״פריצת הדרך הגדולה הייתה כשהבנו שההזדמנות הייתה לא רק לתפוס את הנתח שוק הכי גדול בקרב משתמשי אינטרנט, אלא איך נגרום לדור הבא של האנשים, שאפילו לא חושבים על האינטרנט, להכיר את יאהו.״
גיבינו את ספוטיפיי (מטהדאטה וקבצי מוזיקה). זה מופץ בטורנטים של חבילות קבצים (בערך 300 טרהבייט), מקובצים לפי פופולריות.
השחרור הזה כולל את דאטהבייס המוזיקה הגדול ביותר שזמין באופן פומבי עם 256 מיליון שירים ו-186 מיליון ISRC-ים ייחודיים.
זהו ״ארכיון השימור״ הראשון בעולם למוזיקה שהוא פתוח באופן מלא (כלומר ניתן לשכפול על ידי כל אחד עם מספיק שטח דיסק), עם 86 מיליון רצועות מוזיקה, שמייצגים בערך 99.6% מההאזנות.
יש לא מעט ויזואליזציות מעניינות של הדאטה בהמשך הפוסט; אחת שמיד משכה את תשומת הלב שלי המחישה את הגידול האקספוננציאלי בכמות האלבומים החדשים, שמתרחש מאז האינטרנט והסטרימינג ונפילתם של שומרי הסף. התופעה הזו תופסת עוד יותר תאוצה בשנים האחרונות, כנראה בגלל שהרבה מהמוזיקה החדשה בספוטיפיי מיוצרת אוטומטית באמצעות AI.
מה שהולך יד ביד עם זה הוא הקצנה של עקומת ה power law בפופולריות של השירים. הרחבתי לגבי הנקודות האלה בפוסט הראשון שכתבתי על ספוטיפיי, Keep On Rockin’ In The Free World:
מה שנקבל הוא עקומה של התפלגות Power Law. קצת בדומה להתפלגות של תשואות על השקעות בסטארטאפים, או כמה ״עותקים״ נוצרו לכל אחד מהמינים השונים שאי פעם חיו על פני כדור הארץ.
להתפלגות כזו יש כמה תכונות מעניינות, שהופכות אותה למאד לא אינטואיטיבית. [...] את העקומה שדיברנו עליה אפשר לחלק לכמה מקטעים. בקצה השמאלי נמצאים האומנים שבטופ, הרוקסטארים, כאלה שכנראה היו מתפרנסים טוב ממוזיקה גם לפני האינטרנט. הם בהחלט היו עוברים את החסמים. אבל החלק שלהם מהעוגה קטן יותר בעידן הסטרימינג [...]
ובהמשך יש אלפים רבים של אומנים שכנראה לא היו מצליחים להתפרנס מתמלוגים בעידן הישן, אבל היום מקבלים צ׳ק נאה מהאזנות בסטרימינג. אולי אפילו עשרות אלפים, תלוי איפה בדיוק מגדירים את הגבולות. וכן, אחריהם יש עוד מעל מאה אלף אומנים שהם כבר לכאורה-מצליחים ויש להם קהל ועדיין לא מקבלים תגמולים משמעותיים. אבל חלקם יצליח לגדול מספיק כדי להגיע לחלק הירוק הפורח והמשגשג, שקיים רק בזכות הסטרימינג. וחלקם לעולם לא יגיע לשם, אבל עדיין יש להם קהל, גם אם קטן, שיגיע להופעות שלהם ואולי יקנה מרצ׳נדייז - וספק כמה מהם היו מצליחים למצוא את הקהל שלהם בעידן של חסמי כניסה ושומרי סף.
[...] והחלק הירוק הוא יער הגשם הנפלא שנוצר כנראה רק הודות לאינטרנט והסטרימינג, והפיצוץ האדיר של היצירתיות ועשרות אלפי השירים החדשים שנוצרים כל יום. ספק אם מאות מיליוני המשתמשים של ספוטיפיי, שנהנים ומתרגשים מהשירים שנוצרים ע״י עשרות אלפי אומנים בחלקים הירוקים והצהובים של העקומה, היו זוכים לגלות ולשמוע את האומנים האלה בעולם שלפני האינטרנט.
