מהדורה 77: ההמתנה של נטפליקס, הטיית העיגון ורכילות, מייקל מוביסון וביל גורלי, להפוך את המשלים לקומודיטי, ארוחת ערב עם צ׳ארלי מאנגר

״השריון הכי טוב לגיל זקן הוא חיים טובים שקדמו לו ... זו לא תאוות בצע שמניעה את העולם אלא קנאה. אתם חייבים לרפא את עצמכם מזה.״

שוב יום שישי. החופשה הסתיימה ואופטיקאי מדופלם חוזר ללו״ז הפעילות הרגיל. השבוע באופטיקאסט פורסם פרק ההמשך לתיאוריית האגרגציה.

בשבועיים האחרונים התפרסמו הדו״חות הרבעוניים של חברות הטק הגדולות. כמידי רבעון אני מציין שלדעתי לא צריך לתת המון תשומת לב לכל דו״ח רבעוני, ובטח לא להישאר ערים במיוחד אחרי 11 בלילה כדי לעקוב אחרי התנודתיות של המניה במסחר המאוחר. השבוע לא כתבתי על אף אחד מדו״חות המגה טק במהדורה השבוע; יש סיכומים די טובים שעבדאללה אל-רזואן כתב על הדו״חות ושיחות הועידה של אמזון, אלפאבית ומטא.

משהו שכן צריך לדעתי לתת לו הרבה תשומת לב הוא האסיפה השנתית של ברקשייר האת׳אוויי. היא תתקיים מחר (שׁבת) ב 16:30 שעון ישראל, ותועבר בשידור חי בסי אנ בי סי. לדעתי האסיפות של ברקשייר מלאות בתובנות הרבה יותר טובות מאשר רוב הפודקאסטים שאני מכיר.

קדימה למהדורה מספר 77 -

דברים שנתקלתי בהם השבוע

משחק ההמתנה של נטפליקס

הזכרתי את נטפליקס בפרק האחרון של אופטיקאסט, בתור דוגמא לעסק אגרגטור, ואני חושב שזו חברה שכן מעניין להתעכב על הדו״ח האחרון שלה. במהדורה 26 הזכרתי את הסיפור על משחק ה״צ׳יקן״ שהם שיחקו מול בלוקבאסטר, ותהיתי אם דינמיקה דומה מתפתחת גם עכשיו:

… נטפליקס הבינו שבלוקבאסטר הם בעצם במשימת התאבדות, ושזה הזמן הנכון עבורם להאיץ את ההשקעה ברכישת לקוחות. הם יכלו להעריך מה תהיה ההשפעה על הפיננסים של בלוקבאסטר, ובאיזה שלב זה עלול להביא אותם לפשיטת רגל - מה שישאיר את נטפליקס עם כל השוק לעצמם […]

זה אולי למתוח את זה יותר מדי, אבל הנה עוד נקודה למחשבה בהקשר למצב הנוכחי של נטפליקס - מלחמות הסטרימינג הגיעו לשיאם במהלך קוביד, וכל חברת תוכן השיקה שירות משלה בעלות נמוכה […] עכשיו כשהשוק כולו התפכח, וחברות שוב נדרשות לדאוג לדברים כמו רווחיות ו unit economics, מתברר שהרבה משירותי הסטרימינג מתקשים להצדיק את הקיום הכלכלי שלהם.

[…] אין להם תשתיות מספיק מבוססות ובסיס משתמשים רחב מספיק ויכולת להעלות את מחירי המנוי, כדי להצדיק שירות סטרימינג. אבל לנטפליקס יש. ואולי כמו אז עם בלוקבאסטר - הם פשוט ממתינים עד שהמציאות הכלכלית תגרום לתוצאה הבלתי נמנעת לקרות. כשהנתונים הפיננסיים יכריעו חברות כמו פאראמאונט, והם יסגרו את שירותי הסטרימינג שלהם - התוכן שלהם יחזור להיות מוצג בנטפליקס. וה economics שוב ייראו הגיוניים.

כמו שבאפט אמר בסוף הוידיאו הזה - ״ובכן, נראה מה יקרה״.

זה היה לפני ארבעה רבעונים. בינתיים נראה שהדברים מתקדמים לכיוון הזה, אבל שזה ייקח עוד זמן. בן תומפסון, בפוסט שכתב בשבוע שעבר, קרא לדינמיקה הזו ״משחק ההמתנה של נטפליקס״:

התיזה השורית בטווח הארוך עבור נטפליקס היא שהם לא רק שורדים בהפקת התוכן של עצמם, אלא שהם מתקדמים מלעשות disruption לבאנדל הכבלים לשלב בו הם למעשה באנדל הכבלים לכל דבר חוץ מספורט (והם אפילו נעים בכיוון הזה כשהכסף וההזדמנות הם הגיוניים). לשם כך, בעוד שמתחרי הסטרימינג שלהם מתחילים לדשדש תחת הפסדים גדולים ואתגרים סביב רכישה ושימור של לקוחות, זה טבעי לצפות שנטפליקס תתחיל למנף את הפוזיציה שלה כדי להתחיל לרכוש תוכן מאולפנים שנואשים להרוויח שוב כסף על התכניות שלהם. החברה בהחלט מתחילה לעשות את זה פה ושם, אבל סרנדוס הבהיר שנטפליקס לא הולכת לשבור את התקציב שלה כדי לתפוס את ההזדמנות הזו.

כדי להבין מה הוא מנסה להגיד, צריך לקחת צעד אחורה ולדבר על מה שהיה בדו״ח. נושא שתפס הרבה כותרות, והסיט את תשומת הלב מהתוצאות החזקות שדווחו שם, היה ההודעה שנטפליקס תפסיק לדווח את מספרי המנויים שלה. בן תומפסון כתב שזה הגיוני, גם לאור העובדה שהחברה הוסיפה תכנית מנוי זולה יותר עם פרסומות, ויש פחות משמעות למספר מנויים במצב כזה. הצמיחה העתידית של נטפליקס גם תגיע בעיקר משווקים מתפתחים, שהמחירים שם נמוכים יותר ובעיקר מאפשרים עוד מינוף להוצאות תוכן שנטפליקס הייתה עושה בכל מקרה. ולמרות זאת, ההכרזה הזו היא כנראה מה שהוביל לירידה של 10% במחיר המניה ביום שלאחר מכן.

הייתה עוד נקודה שבן תומפסון הזכיר בנוגע לשינוי בדיווח, שמתקשרת לדיון בפודקאסט השבוע על נטפליקס בתור עסק שעושה אגרגציה לביקוש:

אפשר לטעון שנטפליקס למעשה מאמצת את שלב הבוס של להיות חברת אינטרנט בכך שהיא מתמקדת ב engagement בתור ה KPI הכי חשוב שלה. באינטרנט, המשאב היחיד במחסור הוא זמן ותשומת לב; זה מה שההנהלה של נטפליקס מגדירה בתור כוכב הצפון שלה.

