״אם נשקיע בדיסראפשן, נרוויח רק עוד 5-10 שנים ... מצד שני אם נשתמש בכסף בשביל עוד קצת התייעלות, התשואה היא תוך חודשים עד שנים בודדות. אין סיכון. השוק כבר שם. זה מייצר מזומנים. אז אם זה בסדר מבחינתכם..״
שוב יום שישי. הפרק של אופטיקאסט השבוע עסק בספרו המפורסם של אנדי גרוב, רק הפרנואיד שורד. המלצת הגשה: להאזין לו לפני או אחרי המהדורה של היום.
קדימה למהדורה מספר 117 -
דילמת הקפיטליסט
אני חושב שלהמצאת ה spreadsheet הייתה את ההשפעה הכי גדולה על הנהלות במאה שנים האחרונות.
זה פרופסור קלייטון כריסטנסן המנוח מסביר, במהלך ביקור בגוגל, את מה שהוא מכנה דילמת הקפיטליסט.
דמיינו שאני עושה עבודה טובה בפיתוח חדשנות שמשפרת יעילות. וזה מייצר תזרים מזומנים. ויש לנו כל כך הרבה מזומן, שאנחנו צריכים לבקש מאנליסטים שיגידו לנו מה לעשות עם הכסף שלנו. אז האנליסטים יבחנו את היסטוריית הדיסראפשן ויגידו, שאנחנו חייבים להשתמש בכסף כדי ליצור חברות דיסראפשן.
הבעיה היא, אם נשקיע בחברות דיסראפשן, נרוויח מזה עוד 5-10 שנים. ה-IRR יצנח. ואם נתחיל להשקיע בדיסראפשן, נצטרך להחזיר נכסים למאזן שלנו.
מצד שני, אם נשתמש בכסף כדי לעשות עוד סיבוב של חדשנות לשיפורי התייעלות, התשואה עליהם מגיעה תוך שישה חודשים עד שלוש שנים. אין שום סיכון. השוק כבר שם. זה מייצר תזרים מזומנים.
אז אם זה בסדר מבחינתכם, רק הפעם, מה שהייתי רוצה לעשות זה להשתמש בכסף שלנו כדי לעשות עוד סבב של חדשנות התייעלות. ואז אני עושה את זה. והבעיה היא, שיש לנו אפילו עוד יותר תזרים מזומנים חופשי. ואנחנו צריכים להבין מה נעשה עם כל זה?
אז אנחנו יכולים לפנות לאנליסט, ולבקש שיבחן שוב [השקעה ב] disruptive innovations. אז הוא עושה את זה, אבל הבעיות הן אותן בעיות. אם נשקיע ביצירת מוצרים שהם דיסראפטיב, זה ייקח 5-10 שנים לקבל החזר על ההשקעה, ובינתיים ה-IRR יירד. ו-RONA (תשואה על הנכסים) יורדת, כי זה דורש נכסים. אז אם לא אכפת לכם, הייתי רוצה להשתמש בכסף שלנו רק עוד פעם אחת לעוד סבב של חדשנות התייעלות.
והבעיה היא שזה מייצר עוד הון. ומה אנחנו הולכים לעשות עם כל ההון הזה? וככה, אני פשוט עושה את זה שוב ושוב ושוב.
זה מה שקרה לכלכלות של יפן ואירופה, ובהדרגה יותר ויותר, בצפון אמריקה.
כי בחרנו למדוד הצלחה בהתאם למטריקות האלה, האנליסטים שלנו לוקחים את התזרים מזומנים הזה ומשתמשים בו לייצר עוד תזרים מזומנים.
זו תובנה מאד מעניינת של כריסטנסן משנת 2016. הוא מצביע על תופעה שאני נוהג לכנות פה בתור ״חשיבת חוף מזרחי״, וכמובן מתחבר לתבניות שזיהה והובילו אותו לפתח את תיאוריית הדיסראפשן: ההתמקדות במטריקות פיננסיות שניתן למדוד, מובילה לחוסר השקעה בטכנולוגיות מהסוג שהיא כינה דיסראפטיב, שקשה לצפות כמה הן צפויות להתפתח, או מה תהיה התשואה על ההשקעה בהן.