ובכן, לפי הנתונים שפורסמו, למעל 70% מהשירים בספוטיפיי כמעט ואין האזנות. מספר השירים עם אפס פופולריות הוא כל כך גדול, שהעמודה הזו מגמדת את המשך העקומה:
כשעוברים לסקייל לוגריתמי, אפשר לראות את זה לאורך כל העקומה – ספרתי 31 אומנים בלבד בעשירון העליון של הפופולריות (ציון 91-100), ו-283 אומנים בעשירון השני (פופולריות 81-90), כמעט פי 10 מאשר בעשירון העליון. בעשירון הרביעי (פופולריות 61-70) כבר יש 5,589 אומנים, ובעשירון השישי (פופולריות 41-50) 44,600 אומנים. בעשירון השמיני, עם ציון פופולריות 21-30, כבר יש 183,527 אומנים. זה אולי נשמע כמו ציון נמוך, אבל לפי ההערכות ציון 20 מספיק כדי להופיע בפלייליסטים שמביאים מאזינים חדשים לגלות את האומן, וזה משמח שיש כבר מאות אלפי אומנים בספוטיפיי שזוכים להזדמנות הזו.
עוד מגמה שהתלהבתי ממנה בפוסט Keep On Rockin היא הקצב שבו גדלה עוגת התמלוגים, ככה שרף הפופולריות שאומן צריך להגיע אליו כדי להיות מסוגל להתפרנס מתמלוגי הסטרימינג הולך ויורד עם השנים. אני לא בטוח איך AI עומד להשפיע על המגמה הזו – אם כי יש לי ניחושים, ברוח אפקט עקומת הסמיילי (מהדורה 38) – וזה יהיה מעניין לעקוב.
דמי מנוי
אבל אולי הדבר הכי מעניין הוא שהמניה של ספוטיפיי לא נפגעה מהמאורע. אף אחד לא שאל לאחר מכן בטוויטר, איך המניה של ספוטיפיי לא יורדת לאפס. הרי כולם יכולים להוריד בחינם את כל ה MP3 בעולם, ולהשתמש בכלי וייב קודינג כדי ליצור לעצמם אפליקציית סטרימינג. אז למה שימשיכו לשלם כל חודש לספוטיפיי.
התשובה היא, כמובן, שמרבית האנשים בעולם לא רוצים להיות האקרים חובבים. מעטים יעדיפו לנהל בעצמם ספריות של השירים האהובים עליהם, ולמצוא דרכים מהירות ונוחות להגיש אותן להאזנה בטלפון. רק כדי לחסוך 12 דולר בחודש. הם שמחים לשלם כדי להימנע מכאב הראש הזה, ולהשתמש באפליקציה עם ממשק נח ומהיר שמאפשר גישה לכל שיר שקיים.
זה אולי נראה מובן מאליו היום, אבל זו ממש לא הייתה ההערכה הרווחת בשנות ה-2000 המוקדמות. בתחילת הדרך של האינטרנט, בתקופה שאחרי נאפסטר, היה נראה שהעלות האפסית של הפצה דיגיטלית, והקושי של החוק להתמודד עם אפליקציות שיתוף קבצים שהמשיכו לצוץ, יפחיתו בסופו של דבר את הערך של מוזיקה מוקלטת לאפס. התחזיות היו שמוזיקה מוקלטת תהיה חינמית בסופו של דבר, והתעשיה תעשה כסף רק מהופעות חיות ומרצ׳נדייז.
כשספוטיפיי הגיעה לראשונה, הפיץ׳ לצרכנים היה בעיקרון ש-10 דולר לחודש בשביל אותה ספריית מוזיקה שהייתה לכם בטורנטים זה עסקה טובה אם תוכלו לגשת למוזיקה מהר יותר, לחפש על פני כל המטהדאטה, ולתת למישהו אחר לנהל לכם את הספריה. לכן זה לא פגע כלל בשווי של ספוטיפיי כשמישהו הוריד כמעט את כל המוזיקה שיש להם ומתכנן לעשות אותה זמינה בטורנטים. 256 מיליון רצועות ו-300 טרהבייט זה פשוט הרבה פחות נח מאפליקציית קונסיומר, אפילו אם האפליקציה עולה קצת יותר מ-10 דולר לחודש לאחרונה.
אני מוכן להמר שמעטים (אם בכלל) ישקלו להוריד את המאגר ולבנות לעצמם אפליקציית סטרימינג בוייב קודינג, גם לאחר סבב העלאות המחיר הקרוב של ספוטיפיי.