מאז שהפאונדר ריד האסטינגס פרש מתפקיד המנכ״ל של נטפליקס, יש לחברה שני מנכ״לים שותפים; טד סרנדוס, שלפני כן ניהל את התוכן בנטפליקס, וגרג פיטרס, שלפני כן היה מנהל המוצר. בן תומפסון הצביע על זה שכשההנהלה נשאלה מה מביא לצמיחה במשתמשים, מעבר למאבק בשיתוף סיסמאות, סרנדוס דיבר על הסדרות החדשות בנטפליקס, ופיטרס דיבר על היכולת של מערכת ההמלצות לגרום לתוכן להפוך לויראלי. ״בקיצור, הבחור של התוכן חושב שזה התוכן, והבחור של הטק חושב שזה הההמלצות!״

ולפני שבן תומפסון הציג את הנקודה שלו לגבי ״משחק ההמתנה״ ומה לדעתו קורה בנטפליקס, היה עוד קטע אחרון משיחת הועידה שהוא הדגיש:

נעבור לכמה שאלות לגבי תוכן. והראשונה, אני אפנה לטד. זו שאלה נדירה לגבי למה אנחנו לא מוציאים יותר. בהינתן מה שנראה כמו ירידת מחירים לרכישת רשיונות לתוכן לאחרונה, שיכולה להיטיב מאד עם נטפליקס, למה לא ללכת על זה יותר באגרסיביות? האם זה יהיה הגיוני להוציא יותר מ-17 מיליארד דולר ברכישות תוכן השנה?

כן. בלי קשר לזמינות של רשיונות לתוכן, צריך להסתכל על זה … תמיד היינו מאד ממושמעים בנוגע לאופן שבו אנחנו משקיעים בעסק ואיך שאנחנו מצמיחים אותו. ואנחנו יכולים לקבל הרבה תשואה על הכסף שלנו ע״י כך שנוציא אותו בצורה נכונה ונפיק את התכניות שלנו היטב וגם ברכישה של התוכן הנכון.

ובהחלט השערים נפתחו קצת יותר לגבי רשיונות. אבל שוב, אנחנו מאד ממוקדים על אלו שאנחנו חושבים שישפיעו על העסק. אז אני חושב שברמת ההוצאה הנוכחית ובקצב הצמיחה הנוכחי אנחנו מרגישים בנח להוציא קצת פחות מאשר קצב הצמיחה הצפוי.

והנה איך שבן תומפסון סיכם את זה:

זה, בסופו של דבר, מוביל לנקודה שלי… אני חושב שנטפליקס ממוקמת היטב להשיג את התיזה השורית, אבל אני מתרשם שהחברה מבינה באופן פנימי שיש לה הרבה מה לבנות כדי להגיע לשם. ספציפית, החברה הגיעה להצעה מבוססת פרסומות מאד מאוחר, ונאלצה להזדרז בהשקה של זה, כולל לעשות שותפות עם מיקרוסופט. זה לא פיתרון אופטימלי בטווח הארוך; נטפליקס צריכה לבנות את הפלטפורמה של עצמה אפילו בזמן שהיא בונה את קהל המשתמשים מבוסס הפרסומות שלה. בינתיים, אני בהחלט מקבל את הרושם שפיטרס עצמו חושב שאלגוריתם ההמלצות יכול להיות הרבה יותר טוב, שזו עוד דרך להגיד שנטפליקס צריכה לעשות עבודה טוב יותר במקסום המינוף על הוצאת התוכן הנוכחית לפני שהיא מגדילה את התקציב כדי לקנות עוד.

בעיקרון, אני מקבל את הרושם שנטפליקס נערכת לשלב קונסולידציה איטי יותר, שבו היא תבנה את הטק בשביל ההמלצות והפרסומות (שמאד קשורים אחד לשני!) באופן שיאפשר לה לספק אפילו יותר תוכן לאפילו יותר אנשים. זה לא בהכרח גישה שהולכת להוביל לצמיחת משתמשים יוצאת דופן בטווח הקצר, בעיקר לאחר שהמאבק בשיתוף הסיסמאות מסתיים; זה משהו שיכול להוביל למספרים חזקים של רווח ותזרים מזומנים כל עוד הם יישארו ממושמעים בהוצאות, במיוחד אם המלצות טובות יותר יכולות להגדיל את שעות הצפיה בתוכן הקיים שלהם.

אני גם חושב שנטפליקס יכולה להרשות לעצמה לחכות: המתחרים שלה מחפשים למכור תכנית מדי פעם בשביל מזומן שימשיך לממן את חלומות הסטרימינג שלהם; למה נטפליקס צריכה להתאמץ לעזור לממן אותם? החברה יכולה להיות סלקטיבית לגבי התוכן שהיא רוכשת, לשפר את הטק שלה, ולהמתין עד ששירותים מתחרים סוף סוף יוותרו על להיות סטרימר וישלימו עם תפקידם כסטודיו, בתנאים של נטפליקס, ועל גבי פלטפורמה שבאמת מוכנה להיות כל הטלוויזיה שמישהו צריך.

לינק לפוסט

---

---

אקספל, הטיית העיגון, ורכילות

יש כמה נקודות מעניינות בסיפור האישי של ליברטי עם מניית XPEL:

אני חושב שהתחלתי לעקוב אחרי XPEL ב-2013 … אהבתי את מה שראיתי ובסופו של דבר קניתי. המניה נסחרה אז בטווח של 2-3 דולר.

קצת לאחר מכן, החברה ספגה תביעה מצד 3M, קונגלומרט ותיק עם 30 מיליארד דולר במכירות ושווי שוק של 80 מיליארד דולר.

המכירות של XPEL היו 40 מיליון דולר ושווי השוק היה סביב 50 מיליון דולר, אז היריבים לא בדיוק היו באותה קבוצת משקל. עבור XPEL, הוצאות המשפט לבדם עמדו להיות משמעותיות, וזה היה מאד קשה בשבילי להעריך את התוצאה של התביעה. זה הכל בולשיט? האם יהיה אפשר להסדיר את זה בלי להוציא הרבה כסף? האם זה ייגרר במשך שנים וירושש את XPEL?

¯\_(ツ)_/¯

… בזמנו, זה היה משמעותי מספיק כדי לשנות את התיזה והחלטתי למכור כדי להזיז את הכסף להזדמנויות אחרות.

התביעה יושבה ב-2017, עם XPEL רוכשת רישיון לפטנט #8,765,263 של 3M. לא ברור כמה כסף החליף ידיים, אבל זה לא נראה משמעותי. בסופו של דבר, הרבה נביחות בלי נשיכה.

כמו שאפשר לראות בתרשים למעלה, המניה נהרגה בתחילת 2015 ולא הרבה קרה במשך תקופה אחר כך. היא קפצה אחרי ההסדר של 2017 אבל לא זזה יותר מדי במשך עוד תקופה לאחר מכן.

היה לי המון זמן להיכנס חזרה במחיר שדומה לאיפה שיצאתי. אם הייתי רציונלי, הייתי רואה שהסיבה העיקרית למכירה שלי נעלמה וכל הסיבות שגרמו לי להתעניין עדיין נשארו בתוקף.