האזהרה של כריסטנסן כאן הייתה ברמה הלאומית - הוא מתחיל מלהסביר שהטרנד הזה הפך נפוץ ביפן, וטען שזה מה שגרם לכלכלה שלה להיתקע אחרי עשורים של צמיחה מרשימה:
רק תסתכלו על יפן. בשנות ה-60׳, ה-70׳, ורוב שנות ה-80׳, הכלכלה היפנית צמחה בקצב חסר תקדים. והסיבה לכך שהם צמחו היא כי היו להם חברות בכלכלה הזו שהמשיכו להשקיע ב disruptive innovations. טויוטה ייצרה מכוניות שכלל האוכלוסיה יכלה להרשות לעצמה. הונדה ייצרה אופנועים שאנשים יכלו להרשות לעצמם. סוני ייצרה טרנזיסטור, רדיו-כיס שאיפשר לנערים להאזין לרוק-אנד-רול. והסיבה שיש לכם מדפסות במשרדים ובבתים שלכם היא שקאנון עשתה דיסראפשן לזירוקס.
בגלל שהם עשו את הדברים האלה נגישים יותר ובמחירים סבירים, מיליארדי אנשים ברחבי העולם יכלו לרכוש ולהשתמש בדברים שהיסטורית נחשבו למותרות. וזה גרם לחברות האלה לייצר עוד מוצרים. זה אמר שהן היו צריכות לשכור אנשים שייצרו אותם ויפיצו אותם וימכרו אותם וישרתו את הלקוחות. ובמשך 30 שנה, לא היה שם מיתון כלכלי. לא הייתה אבטלה. כי התחרות שלהם הייתה אי-צריכה. [הם יצרו שווקים חדשים].
בסוף שנות ה-1980, האנליסטים ביפן התחילו למדוד את ההצלחה שלהם בשולי רווח ושווי מהוון ו-IRR. ומאז 1990, ביפן לא יצרו ולו דוגמה בודדת של disruptive innovation. והכלכלה שלהם פשוט נתקעה. קו-שטוח במשך 25 שנים. ויש להם הון בכל מקום. עלות ההון היא כמעט אפס. ועדיין, הם לא מצליחים לצמוח, בגלל המטריקות שהם בחרו.
זה ניתוח מרתק, שמכיל כל כך הרבה חוטים מעניינים שאפשר למשוך ולהתעמק בהם.
ההקשר שבו כריסטנסן הציג את דילמת הקפיטליסט, שנבנית מעל תיאוריית הדיסראפשן הבסיסית שלו כמובן, היא עניין העדר. מדינה שלמה בוחרת להתמקד במטריקות מסויימות, שגורמות לחברות להתעלם מ disruptive innovation. הוא ככל הנראה צדק בנוגע לאיחוד האירופי (מהדורה 91), והזהיר מסכנה דומה שתתפתח בארה״ב, למרות שנראה שגוגל – לטענתו – איכשהו מצליחה להימנע מהמלכודת הזו.
יש הרבה כיוונים מעניינים אליהם אפשר לקחת את זה, בהקשר להשקעות ב AI, או למגמות שהוא הזכיר בתעשיית הרכב; אבל אני אשמור את זה למהדורות עתידיות. בינתיים אני רוצה להתמקד בכמה דוגמאות ספציפיות, של חברות שפעלו באופן שהוא מתאר כאן – רק עוד סבב אחד, אם יורשה לנו, של להשקיע ב efficiency innovations. עד שזה נהיה מאוחר מדי.
אפל
המקרה הכי עדכני הוא כנראה אפל. אפל צמחה בקצב חסר תקדים החל מ-1998 במהלך הקדנציה השניה של סטיב ג׳ובס. בזכות – בדומה לכלכלה היפנית – שורה של disruptive innovations. החל מה, iMac, האייפוד, האייפד, ובעיקר כמובן, האייפון. המוצר המצליח והרווחי ביותר בהיסטוריה.
