מהדורה 65: פחיתות הכבוד של אינטל, פיטורים בטק גרסת 2024, חדשות רעות לעסקי החדשות, הסטארטאפ של מאנגר, עיתונאי בינה מלאכותית
״וזה גם, אפשר אולי להגיד, קצת משפיל: אינטל העוצמתית, שהייתה הקטר של תעשיית הטק במשך 50 שנים, שדחפו קדימה את חוק מור, עושה עסקה עם חברה-שגם-פועלת בטאיוואן, כי היא צריכה את העזרה שלהם. אבל זה לא עלבון.״
שוב יום שישי. פרסמתי השבוע פרק שני בפודקאסט. ניסיתי להסביר שם מה זה בעצם דיסראפשן דרך הסיפורים הקלאסיים על אינטל. אפשר למצוא אותו כאן.
כל חברות הביג טק דיווחו השבוע את תוצאות הרבעון הרביעי שלהן. כתבתי השבוע קצר שניסה לטעון שאולי לא צריך לתת המון תשומת לב לכל דו״ח רבעוני. ומי שמשקיעים או סתם סקרנים לעקוב אחרי החברות האלה, צריכים להפנות את התשומת לב והאנרגיה שלהם בשאלות כמו מה באמת קורה בעסקים של החברות האלה או איך העתיד שלהן הולך להיראות. לא בהאם האנליסטים הצליחו לנחש נכון מה יהיו ההכנסות של כל סגמנט בחלון 90-יום ספציפי, או האם המניה עלתה או ירדה ב after hours.
משהו מעניין להגיד בעיניי הוא ש, התנודתיות במניה של מטא בשנתיים האחרונות לנצח תהיה התזכורת לזה שהכל אפשרי בשוק ההון. ושאי אפשר לטעון שהשוק הוא יעיל 100% מהזמן ב-100% מהחברות. המניה עלתה ב-60% רק מאז הדו״ח הקודם (לפני שלושה חודשים). בסה״כ היא משלימה עליה של מעל 400% ב-15 חודשים האחרונים, אחרי ירידה של בערך 75%. והתנודתיות המשוגעת הזו התרחשה באחת החברות הגדולות ביותר בעולם, עם כמות עצומה של אנליסטים שעוקבים אחריה ומנתחים אותה. עבדאללה אל-רזואן כתב עדכון טוב על הדו״ח שפורסם אתמול בלילה.
קדימה למהדורה מספר 65 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
פחיתות הכבוד של אינטל
וכמו שוורן באפט אומר, ״אתה לא יודע מי שוחה ערום עד שהגאות יורדת״. [ופתאום] הגאות ירדה עם הייצור [של שבבים], ו, היי, אנחנו שחינו ערומים. העיצובים שלנו לא היו תחרותיים. אז פתאום הבנו, ״אה, הגל העולה כבר לא יציל אותנו. אנחנו כבר לא המובילים בארכיטקטורה״ וראית את ההשפעות.
זה מה שפט גלסינגר, מנכ״ל אינטל, הסביר בריאיון לבן תומפסון לפני כמה חודשים. ובן תומפסון העיר שאכן, ראינו את מחיר המניה! דיברנו פה כבר על סיפור הדיסראפשן שאינטל חוותה, ועל איך TSMC עקפה אותו ביכולות הייצור. זה גם היה הנושא של הפודקאסט השבוע. זה כבר לא סיפור כל כך חדש.
הסיפור היותר חדש הוא המאמצים של פט גלסינגר, שנכנס לתפקיד המנכ״ל לפני 3 שנים, לתקן את זה ולהעלות את אינטל על מסלול החדש. הוא מוביל מהפיכה מאד גדולה בחברה, כשהוא מפריד את עיצוב השבבים וייצור שבבים, שמאז ומתמיד באו בחבילה אחת אצל אינטל, לשתי חטיבות נפרדות. כל אחת מהן תעבוד עם חברות אחרות. הוא דיבר על זה הרבה באותו ריאיון עם בן תומפסון. (למעוניינים, דאג או׳לאפלין גם פרסם לאחרונה ניתוח של ההתקדמות של אינטל עם התכנית הזו.)
והפעם חשבתי להתעכב על הכרזה מעניינת של אינטל משבוע שעבר, שאולי לא מעוררת אופטימיות במבט ראשון, אבל יכולה דווקא להעיד שהחברה צועדת בכיוון הנכון. היא הכריזה על שותפות עם חברת יונייטד מיקרואלקטרוניקס (UMC) מטאיוואן. לא להתבלבל - לא מדובר ב-TSMC, חברת הייצור המובילה מטאיוואן שהצליחה לעבור את יכולות הייצור של אינטל, אלא בחברה קטנה יותר מטאיוואן. UMC ואינטל ישתפו פעולה בבניית מפעל ייצור באריזונה, שיפתח טכנולוגיית 12 ננומטר.
