Keep On Rockin' In The Free World
על ספוטיפיי ואומנים, כמה מחשבות שנכתבו והגיעו אליכם רק בזכות עולם העלות השולית האפסית והיעדר שומרי הסף של האינטרנט
עלות שולית אפסית
בעולם התעשייתי, הדברים שנמכרו היו מורכבים מאטומים. הם היו אובייקטים בעולם הפיזי והיו נתונים למגבלות של מחסור. הנה דרך למקסם רווח בסביבה כזו:
1. למכור כל יחידה במחיר המקסימלי שצרכן כלשהו יהיה מוכן לשלם עליה.
2. לייצר הכי הרבה שאפשר כל עוד העלות השולית נמוכה מהמחיר שצרכן מוכן לשלם ליחידה.1
אבל האינטרנט לא מציית למגבלות פיזיקליות של העולם הממשי. אטומים הם מוגבלים. אבל ביטים לא.
וקורסים במיקרו כלכלה מנתחים איך עיקרון מיקסום הרווח הזה עובד במגוון רחב של סיטואציות, אבל, לפחות כשאני למדתי כלכלה - אף תרחיש לא כלל עלות שולית 0 וכושר ייצור והיצע בגודל אינסוף.
דוכן פלאפל הוא דרך פופולרית בישראל לנתח את מודל הפירמה. ופלאפל הוא באמת די זול, אבל אני לא יכול למכור מנה בשתי אגורות. זה מגוחך. רק חומרי הגלם עולים כמה שקלים. שלא לדבר על זה שאני מכין בסך הכל, נניח, 250 מנות פלאפל ביום. אם אתאמץ אני אולי יכול להכין 300. והרווח מהם צריך לכסות גם את העלויות הקבועות שלי, שכירות, משכורות, חשבונות.
אם אני אנסה להכין יותר מנות, אז אולי אצטרך להוריד את המחיר כדי למשוך עוד לקוחות לדוכן שלי. ואולי אצטרך להעסיק יותר עובדים בשביל זה. זה כבר לא ישתלם.
עותק דיגיטלי של שיר, בניגוד לפיתה עם פלאפל, הוא בסך הכל רצף של ביטים. אני יכול לשכפל מיליארדי עותקים כאלה ולשלוח אותם בכל רחבי העולם דרך האינטרנט בעלות אפסית.
באינטרנט אין מחסור, האינטרנט מאפשר שפע!
וזה יכול להיות מאד מבלבל.
למכור האזנה לשיר תמורת $0.003 נשמעת עסקה טובה בערך כמו למכור פיתה עם פלאפל בשתי אגורות. בעולם תעשייתי שכפוף למחסור, זה נמוך עד כדי גיחוך. בטח נמוך מדי כדי לכסות את העלות השולית. וגם אם נדמיין שנשאר שם רווח שולי חיובי, כמה האזנות כבר אוכל למכור? זה בטח לא יסתכם לסכום רציני, שיצדיק את כל ההשקעה של יצירתיות וכסף וזמן ביצירה של השיר.
אבל עותק דיגיטלי של שיר לא מורכב מאטומים. הוא מורכב מביטים. העלות השולית לאפשר לעוד אדם להאזין לו עוד פעם אחת היא אפקטיבית אפס. ובעולם שבו למיליארדי אנשים יש סמארטפונים, ולמאות מיליונים מהם יש מנוי לספוטיפיי, יש הזדמנויות לייצר הרבה יותר האזנות לשירים וגילויים של שירים חדשים ומציאת קהל רלוונטי, ממה שהיה קיים כשהעולם היה מלא בחיכוך. החיכוך, המחסור, ושומרי הסף יצרו רף כניסה די גבוה ליוצרים. ומי שלא הגיע לרף, היה בחוץ.
אבל כשעלות ההפצה יורדת לאפס, החסמים יורדים ושומרי הסף נעלמים - נוצר מפץ ענק של מוזיקה ויצירתיות והזדמנויות שפתוחות להרבה יותר אומנים.
אני חושב שזה מדהים!
