרים חברתיים. זה מנוגד לאופן שבו כלכלנים חושבים שבני אדם חווים את החיים שלהם, בתור ממוצע אחד גדול בו זמנית. אם תסתכל על זה ככה, הכלל שאנחנו הצענו , ושעכשיו הרשויות בבריטניה מתחילות לאמץ, הוא ״אל תשתו במשך שלושה ימים רצופים בכל שבוע״.
זה לא כלל מושלם במובן שאתה יכול תיאורטית לשתות כמות אדירה במשך ארבעה ימים ואז להיות נקי במשך שלושה. מצד שני, זה כלל התנהגותי, וזה הרבה יותר טוב. למה? קודם כל, זה נותן לכבד שלכם זמן להחלים. דבר שני, אם תצליחו לא לשתות במשך שלושה ימים רצופים כל שבוע, כנראה שיש סיכוי מאד נמוך שתפתחו בעיה של תלות באלכוהול, כי אתם למעשה עוברים תהליך גמילה כל שבוע. ודבר שלישי, אתם גם יכולים להחליט עם החברים שלכם לעקוב אחרי הכלל ביחד. אתם לא תצליחו לסנכרן את יחידות האלכוהול שלכם, אבל אם תגידו לחבר׳ה שלכם, ״אוקיי, שלישי רביעי חמישי אנחנו לא שותים אלכוהול״. ואז אם תפגשו אותם ביום רביעי, כולכם תשתו קפה. זה אומר שהכלל עכשיו יכול להתפשט ברחבי הרשת שלכם באופן שכלל מבוסס-יחידות לעולם לא היה מצליח.
באופן כללי, לבני אדם קל יותר לציית לחוקים בינאריים מאשר לחוקים של מידה. אנחנו עוברים על מגבלת המהירות הרבה יותר פעמים משאנחנו נוסעים ברמזור אדום. יש לזה עוד סיבות, אבל אנחנו גם מרגישים הרבה יותר רע כשאנחנו עוברים על כלל של כן-לא.
התובנה הפסיכולוגית הזו היא אחת מרשימה ארוכה של סיפורים מרתקים שרורי סאת׳רלנד, סגן היו״ר של סוכנות השיווק הבריטית אוגליווי, תיאר כשהוא התארח בפודקאסט Invest Like the Best.
העיקרון המשותף להרבה מהסיפורים והרעיונות שלו הוא ש״אקסלים לא משאירים מקום לקסם״. אנשים רוצים לחפש מפות של העולם, ולהאמין שאם הם יאספו מספיק נתונים, הם יוכלו לקבל החלטות אופטימליות. סאת׳רלנד מסביר שהבעיה היא שמפות הן דטרמיניסטיות וניוטוניות, בעוד שהמציאות היא לא. היא הסתברותית ומאד מאד מורכבת:
אז בכל מודל דטרמיניסטי, בין אם זה אקסל או מפה של הרכבת התחתית בלונדון או כל מפה שאנחנו משתמשים בה כדי להבין את השטח, אני חושב שיש נטיה להניח פרופורציונליות. ברגע שיש לך יקום דטרמיניסטי, אין יותר מקום לקסם. אבל יש דברים במערכות מורכבות, אפקט פרפר, שבו אפשר להשיג תוצאות מרהיבות עם פעולות קטנות.
… קסם מתרחש כששינוי אחד קטן מביא להבדל עצום, אפקט דומינו או אפקט הפרפר או מה שזה לא יהיה. קסם הוא אפשרי בכל מקום שיש בו אפקט פרפר או שבו יש מידה רבה של תפיסה סובייטיבית.
רק בתור דוגמא של קסם, אפשר להכפיל את שיעור ההצלחה של מוקד טלפוני אם כשמבקשים מאנשים לבחור אחד מבין שלוש תכניות מנוי אפשריות, פשוט תוסיפו את המשפט ״רוב האנשים בוחרים באפשרות ב״. מספר הרבה יותר גדול של אנשים ייקנו אם תיתנו להם מה שלכלכלן ייראה כמו מידע לא רלוונטי.
זה כי מדע הכלכלה מניח מידע מושלם ואמון מושלם, וכתוצר לוואי של זה, תפיסת עולם אובייקטיבית לחלוטין, שלא צריכה להשפיע על מה שאף אחד בוחר. אבל כמובן שהתפיסה כן משפיעה. במונחים אבולוציוניים, זה לגמרי מובן שנבסס הרבה מההחלטות שלנו על מה אנשים אחרים לרוב עושים, כי זה מידע חינם. להעתיק אנשים אחרים זה כלל די אמין שמאפשר להימנע מתוצאות קטסטרופיות. זה אולי לא מושלם, אבל זה, שוב, כישלון של מדע הכלכלה כשהם מניחים שאנחנו מנסים לעשות אופטימיזציה למשהו.