זה טכנולוגיה יחסית בוגרת, שמשמשת לדברים כמו Bluetooth או וייפיי, אבל אלה לא השבבים המתקדמים ש-TSMC מייצרת עבור אנבידיה ואפל למשל - 3 ננומטר. זה ה leading edge. ואינטל מנסה להדביק את הפער ולבנות גם יכולת ייצור של 3 ננומטר. (לזה פט גלסינגר התכוון בציטוט למעלה, אנחנו כבר לא מובילים בארכיטקטורה).
אז מה אנחנו אמורים לחשוב על זה שאינטל מכריזה על שיתוף פעולה עם חברה קטנה יותר מטאיוואן, כדי לייצר שבבים של 12 ננומטר, הרבה פחות מתקדמים מה cutting edge?
זה אולי דווקא דבר חיובי.
בן תומפסון הסביר שיכולות הייצור שאינטל לא בנתה בזמן ש-TSMC התקדמה ופתחה עליה פער, הם רק חלק מהבעיה של אינטל:
הבעיה העמוקה יותר היא שפאונדרי [מתקן לייצור שבבים] .. הוא ארגון שמשרת לקוחות: יישות כמו TSMC מתאימה את עצמה לעיצוב של הלקוחות, לא ההיפך. הם משתמשים בתוכנת עיצוב סטנדרטית בתעשיה. יש להם ספריות מקיפות של IP שמאפשרות לעיצוב של שבב להיות משהו שמזכיר בניה של קוביות לגו. האספקה היא מתי שהם מבטיחים שהיא תהיה, והם יפעילו לנצח את הייצור של השבב המסויים הזה.
אינטל מעולם לא עשתה שום דבר מהדברים האלה. הייתה לה מנטליות ותרבות שהלכה בדיוק בכיוון ההפוך.
התרבות של אינטל הייתה שהייצור הוא המלך, העיצובים מתאימים את עצמם ליכולות של הייצור ולא להיפך, המכירות ללקוח הן בגישה של ״take-it-or-leave-it״. זו הגישה שהובילה את אינטל לסרב לסטיב ג׳ובס, כשביקש מהם לייצר את המעבד לאייפון הראשון ב-2005. וזה יכול לעבוד כל עוד לאינטל יש את השבבים הכי מתקדמים. הלקוחות ייאלצו להתאים את עצמם לאופן שבו אינטל בחרה לעצב אותם. אבל כשהשבבים של אינטל כבר לא הכי מתקדמים, כבר אין למחלקת הייצור את הפריבילגיה להכתיב את התנאים. זה מה שפט גלסינגר התכוון בציטוט שלו למעלה. הגל העולה, של המונופול על היכולת לייצר את השבבים הכי מתקדמים, כבר לא יציל אותם. העיצובים שלהם שחו ערומים.
אבל תרבות בארגון שקיים כבר 50 שנה היא לא דבר שקל לשנות. לפתח בחטיבת הייצור מנטליות של שירות לקוחות. להחליף את הגישה של ״זה מה יש״ בגישה של ״בואו נראה איך אנחנו יכולים לעזור לך״. בן תומפסון היה — ועדיין נשאר — סקפטי לגבי היכולת של אינטל לפתח את התרבות הזו בעצמה, ולדעתו רכישה של חברה אחרת תוכל לעזור כאן.
למרבה הצער, סין חסמה את הניסיון של אינטל לרכוש את חברת טאואר, כנראה בתגובה למגבלות שממשלת ארה״ב הטילה על ייבוא שבבים לסין. ״ויותר גרוע, ממה ששמעתי אינטל הגיבה בלהתחיל למכור הרבה ציוד ישן במחירי רצפה, מה שבדרך כלל נגמר בסין; העובדה החשובה היא שהחברה צריכה מזומן״.
וכל זה הוא הרקע לעסקה הזו, ולמה בן תומפסון חושב שזה רעיון פנטסטי:
UMC התקשתה לעמוד בקצב של מתקני הייצור היקרים יותר. לחברה יש הצעה של 14 ננומטר, אבל העידה על יכולת להתקדם מעבר לזה. לאינטל בינתיים יש הרבה יכולת ייצור עודפת. חלק מהמחיר שהיא שילמה על הכשלונות ב-10 ננומטר ו-7 ננומטר הוא, שאינטל בנתה כמות עודפת של מפעלי 14 ננומטר. הציוד הזה ברובו לא שימושי ל leading edge, אבל הם כבר הכירו במלוא הפחת עליו ואפשר להשתמש בו כדי לבנות שבבים די מהירים בעלות הרבה יותר נמוכה מאשר ה leading edge.
העסקה — שהיא נכון לעכשיו, ייצור 12 ננומטר עבור לקוחות חיצוניים — מחברת יחד את יכולות הליבה של שתי החברות: UMC היא ארגון שירות הלקוחות, ואינטל היא היצרן. כן, זה אומר הכנסות נמוכות ומרג׳ין נמוך יותר עבור כל אחת מהן, אבל שתיהן כבר בנו את היכולות שדרושות כדי לגרום לעסקה להצליח. מה שאומר שהעסק הזה רק יתרום לרווחים של כל אחת מהן.