אבל אנשים אחרים מסתכלים על זה באופן שונה, ולכן אני מרגיש צורך להסביר את ההשקפה שלי.
בהתחלה היה לי קשה לשים את האצבע על מה בדיוק ביאס אותי בפרק 273 של ״חיות כיס״, לקבץ אגורות בספוטיפיי. דווקא שמחתי שהיה פרק על נושא שקרוב לליבי. והוא באמת הציג סקירת רקע מצויינת על ההיסטוריה והמכניקה של תעשיית המוזיקה והסטרימינג. אבל הרגשתי שהכל נארז בנרטיב שהוא לא נכון בעיניי.
כמו המון אחרים, גם אני מאד נהניתי מהרבה פרקים של ״חיות כיס״ בעבר. הם עושים עבודה מעולה גם במחקר וגם בהגשה. אבל פרק 273 פספס בעיניי כמה נקודות בניתוח, והגיע לשורה תחתונה די סקפטית כלפי אקוסיסטם שבעיניי הוא דווקא מאד משגשג ומעורר השראה.
אז החלטתי לנסות להסביר למה אני דווקא מתלהב מספוטיפיי, ממה שקורה בתעשיית המוזיקה, ובכלל בעולם התוכן בעידן האינטרנט.
האינטרנט והזנב הארוך של התוכן
בקווים כלליים, אפשר להגיד שככה בערך הייתה מאורגנת תעשיית המוזיקה בעשורים שלפני האינטרנט: אומן היה צריך לקבל חוזה מחברת תקליטים כדי שיפיקו לו אלבום, בתמורה לאחוזים מסויימים מהתגמולים העתידיים. העבודה שלהם כללה לייצר עותקים פיזיים של האלבום (תקליטים, ובהמשך קלטות ואח״כ דיסקים), להפיץ אותם לתחנות רדיו וטלוויזיה באיזורים או מדינות שיוכל להיות שם קהל רלוונטי, ולנהל קשרים עם העורכים בכל התחנות האלה כדי לשכנע אותם לנגן את השירים לייצר לאומן חשיפה. חברות התקליטים גם היו אחראים על דברים כמו הפצה של המדיה הפיזית לחנויות המוזיקה, להשיג מקום טוב על המדפים ולדאוג שיהיה להם מספיק מלאי, לפרסם את האלבום החדש והאומן בשלטים וכרזות.
יש במבנה הזה הרבה חסמים כתוצאה מחיכוך וממגבלות של העולם הפיזי - למשל כמות האלבומים שאפשר להחזיק על המדף בחנות, כמות השירים שתחנת רדיו יכולה לנגן ביום, כמות תחנות הרדיו שחברת התקליטים יכולה להיות איתם בקשר. והמגבלות האלה יצרו שומרי סף בנקודות השונות, שהיו צריכים להפעיל שיקול דעת את מי להכניס פנימה.
לביטים באינטרנט אין את המגבלות האלה. זו הייתה התובנה של ג׳ף בזוס כשהחליט לבנות חנות ספרים באינטרנט בקיץ 1994. יש כמות מוגבלת של ספרים שאפשר לשמור על המדפים בחנות של בארנס אנד נובל. אבל ג׳ף בזוס בנה את חנות הספרים האינסופית. באינטרנט שטח המדף הוא אינסופי.
בארנס אנד נובל יכלו להחזיק על המדף רק את הספרים הפופולריים ביותר באותו סניף. בטח לא את כל מיליון הספרים השונים שהאתר של אמזון.קום הציע למכירה. ואם נדמיין את התפלגות הפופולריות של הספרים בתור Power Law, אז חנויות הספרים החזיקו רק את החלק הירוק בקצה השמאלי של העקומה.
אבל יש זנב ארוך מאד של ספרים ש*מישהו* ירצה לקרוא. ההסתברות שאדם כזה ייכנס לסניף אקראי היא מאד נמוכה, ולכן לא הגיוני להחזיק עותק כזה במלאי. וגם יהיה קשה לאותו אדם, שכנראה יתעניין מאד בספר לו רק ייתקל בו, לגלות שהספר קיים.