אני לא בטוח למה לא קניתי מחדש את המניה.

אהבתי את הסיפור של ליברטי מכמה סיבות. קודם כל, בגלל הכנות והביקורת העצמית וההודאה בטעויות (שנדיר למצוא אצל משקיעים שכותבים על עצמם באינטרנט, אבל זה קריטי בעיניי כדי להשתפר ולקבל החלטות טובות יותר בהמשך);

אהבתי את הסיפור גם בגלל ש XPEL הייתה חלק מהפורטפוליו שלי: זו הייתה אחת המניות הראשונה שקניתי כשהתחלתי לנהל באופן אקטיבי את הפורטפוליו שלי, אחרי שנים שבהן השקעתי בתעודות סל. וגם אני חוויתי את רכבת ההרים של הקריסה במניה לאחר התביעה, הדשדוש שלאחר ההסדר, והזינוק החד ב-2019.

אני חושב שאפשר למצוא כאן כמה הטיות נפוצות שבאות לידי ביטוי. כהנמן הסביר שאנחנו אמנם מספרים לעצמנו שאנחנו קודם מנתחים וחושבים ומגבשים דיעה, ורק לאחר מכן פועלים בהתאם לזה, אבל בפועל - המעשים שלנו מעצבים את הדיעות שלנו לא פחות משהדיעות משפיעות על המעשים. אז מכירה של מניה יכולה לחזק את האמונה הפנימית שזו לא השקעה טובה. הנה המשך הסיפור של ליברטי:

בטח המשכתי הלאה לדברים אחרים ולא שמתי לב. זה מאד אפשרי שנפלתי קורבן לטעות הנפוצה של משקיעים להיות מוטים לטובת מה שהם כבר מחזיקים ונגד מה שהם מכרו. פתאום, לא התעניינתי בעסק בגלל שמכרתי אותו, מה שבטח קורה די הרבה.

כן שמתי לב כשהמניה עלתה, אבל ביצעתי עוד חטא חמור של משקיע: יצרתי עוגן במחיר.

קשה לא לעשות את זה כשמסתכלים על מניה שהיא *אלפי אחוזים* יותר גבוה ממה שהיא הייתה כשקנית לראשונה.

אפילו *לדעת* שזה מה שקורה, עדיין לא הגן עליי מפני זה. בזמנו ידעתי שזה מה שקורה וצחקתי על זה עם חברים.

אנחנו לא נופלים קורבן להטיות בגלל שאנחנו לא מודעים אליהן. הרבה מהן מאד ברורות לנו, אבל זה עדיין לא יהיה קל להתגבר עליהן.

במשך שנים, בכל פעם שהסתכלתי על מחיר המניה של XPEL, כל מה שראיתי היה טעות גדולה של החמצה, והתחושה העיקרית הייתה ״פספסתי את זה״. זה קשה מאד כשהחזקת מניה בטווח של 2-3 דולר להסתכל עליה ב 80-100 דולר ולהיות אובייקטיבי לגביה.

אז זה סיפור מעניין אחד לגבי Anchoring, הטיית העיגון.

עוד טוויסט מעניין בסיפור הוא שלאחרונה ליברטי קנה שוב את המניה. היא ירדה די הרבה מהשיא של 2021, בעקבות החולשה הכללית בשוק, ועוד לאחרונה בעקבות דו״ח שורט שפורסם עם טענות שונות לגבי החברה.

משיא של קצת מעל $100 ב-2021, המניה נפלה לסביבות $40. זה גרם לי להתעורר קצת.

מה שבסופו של דבר שכנע אותי לעשות מהלך הוא המאמר המעולה של חברי דיוויד קים.

יש שם רקע מצויין על המצב הנוכחי של העסק — מה שעדכן אותי על חלק ממה שפספסתי בשנים האחרונות — אבל גם הרבה עבודת scuttlebutt כדי להפריך את רוב תיזת השורט.

scuttlebutt הוא מילת סלנג שפירושה שמועות, או רכילות. המשמעות הישירה היא מיכל מים, איזור שבו אנשים במשרד נוהגים להתקבץ ולפטפט. כשמשתמשים במונח הזה בהשקעות, הכוונה היא לרוב ללכת ולדבר עם לקוחות, ספקים, ואנשים אחרים שקשורים לעסק, בניגוד ללשבת מול המחשב עם טבלאות באקסל.

הנה איך שליברטי מתאר את עבודת ה scuttlebutt שעשה דיוויד קים במקרה הזה:

דיוויד דיבר עם *70 מתקינים* כדי ללמוד מהאנשים על הקרקע. הוא גם פנה למתחרים של XPEL כמו PPG כדי לוודא את הטענות שעלו בדו״ח השורט ומצא שחלק מהן היו מומצאות […]

ידעתי כבר הרבה מהדברים שהלכו טוב בחברה, כולל ראיין פייפ, מהנדס התוכנה לשעבר שהפך למנכ״ל, שלקח את החברה מסף של פשיטת רגל ב-2009, עשה חלק מהתשלומים לספקים באמצעות כרטיס האשראי האישי שלו, ובנה אותה בתור מובילה עולמית בסרט להגנה על צבע.

עם זאת, מתקפת השורט חיזקה את הביטחון שלי.

אם מקשיבים רק לשוורים, זה קל לקבל רק צד אחד של הסיפור ולהיות מופתע כשהגלגלים נופלים אחר כך. לבחון את התיזה בשדה הקרב ככה זה מאד שימושי + זה יכול לשמש נקודת כניסה נחמדה.

לאחרונה התגברתי על הטיית העיגון שלי וקניתי שוב פוזיציה בחברה. זוהי לא המלצה לעשות שום דבר, רק רציתי לדבר על עיגון וזה היה מקרה המבחן המושלם.

זה הזכיר לי את העיקרון של צ׳ארלי מאנגר, על כך שאדם לא צריך להחזיק דיעה עד שהוא לא יודע להציג את הטיעונים של הצד השני יותר טוב מכל אחד שמחזיק בעמדה ההפוכה. במקרה הזה, אדם לא צריך להחזיק במניה עד שהוא יודע להציג את תיזת השורט יותר טוב מכל מוכרי השורט.

כמובן, אין כאן המלצה על המניה (אפילו לא דיברנו על מה החברה עושה!). אני מודה גם שביליתי כמה שנים בלעקוב אחרי החברה, וקראתי את העבודה המעמיקה של דיוויד קים, וזה בכל זאת לא גרם לי לצבור מספיק ביטחון כדי לקנות את המניה בעצמי (ועדיין אני מאחל הרבה הצלחה לליברטי עם ההשקעה הזו).

ההמלצה היחידה כאן היא לכל אחת ואחד לבחון בצורה מודעת וביקורתית את תהליכי קבלת ההחלטות שלהם; זה חשוב לנסות לזהות מתי אנחנו נופלים קורבן להטיות קוגניטיביות, ולחפש דרכים להתגבר עליהן כדי לקבל החלטות בצורה טובה יותר.