השאלה הגדולה היא כמה גדול השוק לשבבים מהירים-אבל-לא-הכי-מהירים: אינטל מדברת על דברים כמו ציוד תקשורת, רכיבי צילום, וכו׳, אבל תהליך חדש ידרוש זכיה בעסקאות עיצוב חדשות. TSMC בונה על אותו שוק לתהליך ה-7 ננומטר שלה: זה יהיה מהיר יותר, אבל גם מורכב יותר. […]
וזה גם, אפשר אולי להגיד, קצת משפיל: אינטל העוצמתית, שהייתה הקטר של תעשיית הטק במשך 50 שנים, שדחפה קדימה את חוק מור, עושה עסקה עם חברה-שגם-פועלת בטאיוואן, כי היא צריכה את העזרה שלהם. אבל זה לא עלבון: אינטל הייתה צריכה קצת למחול על כבודה, והעסקה הזו, יותר מכל ניצחון בעיצוב 18A [התכנית של אינטל לשבבי cuttting edge] או הבטחות נעלות על מחשב AI, נותנת לי תקווה שהחברה באמת משנה כיוון.
פיטורים בטק, עונת 2024
תחילתה של שנה חדשה מסמלת גם את פתיחתה של עונת פיטורים חדשה בטק. תהליכי התכנון השנתיים נסגרים לקראת סוף השנה, והחברות מאד לא מעוניינות להרוס את החגים. התוצאה היא גל של פיטורים במהלך ינואר. התוצאה, לפי layoffs.fyi, היא מעל 100 חברות שמפטרות קרוב ל-30,000 עובדים. מספרים חודשיים שלא נראו מאז מרץ של שנה שעברה.
ביירן הובארט כתב על זה. היו הרבה סיבות לגל הקודם, מחזור הפיטורים הגדול שבין סוף 2022 ותחילת 2023: ריביות גבוהות, האטה בצמיחה, מעגל הפידבק השלילי שבו הפחתת כח האדם בחברות צמיחה מפחית את ההכנסות של החברות שמוכרות להן, קרנות private equity שרוכשות חברות ומקצצות עלויות, וכו׳.
אבל קצב הפיטורים ירד מאד מאז סוף הרבעון הראשון של 2023. וטבעו של גל הפיטורים החדש, של ינואר 2024, הוא שונה.
האתחול של 2022-23 התברר כחמור מאד בגלל אפקט מאוחר: מעבר לגודל מסויים, חברות צריכות זרם קבוע של מועמדים רק כדי לאזן את הנטישה, אבל כשכותרות על פיטורים בטק החלו להופיע במהלך הקיץ, מספר גדול של עובדים החליט להישאר במקום. באופן פרדוקסלי, היה קשה לגייס יותר מדי ב-2021, בגלל שהייתה יותר מדי תחרות על מועמדים; גיוס היתר הגדול קרה במהלך ההאטה של החצי הראשון של 2022, כשמספרי הגיוס עצמם לא השתנו הרבה אבל התוספת נטו בכח אדם זינקה בגלל שימור עובדים גבוה מהציפיות.
מחזור הפיטורים הנוכחי הוא יותר רגוע, ויותר מוכוון מטרה. המטרה של סיבוב פיטורים הוא כמעט תמיד לאתחל את מבנה העלויות של החברה כדי שהיא תוכל לכוון ליעדי צמיחה ריאליים יותר; כשחותכים את יעד הצמיחה מ 50% ל 30% עדיין אומר להפחית את כח האדם במיידי, אבל זה גם כנראה אומר לצמצם אותו ככה שיצמח בקצב איטי יותר בעתיד. בתוך החברה, תמיד יהיו תזוזות לגבי מי נאלץ ללכת ומי נשאר.
במהלך השנה וקצת האחרונות, בביג טק היו שני דברים שחברות הקפידו לאגור:
1. מהנדסי תוכנה, בייחוד כאלה עם ניסיון בבינה מלאכותית
2. מעבדים גרפיים
ומסתבר שההשקעות האלה (א) דורשות הוצאה שמושכת מזומן משאר החלקים של העסק, ו (ב) יכולות לפעמים לספק תחליף לחלקים האלה של העסק.
זו תובנה די מעניינת. הובארט נתן כמה דוגמאות. גוגל צמצמה אנשי מכירות כדי לפנות מקום להשקעה ב AI, ולאחר מכן השיקה כלי AI לייצור קמפיין פרסומות. ״החליפה את שאל-את-נציג-המכירות שלך בשאל-את-הבינה-המלאכותית-שאומנה-על-שיחות עם נציג-המכירות-לשעבר-שעכשיו-מובטל״). סיילספורס ודואלינגו גם עשו מהלכים דומים.
החברות שאגרו מהנדסים ומעבדים לבינה מלאכותית, עשו את זה לטובת הזדמנויות לייצר הכנסות, אבל זה לא נראה באופק. בינתיים נראה ש-AI ישולב במוצרים הקיימים, ולא ברור אם ייצור הזדמנויות למוצרים חדשים.
אבל מסתבר שבינתיים אפשר לנצל את הטאלנט והחומרה האלה דווקא כדי לשפר את צד ההוצאות.