קצת מזכיר את הסקפטיות סביב דרופבוקס לאחר שהושקה: הרי כל אחד יכול לסדר לעצמו תיקיית קבצים שמסתנכרנת מול חשבון FTP בתוך דקות, למה לשלם דמי מנוי חודשי על משהו שמחליף פקודת mount ביוניקס. למרבה הפלא, עם זאת, התברר שרוב האנשים בעולם לא רוצים להיות מנהלי IT. הדרך הפשוטה ונוחה לשימוש שבה דרופבוקס ארזו את המוצר הביא לפיצוץ במספר המשתמשים, שהתייצב לאחרונה על מעל 18 מיליון (מהדורה 109). השירות אמנם חסר ייחודיות היום – כשמיקרוסופט, גוגל, אפל ואמזון מציעות אלטרנטיבות עם אינטרגרציה נוחה יותר לשירותים אחרים שאתם משתמשים בהם, כחלק מבאנדל יותר אטרקטיבי – ובכל זאת, דרופבוקס הצליחה לנעול מספיק משתמשים, שמעדיפים להמשיך לשלם לה מדי חודש, ולא עוצרים לשקול את האלטרנטיבות ולהעביר את הקבצים שלהם בין שירותי ענן.
עוד דוגמא היא וויקס: לקוחות מתלוננים שהחברה מעלה מחירים בצורה אגרסיבית לאחרונה, ולמרות שחישוב קר אולי יוביל למסקנה שלהרבה עסקים קטנים עדיף לעזוב ולמצוא פרילנסר שיבנה עבורם אתר עם רכיבי WordPress — אני בספק שיותר מאחוז קטן מהלקוחות יעשה זאת. לבעלי עסקים קטנים — מהסוג שמנהלים את אתר האינטרנט שלהם בוויקס — יש כל כך הרבה דברים אחרים להתעסק בהם, שלהיות מנהלי ה-IT של עצמם כדי לחסוך 100 או 200 או אפילו 400 דולר בשנה, לא יצדיק את המאמץ המנטלי.
אפל 2
זו הייתה התובנה המבריקה שסטיב ג׳ובס הגיע אליה, בסביבות גיל 22, והפכה את התרומה וההשפעה שלו על עולם הטק להרבה יותר משמעותית מאשר חברו מהתיכון סטיב ווזניאק. למרות שווז היה המח הטכני מאחורי פריצות הדרך שהובילו לבניית המחשב האישי הראשון. מחשב האפל A, שיצא בשנת 1976, ונחשב לנקודת הפתיחה של עידן המחשב האישי (PC), עוצב ע״י ווזניאק בגראז׳ של ההורים של ג׳ובס, וכלל רק לוח אם. חובבי אלקטרוניקה שרצו להרכיב לעצמם מחשב באמצעותו היו צריכים לדאוג בעצמם לדברים כמו מארז, ספק כח, מקלדת, ומסך. המחשבה הראשונית של ווזניאק היה למכור רק את התכנית שהוא עיצב עבור לוח האם, כי הרי כל אחד יוכל להלחים ולחבר את הרכיבים בעצמו. ג׳ובס היה זה שהתעקש שהם ימכרו לוחות אם מוכנים. אבל התברר שאפילו זה לא היה מספיק.
האירוע שהבהיר את זה היה העסקה עם פול טרל, בעלים של חנות אלקטרוניקה בשם ״בייט שופ״ במאונטיין ויו; לפי חלק מהגרסאות, הוא נכח בקהל כשווזניאק הציג את מחשב האפל ל Homebrew Computer Club של סטנפורד באפריל 1976; לפי סיפורים אחרים, זה היה סטיב ג׳ובס שנכנס – יחף, לא מסופר, ולא מקולח, כפי שנהג להסתובב בזמנו – לחנות הבייט שופ בניסיון למכור מחשבים. בכל מקרה, טרל התלהב והזמין 50 יחידות, כמות די גדולה בהתחשב בזה שווזניאק וג׳ובס הרכיבו הכל בעצמם בגראז׳ של משפחת ג׳ובס, ונאלצו לעבוד יומם וליל כדי לעמוד בלוחות הזמנים. טרל הופתע לקבל לוחות אם חשופים, והסביר לצמד הסטיבים שהלקוחות שלו ירצו מחשב מוכן שאפשר לעבוד איתו, לא קיט אלקטרוניקה שהם צריכים להרכיב בעצמם. בכל זאת, הוא עמד בהסכם ושילם להם על ההזמנה כפי שהבטיח: 25,000 דולר, בערך המשכורת השנתית שווזניאק הרוויח בתור מהנדס ב-HP בזמנו.