טים קוק נכנס לתפקיד המנכ״ל של אפל ב-2011, בערך באותו הזמן שבו היא הפכה לחברה בעלת שווי השוק הגבוה בעולם. והוא עשה עבודה טובה בלשמור על הסטטוס הזה, כשבמהלך הקדנציה המדהימה שלו שווי השוק של אפל עלה כמעט פי 9. אבל זה כבר היה בעיקר באמצעות מה שכריסטנסן מכנה בהרצאה הזו ״efficiency innovation״: אפל מינפה את כמויות המזומן האדירות שלה כדי להעמיק את האינטגרציה עם שרשרת הייצור בסין, כולל בעלות על חלק מציוד הייצור המתקדם שם, ועודדה יצירה של אקו-סיסטם מקומי. פעולות כמו התחייבויות ארוכות טווח להזמנות מיצרנים – שעמדו על 38.4 מיליארד דולר נכון לסוף חודש מרץ – בתמורה להנחה, שיפרו את שולי הרווח שהחברה מציגה. החברה דחקה לקצה את היכולת לפעול ביעילות עם החזקת מלאי מינימלי, מה שאיפשר לה להציג את מטריקות ה inventory turnover המובילות בתעשיה.
ההישגים האלה הם מאד מרשימים, ומצדיקים את כל השבחים שטים קוק נוהג לקבל, כולל מוורן באפט שהחמיא לו בפתיחת האסיפה השנתית של ברקשייר לאחרונה, וציין שקוק עשה יותר כסף לבעלי המניות של ברקשייר מאשר באפט אי פעם עשה. המניה – בצדק – המשיכה לעלות משיא לשיא.
עם זאת, ההתמקדות של אפל הייתה בסחיטה של כל שבריר מרג׳ין אפשרי מהספקים שלה, ובהמשך גם מהמפתחים בפלטפורמה שלה; באמצעות עמלות בגובה 30% שאפל מתעקשת לגבות בחנות האפליקציות שלה או ההתנגדות העיקשת שלה לאפשר להפנות משתמשים לתשלום מחוץ לאפליקציה. גם על הפוקוס הגדול סביב ATT, שתחת נימוק של הגנה על פרטיות משתמשים, גם אילצה מפתחי אפליקציות להעביר את הפרסום בפייסבוק לפרסום ישירות בחנות האפליקציות של אפל עצמה. גם על חלוקת ההכנסות השמנה שהחברה מקבלת מגוגל, בתמורה למיקום הדיפולטי של מנוע החיפוש בספארי, אפשר להסתכל בתור ניסיון לסחוט כל מרג׳ין אפשרי מהמצב הקיים, על חשבון, למשל, לא יודע. לבנות או לרכוש משהו בעצמה.
הצד הבעייתי הוא שהרווחים האדירים שאפל ייצרה במהלך התקופה הזו, לא שימשו לפיתוח disruptive innovation. אמנם היו השעון והאוזניות, קווי עסק מצליחים מאד, אבל הם גם מוצרים נלווים של האייפון. מרבית ההתמקדות הייתה ב efficiency innovation מהסוג שהזכרתי קודם; חדשנות מוצרית הייתה מהסוג שעושה את האייפון או המק טובים יותר. וגם שם היו הישגים בלתי נתפסים, כמו המעבד של אפל, שהופך את מחשבי המק לטובים ביותר בעולם (עוד על זה בהמשך). אבל כשזה מגיע ל disruptive innovation, להשקעה ביוזמות שהתשואה עליהם לא ודאית, ובכן - זה לא הדברים שטים קוק מצטיין בהם.
משקיע ההון סיכון אלעד גיל אמר לאחרונה בפודקאסט שבהרבה מקרים, מספר שתיים של החברה מקודם להיות מי שמשלים הכי טוב את הפאונדר. כשהפאונדר עוזב, עם זאת, ומספר שתיים מקודם למנכ״ל – לא נותר מי שישלים אותו, ויספק את היכולות שהיו לפאונדר. אני חושב שהוא דיבר על אפל.