זה יצר מצב שבו מכירות הספרים היו מוטות מאד כלפי הספרים בקצה השמן של העקומה. ושומרי סף שהחליטו איזה כותבים וספרים ייזכו להיכנס פנימה.
והיו לזה גם השלכות תרבותיות וחברתיות, כי רוב שומרי הסף האלה היו גברים לבנים מהמעמד הבינוני-גבוה, שגם אם לא במכוון, הרקע שלהם והתרבות שקרובה אליהם כנראה השפיע במידה כזו או אחרת על התת-מודע שלהם בזמן קבלת ההחלטות. בימי MTV חזרה שוב ושוב ההאשמה שיש אפליה נגד מוזיקה של אומנים שחורים.
בכל מקרה, האינטרנט שינה את כל זה. החסמים ירדו ודי קל להוציא לאור ספר דרך הכלים שאמזון מציעה, ולשווק אותו לקהל שיתעניין בו.
ובחזרה לתעשיית המוזיקה - אפקט דומה קרה גם שם. תחת מגבלות עולם המחסור, הקטלוגים של חברות התקליטים כללו יחד בערך מיליון וחצי שירים בתחילת שנות האלפיים. לעומת זאת, בשנת 2021 לבד נוספו לקטלוגים כ-22 מיליון שירים חדשים. בשנה אחת נוצרו פי 14 שירים מכל מה שנוצר במהלך כל העשורים שלפני האינטרנט. מפץ גדול של יצירתיות.
הזנב הארוך של המוזיקה
לפי הדוח Loud and Clear העדכני של ספוטיפיי, יש תשעה מיליון אנשים שונים שאי פעם העלו שיר. נניח שהיינו ממיינים את כולם לפי סכום התמלוגים שקיבלו מסטרימינג, מהגבוה לנמוך. בקצה השמאלי יעמוד דרייק, עם קרוב לחמישים מיליארד (!) האזנות, שהניבו לו מעל 114 מיליון דולר. מימין אליו יהיה Bad Bunny שהרוויח 88 מיליון דולר מסטרימינג, ואחרי יעמדו אד שירן עם 87.7 מיליון דולר, The Weekend עם 77.5 מיליון דולר, אריאנה גרנדה עם 75 מיליון, ג׳אסטין ביבר עם 74 מיליון, טיילור סוויפט עם 71 מיליון, וכך הלאה כל תשעה מיליון היוצרים שהעלו שיר לספוטיפיי.
מה שנקבל הוא עקומה של התפלגות Power Law. קצת בדומה להתפלגות של תשואות על השקעות בסטארטאפים, או כמה ״עותקים״ נוצרו לכל אחד מהמינים השונים שאי פעם חיו על פני כדור הארץ.
להתפלגות כזו יש כמה תכונות מעניינות, שהופכות אותה למאד לא אינטואיטיבית.
למשל, הערך הממוצע של התפלגות כזו הוא לא מוגדר. בניגוד להתפלגות נורמלית, שהיא עקומת פעמון מסביב לתוחלת. אם ניקח מדגם של אלף מוזיקאים אקראיים, ונחשב את הגובה הפיזי הממוצע שלהם, כנראה שנקבל מספר שהוא בערך מטר שבעים ומאד מאד קרוב לגובה הממוצע של כלל תשע מיליון היוצרים שאי פעם העלו שיר לספוטיפיי. אבל אם נחשב את ממוצע התגמולים שהמוזיקאים במדגם קיבלו מסטרימינג במהלך הקריירה שלהם, זה לא יהיה מספר מאד מייצג. כי אם טיילור סוויפט או אד שירן ייכנסו לחדר, גובה התשלום הממוצע הזה יכול לגדול פי 1,000! אבל אין אף מוזיקאי (או אפילו שחקן כדורסל) שיוכל להצטרף וליצור שינוי בגובה הממוצע (נצטרך כמה ספרות אחרי הנקודה כדי לשים לב בכלל).
וזה יכול להיות מאד מבלבל.