עבור ג׳ובס, האירוע הזה חידד את ההבנה של מה יידרש כדי להביא את המחשב האישי להמונים. הוא שם לב שמרבית תשומת הלב בתעשיית המחשבים המתעוררת הייתה על המפרטים הטכניים ודרכים לסחוט עוד ביצועים או לחבר עוד רכיבים, אבל זה לא מה שיגרום גם לאנשים ״רגילים״ – ולא רק חובבי אלקטרוניקה – להשתמש במחשבים האלה. את מחשב האפל 2, שהושק ב-1977, הוא התעקש לעצב בתור יחידה אינטגרטיבית ופשוטה לשימוש. רק היה צריך לחבר את זה לחשמל ולהדליק את המתג.
בריאיונות לאורך השנים, סטיב ווזניאק הביע את הביקורת שלו על הקרדיט שג׳ובס מקבל, למרות שכלל לא היה מהנדס, או תרם למאמץ הטכני של בניית מחשב האפל 2. זו הייתה עבודה בלעדית של ווזניאק. אבל העניין, לדעתי, הוא ההבנה שהאריזה הנוחה והפשוטה לשימוש של האפל 2, היא מה שהולך ליצור ייחודיות, ולהביא את המחשב האישי להמונים. לחצות את הקאזם (מהדורה 69) אל עבר המיינסטרים. זו תובנה שווזניאק לא הצליח להעריך בזמנו, וכנראה מזלזל בה עד היום. כמו מתכנתים שזלזלו בדרופבוקס ב-2008 (״שתי פקודות יוניקס ויש לי תיקיה מסונכרת לענן״).
מחשב האפל 2 עקף את הקומודור בתור המחשב הפופולרי של סוף שנות ה-1970, וזו הייתה הסיבה שדן בריקלין בחר לבנות את אפליקציית ויזיקאלק – תוכנת הגיליון האלקטרוני הראשון (מהדורה 106) – עבור מחשב האפל 2 ב-1979. זו הייתה הקילר אפ שבאמת גרמה למכירות של מחשב האפל 2 להתפוצץ, ולחברה – שהחלה משני נערים שמלחימים לוחות אלקטרוניקה בגראז׳ של משפחת ג׳ובס שנים בודדות קודם לכן – להנפיק מניות בבורסה בסוף 1980 בשווי של כמעט 1.8 מיליארד דולר. ההנפקה הגדולה ביותר מאז פורד, 24 שנים קודם לכן.
מחשב האפל 2 המשיך להיות פרת המזומנים של אפל במשך למעלה מעשור, למרות ש-IBM – חברת המחשבים הדומיננטית של התקופה – השיקה את המחשב האישי שלה ב-1981, ומערכת ההפעלה דוס שבו בחרה (מהדורה 72) הפכה לסטנדרט שנכלל במחשבים ״תואמי IBM״. מרבית האפליקציות שנכתבו למחשב האישי בהמשך שנות ה-1980 נועד לרוץ על דוס, לא על מחשבי אפל. ובכל זאת, הודות לתובנה המבריקה של ג׳ובס על החשיבות על האינטגרציה ופשטות השימוש להמונים — לצד יתרון פתיחה של 4-5 שנים לפני השקת המחשב האישי של IBM — האפל 2 המשיך לספק זרם רווחים נאה עבור אפל אל תוך שנות ה-1990.
קצת כמו שדרופבוקס — שאותה סטיב ג׳ובס בעצמו הגדיר בתור ״סתם פיצ׳ר״ בתחילת דרכה, ואיים לרסק אותה (מהדורה 109) — ממשיכה לייצר רווחים גם קרוב לעשרים שנה לאחר מכן, הודות לאריזה נוחה ופשוטה של אחסון בענן, לצד יתרון פתיחה של 3-4 שנים לפני שירותי אחסון כמו אייקלאוד.