לינק לפוסט

מייקל מוביסון וביל גורלי

שניים מגיבורי הבלוג, מייקל מוביסון וביל גורלי, התארחו באחד הפודקאסטים החביבים על הבלוג, Invest like the Best. אני חושב שפטריק או׳שאנאסי הוא מראיין נפלא, והוא הצליח ליצור שיחה מרתקת בין שני האנשים הסופר אינטליגנטיים האלה. אני אשתף פה רק שני קטעים מתוכה. היא נפתחה בדיון על AI:

ביל: ובכן, אני חושב שיש כמה תובנות חשובות שאפשר לציין אם חושבים על פרספקטיבות להשקעה בבינה מלאכותית. אחת מהן היא שזה נראה מאד מתוכנן. החלונות שפותחים הזדמנויות ענקיות ליזמים וסטארטאפים הם לרוב לא מתואמים. אין לך את כל העולם אומר, ״תראו, לשם אנחנו הולכים״. ובכל זאת, כאן יש את זה.

ואני חושב שאחת הסיבות שאנשים מדברים על זה היא שזה נותן יתרון ל incumbents כשהכל כל כך מתוכנן … אין מישהו שישן ליד ההגה כמו שאנשים טוענים שמיקרוסופט הייתה עם מובייל, מה שבדרך כלל מייצר פתחים. אז זה עלול לקחת חלק מההזדמנות.

הדבר השני שהייתי אומר הוא שצריך להפריד מודלי שפה גדולים מבינה מלאכותית. AI זה הטרנד שנמשך כבר 20 שנה. יש דברים מדהימים שקורים, יש את הדוגמא של טסלה שעוברת לבינה מלאכותית מלאה בנהיגה העצמאית, וזה דבר מאד מרשים, אבל זה לא מערב LLM. והרבה ממה שאנחנו מתלהבים ממנו הוא סביב מודלי שפה גדולים, הם יכולים לעשות דברים מדהימים, ספציפית סביב כתיבת קוד, אבל יש להם גם הרבה מגבלות […] כשאנשים אומרים דברים כמו, ״אולי המחשב שלי, כשהוא במנוחה, ימצא תרופה לסרטן״, שמעתי את זה ממישהו די בכיר באחת החברות שמאמנות מודלים, וזה לא הולך לקרות בקרוב. אז לשמור על פרספקטיבה זה בעיניי מאד מאד חשוב […]

פטריק: ביל, איך היית חושב על השקעה בחברה שבונה מודל שפה גדול? […]

ביל: זה כבר התפתח לנקודה שמאד דומה למצב שאובר, ליפט, דורדאש הגיעו אליו, שבו יש כל כך הרבה כסף שזורם שאני באמת לא חושב שזה כבר שוק של סטארטאפים יותר. או שהיינו צריכים לנהל את השיחה הזו לפני ארבע או חמש שנים, אם רצית להיות צודק ולא בקונצנזוס סביב הדברים האלה.

[…] דבר אחד מהיר. אני חושב שיש פגם מבני בגרסאות הראשונות של המודלים האלה סביב לתת זיכרון אישי שיאפשר למישהו באמת להיות תלוי בדברים האלה … אם למישהו היה מודל גדול שבו הם היו מבינים איך לעשות סקייל ליכולת לכוון את המודל לכל משתמש או מודל לוקאלי קטן שאנשים מדברים עליו בהקשר של אפל, שאולי יהיה לו את הקונטקסט של כל מה שיש על הטלפון שלך — זה יוכל לשנות את המשחק לעומת מה שיש לנו היום […]

פטריק: מייקל, דיברנו הרבה על האופן שבו גלי טכנולוגיה חדשים מוטמעים באקוסיסטם […] איך זה יכול לבוא לידי ביטוי ב AI?

מייקל: … מה שההיסטוריה מראה לנו … לחברות בדרך כלל יש תהליך מסויים, והטכנולוגיה החדשה תיכנס ותשפר את הפרודוקטיביות והיעילות של החברה הזו, אבל היא לא תבנה מחדש את התהליכים שלה בהתחלה. אז בדור הראשון זה משפר אבל רק בנקודות מסויימות.

ככל שעובר הזמן, אתם מבססים את העסקים שלכם סביב הטכנולוגיה הזו, מה שמאפשר לכם באמת לממש את פוטנציאל הפרודוקטיביות. אפשר לחזור לזמנים של המנוע החשמלי, אבל הדוגמא הכי עדכנית תהיה האינטרנט, שבו הגל הראשון רק הוסיף [את האינטרנט] לאיך שהדברים כבר עבדו. ואז היה עוד גל של חברות שהיו מבוססות על האינטרנט מהיום הראשון ושינו את הכיוון.

אנחנו כנראה בשלב מוקדם שבו חברות חושבות — וכל חברה מדבר על זה, כמובן, רואים את זה למשל במספר הפעמים שבינה מלאכותית מוזכרת בשיחות וועידה רבעוניות וכו׳ — אבל מעט מאד חברות כנראה שילבו את זה באופן מלא לתוך מה שהן עושות. זה הולך לקחת עוד תקופה מסויימת בשביל שזה יקרה.

מעבר לשיחה מעניינת סביב ההשפעות של בינה מלאכותית על סטארטאפים ועסקים, השניים הסבירו גם רעיונות אחרים שהם דיברו וכתבו עליהם הרבה לאורך השנים. אחד מהם הוא הנושא של תשואה עולה לגודל. מודל הפירמה הקלאסי מניח שככל שחברה גדלה, התשואות שלה הולכות ופוחתות. אבל במקרים מסויימים התשואות על ההון וההשקעות דווקא עולה ככל שהחברה גדלה. הכתיבה של ביל גורלי על מודלים עסקיים כאלה באינטרנט היו חלק ממה שנתן את ההשראה לבן תומפסון לבנות את תיאוריית האגרגציה. הנה הדיון על זה מתוך הפודקאסט האחרון של השניים:

פטריק: ביל … אחד הפוסטים הראשונים שכתבת, אני חושב שב-2003 או משהו, היה בחיפוש אחר המודל העסקי המושלם. זה דיבר הרבה על הגדלת הערך השולי ללקוחות … למה כתבת אותו אז? ואיך הוא מתקשר לשבעה-שמונה עסקי הטכנולוגיה המאסיביים שיש היום?

ביל: … היה לי המזל לנחות בקרדיט סוויס פירסט בוסטון בתקופה שזה קרה כי מייקל היה שם. הכרתי את מייקל והפכנו לשותפים לחשיבה ונהגנו להחליף רעיונות וספרים. אחד הספרים שקראנו אז היה Complexity … שגם פירט את התיזה המקורית של בראיין ארתור על תשואות עולות ואפקט רשת. וכנראה שאף תיאוריה אחרת לא השפיע על הקריירה שלי בהון סיכון יותר מאשר למצוא חברות שבהן זה נכון.