יש שטף מאד גדול של מוצרי AI, וקשה לראות איזה מהם יפתחו יתרון ותחרותי ויצברו מספיק לקוחות. ויש גם מתח מובנה בעובדה שהמעבדים הגרפיים שהמוצרים רצים עליהם הם מאד יקרים. וחברות גדולות אולי לא מתלהבות לדחוף לקוחות קיימים של מוצרי SaaS עם 90% מרג׳ין לעבור למוצר AI עם 40% מרג׳ין.
לעומת זאת, פיתוח כלי AI פנימיים יכולים להיראות בתור no brainer.
נציג המכירות החציוני מספק, ובכן, ביצועים חציוניים. אם אפשר לאמן נציג מבוסס בינה מלאכותית שיהיה 80% טוב כמו הנציג האנושי באחוזון ה-99, זה כנראה ישתלם. הדילמה היחידה היא, האם יש מעבדים גרפיים ומהנדסי AI שפנויים למשימה.
וזה גם מה שעשוי לדחוף חברות גדולות לעשות השקעות יתר בבינה מלאכותית. על חשבון משאבים שאפשר להקצות לאפיקי צמיחה אחרים.
אם מוצרי ה-AI שהם יבנו באמת יושקו ויצליחו וייצרו רווחים ויילכו וישתפרו בזכות מעגל פידבק של מידע מהלקוחות, זה יהיה מעולה כמובן. אבל גם אם זה ייכשל, הם יכולו להפנות את העלות השקועה הזו כדי להשתמש במוצרים האלה פנימית בעצמן. ולהפחית את ההוצאות שלהן.
זה סיפור פחות מרגש לספר למשקיעים ולאנליסטים. אבל ה free cash flow עדיין יצמח. וזה בסופו של דבר איך שהחברות האלה נמדדות.
עסקי החדשות בקריסה
הנה משהו שלא רואים כל שבוע בהרהורי יום שישי: נושא שיקשור ביחד גם את שני הנושאים הקודמים שכתבתי עליהם היום.
לא רק בתעשיית הטק היה גל פיטורים חדש בחודש ינואר. ג׳ק שייפר כתב בפוליטיקו ש״עיתונאים בכל רחבי המדינה עלו בלהבות של פאניקה, בזמן שחדשות רעות לעסקי החדשות געשו והתפרצו בכל מקום בבת אחת״.
פטריק סון-שיאונג, המו״ל המיליארדר של הלוס אנג׳לס טיימס, פיטר 20% מחדר החדשות. במגזין טיים, מארק ולין בניוף, הבעלים המיליארדרים של העיתון, עשו אותו דבר עם 15% מעובדי המערכת הלא מאוגדים. השריפה האחרונה פרצה בספורט׳ס אילוסטרייטד בשבוע הקודם, כשפיטורים קטסטרופיים הונפקו למרבית העובדים באמצעות אימייל.
[…] עסקי החדשות תמיד היו מחזוריים, נחלשים בזמן האטה כלכלית ומשתפרים כשהכלכלה פורחת. אבל זה כבר לא המצב, בזמן שהכלכלה שלנו הייתה חזקה באופן מפתיע לאחרונה. כל בכל מקום שתסתכלו — הוושינגטון פוסטNPR, Vice, Vox, NBC News, Texas Tribune, WNYC, Barstool Sports, רק להזכיר כמה דוגמאות — חברות חתכו שכבות שלמות מהצוות שלהן. שיעור התעסוקה בחדר החדשות ירדה מעל 26% מאז 2008.
[…] הסיבה לדעיכה בעסק היא פשוטה. כמו שאנליסט הטק בנדיקט אוונס ניסח בתמציתיות בפוסט שלו השבוע, ״יש מעט מאד דברים שאפשר להגיד על הצד הפיננסי של תעשיית העיתונים, שלא היה אפשר להגיד לפני 15 או 20 שנה. המודל הישן נעלם: היה לה אוליגופול גם על המפרסמים וגם על הקוראים, וסוכני נדל״ן או מוכרי רכב שילמו על המטרה החברתית שלך. עכשיו הם כבר לא צריכים אותך״. פרסום מוכוון אישית באינטרנט הפחית מחומרת הטרוניה של המפרסמים הישנים ש-50 אחוז מתקציב הפרסומות שלהם הוא מבוזבז והם פשוט לא יודעים איזה חצי. עכשיו הם יודעים, והם נמנעים מעיתונים ומגזינים. אלא אם מו״ל מסויים יוצר משהו כל כך הכרחי שקוראים מוכנים לשלם בשבילו - כמו הניו יורק טיימס, הוול סטריט ג׳ורנל, או פוליטיקו, שיותר מחצי מההכנסות שלו מגיעות ממנויים — לא רק שהגלישה במדרון תהיה לא נעימה. היא תהיה הרסנית.