יאהו ולחצות את התהום
מישהי שלמדה מקרוב את הסיפור של הקמת תעשיית המחשבים האישיים, והתפקיד שאפל שיחקה בה, היא קרן אדוארדס, שחקרה את הנושא במהלך הלימודים שלה בסטנפורד בתחילת שנות ה-1980. באופן מקרי היה לה המזל – בעבודה שלה לאחר הלימודים – למלצר שולחן של אנשי פרסום שבדיוק חזרו מפגישה עם אפל, ולהרשים אותם בידיעות שלה על שיווק ועל שוק המחשבים. הם הציעו לה עבודה בשיווק של אפל.
עשור אחד לאחר מכן, אדוארס זיהתה תבנית דומה בימים המוקדמים של ה World Wide Web. היא הציגה את הפיץ׳ שלה ב cold call שעשתה לנשיא של יאהו במהלך 1995: יאהו צריכים לבנות את המותג שלהם, ולהפוך ל household name, כמו קוקה-קולה או דיסני. ג׳רי יאנג, הפאונדר, צחק מעצם המחשבה הזו. אבל אדוארדס הצטרפה לחברה בסוף 1995 בתפקיד Director of Brand Marketing, מנהלת המותג, כדי לעשות בדיוק את זה.
חברות כמו נטסקייפ, או אקסייט, או אלטה ויסטה, אינפוסיק, כולם היו חברות טק מהסיליקון ואלי, שמנוהלות על ידי אנשים עם רקע טכני. והם פשוט הניחו שהחיפוש הכי מהיר, החיפוש הכי טוב, החיפוש הכי מדוייק, עומד להיות הדבר הכי חשוב. אני בהחלט האמנתי שלהיות מותג, ולהיות המקום שאנשים יכולים להתחיל עם האינטרנט, הולך להיות מאד חשוב ויקר ערך.
אני חושבת שהמגע האנושי שלנו, הדיירקטורי עם הסרפרים שארגנו את האתרים, ווידאו שכל האתרים שביאהו עובדים, ונתנו חוויה טובה – הדברים האלה היו קריטיים כדי להבדיל את יאהו מכל השאר, שנראו כמו מנועי חיפוש.
[...] זה לקח לנו זמן לחשוב על מה המשימה כאן, מה יעשה הבדל, איך אנחנו יכולים להתבלט. איך אנחנו יכולים להיות המותג שאנשים בוחרים בו.
[...] בילינו הרבה זמן בלדבר עם קונסיומרים ולדבר עם אנשים שלא היו באינטרנט. שאלנו אותם מה היו החששות שלהם ולמה הם אולי ישתמשו בזה. או עם אנשים שבדיוק התחילו לנסות להשתמש בזה, להבין מה הם רצו לעשות ולמה. הדבר הנוסף שהתחלתי לעשות מיד היה לקרוא אימיילים ותלונות, מה אנשים אהבו, מה הדאיג אנשים, פשוט קראתי את כל האימיילים שהגיעו לשירות הלקוחות שלנו שרק יכולתי.
לא היו סקרים, לא היו דו״חות מחקר, לא היה שום דבר. אני חושבת שזה יכול להיות מתסכל לבוגרת MBA בהארוורד שעבדה ב packaged goods, אבל מצד שני עבדתי גם בתעשיית הבידור והפרסום אז הייתי רגילה למצב די מעורפל שמצריך החלטות אינטואיטיביות.
[...] פריצת הדרך הגדולה הייתה כשהבנו שההזדמנות הייתה לא רק לתפוס את הנתח שוק הכי גדול בקרב משתמשי אינטרנט. זה לא היה זה. זה היה יותר כמו, איך נגרום לדור הבא של האנשים, האנשים שאפילו לא חושבים על האינטרנט, להכיר אותנו. להכיר את יאהו. אז רק ליצור מודעות, ככה שכשמישהו מגיע לחשוב סוף סוף על האינטרנט ולשקול את זה, הם קודם כל יכירו את השם שלנו. אז זו הייתה המטרה.