אבל הדו״ח הזה של ספוטיפיי מספק הרבה מספרים שיכולים לעזור להבין איך העקומה הזו נראית.
נתחיל בקצה הימני - יש 5.6 מיליון יוצרים שפירסמו פחות מעשרה שירים. שזה אומר או אומנים שהם ממש בתחילת הדרך שלהם, או כאלה שמתייחסים לזה רק כתחביב. אז אפשר לדלג עליהם. ובזמן שנתקדם על פני 5.6 מיליון יוצרים, שלכאורה התאפשר להם ליצור רק בזכות הסטרימינג והורדת החסמים וכו׳, אבל בפועל יש להם פחות מעשרה שירים וכנראה כמות מזערית של האזנות, עלולה לחלוף בראשנו המחשבה שאולי זה בולשיט. אין פה שום דבר מרשים. אבל ככה עקומות מהסוג הזה מתנהגות.
ואז נגיע לאומן שעומד במקום 3.4 מיליון. אבל נצטרך להתקדם עוד די הרבה, עד למקום 213,000, כדי להגיע לאומן עם 10,000 האזנות חודשיות. שזה אומר שיש ניצנים של קהל. אבל גם רק ניצנים של תמלוגים. פירורים. ועלול להתחזק אצלנו החשד שהכל זה בולשיט. אבל ככה עקומות מהסוג הזה מתנהגות.
נצטרך להמשיך להתקדם עד למקום 91,200, כדי להגיע לאומן שקיבל במהלך 2022 מעל 5,000 דולר מספוטיפיי. ואולי שוב נגיד לעצמנו, זה הכל בולשיט. האומן הזה במקום 91,200 הוא מצליח בטירוף, מעל מיליון האזנות בשנה, פי 15 מהאומן הזה שראינו במקום 213,000, וכל מה שההצלחה הזו מביאה לו זה 5,000 דולר בשנה. זה גרושים. אבל ככה עקומות מהסוג הזה מתנהגות.
ואז שתי אפשרויות של איך להמשיך מכאן.
הראשונה, אפשר להכריז שכל מודל הסטרימינג הזה לא עובד. כי גם אומנים מאד מצליחים עם מעל מיליון האזנות בשנה מקבלים מזה רק 5,000 דולר וזה פירורים.
האפשרות השניה היא לבחון מה קורה בהמשך העקומה.
ואם נעשה את זה, כשנגיע למקום מספר 57,000 נפגוש אומן שקיבל בשנת 2022 מעל עשרת אלפים דולר רק מספוטיפיי. ובמקום 17,800, אומן שקיבל מעל 50 אלף דולר בשנת 2022 מספוטיפיי. שזה כבר סכום די נאה, ואם נוסיף הכנסות משירותי סטרימינג אחרים, זה יוצא סכום שאפשר לחיות ממנו בנוחות. רק מעצם זה שהאזנות מתרחשות באינטרנט בזמן שהאומן ישן או מופיע או יוצר שירים חדשים. והיו בשנת 2022 שבעה עשר אלף ושמונה מאות אומנים כאלה.
ואפשר גם להתקדם עוד ולראות שבמקום ה-10,100 כבר מקבלים מעל מאה אלף דולר, ובמקום 2,230 מעל חצי מיליון דולר, ובמקום 1,060 מעל מיליון דולר. רק מסטרימינג בספוטיפיי בשנת 2022. 470 קיבלו מעל שני מיליון דולר, ו-130 אומנים קיבלו מעל חמש מיליון דולר.
ככה עקומות מהסוג הזה מתנהגות.
דמוקרטיזציה של הפצת מוזיקה
את העקומה שדיברנו עליה אפשר לחלק לכמה מקטעים. בקצה השמאלי נמצאים האומנים שבטופ, הרוקסטארים, כאלה שכנראה היו מתפרנסים טוב ממוזיקה גם לפני האינטרנט. הם בהחלט היו עוברים את החסמים. אבל החלק שלהם מהעוגה קטן יותר בעידן הסטרימינג. 50 האומנים המצליחים ביותר מקבלים רק 12% מסך ההכנסות, לעומת 25% (!) מההכנסות בעידן מכירת האלבומים. והכסף הזה שהתפנה זורם להרבה הרבה יותר אומנים בהמשך הזנב של העקומה.