אז זה המצב. האינטרנט החריב את המונופולים של העיתונים. מעסקים משגשגים עם השפעה פוליטית וחברתית עצומה, הם צריכים להתחרות על קליקים ברשתות החברתיות מול, ובכן, כל מי שמעלה תמונה של הטוסט אבוקדו שהם אוכלים. ויכול להיות שכמו גל הפיטורים בטק, אולי גם ההחרפה הנוכחית במצב התעסוקה במערכות העיתונים קשורה לשימוש (או הציפיה לשימוש) בכלי בינה מלאכותית (ואשמח לשמוע על זה עוד מקוראים שמכירים קרוב).
המאמר של ג׳ק שייפר מצביע על כמה השלכות שליליות. מעבר לעיתונאים שמאבדים את עבודתם, המצב הזה משדר לצעירים שכדאי להם להתרחק מהמקצוע הזה. הטאלנט בתעשיה יתייבש. הוא הזכיר מאמר דיעה מאוקטובר האחרון נשא את הכותרת ״היי עיתונאים, אף אחד לא הולך לבוא להציל אותכם״. אף אחד לא יציל אותכם. זה היה נשמע לי מוכר. זה גם מה שפט גלסינגר אמר שהם הבינו באינטל. הם שחו ערומים, וכבר לא הולכת להגיע גיאות שתציל אותם.
לפני שאביע איזשהי דיעה, אני חושב שאני צריך להגיד כמה מילים על כמה בר מזל אני הייתי. הצטרפתי לתעשיית הטק בתור מהנדס תוכנה בתחילת שנות האלפיים. ב-2014 עברתי לסיליקון ואלי במה שהייתה בדיעבד אחת מתקופות הזהב שלו. זה לא כי הייתי כל כך חכם וצפיתי את כל זה מראש. זה פשוט מה שהייתי טוב בו ועניין אותי לעשות. הרבה אנשים אחרים, חכמים ומוכשרים וחרוצים כמוני או אפילו יותר, בחרו באותו זמן במקצוע העיתונות. זה מה שעניין אותם והם היו טובים בו. ובדיעבד, לי היה המון מזל, ולהם היה חוסר המזל של להצטרף לתעשיה בקריסה.
ועם ההסתייגות הזו, אני אגיד שיש משהו מוזר באופן מבני במשפט מהמאמר, ״חדשות רעות לעסקי החדשות״. המילה חדשות מופיעה פעמיים. כי העיתונאים הם אלה שמדווחים על הקריסה של התעשיה שהם עצמם מועסקים בה. ובעצמם חווים את ההשלכות של הקריסה הזו שהם מדווחים עליה. וזה מייצר מצב קצת מוזר. כמו למשל נרטיב מהונדס על כך שפייסבוק ותעשיית הטק אשמים בקריסתה של הדמוקרטיה. נרטיב שמצא את דרכו לעיתונות הישראלית בגרסה אפילו יותר מוזרה.
וכאילו. אני לא רוצה להישמע מתנשא. אני באמת לא בנעליים שלהם. אבל בכל זאת. האם אין טעם לשקול. אולי. למחול על כבודם. להשלים עם המציאות החדשה. ולמצוא איך להיות בה רלוונטיים. בלי להסתמך על צדקה ממיליארדרים. או על נטיעת פחד בליבם של אנשים, שטראמפ וצוקרברג ירסקו את הדמוקרטיה אם הם לא ירכשו מנוי לעיתון.
אולי הם יכולים לקחת השראה מאינטל. היא יצרה את תעשיית הטק המודרנית ומלכה עליה במשך 50 שנה. ואם היא מסוגלת למחול על כבודה כמו בסיפור למעלה, להשלים עם מר גורלה ולהתאים את עצמה למצב החדש שלה, אולי גם תעשיית העיתונות יכולה.
מה אפשר לעשות? זו הנקודה שבה מתחברים כל הדברים שכתבתי עליהם מראש המהדורה הזו ועד לפה.
הניתוח שהזכרתי למעלה לגבי אינטל נכתב על ידי בן תומפסון. ממנו למדתי מה באמת קרה עם אינטל בעשורים האחרונים, ומה הביא למצב שלה היום. בזמן הזה נכתבו ערימות של מילים בעיתונים השונים על אינטל. אבל לא הצלחתי ללמוד מהן שום דבר על מה שבאמת קרה לחברה. הרבה מהכתבות האלה נוטות להיות כמו שהסברתי בפתיחה: מריחה של מילים כדי למשוך טראפיק. בלי תוכן אמיתי.
בן תומפסון הוא לא עיתונאי. יש לו בלוג בשם סטרטקרי. אחד המאמרים הראשונים שלו שם, לפני למעלה מעשור, הסביר את הטעויות שבדיעבד גרמו לאינטל לאבד את ההובלה בתעשיה. כל פוסט שהוא כותב כנראה דורש עבודה ומאמץ שהם כמה סדרי גודל יותר גדולים מהכתבות שביקרתי קודם. אבל הוא בנה מודל עסקי שיכול לתמוך בזה. עשרות אלפי מנויים (ואני ביניהם) משלמים לבן תומפסון $10 בחודש תמורת גישה לבלוג שלו.