הדוגמא המושלמת היא אובר, כמובן, שם לדיוויד סאקס היה את התרשים-מפית המדהים הזה, שהראה בדיוק את המעגל. זה די פשוט וזו התשובה לשאלה שלך, שהיא אם יש יותר נהגים, זמני האיסוף צונחים. ואם זמני האיסוף צונחים, הצעת הערך לצרכן משתפרת ואז יותר אנשים רוצים להשתמש בזה. ואם יותר אנשים רוצים להשתמש בזה, ביותר מקומות, הזמינות מתפשטת בגלל שנהגים מתחילים לצוץ כדי לספק את הביקוש. ואז מגיעים ליותר כיסוי, זמני איסוף מהירים יותר, יותר כסף עבור הנהגים עצמם. זה בפירוש ניצחון בשביל כל הצדדים במערכת. והמקרים האלה נדירים.

כשאני דוחף יזמים לחשוב על זה וזה מגיע להגדלת הערך השולי, אני פשוט אומר, ״ככל שאתם מגדילים את החדירה לבסיס הספקים, צד אחד של השוק, מה שזה לא יהיה, האם הצעת הערך לצד השני משתפרת?״

ואידיאלית, היא משתפרת בצורה אקספוננציאלית, שזה סופר קשה. אפשר להגיד שיש רמות שונות של תשואות עולות, ואולי לבנות מעין מדד בגלל שחלק מהם יותר לינאריים וחלק מהם יכולים להיות אקספוננציאליים. אבל אני חושב שהם נדירים. הם כל כך נדירים שיש אנשים שחושבים שהם לא קיימים, אבל אני די בטוח שהם כן.

מייקל: אני חושב שמסגרת שמאד עוזרת להבהיר את כל העקרונות האלה נקראת אסטרטגיה מבוססת-ערך (value-based strategy), זו מסגרת מפורסמת של ברנדנבורגר וסטוארט. הדרך לחשוב על זה היא כמעט כמו מקל לינארי. בקצה העליון תהיה הנכונות לשלם של הצרכן, ואז המחיר של המוצר או השירות, ואז העלות לחברה, ואז הנכונות למכור. הרווח הכלכלי שלכם כחברה הוא ההפרש בין המחיר לעלות. אבל שוב, האלמנטים האלה של נכונות לשלם ונכונות למכור הם מאד חשובים.

ורק לשחזר את מה שביל אמר כשהוא הסביר לי את אובר בפעם הראשונה … אפקט רשת בהגדרה אומר שהערך של המוצר או השירות גדל ככל שיותר אנשים משתמשים בו. אז הנכונות לשלם עולה. ואז אתה אומר לעצמך, אוקיי, אם הנכונות לשלם עולה, ואני לא מעלה את המחיר של השירות או המוצר, זה יותר ערך לצרכן. יותר ערך לצרכן אומר לקוחות שמחים יותר, ואז הם נשארים, וזה מאד חזק. מצד שני, אם אני צריך להעלות מחירים כי הנכונות לשלם עלתה, יש לי קצת מרחב תמרון לעשות את זה.

למעשה, פעם הייתי חושב על כח תמחור בתור הנושא המרכזי כאן, אבל אני כבר לא מאמין שזו הדרך לחשוב על זה. אני חושב שהדרך הנכונה היא לשאול, האם בתור חברה אני מגדיל את הנכונות לשלם בכל יום שעובר? שוב, או ע״י הגדלת עודף הצרכן או לאפשר לעצמי כח תמחור פוטנציאלי בעתיד אם אצטרך אותו.

זה גם עובד בצד השני, על הנכונות למכור והעלות. כשמתחילים לחשוב על זה כמו הרעיון של צ׳ארלי מאנגר על אפקט לולהפאלוזה, אתם יוצרים ערך בצד הביקוש, שמגדיל את הנכונות לשלם. ובגלל שאתם מקבלים economies of scale קלאסי, העלות שלכם ליחידה יורדת. אז יותר ערך ללקוח, עלות נמוכה יותר ליחידה, וכששמים את שני הדברים האלה יחד, וזו הגירסה האקספוננציאלית שביל דיבר עליה. כמות ענקית של ערך נוצרת כתוצאה מזה.

אני 100% מסכים עם ביל שהדברים האלה נדירים. אני חושב שאנשים נוטים לחשוב שזה הרבה יותר נפוץ ממה שזה באמת. היה מחקר אקדמי שהסתכל על חברות שניסו להפוך לחברות פלטפורמה. לפי הממצאים שלהם, זה היה משהו כמו אחד מתוך שש או שבע שהצליחו להשיג את זה. אבל כשזה קורה, זה יכול להיות מאד עצמתי מבחינת הערך שזה יוצר.

ביל: אנשים חושב שזה קשור בעיקר לחברות קונסיומר, אבל נתקלתי במשהו לאחרונה שחשבתי שהוא די מגניב. קראודסטרייק, שהיא חברת סקיוריטי ענקית ומצליחה מאד, פרסמו דו״ח לפני כמה שנים שקראו לו אפקט הרשת של ענן הסקיוריטי של קראודסטרייק. איך שזה עובד אצלם זה שהלקוח השולי מקבל יותר ערך אם חולקים את האיומים על פני הרשת, ואז אם אתם שייכים לרשת הכי גדולה, אתם מקבלים את הלמידה המשותפת של כל מי שאיתכם ברשת, מה שמפחית את החשיפה שלכם לאיומים. אז אתם לא תרצו להיות ברשת קטנה יותר.

ככה אני תמיד חושב על זה. תסתכלו על הערך ללקוח והאם הוא עולה ככל שמספר הלקוחות עולה. ואם הייתם הלקוח ה N+1,000 במקום N, האם הייתם מקבלים הצעת ערך טובה יותר? ובמקרה הזה, כן. לא הייתם רוצים להיות ברשת הסקיוריטי השניה או השלישית בגודלה. אז זה קורה גם בעוד מקומות, אבל אני באמת חושב שזה נדיר.

זו בדיוק הבעיה שכתבתי עליה בהקשר של סנטינל וואן. השיחה כיסתה עוד הרבה נושאים מעניינים: שבי רגולטורי, ״רעיונות עושים סקס״, תמריצים, מה אפשר לשנות בתעשיית ההון סיכון, עצות ליזמים, ועוד. מילות הסיום של מוביסון היו בעיקר מעוררות השראה בשבילי:

אני בר מזל שהקריירה שלי התפתחה לנקודה שבה הרבה ממה שאני עושה זה ללמוד ולחלוק את הרעיונות האלה עם אחרים ובתקווה לעזור להם להיות יותר אפקטיביים במה שהם עושים. אז זה מדהים. הייתי חוזר על מה שביל אמר, שאני מוצא שללמד ולכתוב הם, בשבילי, שני דברים מאד קשורים.