אולי אנחנו כן, אבל אני לא חושב שאנחנו מנסים למקסם את מה שכלכלנים חושבים שאנחנו צריכים לעשות לו אופטימיזציה.
קצב הסיפורים המדהימים והרגעים שאמרתי לעצמי ״וואו, אני חייב לעצור ולכתוב לעצמי את זה״ היה מאד גבוה בפודקאסט הזה. אשתף אותכם בעוד אחד כזה.
רורי סא׳תרלנד מסביר שבעולם הפיזי קשה להשיג את מה שגוגל קוראת לו moonshot, או שיפור של 10x במשהו. יש מגבלות פיזיקליות על כמה מהר רכבת או מטוס יכולים לנסוע. הוא טוען שבמקום זה, הרבה פעמים יותר קל לנסות להשיג שיפור פסיכולוגי של פי 10.
אני טוען שאובר, למשל, היא דוגמא של 10x בפסיכולוגיה כי זה לא מוריד את ההמתנה בפקטור של 10, אבל זה מוריד את רמת אי הוודאות בפקטור של בערך 25. מה שאני מתכוון זה שאם המכונית מאחרת אבל אתם יכולים לראות איפה היא על המפה, מידת התסכול שתחוו תהיה הרבה יותר נמוכה.
זה אולי אפילו יהפוך להנאה. ״אה אני לא ממהר לצאת, המכונית שלי עדיין תקועה בדרך״. אבל אם אין לי מפה, אני תקוע בלחץ וחושב, ״אלוהים המונית שלי יכולה להגיע כל רגע, עדיף שאני אצא למדרכה בחוץ כדי לא לפספס אותה״. יכול להיות שאם תהיה לכם את המפה של אובר, ההמתנה אפילו תהפוך לחוויה מהנה כי אתם תגידו, ״אה איזה באסה הנהג תקוע בפקק, אני אזמין בינתיים עוד בירה״.
צריך להסכים עם אריסטו, המטרה האולטימטיבית של כל דבר היא להגדיל את השמחה האנושית. וכאן אפשר להשיג את זה עם moonshot פסיכולוגי בצורה הרבה פחות יקרה והרבה יותר קלה, והרבה יותר ידידותית לסביבה. אם אפשר להשיג את זה עם פסיכולוגיה בלי שצריך לבנות מונית על-קולית, אז זה הגיוני לחלוטין לעשות את זה.
זה מעלה שאלה מעניינת - האם בסיליקון ואלי נשענים יותר מדי על חשיבה הנדסית. התרבות שם מנסה לפתור בעיות באמצעות מידע והנדסה, ולא באמצעות פסיכולוגיה. כי משם נובע הסטטוס. ״אף אדם שעובד בחברת תוכנה לא רוצה להאמין שההצלחה של האפליקציה שלהם היא בגלל שיש לה שיווק טוב יותר. הם לא שואבים שום סטטוס מזה. הם מתייחסים לשיווק בתור מעין רמאות״. אבל רורי סאת׳רלנד מציע להתייחס לזה אחרת.
אני טוען שהרבה שיווק צריך להיות אקספירימנטלי והסתברותי. אנחנו לא צריכים להפוך את זה למשחק של אופטימיזציה ויעילות […] הרבה פעמים לפרסום יש זנבות שמנים, זה עובד כשמגיעים למיליון אנשים וב-10 מקרים זה מביא לתוצאה מרהיבה. בגלל שאי אפשר לתכנן את זה, ואי אפשר למדוד את זה, אנחנו מעמידים פנים שזה לא קיים, ובגלל זה אנחנו כבר לא עושים פרסום כזה. אבל אנחנו צריכים.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בוואטסאפ, לינקדאין, ת׳רדס, טוויטר או פייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
כדי להשלים את הגילוי הנאות: הלינק מכיל את היוזר שלי בתור affiliate לצרכי מעקב, אבל אני לא מקבל כסף או תמורה כלשהי. הכסף מהאירוע מיועד לתרומה.
גילוי נאות: לא קראתי את הספר Ready Player One, אבל צפיתי בסרט.
מרתק.
יש השקה רבה בין הפוסט של הפרסום והופסט של הקונטרריאן....