כפי שמספר המאמר מבלומברג שהזכרתי במהדורה הקודמת, זה מה שגרם לאפל לפספס את AI עד כה. האופטימיזציה הגבוהה של מערך הייצור בסין יעשה את זה בעייתי במיוחד עבור אפל להתמודד עם מכסי ייבוא גבוהים (שבינתיים מוטלים ומבוטלים מדי שבוע, אבל עלולים להגיע בסופו של דבר). התלות הגבוהה בעמלות של חנות האפליקציות הביאו להפסד משפטי מול אפיק, ותביעות הגבלים עסקיים (מהדורה 73). ההתעקשות על ATT כנראה פגעו במערכת היחסים עם מטא, וימנעו משתי החברות לשתף פעולה ביוזמות סביב AI – שיתוף פעולה שהיה יכול להיות מאד הגיוני, אולי אפילו מתבקש, לאור החוזקות של כל אחת מהן. ההישענות על הצ׳ק השמן מגוגל – שמספק כמעט חמישית מהרווח הנקי של החברה – כנראה מנעה ממנה לפתח מודל שפה גדול בעצמה (למרות שהצליחה לגייס את מנהל החיפוש של גוגל ב-2018), או לרכוש חברה כמו פרפלקסיטי או אנת׳רופיק. מעניין לדמיין מה היה קורה אם אפל הייתה עושה את זה לפני שנתיים.
אני לא רוצה להפריז עם נרטיב שלילי מדי לגבי אפל – נרטיבים סטייל ״אפל מאבדת רלוונטיות״ נרקמו לאורך כל הקדנציה של טים קוק, והתבררו כשגויים עד כה – אבל זו עוד דוגמא מעניינת לאופן שבו השקעות מוצלחות ב efficiency innovations מספקות – במשך פרק זמן מסויים – חיפוי על כשלון להשקיע ב disruptive innovations. עד שהן כבר לא. בפראפרזה על המשפט המפורסם של באפט, רק כשהגאות יורדת מגלים מי לא השקיע מספיק ברצינות ב disruptive innovations.
מעבד ה-8086 של אינטל [שהזכרתי בפרק האחרון של אופטיקאסט -א.מ.] הושק ב-1978. רכיבי הזיכרון עדיין היו מוגבלים, יקרים, ואיטיים; לכן משפחת מעבדי ה x86 השתמשה במה שנקרא Complex Instruction Set Computing (CISC), סט פקודות מורכב, שאיפשר לשלב מספר צעדים להוראה אחת עבור המעבד. מחיר המורכבות היה הצורך במיקרו-קוד, לוגיקה ייעודית שתירגמה פקודות CISC מורכבות לצעדים שהן הכילו, כדי שיהיה אפשר ממש להריץ אותם.
[מעט שנים לאחר מכן] דיוויד פטרסון וצוות בברקלי התחילו לעבוד על מה שנודע בתור מעבד ה RISC-1, שנקט בגישה שונה לחלוטין: Reduced Instruction Set Computing (RISC), סט פקודות מצומצם, החליף את הטרנזיסטורים שהכילו מיקרו-קוד ברג׳יסטרים, רכיבי זיכרון שפעלו באותה מהירות כמו המעבד עצמו, ומילאו אותם בפקודות פשוטות שתאמו ישירות את הפונקציונליות של הטרנזיסטור. זה נועד, באופן תיאורטי, לאפשר מחשוב מהיר יותר עם אותה כמות של טרנזיסטורים. אבל גישה לזיכרון עדיין הייתה יקרה, ונעשה בה שימוש תכוף יותר עקב מספר הפקודות הגדול יותר שנדרש, ולכן היה צורך לכתוב מחדש תוכניות וקומפיילרים כדי לנצל את היתרון של הגישה החדשה.
אינטל, יותר מכל אחד אחר, הבינה שאפשר להכיל את זה בטווח הארוך. ״חוק מור״, האבחנה שמספר הטרנזיסטורים במעבד משולב מכפיל את עצמו מדי שנתיים, נטבע ע״י גורדון מור, הקו-פאונדר והמנכ״ל השני שלהם; המשמעות עבור סט פקודות למעבדים הייתה שהפיתרון עבור תוכנה מורכבת יותר וחומרה איטית יותר יהיה מעבדים עוד יותר מהירים, והמעבדים האלה יהיו אפילו יותר מהירים אם יפשטו אותם ע״י מעבר לשימוש ב RISC. לכן מרבית החברה רצתה, באמצע שנות ה-1980, לנטוש את x86 שעוצב סביב CISC לטובת RISC.