אני הרבה פעמים חושב שאני מבין משהו עד שאני באמת מנסה לכתוב אותו. תשואות עולות זו דוגמא טובה ששם הכרתי את כל הרעיונות האלה וחשבתי ודיברתי עליהם במשך הרבה זמן, אבל לא באמת נכנסתי לעומק של אף אחד מהדברים האלה. ורק לבלות זמן בלכתוב על זה איפשר לי לראות את הקשרים ביניהם, ולהבין אותם בצורה עמוקה יותר. אז כשכותבים על משהו, החשיבה וההבנה שלך בהחלט מתפתחות.

לינק לפודקאסט

---

המלצות מהעבר

להפוך את המשלים לקומודיטי

חברות חכמות מנסות להפוך לקומודיטי את המשלים של המוצרים שלהן.

זה הרעיון הכללי במאמר מפורסם שנכתב ב-2002 ע״י מהנדס תוכנה בשם ג׳ואל ספולסקי. הוא ניסה להסביר למה חברות גדולות משקיעות בתוכנה בקוד פתוח. בן תומפסון אמר שזה ״אחד מחמשת המאמרים הכי חשובים בטק״. זו גם דרך טובה להבין מה כנראה עומד מאחורי האסטרטגיה של מטא, ששחררה בשבוע שעבר את מודל השפה הגדול שלה, לאמה-3, ב open source.

המאמר הסביר את העיקרון הזה בצורה מאד יפה:

לכל מוצר בשוק יש תחליפים ויש משלימים. תחליף הוא מוצר אחר שאולי תקנו אם המוצר הראשון יהיה יקר מדי. עוף הוא תחליף לבקר. אם אתם מגדלים עופות ומחיר הבקר עולה, האנשים ירצו לקנות יותר עוף, ואתם תמכרו יותר.

משלים הוא מוצר שבדרך כלל נקנה יחד עם מוצר אחר. דלק ומכוניות הם משלימים. חומרת מחשבים היא משלים קלאסי של מערכות הפעלה למחשבים. ובייביסיטרים הם משלים של ארוחות ערב במסעדות יוקרה. בעיירה קטנה, כשלמסעדת חמש הכוכבים המקומית יש תפריט שניים-במחיר-אחד לוולנטיינ׳ס דיי, הבייביסיטרים המקומיים מכפילים את התעריפים שלהם. (למעשה, בני-התשע נקראים לשירות מוקדם).

כשכל השאר נותר זהה, הביקוש למוצר גדל כשמחיר המשלים שלו יורד.

תנו לי לחזור על זה כי אולי נרדמתם, וזה חשוב. ביקוש למוצר גדל כשהמחירים של המשלימים שלו יורדים. למשל, אם טיסות למיאמי נהיות זולות יותר, עולה הביקוש לחדרי מלון במיאמי — בגלל שיותר אנשים טסים למיאמי וצריכים חדר. כשמחשבים נהיים זולים יותר, אנשים קונים יותר מהם, והם כולם צריכים מערכות הפעלה, אז ביקוש למערכות הפעלה עולה, מה שאומר שהמחיר של מערכות הפעלה יכול לעלות.

כשאני למדתי מיקרו כלכלה, המרצה אמרה שאם צ׳יפס נהיה זול יותר אז גם גדל הביקוש לקטשופ, ואיכשהו זה עזר לי להבין את הרעיון. והנה איך שזה רלוונטי לתוכנה בקוד פתוח:

קוד שעבר דיבאגינג הוא לא חינם, בין שהוא proprietary או open source. אפילו אם אתם לא משלמים דולרים במזומן עבורו, יש לו עלות אלטרנטיבית, ויש לו עלות זמן. יש כמות סופית של כישרון של מתכנתים בהתנדבות שזמין לעבודת קוד פתוח, וכל פרוייקט קוד פתוח מתחרה עם כל אחד מהפרוייקטים האחרים בקוד פתוח עבור אותו משאב תכנות מוגבל, ורק לפרוייקטים הסקסיים ביותר באמת יש יותר מתכנתים מתנדבים ממה שהם יכולים לנצל. לסיכון, אני לא מאד מתרשם מאנשים שמנסים להוכיח דברים פרועים מבחינה כלכלית לגבי תוכנה שהיא חינם לחלוטין, כי מבחינתי הם רק מקבלים שגיאות של חלוקה באפס.

קוד פתוח אינו פטור מחוקי המשיכה או הכלכלה. ראינו את זה עם Eazel, ArsDigita, החברה שהייתה ידועה בשם VA Linux ועם הרבה נסיונות אחרים. אבל משהו עדיין קורה שמעט אנשים בעולם הקוד הפתוח באמת מבינים: הרבה חברות ציבוריות גדולות, עם אחריות למקסם ערך לבעלי המניות, משקיעות הרבה כסף בתמיכה בתוכנה בקוד פתוח, בדרך כלל ע״י תשלום לצוותים גדולים של מתכנתים שיעבדו על זה. וזה מה שעיקרון המוצרים המשלימים מסביר.

פעם נוספת: ביקוש למוצר גדל כשמחיר המשלימים שלו יורד. באופן כללי, האינטרס האסטרטגי של חברה הולך להיות לגרום למחיר של המשלימים שלה להיות נמוך ככל האפשר. המחיר בר-הקיימא הנמוך ביותר מבחינה תיאורטית יהיה ״מחיר קומודיטי״ - המחיר שנוצר כשיש אוסף של מתחרים שמציעים מוצרים שלא ניתן להבחין ביניהם. אז, חברות חכמות מנסות להפוך לקומודיטי את המשלים של המוצרים שלהן. אם תצליחו לעשות את זה, הביקוש למוצר שלכם יגדל ותוכלו לגבות עבורו יותר ולהרוויח יותר.

אחת הדוגמאות של ספולסקי היא נטסקייפ. הם פתחו את דפדפן הווב שלהם בקוד פתוח. המיתוס אולי היה שהם עושים את זה כדי לגרום לאנשים לתרום קוד מאינטרנט-קפה בניו זילנד. אבל המציאות היא שהם רצו להפוך את דפדפן הווב לקומודיטי, כדי לעשות יותר כסף ממכירת שרתים. דפדפנים ושרתים הם משלימים קלאסיים.

במהדורה 57 הזכרתי את ביל גורלי, שהסביר איך חברות משתמשות בקוד פתוח בתור אסטרטגיית הגנה. הוא ומייקל מובוסין דיברו על זה שוב בפודקאסט שהזכרתי בחלק הקודם. זה משתלב עם הרעיון הזה. כשהמשלים של המוצרים שלך הופך לקומודיטי, זה שומר על הפוזיציה שלך בשרשרת הערך. כמה מהדוגמאות שביל גורלי הזכיר היו אנדרואיד (הניסיון של גוגל להפוך את מערכת ההפעלה למובייל לקומודיטי), פרוייקט המחשוב הפתוח שדרכו פייסבוק הפכה את הדאטה-סנטר לקומודיטי.

ואיך כל זה רלוונטי ללאמה 3?