אדוארס למעשה זיהתה את התהום שהייתה פעורה בין המשתמשים המוקדמים באינטרנט – שנטו להיות יותר כמו ווזניאק בימים הראשונים של ה-PC, ולהתמקד בדברים כמו גדלים של אינדקס או יעילות של אלגוריתמים – לבין המיינסטרים, מרבית האנשים ה״רגילים״, שעדיין התבוננו מהצד ושאלו את עצמם מה יש להם לעשות עם האינטרנט הזה. כמו שג׳ופרי מור הסביר בספר ״לחצות את התהום״ – שיצא שנים ספורות קודם לכן, ב-1991, ועתיד להפוך לתנ״ך של הסיליקון ואלי בהמשך הניינטיז – אנשי החזון הטכנולוגיים, והאנשים הפרגמטיים במיינסטרים של השוק, לא ממש מדברים אחד עם השני. לפרגמטיים לא אכפת מאמונה שטכנולוגיה חדשה תשנה את העולם, אכפת להם איזה בעיות הם יכולים לפתור עם זה. והם מדברים עם אנשים פרגמטיים אחרים, ומחכים לשמוע מתי מישהו מצא משהו שימושי לעשות עם הדבר החדש.
התובנה הג׳ובסית של אדוארדס – בניגוד לגישה הווזניאקית שאפיינה את שאר חברות הפורטל והחיפוש באותו זמן באינטרנט – הביאה אותה לגבש קמפיין שאיפשר לווב לחצות את הקאזם. יאהו הייתה חברת האינטרנט הראשונה שעשתה קמפיין פרסום בטלוויזיה – תחת הסלוגן Do You Yahoo? – והציג אנשים שלא נראו טכנולוגיים במיוחד. הם הקימו דוכנים בפסטיבלים ברחבי המדינה, חילקו פוסטרים, וניסו להכיר לאנשים את ה״אינטרנט״ בתור משהו ידידותי ו״מגניב״. זה התברר כאסטרטגיה די מוצלחת לבניית המותג של יאהו ותפיסת mind-share בקרב הצרכנים.
ההנפקה של יאהו, באפריל 1996, הוכיחה את זה: אקסייט ולייקוס – שהדגישו את היותן חברות טכנולוגיה והתמקדו ביכולות הטכניות של מנוע החיפוש שלהן – הנפיקו בשבוע שלפני יאהו. בניגוד להנפקה של נטסקייפ – שהתפוצצה באוגוסט 1995, עם זינוק של מעל 100% ביום המסחר הראשון – אסקייט ולייקוס דשדשו. המניות לא קפצו.
יאהו, שבידלה את עצמה מהן עוד קודם עם הקמפיין המבריק של אדוארדס, הציגה נרטיב אחר. המניה שלה זינקה מעל 150% כשהחלה להיסחר באמצע אפריל 1996. זינוק יותר גדול מזה שהיה לנטקסייפ ביום המסחר הראשון שלה. אנליסט שוק ההון מאותה תקופה הסביר בדיוק את זה: ״יאהו היא קול. זה לא עוד חברת טכנולוגיה, זה מותג. זה חלק מהתרבות.״
נתח התודעה שתפסה בשלב מוקדם בקרב הצרכנים איפשר ליאהו להיות הפורטל המוביל באינטרנט, גם כשמתחרות כמו אלטה ויסטה הצליחו לבנות מנוע חיפוש טוב יותר. היה צריך את קריסת הדוט-קום, לצד הפער הטכנולוגי העצום שגוגל הצליחה לפתוח בעשור שלאחר מכן, כדי לנצח את זה (מהדורה 115).
הסיפור הזה קצת הזכיר לי מאנדיי.קום: תהיתי פה בעבר למה זו הייתה דווקא היא שהצליחה להגיע לסקייל ורווחיות, והניחוש שלי היה שבעוד שחברות SaaS פרודוקטיביות ארגונית אחרות התמקדו בטכנולוגיה – כפי שעשו אלטה ויסטה או אקסייט בווב – מאנדיי הייתה זו שהצליחה לשחזר את האטסטרטגיה שהובילה להצלחה המוקדמת של יאהו. מתוך מהדורה 110:
עד כמה שאנשי טק מסויימים אוהבים אולי לקרוא למאנדיי, בזלזול, ״אקסל בצבעים״ - זה מה שהיה נדרש כדי לדחוף את השימוש בכלי SaaS ארגוניים לשכבות המאוחרות יותר של השוק. זו אולי חלק מהסיבה ששורה של כלי no-code מרשימים אחרים – כמו ג׳ירה או Notion או אסאנה או airtable – שפנו בעיקר למפתחים ואנשים עם יכולת טכנית גבוהה, לא צברו תאוצה, בעוד שמאנדיי ממשיכים לצמוח ולהתרחב.