אנדי גרוב הזכיר את הויכוח הפנימי הזה בספר שלו רק הפרנואיד שורד (שהיה גם הנושא של הפרק באופטיקאסט השבוע):
כשחברות אחרות התחילו לאמץ טכניקות RISC בסוף שנות השמונים, המעבד הנוכחי בזמנו באינטל, 386, כבר היה בשוק, והדור הבא של מעבדי אינטל, 486, היה בפיתוח. ל-486 היו ביצועים טובים יותר, זו הייתה גרסה מתקדמת יותר של אותה ארכיטקטורה שהשתמשנו בה ב-386; זה הריץ את אותה תוכנה אבל טוב יותר. זה היה שיקול חשוב בצורה קיצונית באינטל; היינו (ואנחנו עדיין) נחושים שכל המעבדים החדשים שלנו יגיעו עם תאימות אחורה לתוכנה שהלקוחות שלנו קנו עבור המעבדים הקודמים שלהם.
זו נקודה חשובה מאד – החפיר של אינטל היה חזק בשלב הזה, בזכות כל האפליקציות שכבר נבנו לרוץ על המעבדים שלה, בזכות העובדה שמערכת ההפעלה הפופולרית – דוס, ובהמשך ווינדוס – הותאמו לסט הפקודות שמעבדי אינטל תמכו בהם.
הטיעון הנגדי הוא כמובן שחברה מתחרה תפתח מעבד מבוסס RISC; גרוב מנתח את האפשרות הזו:
חלק מהאנשים הציגו עמדה שגישת ה RISC ייצגה שיפור של ״10x״, מידה של שיפור שבידיים של אחרים עלול לאיים על עסק הליבה שלנו. אז, כדי לגדר את עצמנו, השקענו מאמץ גדול בפיתוח מעבד עם ביצועים-גבוהים שהתבסס על טכנולוגיית RISC.
לפרוייקט היה חיסרון גדול אחד, עם זאת. למרות שמעבד ה RISC החדש היה מהיר וזול יותר, לא הייתה לו תאימות לרוב התוכנה שהייתה בשוק [...] אז היו לנו שני מעבדים חדשים שהיו מוכנים בערך באותו זמן: 486, שהתבסס על טכנולוגיית CISC ותאם לכל תוכנות המחשב האישי, וה i860, שהתבסס על RISC, שהיה מאד מהיר אבל לא תאם לכלום. לא ידענו מה לעשות. אז השקנו את שניהם, במחשבה שניתן לשוק להחליט.
אנדי גרוב מספר שהרגיש לא בנוח עם בזבוז המשאבים הזה: תמיכה בשתי ארכיטקטורות מעבדים מקבילות – והיכולת לייצר אותן בווליום גבוה ולהמשיך לפתח את הדורות הבאים – דורשת כמות עצומה של משאבים. בסופו של דבר, יצרני המחשבים באופן גורף בחרו לאמץ את ה-486. זה לא מפתיע, מי ירצה לבנות מחשב שאף לקוח לא יקנה, כי אין אף תוכנה זמינה שאפשר להריץ עליו?
רק הפרנואיד שורד יצא לאור ב-1997; אנדי גרוב עזב את תפקיד המנכ״ל שנה לאחר מכן, בעקבות ההתמודדות שלו עם מחלת הסרטן. בספר הוא עדיין מתייחס למעבד מבוסס RISC בתור סטיית דרך מיותרת. זה ייקח עוד כמעט עשור עד שנקודת התורפה של ארכיטקטורת ה CISC תתפתח לכדי איום על אינטל.
אינטל והאייפון
הזכרתי בפרק 2 של אופטיקאסט (מה זה דיסראפשן) שמנכ״ל אינטל המנוח פול אוטליני טען שהוא סירב לבנות את מעבד האייפון בגלל שיקולי רווחיות. אבל מתברר שזה כנראה לא מתאר בדיוק איך אינטל פספסה את מובייל. טוני פדל, שהוביל את הפיתוח של חומרת האייפוד והאייפון באפל, הסביר בריאיון לסטרטקרי שהבעיה האמיתית הייתה האובססיה של אינטל לביצועים, שגרמו לה להזניח את היעילות:
המימד החדש שתמיד מגיע עם embedded computing היה שיקול הכח החשמלי. במכשירים שהופעלו על ידי סוללה, צריך לחשוב מחדש על סדרי הפעולה, איך לעצב את התקשורת, איך לבנות זיכרון. צריך לחשוב על כל כך הרבה פרמטרים אחרים כשחושבים על כח וביצוע של מספיק עיבוד, תוך שמירה על חיי סוללה ארוכים. אז בשבילי הכל היה סביב חיי סוללה ארוכים … דיוויד הופמן שהיה איתי בצוות האייפוד תמיד אמר שכל ננו-קולון קדוש, ובמסגרת זה תמיד שאלנו את עצמנו ״אוקיי, איפה הננו-קולון הבא? איפה אפשר לחסוך אותו?״ אז מנקודת המבט המיקרוסקופית של מה שאתה בונה, העולם נראה מאד אחרת.