ובהמשך יש אלפים רבים של אומנים שכנראה לא היו מצליחים להתפרנס מתמלוגים בעידן הישן, אבל היום מקבלים צ׳ק נאה מהאזנות בסטרימינג. אולי אפילו עשרות אלפים, תלוי איפה בדיוק מגדירים את הגבולות. וכן, אחריהם יש עוד מעל מאה אלף אומנים שהם כבר לכאורה-מצליחים ויש להם קהל ועדיין לא מקבלים תגמולים משמעותיים. אבל חלקם יצליח לגדול מספיק כדי להגיע לחלק הירוק הפורח והמשגשג, שקיים רק בזכות הסטרימינג. וחלקם לעולם לא יגיע לשם, אבל עדיין יש להם קהל, גם אם קטן, שיגיע להופעות שלהם ואולי יקנה מרצ׳נדייז - וספק כמה מהם היו מצליחים למצוא את הקהל שלהם בעידן של חסמי כניסה ושומרי סף.
אי אפשר להתעלם מזה שהרוב המוחלט של האומנים לא יצליחו להגיע לחלק הירוק. יש שם אלפים רבים, אבל זה מתוך תשעה מיליון אומנים שהשקיעו כמות אדירה של זמן, אנרגיה, כאב, וכסף בליצור ולהקליט אלבום. וברור שזה מבאס למי שלא יצליח למצוא מספיק קהל כדי להגיע לשם. זה קצת כמו שהרוב המוחלט של הסטארטאפים נכשלים. אבל יותר מבאס, כי (רוב) המוזיקאים לא יכולים למנף את הניסיון שלא הצליח ולעבור למשרת קורפורייט-טק עם משכורת גבוהה. מה ששונה כשהעקומה לא נקטעת בטופ הוא שיש להם הרבה יותר הזדמנויות לנסות.
והחלק הירוק הוא יער הגשם הנפלא שנוצר כנראה רק הודות לאינטרנט והסטרימינג, והפיצוץ האדיר של היצירתיות ועשרות אלפי השירים החדשים שנוצרים כל יום. ספק אם מאות מיליוני המשתמשים של ספוטיפיי, שנהנים ומתרגשים מהשירים שנוצרים ע״י עשרות אלפי אומנים בחלקים הירוקים והצהובים של העקומה, היו זוכים לגלות ולשמוע את האומנים האלה בעולם שלפני האינטרנט.
ומה שמעודד הוא שהגודל של יער הגשם הוא ממש לא סטטי. החלק הירוק בעקומה הולך וגדל בקצב מהיר! ספוטיפיי ופלטפורמות הסטרימינג ממשיכים לדחוף ימינה את הגבול הזה. מספר האומנים שקיבלו 50 אלף דולר מספוטיפיי ב-2022 הוא פי 2.5 יותר ממה שהוא היה 5 שנים לפני זה. ואפשר לשחק עם המספרים והמחשבונים באתר של Loud and Clear כדי לראות את ההתנהגות הזו בכל רמות התשלום. ואפשר לדמיין כמה גדול המספר הזה יהיה עוד חמש שנים מהיום!
מציאת קהל ללא שומרי סף
כשהייתי פותח את הרדיו או את MTV, כמות השירים החדשים שהייתי יכול להיתקל בהם באותו רגע הייתה, ובכן, אחד. השיר או הקליפ שבדיוק התנגנו שם.
כשאני פותח את ספוטיפיי, יש כשמונים מיליון שירים שאני יכול לגלות.
עולם השפע הזה גם עוזר להבין למה הגיוני לאומנים לאפשר להאזין לשירים שלהם תמורת שתי אגורות. זה גם לא עולה להם כלום, אבל בעיקר, אם יש אי שם אלף מעריצים שממש יאהבו אותם, הם היו רוצים להגיע לכמה שיותר מהם. ובשביל זה כנראה צריך לעבור דרך מאה אלף מעריצים-אפשריים שיאזינו לשירים.