בן תומפסון הסביר את זה לאחרונה בפרק של הפודקאסט שארפ טק: המונופול של מטא מבוסס על תשומת לב, על הזמן של היוזרים. זו הצעת הערך. אתם מבלים זמן באפליקציות של מטא. זה התחיל עם עדכונים מהרשת שלכם, החברים והמשפחה. בהמשך זה התרחב, עם ההופעה של טיקטוק, לתוכן שהכי יעניין אותכם מכל רחבי הרשת, לאו דווקא מאנשים שאתם מכירים. ועכשיו מדובר על Generative AI. בינה מלאכותית שמייצרת עוד תוכן. ואיפה צורכים את התוכן הזה? בעיקר דרך האפליקציות של מטא. לכן זהו מוצר משלים עבור העסק שלהם, שמייצר מונופול סביב זמן ותשומת לב של יוזרים.

ומה חברות חכמות עושות עם מוצרים משלימים? התשובה מופיעה למעלה. הן הופכות אותם לקומודיטי. אז זה מה שמטא עושים. הם מנסים להפוך מודלי שפה גדולים לקומודיטי. הם לא רוצים להגיע למצב שבו בשביל תוכן מבוסס בינה מלאכותית, יוזרים או לקוחות יהיו תלויים בגוגל או ב OpenAI. המטרה היא למנוע מצב שבו חברה שמאמנת מודל שפה גדול תשיג נקודת אחיזה משמעותית בשרשרת הערך.

המאמר של ספולסקי עוזר להבין למה דברים כאלה קורים. זה לא בגלל שחברות תוכנה גדולות וציבוריות למטרות רווח פתאום מאבדות אמון בקפיטליזם. יש עיקרון מאד בסיסי במיקרו-כלכלה שעוזר להבין מה באמת עומד מאחורי פרוייקטי קוד פתוח גדולים.

לינק לפוסט

ארוחת ערב עם צ׳ארלי מאנגר

אני עדיין לא מאמין שזה קרה. אני לא מצליח להאמין שזה קרה. בזמן שזה קרה, עדיין לא הצלחתי להאמין שזה קורה […] זכיתי לבלות שלוש שעות עם צ׳ארלי. זכיתי לראות את הספריה שלו. זכיתי לאכול ארוחת ערב איתו […] אם הייתם שואלים אותי לפני כן עם מי הכי הייתי רוצה לאכול ארוחת ערב, צ׳ארלי היה בראש הרשימה.

דיוויד סנרה מפודקאסט הפאונדרים הקליט בשנה שעברה פרק מאד נלהב אחרי שזכה לפגוש את צ׳ארלי מאנגר לארוחת ערב. האסיפה השנתית של ברקשייר, שתיערך מחר, תהיה הראשונה מאז שמאנגר הלך לעולמו. אז חשבתי שזו הזדמנות טובה לשתף בכמה אנקדוטות מהפרק הזה, שסנרה הקליט על הספר הטאו של צ׳ארלי מאנגר, לאחר שזכה לאכול ארוחת ערב איתו.

בדברי הימים של ההיסטוריה הפיננסית האמריקאית, צ׳ארלי מאנגר ייראה כאניגמה עטופה בפרדוקס. הוא גם תעלומה וסתירה באותו הזמן. וורן באפט אמר, ״התכנון הארכיטקטוני הכי חשוב של צ׳ארלי היה העיצוב של ברקשייר הנוכחית. התרשים שהוא נתן לי היה פשוט: שכח את מה שאתה יודע עם לקנות עסקים סבירים במחירים נפלאים. ובמקום, קנה עסקים נפלאים במחירים סבירים. כתוצאה מזה, ברשייר נבנתה לפי התכניות של צ׳ארלי. התקפיד שלי היה של הקבלן הראשי, עם המנכ״לים של חברות הבת של ברקשייר עושים את העבודה האמיתית בתור קבלני משנה״.

איך זה שצ׳ארלי, שהוכשר כמטאורולוג ועורך דין ומעולם לא לקח קורס אחד באוניברסיטה בכלכלה, שיווק, מימון או חשבונאות, הפך לאחד מגאוני העסקים וההשקעות של המאות העשרים והעשרים ואחת? שם טמונה התעלומה.

כתבתי לא מעט על מה עומד מאחורי התעלומה הזו, ועדיין זה תמיד כיף ומעניין לחקור אותה עוד. ולדייויד סנרה יש גישה מעניינת. כשהוא לומד על ההיסטוריה של פאונדרים ואנשים מרשימים, הוא מנסה לשים את עצמו בנעליים שלהם בשלבים מוקדמים יותר של חייהם. כשמסכמים את החיים של מישהו, סוקרים את ההתרחשויות ואיך אחד הוביל לאחר, אבל כשחיים את החיים בזמן אמת, לא יודעים איך כל הנקודות הולכות להתחבר.

צ׳ארלי היה בן 41 כשהוא עשה את ההחלטה הזו [להפסיק לעבוד בתור עורך דין ולהתמקד רק בהשקעות] … המחשבה שעברה לי בראש כשקראתי את זה היא, שאנחנו בשלב הזה בחיים שלנו עכשיו. הספר על החיים שלכם, הספר על החיים שלי, עודנו נכתב ברגעים אלה. זה כל כך חשוב לחשוב על הגרסה הצעירה של צ׳ארלי מאנגר, הגרסה הצעירה של וורן באפט, בגלל שההחלטות האלה, שצ׳ארלי ואז וורן עשו בנקודות האלה בחיים שלהם, בעמודים האלה שאני מסתכל עליהם עכשיו … ישפיעו על כל מה שקורה אחר כך. אותו דבר תקף לגביכם ולגביי. ואני חושב שלקרוא ביוגרפיות ולחשוב על הגרסאות הצעירות יותר של לא רק וורן וצ׳ארלי, אלא כל מי שאתם ואני מדברים עליהם בפודקאסט הזה, זה מה שמייצר מוטיבציה להפיק את הכי הרבה ממה שאנחנו עושים עכשיו כי אנחנו יודעים מה האפקט שיהיה לזה כמה עשורים קדימה בעתיד.

אז בואו נגיע למה שצ׳ארלי בן-הארבעים-ואחת עושה. שותפות ההשקעות של צ׳ארלי הייתה שונה משל וורן, הוא היה מוכן להשתמש בחוב בשביל הרבה מההשקעות שלו. הוא מאד אהב ארביטראז׳. עסקת ארביטראז׳ אחת כללה את בריטיש קולומביה פאוור; חברה שממשלת קנדה השתלטה עליה. מחיר ההשתלטות היה $22 למניה. החברה נסחרה ב-$19 למניה. צ׳ארלי קנה את כל המניות שהוא הצליח למצוא, ובסופו של דבר שם על זה את כל הכסף של השותפות, הכסף שלו עצמו, וכל מה שהוא הצליח ללוות. ההשקעה הזו הצליחה. החברה נרכשה ב-$22 וצ׳ארלי הרוויח בגדול. וזה כמובן סיכון שצ׳ארלי לקח מוקדם בקריירה שלו כשלא היה לו הרבה כסף, שהוא לעולם לא היה לוקח היום.