עבורי, כשזה נגע לאינטל בזמנו, באמצע שנות ה-2000, הגישה שלהם הייתה סביב ״ובכן, פשוט נארוז מחדש את מה שיש לנו בדסקטופ עבור הלפטופ ואז נארוז את זה מחדש עבור embedding.״ זה הזכיר לי את הגישה של ווינדוס, ״נבנה את ווינדוס ואז את ווינדוס מובייל ואז נעשה ווינדוס embedded״. זה היה להשתמש באותם cores ואותם kernels ולנסות להקטין אותם.
הגישה שלי תמיד הייתה, ״תראו, אתם רואים איך האייפון נוצר? זה התחיל מהקרביים של האייפוד, וצמחנו ממעט מאד כח מחשוב, ומעט מאד שטח אחסון, וגדלנו לאייפון, והוספנו עוד שכבות לזה״. אבל לא לקחנו משהו גדול וכיווצנו אותו. התחלנו מהתחתית כלפי למעלה. וכן, לקחנו את מערכת ההפעלה Mac OS וכיווצנו אותה, אבל כיווצנו באופן משמעותי. רוב האנשים לא רוצים לעשות את הקיצוצים הקשים האלה לכל דבר כי הם מודאגים מדי מתאימות אחורה. בעוד שאם רק מחברים חתיכות קטנות ולא דואגים לגבי תאימות, זו דרך שונה מאד לחשוב על איך בניה ועיצוב של מוצרים מתפתחת.
המשמעות של השקת האייפון ב-2007 הייתה שהשיקולים שאנדי גרוב הציג, בספר שפרסם עשר שנים קודם לכן, כבר לא היו רלוונטיים. המעבר היה ליעילות מעל הכל, מה שדרש גם לכתוב את הכל מחדש. המשמעות הייתה שהחפיר של סט הפקודות של ה-x86 של אינטל כבר לא היה רלוונטי.
הריאיון עם טוני פדל מציג תמונה שונה של הדברים: זה לא שאינטל בחרה לוותר על ייצור המעבד לאייפון. זה שאפל לא הייתה יכולה להרשות לעצמה להשתמש במעבדי אינטל, שהתבססו על ארכיטקטורת CISC, והתמקדו בשיפורי ביצועים על חשבון יעילות.
כשנה לאחר שאינטל השיקה את מעבד ה 860 מבוסס ה-RISC, שבסופו של דבר נגנז, הוקמה חברת ARM, כיוזמה משותפת שאפל בעצמה דחפה אליה. אפל תכננה אז לשלב מעבדי RISC במכשיר הניוטון הנייד שלה, שנכשל בשנות ה-90׳. אבל עיצובי המעבדים של ARM המשיכו להתקדם, ובסופו של דבר התבררו כקריטיים עבור האייפון.
אנדי גרוב כבר לא היה בסביבה בשלב הזה; הרקע של פול אוטליני, שכיהן כמנכ״ל אינטל בעת השקת האייפון, כלל תואר ראשון בכלכלה ותואר שני במנהל עסקים. אפשר למתוח פה כמה קווי דמיון: המנכ״ל המוכשר ובעל החזון אנדי גרוב נאלץ לפרוש בעקבות מחלת הסרטן, בדומה לסטיב ג׳ובס באפל. אוטליני, בדומה לטים קוק שהחליף את ג׳ובס באפל, התמקד בצמיחה ושיפור הרווחיות באמצעות מה שכריסטנסן היה מכנה efficiency innovations; הוא עשה את זה בצורה מוצלחת ומרשימה, אבל הזניח את מה שכריסטנסן מכנה disruptive innovations, כאלה שלא משפרים את המטריקות הפיננסיות בטווח הקצר.