במודל Crossing The Chasm, הרוב המאוחר, הקונסרבטיבים, הם שונאי-סיכון; הם ממתינים עד שיגיעו פתרונות מקיפים ופשוטים לשימוש, שהופכים לסטנדרט, ויהיו קלים לאימוץ. מודל התהום עוזר להבין למה מחלקות IT אולי מיהרו לאמץ כלי כמו ג׳ירה – שדורש הרבה עבודת tinkering וקונפיגורציה – אבל הוא כמעט אף פעם לא הגיע למחלקת המכירות או הרכש או ה HR. מאנדיי הצליחו לחצות את התהום הזו. וכן, יכול להיות שהצבעים עזרו.
עטיפות רזות
שנת 2026 נפתחה עם יום המסחר הגרוע ביותר למניות התוכנה (ביחס למניות השבבים) מאז 2009:
הרקע הוא שאלה שמרחפת לגבי, למה צריך אפליקציות SaaS בעידן שבו AI יכול לכתוב את הקוד, ובעצם מודלי שפה גדולים מייתרים כמעט את כל עבודת הפיתוח שנעשתה בחברות ה-SaaS. בן אוונס העלה אנלוגיה היסטורית מעניינת לגבי זה, כשהתארח בפודקאסט לאחרונה:
יש הבדל בין לדעת לכתוב את הקוד, לבין גם לחשוב על מה הדבר שצריך לקודד. אני זקן מספיק לזכור שבתחילת שנות ה-80 של המחשב האישי, הרעיון היה שמנהל עסק קטן יוכל לקנות PC והם יקנו ++C ויכתבו את התוכנה של עצמם. או שאולי תקנה תוכנת דאטהבייס ותכין לעצמך דאטהבייס.
אבל זה לא איך שזה עבד. איך שזה עבד היה שקניתם פיסת תוכנה לחשבונאות, או מערכת ניהול מלאי, או פיסה של תוכנה שעושה את הדבר שהייתם צריכים. לא עשיתם אותה בעצמכם.
סיבה אחת שלא עשיתם אותה בעצמכם היא שזה מאד קשה והייתם צריכים לדעת איך לכתוב קוד. אבל עוד סיבה היא שהייתם צריכים להבין איך היא צריכה לעבוד. הייתם צריכים לנתח את הבעיה. מה בדיוק הדבר הזה צריך לעשות.
מודל שפה גדול פותר את החצי הראשון של הנקודה הזו. אבל הוא לא באמת פותר את החצי השני. אתם עדיין תצטרכו לשבת ולגרד את הראש שלכם ולהבין מ first principles מהו אני רוצה שהדבר הזה יעשה בשבילי? וזו העבודה של יזם.
כלומר, כל אחת מ-400 או 500 אפליקציות ה SaaS היא בעיקרון דאטהבייס. זו בדיחת Y Combinator שאיירביאנדבי היא בעצם סתם CMS. וכאילו, כן, אבל לא. כל אחד ואחד מ-400 או 500 אפליקציות ה SaaS האלה הוא רק עטיפה מעל SQL. כאילו, כן, אבל לא.
ודבר דומה קרה עשור אחד לאחר מכן, בשנות ה-1990, כשווינדוס – וממשק המשתמש הגרפי – נהיה פופולרי:
לפני ווינדוס, לפני ה-GUI (ממשק משתמש גרפי), WordPerfect הייתה צריכה לעשות הדפסות וגרפיקה ואחסון של קבצים וכל שאר הדברים. ועכשיו עם ווינדוס, מערכת ההפעלה עשתה את כל זה. אז מה נשאר לאפליקציה? ובכן, היא הייתה מעין thin wrapper, עטיפה רזה מעל Win32 API [הממשק שמערכת ההפעלה ווינדוס סיפקה למפתחי אפליקציות - א.מ.] בעיקרון כל הדברים הקשים כבר נעשו על ידי מערכת ההפעלה, ומיקרוסופט אופיס היא רק מעין עטיפה רזה של Win32. וזה טכנית די נכון אם אתה ביל גייטס, אבל די לא נכון אם אתם משתמשים.