עיקרון אחד שחזר על עצמו לאורך הסיפורים — ניהול זמן, מערכות יחסים, השקעות — הוא להעדיף מעט דברים באיכות גבוהה. סנרה סיפר שבמהלך השיחה שלהם, הוא שם לב עד כמה מאנגר היה אדיש לבעיות. בעיות זה חלק טבעי מהחיים, אז למה לתת לזה להטריד אותך. הגישה שלו היא פשוט לנסות להפחית את כמות הבעיות שתצטרך להתמודד איתם, בלכוון לאיכות גבוהה. עסקים באיכות גבוהה, אנשים באיכות גבוהה, מייצרים פחות בעיות.

אחת ההערות שכתבתי לעצמי אחרי ארוחת הערב, ואני אף פעם לא רוצה לשכוח את זה: החיים שלך נהיים קלים יותר אם אתה מכוון למצויין. עסקים מצויינים הם נדירים. אנשים מצויינים הם נדירים. אבל יהיו לכם הרבה פחות בעיות בחיים עם עסקים מצויינים ואם תקיפו את עצמכם באנשים מצויינים.

ואותו עיקרון גם מסביר למה צ׳ארלי מטיף להפסיק לעשות multitasking. להפסיק לעשות כמה דברים במקביל.

ציטוט נפלא של צ׳ארלי הוא, ״אני הצלחתי כי יש לי Attention span ארוך״. ואני אוהב את מה שהוא אמר לפני זה … ״אני חושב שאנשים שעושים כמה דברים במקביל משלמים מחיר עצום״ […] כשעושים הרבה מולטי-טאסקינג, אין לכם זמן לחשוב לעומק על שום דבר … כמעט כולם נסחפים לטעות הזו. [צ׳ארלי אומר], אני לא הצלחתי בחיים בגלל אינטלגנציה. הצלחתי בגלל שיש לי טווח ריכוז ארוך.

כמובן שחלק מהשיחה הייתה סביב קוסטקו, החברה הנערצת על צ׳ארלי. וגם כאן בא לידי ביטוי אותו עיקרון - התמקדות:

צ׳ארלי אומר, ״קוסטקו אובססיביים לשמור על הוצאות תפעול מינימליות. הם לא מספקים שקיות, מה שחוסך לקוסטקו 2-5 סנט על שקיות פלסטיק ו 10-25 סנט על שקיות נייר״. זה אולי לא נראה משמעותי אבל תחשבו על זה שיש בערך 150 מיליון רכישות כל שנה בקוסטקו. זה מטורף. אם מכפילים את זה ב 30 סנט לשקית, זה יוצא 45 מיליון דולר בשנה. בזה שהם נפטרים משקיות, אפשר לטעון שקוסטקו חסכה לעצמה 45 מיליון דולר בשנה.

הדבר שמשותף לכל העסקים של ברקשייר הוא שהם מנוהלים על ידי אנשים שמוכנים לעשות הרבה כדי לשמור על ההוצאות נמוכות. זה תקף גם לגבי המשרד של ברקשייר עצמה. אין להם מחלקת יחסי ציבור או קשרי משקיעים. ובמשך הרבה שנים, הדו״ח השנתי היה מודפס על הנייר הזול ביותר שאפשרי, ולא היו שם עמודי צבע יקרים. בשנים האחרונות, איכות הנייר השתפרה, והדו״ח השנתי עכשיו מכיל תמונת צבע אחת, מה שהוא אולי סימן שההנהלה מתחילה לוותר לעצמה.

יש מעט אנשים בעולם שאוהבים את קוסטקו יותר מצ׳ארלי מאנגר. ויצא לי לשאול אותו, אני אוהב את ג׳ים סינגל [הפאונדר של קוסטקו], הדבר היחיד שמצאתי שהוא כתב היה ההקדמה לביוגרפיה של סול פרייס, שהיה הגיבור והמנטור שלו. ושאלתי … למה ג׳ים שמר על פרופיל נמוך וכל כך קשה למצוא נאומים או דברים שהוא כתב. והתשובה הפשוטה של צ׳ארלי הייתה שזה בגלל שהוא היה עסוק בעבודה.

התמקדות. בלי מולטי טאסקינג. לכו על מצויין. תחפשו איכות. הכל מתחבר יחד. גם באופן שבו מאנגר ובאפט קראו ולמדו באובססיביות, והפכו את עצמם למכונות לימוד.

וגם בנוגע לאנשים ומערכות יחסים:

זה כל כך חשוב לעבוד עם אנשים שאפשר לסמוך עליהם ולהוציא את כל האחרים מחוץ לחיים שלכם. ״אנשים חכמים רוצים להימנע מאנשים שהם פשוט רעל עכברים ויש הרבה מהם״.

הוא הזכיר גם את הסיפור שבו צ׳ארלי שאל את אבא שלו, שהיה עו״ד, למה הוא עובד כל כך הרבה בשביל לקוח שהיה אדם גס ולא נעים, וכל כך מעט עבור גרנט מק׳פיידן, שהיה הרבה יותר נחמד ונעים. אבא שלו הסביר לו, ״האדם הזה שאתה קורא לו גס רוח הוא בוננזה מהלכת של בעיות משפטיות, בעוד שגרנט מק׳פיידן, שמתקן בעיות באופן מיידי ומתנהג באדיבות וכבוד לכולם כמעט לא מייצר מספיק עבודה משפטית כדי לשלם על הלימודים שלך״. צ׳ארלי למד את הלקח, והחליט שהוא יתמקד רק באנשים כמו גרנט מק׳פיידן.

והנה ציטוט אחרון לסיום המהדורה:

״יש לנו מזל אם אנחנו זוכים לחיות עד גיל השיבה … השריון הכי טוב עבור גיל השיבה הוא חיים שנוצלו כהלכה שקדמו לו.״

כתבתי את זה שוב אחרי שקראתי את ההערות מהערב ההוא, עוד מסר מהשיחה שלי עם צ׳ארלי. הוא עשה את זה. השריון הכי טוב לגיל זקן הוא חיים טובים שקדמו לו. וזו אחת העצות הכי טובות שלוכי אני חושב שזה תקף במיוחד לאנשים כמוני וכמוכם. אנשים מאד שאפתנים, שמנסים להשיג משהו בעולם, מוכנים לדחוף את עצמם, רוצים לבנות עסקים מצליחים, חיים מצליחים.

זה מדהים כמה אנשים עשירים אני מכיר לא הקשיבו לעצה הזו והחיים שלהם גרועים יותר בגלל זה. הוא אמר, ״שמעתי את וורן אומר, לא מעט פעמים, שזו לא תאוות בצע שמניעה את העולם אלא קנאה. אתם חייבים לרפא את עצמכם מזה״. לרפא את עצמכם מקנאה זה המפתח, המפתח לחיים שחיו אותם היטב.

לינק לפודקאסט

---

תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!

איך הייתה מהדורה מספר 77? אשמח לפידבק שלכם - אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.

אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק. ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:

תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין לראות באמור לעיל ייעוץ השקעות. מסחר במניות מלווה בסיכונים רבים. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.