זה כנראה מה שהוביל לפספוס הגדול של אוטליני – ההחלטה למכור ב-2006 את פעילות ה XScale, המעבד מבוסס-RISC שאינטל פיתחה עבור מכשירים ניידים בזמנו, ולא היה חלק מקו הפעילות העיקרי של החברה. מתוך מאמר שהתפרסם בזמנו:
אמנם ייתכן שלא שמעתם הרבה על מעבד האינטל XScale, הוא מאד נפוץ במכשירי מובייל ובעבר עשה את אינטל לספקית המעבדים הגדולה ביותר עבור מכשירי 3G והדור החדש של הסמארטפונים. אני אומר בעבר, בגלל שאינטל עכשיו מוכרת את כל קו ה-XScale תמורת 600 מיליון דולר למארבל, שידועים בייצור שבבים אחרים למכשירים אלחוטיים.
זה לקח לי זמן להבין שלמעשה אינטל כבר שלטה בשוק המובייל בשלבים המוקדמים שלו! היא פשוט בחרה לוותר על מה שהיה קו פעילות מצומצם, עם שולי רווח נמוכים יותר מהפעילות העיקרית של החברה. כשאנדי גרוב סגר את הפיתוח של מעבד ה-860 מבוסס ה RISC, זה היה צעד הגיוני בהתחשב בכך שאף אחד לא בנה מחשבים אישיים שהתבססו עליו, וחפיר התוכנה הגן על מעבדי ה CISC של אינטל. כשזה הגיע למובייל, 17 שנים מאוחר יותר, ובכן – היו חברות שאקטיבית בנו מוצרים שהתבססו על המעבד הזה! ובמובייל לא היה חפיר תוכנה שיגן על אינטל, בזכות תאימות אחורה. המכירה הזו כנראה שיפרה את המטריקות הפיננסיות של החברה בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך יותר הובילה לקריסה של החברה.
אינטל והובלה טכנולוגית
ב-2006 היא אמנם ויתרה על שוק המובייל, אבל תהליך הייצור של אינטל עדיין היה הכי מתקדם. הזכרתי במהדורה 15 שווליום הביקוש האדיר שהמובייל סיפק ל-TSMC איפשר לה לשפר בהדרגה את תהליך הייצור שלה, ובסופו של דבר לעקוף את אינטל, ומעניין להתעכב על הנקודה המדוייקת שבה זה קרה.
ב-2012, אינטל, סמסונג, ו TSMC השקיעו כולן ב-ASML, כדי לעזור לחברה להשלים את פרוייקט ה EUV שהחל 11 שנים קודם לכן. הזכרתי אותו כבר במהדורה הראשונה של הרהורי יום שישי, כשתרגמתי קטע שמסביר את תהליך ה EUV הבלתי נתפס, שבאמצעותו מכונות הליתוגרפיה מייצרות שבבים:
גנרטור פולט 50,000 טיפות זעירות של בדיל מותך בכל שניה. לייזר במתח גבוה פוגע בכל טיפה פעמיים. הפגיעה הראשונה מעצבת את הבדיל הזעיר, כך שהפגיעה השניה יכולה לאדות אותו לפלזמה. הפלזמה פולטת קרינת אולטראסגול (EUV) שממוקדת בקרן וקופצת דרך סדרה של מראות. המראות כל כך חלקות שגם אם יורחבו לשטח של גרמניה לא תהיה עליהן בליטה גבוהה יותר ממילימטר. לבסוף, קרן ה-EUV פוגעת בפרוסת סיליקון - בפני עצמה מופת של הנדסת חומרים - ברמת דיוק שמקבילה ללפגוע עם חץ מכדור ארץ בתפוח שמונח על הירח. זה מאפשר למכונת ה-EUV לצייר טרנזיסטורים בתוך הסיליקון בסדר גודל של רק חמישה ננומטרים - בערך האורך שבו הציפורן האנושית גדלה במשך חמש שניות. פרוסת הסיליקון עם מיליארדי טריליוני הטרנזיסטורים בסופו של דבר משמשת לשבבי מחשב.
מכונת EUV כוללת יותר מ-100,000 חלקים, עולה בערך 120 מיליון דולר, ונשלחת ב-40 מכולות הובלה. יש רק כמה עשרות כאלה בכדור הארץ, והזמנות של בערך שנתיים ייצור קדימה. זה אולי נראה לא אינטואיטיבי שהביקוש למכונות שעולות 120 מיליון דולר כל כך הרבה יותר גבוה מההיצע, אבל יש רק חברה אחת שיכולה לייצר אותן. זוהי חברה הולנדית שנקראת ASML, שעוסקת כמעט אך ורק בבניית מכונות ליטוגרפיה לייצור שבבים.