בן תומפסון גם חושב שהעסק שלו ישרוד את הבינה המלאכותית. הנה מה שהוא אמר השבוע בפודקאסט שלו:
יש רכיב אנושי שם. זו הסיבה שאני לא מרגיש מאויים על ידי בינה מלאכותית. כן, אפשר לאמן בינה מלאכותית על סטרטקרי ולשאול את זה שאלות ולקבל תשובות. זה עדיין לא יהיה תוכן שמגיע ממני.
עכשיו, האם זה יספק הגנה לכולם בכל מקום? לא, ברור שלא. המציאות שאנחנו הולכים לראות בתעשיה אחרי תעשיה היא שהיו חלקים נרחבים מכל מדיום, בין אם זה טקסט או וידאו או תמונות או מה שזה לא יהיה, שהיו — ואני לא רוצה להישמע מזלזל — אבל מעין filler content [תוכן חסר חשיבות שנועד למלא מקום].
[…] המציאות היא שבעולם של תוכן שהפך לקומודיטי, שבו לאנשים לא אכפת איזה תוכן הם צורכים או שהם מחפשים משהו שיהיה ברקע, הדברים האלה ייעלמו כי הפרמטר הכי חשוב הוא העלות. ואם אפשר ליצור את זה אוטומטית, זה יהיה זול יותר מאשר שבן אדם יעשה את זה.
[…] אחת התלונות שיש לאנשים לגבי תוכן באינטרנט היא שזה המרדף אחר המכנה המשותף הכי נמוך … איך להוציא הכי מעט כסף ועדיין לקבל קליקים. מה יחס ההוצאה לקליק שלנו. ואפשר לשפר את זה אם מעלים את מספר הקליקים, עם כותרות שהם מלכודת קליקים, לנתח מה מביא טראפיק, או שאפשר להוריד את העלויות. כמה זה עולה לייצר את זה. ככה גומרים עם מאמרי AI בספורט׳ס אילוסטרייטד כמו שדיברנו לפני כמה פרקים [והוזכרו במהדורה ].
[…] זו הפרנסה שלי אז כמובן שאני מוטה לחשוב את זה, אבל אני מאמין שהאינטרנט איפשר קבוצה חדשה של יוצרי תוכן שיוצרים חיבור שייחודי להם. ולמעשה אתה ואני יותר ייחודיים מכל מי שהיה לפנינו בדיוק בגלל שזה שידור ישיר של המילים שלנו הפנים שלנו והטקסט שלנו ישירות למשתמשים.
אז זו למשל דרך אפשרית אחת.
המלצות מהעבר
הדיילי ג׳ורנל
מה שמעניין לגבי החברה הזו, כמובן, הוא שהיסטורית זה היה עיתון. זה עיתון שמסתמך על שילוב של מודעות שירות לציבור והכנסות מההפצה. במשך הרבה זמן זו הייתה הדרך היעילה היחידה לפרסם החלטות של בתי המשפט בצורה מהירה, מה שנתן לנו מונופול. בכל שנה העלינו את המחיר של המנוי, ובכל שנה אנשים היו צריכים לשלם על זה. עסק נהדר.
מה שקרה, כמובן, הוא שיש לנו עסק שבו הטכנולוגיה והתרבות משתנים.
הרבה מההכנסות, היסטורית, הגיעו מלתת לעורכי דין את הדרך הפרקטית היחידה לקבל מידע. זה נתן לנו מונופול במשך שנים על גבי שנים שבהן העלינו את מחירי המנוי, והתפוצה המשיכה לעלות ולעלות. היה לנו עיתון מודפס מסורתי, שהיה עסק נפלא. ואז המונופול נעלם, כשעורכי דין עברו להסתמך יותר ויותר על אמצעים אלקטרוניים בשביל המידע הזה.
זה צ׳ארלי מאנגר. העיתון המדובר הוא הדיילי ג׳ורנל. עיתון לעורכי דין באיזור לוס אנג׳לס שמאנגר קנה ב-1977.
האסיפות השנתיות של הדיילי ג׳ורנל הפכו בעבר למעין גרסת צד של האסיפות של ברקשייר, כשרק צ׳ארלי מאנגר היה נמצא בהן. כתבתי על האסיפה של 2023 (שבדיעבד הייתה האחרונה שבה מאנגר משתתף) במהדורה 17. אבל לא כתבתי על הסיפור עצמו של הדיילי ג׳ורנל. ואני חושב שהוא מאד מעניין.
לא הרבה אנשים מקימים סטארטאפ בגיל 90. ועוד אחד שאפילו הולך לו די בסדר. שלא לדבר על האופן המעניין שבו הגיע המימון. אבל אני אתן לצ׳ארלי להסביר (כל זה דברים שהוא אמר ב-2016):
מקור ההכנסות השני של העסק המסורתי היה מודעות התראה לציבור [כחלק מהליכים משפטיים], שהחוק דרש שיתפרסמו בעיתון. כמובן, החוקים האלה עברו לפני שהיה אינטרנט כלשהו. בסופו של דבר מודעות התראה לציבור יילכו בדרכה של ציפור הדודו. היה לנו עסק בדרך להכחדה.