ספוטיפיי מציעה המון כלים של Discovery שמבוססים על אלגוריתמים שמנתחים כמות אדירה של מידע על מה אנשים אוהבים לשמוע. ביום המשקיעים האחרון הם העריכו שמתרחשות בפלטפורמה 22 מיליארד גילויים בחודש. זו כמות הפעמים שמשתמשים נחשפים לשיר של אומן חדש שלא הכירו.
זה נכון שהמתמטיקה אולי לא לגמרי עובדת במדינה שהיא פלח מזערי של שוק המוזיקה הגלובלי, כמו למשל ישראל. גם אומן ישראלי מצליח עלול להיתקע בתחום הצהוב של העקומה למעלה, לא כי הוא פחות מוכשר אלא בעיקר כי הוא מראש פונה לנישה בגודל מאד מוגבל. יש הרבה פחות מקום לזנב ארוך, כשמראש יש אסימפטוטה יחסית נמוכה. כל יזם ישראלי יוכל להסביר לכם איך Total Adressable Market עובד ולמה הם מראש מכוונים למכור לחברות אמריקאיות.
אבל יש אולי חדשות מעודדות גם בתחום הזה. בעידן שומרי הסף והחיכוך, ייצוא של מוזיקה היה עובד בעיקר בכיוון אחד - מארה״ב ובריטניה לשאר העולם. הדמוקרטיזציה מובילה לזה שהחלק שלהן בייצוא קטן, ובמקום זה עולות יצואניות מוזיקה חדשות כמו קולומביה וקוריאה. ככה זה שאפשר לגלות מוזיקה בלי להיות מוגבלים ע״י מערכות היחסים המקומיות של חברות התקליטים, או בשיקול הדעת של העורכים בתחנה.
ואני מודה שאין לי היכרות מעמיקה עם שוק המוזיקה הישראלי, אבל הסתכלתי על כמה אומנים ישראליים שפונים לקהל גלובלי, כמו אסף אבידן, לולה מארש, נוגה ארז. אני יודע שיש להם קהל גלובלי כי הייתי בהופעות שלהם בסן פרנסיסקו, ורוב הקהל לא היה ישראלי (או ידע שהם ישראליים בכלל). ואם נסתכל על כמות הסטרימים של השירים הפופולריים שלהם, אלה מספרים די גבוהים שאולי אפילו מביאים אותם לחלק הירוק של העקומה. וגם היה כיף בהופעה.
די מגניב, לא?
יוצרי תוכן באינטרנט
הפוסט הזה ניסה להציע נקודת מבט אחרת על השינוי הדרמטי שהתחולל בעקבות האינטרנט, שיצר עולם של עלות שולית אפסית, ללא חיכוך, שומרי סף וחסמי כניסה.
וחלקכם אולי קראתם את דרך ההסתכלות הזו אבל לא השתכנעתם. ואתם אומרים לעצמכם משהו כמו, ״איזו חוצפה מתנשאת, להתפלסף ולהסביר ליוצרים שעובדים קשה למה לקבץ אגורות מהאזנות על השירים שלהם זה דווקא דבר טוב בשבילם.״
אז חשבתי שאולי כדאי להזכיר שגם אני יוצר תוכן באינטרנט. ואלמלא היה קיים באינטרנט עולם של עלות שולית אפסית, והיעדר חסמים ושומרי סף, המילים של הפוסט הזה לעולם לא היו נכתבות. כלומר אולי הן היו נכתבות במגירה שלי, אבל בטח שלא היו מגיעות אליכם. כי איך הייתי פוגש אותכם בכלל?