עם GUI, לא הייתם צריכים לשנן פקודות מקלדת, אז היה לכם את ההתרחבות העצומה הזו של מה תוכנה יכולה להיות. אבל מישהו עדיין היה צריך לבנות את פיסת התוכנה הזו. אז אם רציתם לעשות את החזרי המס שלכם במחשב, מישהו היה צריך לעשות פיסת תוכנה של מיסים. בעוד שבעיקרון אני יכול פשוט לבקש מ ChatGPT, ״היי תעשה את ההחזרי מס שלי״. אז יכולה להיות פה התרחבות אדירה בכמות הדברים שאפשר לעשות באמצעות תוכנה, בלי להזדקק לכל פיסות התוכנה האלה. הבעיה היא שבמרבית מקרי השימוש המשתמש לא חושב ככה, אז עדיין יהיה צריך את פיסות התוכנה האלה.
אותם אנשים שהניחו שכל בעל עסק קטן יכתוב לעצמו אפליקציות עם ++C, או כל מנהל יריץ שאילות SQL מול הדאטהבייס של החברה, חזרו על הטעות הנאיבית שסטיב ווזניאק עשה ב-1976: בעלי עסקים רוצים להתרכז בעסק שלהם, לא להלחים רכיבים אלקטרוניים, ולא לכתוב קוד ב ++C. וזה משהו שאנשים מאד טכנולוגיים – שזה קל, ואפילו מהנה, עבורם לעשות את הדברים האלה – נוטים לפספס.
לכן טיעונים בסגנון, למה צריך את וויקס, או את מאנדיי, כשה LLM יכול לייצר קוד שיחליף אותן, ואפשר לעשות לו hosting בקלאוד, הם קצת מצחיקים בעיניי. זה שאלה שסטיב ווזניאק של 1976 אולי היה שואל. זה לא בהכרח אומר שוויקס או מאנדיי בהכרח ישרדו. אותו דבר גם נכון לכל אחת מ-400 או 500 אפליקציות ה SaaS שאוונס הזכיר למעלה. הרבה מהן כנראה לא יצלחו את מעבר הפרדיגמה, ויילכו בדרכן של חלק מאפליקציות המחשב האישי שהוזכרו כאן, כמו ויזיקאלק או WordPerfect. כפי שכבר קרה לצ׳ג (מהדורה 100). אבל אלו שיצליחו לשגשג גם בעידן ה AI, לא יהיו בהכרח אלו שיהיה להן את המורכבות הטכנולוגית הכי גבוהה, או יישענו על קוד ש-LLM לא יידע לג׳נרט בעצמו. זו אותה טעות לוגית שהכשילה את אקסייט ואלטה ויסטה.
האפליקציות שיצליחו בעידן ה-AI — וזה כנראה גם התרחיש האופטימי עבור וויקס ומאנדיי — יהיו אלו שיצליחו לארוז AI — וקשה עדיין לדעת מה זה אפילו אומר בשלב הזה — כדי לפתור בעיות בצורה הכי פשוטה ונוחה וידידותית בשוק המיינסטרים. וכן, זה שלב שבו בהחלט מורגש חסרונו של סטיב ג׳ובס.
תודה שקראת את הרהורי יום שישי השבוע! למהדורה אפשר להאזין גם בתור פודקאסט.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק, ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין לראות באמור לעיל ייעוץ השקעות. מסחר במניות מלווה בסיכונים רבים. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.
מצוין כרגיל. תודה על הפוסט. נקודה חשובה שהרבה אנשים מפספסים היא שהדיסרפשן לחברות הסאאס לא יגיע מאנשים שיבנו לעצמם את התכנה, אלא מיזמים שיתחרו בחברות הקיימות ויבנו פחות או יותר את אותו הדבר עם פיצ'רים נוספים בעלות נמוכה יותר ויורידו את המרג'ינים. ככל שיותר יזמים כאלה ייכנסו הם יורידו את העלות של כל מוצר סאאס בעצם למינימום שמאפשר קיום עצמאי של אותו מוצר מבלי לגרום ליוצריו הפסדים.
מצוין כרגיל. תודה על הפוסט. נקודה חשובה שהרבה אנשים מפספסים היא שהדיסרפשן לחברות הסאאס לא יגיע מאנשים שיבנו לעצמם את התכנה, אלא מיזמים שיתחרו בחברות הקיימות ויבנו פחות או יותר את אותו הדבר עם פיצ'רים נוספים בעלות נמוכה יותר ויורידו את המרג'ינים. ככל שיותר יזמים כאלה ייכנסו הם יורידו את העלות של כל מוצר סאאס בעצם למינימום שמאפשר קיום עצמאי של אותו מוצר מבלי לגרום ליוצריו הפסדים.