הרבה עיתונים התמודדו עם הבעיה הזו. הרבה מהם מתו. רבים נוספים ימותו, והרבה צולעים בינתיים. כאן, החלטנו, במה שלא נראה כמו החלטה כזו טובה בזמנו, לנסות להחליף את עסק העיתון שלנו בלמכור תוכנה לבתי משפט וסוכנויות ממשלה אחרות.
זה היה כמו הבחור שהחליט שהוא רוצה לטפס על Half Dome ביוסימיטי, למרות העובדה שיש לו רק יד אחת ורגל אחת.
אבל ניסינו בכל זאת. למרבה המזל, היה לנו שגשוג נהדר בהתראות לפני פשיטת רגל, מה שנתן לנו זרם זמני של הכנסות.
השגשוג הזה הגיע בזמן המשבר הפיננסי הגדול של 2008-09. הרבה עסקים פשטו רגל ונסכרו, והדרישה לפי החוק הייתה לפרסם התראות בעיתונות. הדיילי ג׳ורנל נהנה ממזומן שזרם אליו בדיוק בזמן שכל העולם הפיננסי קרס.
מה שמאנגר לא הזכיר כאן זה מה שהוא עשה עם הכסף הזה שזרם לדיילי ג׳ורנל - הוא קנה בשפל מניות של וולס פארגו ובנק אוף אמריקה. זה התברר כהשקעה מאד מוצלחת, שאיפשרה לממן את עסק התוכנה שהם החליטו לבנות שם.
חזרה לצ׳ארלי -
השתמשנו בפוזיציה הזו כדי לפתח את עסק התוכנה, חלקית על ידי רכישה, וחלקית בפיתוח עצמי. זה היה מצב של הסיכויים-הם-נגדנו. יש שם לסוג כזה של טיפוס הרים - 5/11 - שאומר שזה לא באמת אפשרי, אבל מדי פעם מישהו עושה את זה - וזה מה שניסינו לעשות כאן. מסיבה מוזרה כלשהי אנחנו בחצי הדרך למעלה ב Half Dome עם היד האחת והרגל האחת שלנו.
זה באמת די מדהים!
הדיילי ג׳ורנל מינפו את מערכות היחסים שהיו להם עם בתי המשפט, ואת ההיכרות הקרובה עם התהליכים הפנימיים שלהם, כדי למכור להם מערכות תוכנה. על חורבות העיתון הדועך, הם בנו סטארטאפ.
לא סטארטאפ מאד סקסי. אלה לא מערכות SaaS שצומחות כמו מקל הוקי. מכירה לגופים ממשלתיים נעשית בתהליכים מאד ארוכים, מסורבלים, ומתישים. אבל ברגע שהמערכת מותקנת ואנשים מתרגלים להשתמש בה, והיא מתחברת לכל התהליכים שלהם, נדיר מאד שמחליפים אותה.
עכשיו, זה משחק שבו אנחנו ממשיכים להוציא הרבה כסף, ואנחנו הולכים להיות מאד שמרנים עם החשבונאות, ואנחנו נעשה מחיקות של כל מה שאנחנו יכולים לאורך הדרך, וכו׳. אבל הייתי אומר שיש סיכוי שזה יעבוד. זו פעילות בסגנון הון-סיכון, שאני בדרך כלל שונא ולא הדרך שבה פעלתי בחיים. זו באמת דרך שקשה להתפרנס ממנה בצורה הוגנת.
זה לא היה כמו לירות בדגים בתוך חבית, מה שאני מעדיף. הדרך שלי לירות בדג בתוך חבית, דרך אגב, היא קודם כל להוציא את המים מהחבית. ואז זה באמת קל לירות, עדיף עם רובה ציד גדול. זה לא מה שהחברה הזו עשתה. אבל נראה שאולי באמת נצליח לעשות את זה.
אם נצליח זה יהיה שוק הרבה יותר גדול משוק העיתון בנושאי משפט, שבו לא הייתה דרך להתרחב ממדינה למדינה מלבד לקנות עוד עיתון מקומי. בעסק התוכנה הזה, אם זה עובד, אנחנו נתפשט בכל המדינה.
[…] זה עולה לנו הרבה כסף. זה דורש הרבה מאמץ. זה יעלה לנו כסף ומאמץ בעתיד. אבל הייתי אומר שאנחנו צוברים מומנטום.
הגעתם לכאן בתור משקיעי ערך וקיבלתם משהו אחר. קיבלתם את השקעת ההון סיכון הזו.
אני לא רוצה להתנצל בגלל שאני אקבל את אותה תוצאה. ונראה שזה יעבוד. אם זה יעבוד, זו תהיה טחינה ארוכה ואיטית, אבל זה יכול להיות עסק הרבה יותר גדול ממה שעסקי הפרינט היו אי פעם.
ועכשיו חצינו את הקו. יש לנו יותר הכנסות מתוכנה מאשר מהעסק המסורתי שלנו.
אז זה למשל עוד משהו שעיתונים יכולים לעשות בזמן שהעסק המסורתי שלהם דועך.