אופטיקאי מדופלם התחיל בתור קווסט צדדי עבורי, וכעבור שנה יש כמה אלפי צפיות לכל פוסט חדש. וכדי להגיע לזה, השקעתי אולי הרבה זמן ומאמץ בכתיבה, אבל ההשקעה הפיננסית הכוללת על שיווק והפצה עומדת עד כה על 0 ש״ח [אוקיי למעט 300 ש״ח מנוי לטוויטר בלו.]. והעלות השולית עבורי לשרת כל אחד מהקוראים היא בדיוק אפס שקלים חדשים. אם תספרו על הבלוג הזה לחברים שיתעניינו ויירשמו אליו, אני כמובן אכיר לכם תודה על כך, והעלות הנוספת עבורי לשרת כל קורא או קוראת חדשים תהיה - אתם יודעים כבר - אפס ש״ח.
אני לא צריך לקנות עוד ניירות ולשלם על הדפסה של יותר עותקים. אני לא צריך לקנות עוד דיסקים ולצרוב עליהם תוכן. אני לא צריך לשלם כדי לשלוח להם את זה הביתה או למשרד.
בזכות הכתיבה הזו, מצאתי בינתיים למעלה מאלף אנשים שקוראים את הפוסטים מדי שבוע ולוחצים על לינקים ומגיבים וכותבים לי מה הם חושבים. הם לכאורה מתעניינים בתוכן שאני מייצר (או שהם בוטים די מתוחכמים).
קצת כמו שספוטיפיי מאפשרת לאומנים למצוא את הקהל שיאהב את המוזיקה שלהם. זה עדיין היה להם קשה ויקר וכואב ליצור אותה, אבל הרבה פחות כואב מאי פעם להפיץ אותה.
ואם הייתי מחליט לנסות להתפרנס מהבלוג הזה, אני יכול לנסות למשל למכור למעל אלף הקוראים האלה טי-שירט או ספל קפה של אופטיקאי מדופלם, אולי עם הגרף של ה Innovator's Dilemma או תמונה של צ׳ארלי מאנגר או משהו. או שאני יכול למכור כרטיסים להרצאות, תוכן בתשלום, שירותי ייעוץ, קורסים, פרסומות. יש הרבה דרכים שכותבים באינטרנט מוצאים כדי להתפרנס, גם אם התוכן שלהם מופץ בחינם.
ואולי אני אצליח ואולי לא, אבל האפשרויות האלה בכלל לא היו פתוחות בפניי ללא האינטרנט ותוכן שמופץ בעלות שולית אפסית.
אבל מספיק לדבר עליי.
אותן אפשרויות פתוחות גם בפני עוד מיליוני אנשים שמנסים, בדרגות שונות של רצינות, וכמה עשרות אלפים מתוכנו גם יצליחו להתפרנס מהתוכן שהם יוצרים באינטרנט.
ומה שאני מנסה להגיד בכל זה הוא ש, יש דרך חיובית להסתכל על מה שקורה לאומנים בעידן האינטרנט והסטרימינג.
כמות עצומה יותר של אומנים יכולים להפיץ את המוזיקה שלהם ולחפש קהל שיאהב אותה. הרוב המוחלט של אלה שמנסים עדיין לא יצליח להתפרנס מזה. ובקצה השני, כמות האומנים שממש מתעשרים מתמלוגים אולי לא גדלה בהרבה. אבל בין שתי הקצוות האלה נוצר זנב ארוך של עשרות אלפי אומנים, שלא היו מתפרנסים ממוזיקה בעולם עם חסמי כניסה וחיכוך. ועכשיו הם כן. והמספר שלהם רק הולך וגדל בקצב מהיר משנה לשנה.
עצם היכולת לנסות להתקיים כאומנים שעושים את מה שהם אוהבים, ויש להם קהל שאוהב את מה שהם יוצרים, פתוחה היום בפני כמות אדירה יותר של אנשים.
וזה, בעיניי, מאד מרגש ומלהיב.
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין כאן המלצה לבצע השקעות. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.
אני מבין שיש בתרחיש הזה רק פירמה אחת והיא מונופול, וגם מותר לה לבצע אפליית מחירים. פישטתי כדי להמחיש את העיקרון.
מסכים לחלוטין.
יופי של הצגה של הנושא.
תודה על הפוסט. גם לי הפרק בחיות כיס הפריע, ולא הצלחתי לשים את האצבע על מה. תודה