אם נצליח, זה לא יהיה טוב רק לבעלי המניות שלנו, זה יהיה טוב לעולם. כל המערכת שהממשלה. משתמשת בה היא מאד לא יעילה, וצריכה הרבה אוטומציה. התוכנה מאד מורכבת, והתמיכה מאד מורכבת.
אחת הסיבות שההזדמנות קיימת היא שזה הולך להיות מאד קשה. חברות כמו מיקרוסופט שונאים עסקים כאלה. זה קשה מדי. יש להם את הדרך שלהם לירות בדג בחבית.
אני די אוהב את זה שזה כל כך קשה, כי אם ננצח יהיה קשה לקחת את זה מאיתנו.
לינק לתמליל (של האסיפה מ-2016)
AI ג׳ואנה
ג׳ואנה סטרנס: היי אוון, זו ג׳ואנה.
אתה מודאג שאם נוכל לדבר עם בינה מלאכותית כל היום, נפסיק לדבר עם החברים האמיתיים שלנו?
אוון שפיגל, מנכ״ל סנאפ: בהחלט לא ממה שאנחנו רואים.
אני חושב שזה אחד היתרונות הגדולים של הגישה שלנו של לבחון וללמוד.
עד עכשיו, אם כבר, נראה שזה הולך להיות כלי לשדרג שיחות ולשפר את הדרך שאנשים מתקשרים עם החברים והמשפחה שלהם.
ג׳ואנה סטרנס: יש סיכוי שחשדת שהשאלה ששאלתי אותך נוצרה ע״י קול AI?
אוון שפיגל: *צוחק*
לא, לא.
כאילו המילה או שתיים הראשונות קצת החשידו, אבל חשבתי שאת סתם סופר רצינית היום.
ג׳ואנה סטרנס היא עיתונאית ״טכנולוגיה אישית״ בוול סטריט ג׳ורנל. והיא לא רק כותבת, אלא גם מפיקה את מה שבן תומפסון קרא לו ״הסרטונים הכי טובים בעיתונות הטק. הם מצחיקים ועדיין אינפורמטיביים, ומתמקדים בצורה נחרצת בצרכן״.
השבוע היא פירסמה סרטון עם הויז׳ן פרו, המשקפיים החדשות של אפל. היא חבשה אותן במשך (כמעט) 24 שעות. היא מבשלת ועושה סקי בזמן שזה על הפנים שלה. הסרטון נהיה ויראלי. והוא ממחיש בדיוק את מה שבן תומפסון אמר לגביה - מצחיק, אינפורמטיבי, והתמקדות נחרצת בצרכן.
ג׳ואנה סטרנס היא עוד דוגמא מצויינת לאיך להצליח בתור יוצר תוכן באינטרנט.
הציטוט למעלה עם המנכ״ל של סנאפ היה מתוך סרטון שהיא עשתה בשנה שעברה. היא שילמה לחברת שתיצור גירסת AI של עצמה. האתגר שהיא ניסתה לבדוק, האם AI גו׳אנה יוכל להחליף אותה במשך 24 שעות, בזמן שהיא עושה דברים אחרים. במקרה היה לה ריאיון עם מנכ״ל סנאפ באותו יום. אפילו אחותה, שאיתה היא דיברה אחר כך, נפלה בפח.
ומעבר להדגמה שהיא גם אינפורמטיבית וגם משעשעת של מה היה אפשר או אי אפשר לעשות עם AI בנקודה ההיא בזמן, אני חושב שיש גם סאבטקסט מאד מעניין בסרטון הזה.
כי אני לא חושב שהבינה המלאכותית באמת תוכל להחליף את ג׳ואנה. כאילו, בטוח יהיה אפשר לייצר סרטונים סטייל-ג׳ואנה. אבל זו לא תהיה ג׳ואנה. אלה לא יהיו הרעיונות שלה לאיך לשחק עם טכנולוגיית קונסיומר חדשה. איך לבחון אותה ולדחוק אותה לקצה ולשלב אותה במצבים משעשעים.
זה היתרון של עיתונאים ויוצרי תוכן שעושים את זה בקול ובסגנון הייחודי שלהם. קשה להפוך אותם לקומודיטי.
אולי אני טועה.
הרי אני משוחד.
גם אני מעלה תוכן לאינטרנט.
ואנשים קוראים או שומעים אותו מדי שבוע.
את התוכן של אופטיקאי מדופלם.
ואני אומר לעצמי שזה מה שהם רוצים. את הדבר האמיתי.
הם לא יסתפקו בסתם איזה AI אופטיקאי.
אבל אולי אני משלה את עצמי.ֿ
או שאולי לא?
אולי זה כבר קרה?
אולי המהדורה הזו של הרהורי יום שישי כבר נכתבה על ידי אופטיק-AI?
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק. ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
נהדר כרגיל.
אופטיק-AI, ברור שיקרה, רק שיקח קצת יותר זמן.
למה לא בעצם, המכונה חשופה לכל המידע כמוך ותחקה את צורת החשיבה והביטוי שלך.
הדור הבאה של gen ai.
אינטל נכשלה לא רק בייצור, אלא גם בתכן. שזה די מפתיע.