כמו שבן תומפסון הסביר לפני כמה שנים, היו ספקות גדולות לגבי היכולת של ASML אי פעם להשלים את הפרוייקט, בזמן שהיה ברור שטכנולוגיית הליתוגרפיה שהייתה אז בשימוש – Immersion lithography – התקרבה לקצה יכולת ההתקדמות שלה. הנה הניתוח שלו:
סכומי ההשקעה מעניינים במבט לאחור:
אינטל, למרות שהשקיעה הכי הרבה (ותרמה גם חלק גדול מהטכנולוגיה עצמה), הייתה משוכנעת שתוכל לדבוק ב immersion lithography בזמן שהיא עוברת קודם לשבבי 10-ננומטר ובהמשך לשבבי 7-ננומטר. כן, אלו היו קווים קטנים מאד לצייר עם מקור אור שהיה ברוחב 193-ננומטר, אבל זה לא היה ברור האם ה yield של מכונות EUV עומד להיות גבוה מספיק, וחוץ מזה, לאינטל היה הרבה ציוד ליתוגרפיה ש, אם היה נעשה בו שימוש במשך עוד דור או שניים, יספק שולי רווח שמנים. זו הייתה עדיפות גבוהה יותר עבור אינטל מאשר הובלה טכנולוגית, אפילו שעשורים של אותה הובלה יצרו את השחצנות להאמין שאינטל תצליח להשתמש ב quad-patterning – כלומר ביצוע ארבע חשיפות למגש סיליקון בודד – כדי ליצור את הקווים הדקיקים האלה.
זה משפט די מדהים. בדומה לפספוס של RISC בערך עשור קודם, לאינטל הייתה את ההזדמנות לשמור על הובלה טכנולוגית בכל מה שנוגע לייצור שבבים, והיא פשוט ויתרה עליו, מיוזמתה, כדי שתוכל להציג שולי רווח שמנים בטווח הקצר. ״עוד סבב אחד של efficiency innovation״, כמו שכריסטנסן תיאר כל כך טוב.
בניגוד לאינטל, TSMC (עליה הרחבתי עוד במהדורה 71), אימצה מוקדם את הטכנולוגיה החדשה. הרבה הודות לכך שאפל הייתה מוכנה לשלם על השבבים המהירים ביותר בעולם, מה שהבטיח לקוח עם ווליום עצום, ברגע שהיא תוכל לגרום ל EUV לעבוד. בן תומפסון תיאר את זה:
בסופו של דבר, TSMC החלה להשתמש ב-EUV לשכבות לא-קריטיות של שבבי 7-ננומטר, ולשכבות קריטיות ב 5-ננומטר (ב-2020); אינטל, לעומת זאת, נכשלה במשך שנים להשיק שבבי 10-ננומטר (שקרובים יותר לשבבי 7-ננומטר של TSMC), ונאלצה לבנות מחדש את תהליך ה 7-ננומטר שלה כדי לשלב EUV. השבבים האלה רק מתחילים ייצור המוני בסתיו [2022] – באותו זמן ש TSMC כבר משיקה שבבי 3-ננומטר חדשים.
אינטל, דרך אגב, היא לקוח של תהליך ה 3-ננומטר של TSMC: ביצועי החברה מפגרים יותר מדי אחרי AMD, שנטשה את מפעלי הייצור שלה ב-2009 ורכבה על השיפורים של TSMC (יחד עם העיצובים החדשים של עצמה) במשך חמש השנים האחרונות.
לאחר ש-TSMC כבשה את חזית ההובלה הטכנולוגית ב-2020, אפל יכלה לנצל את תהליכי הייצור שלה כדי להחליף את מעבדי ה x86 במקבוק, במעבדים חזקים יותר שיוצרו על ידי TSMC (מהדורה 15). בהמשך, גם מיקרוסופט השיקה גרסאות ווינדוס שנועדו לרוץ על מעבדי ARM (מהדורה 80). הדיסראפשן של אינטל הושלם.
רק הפרנואיד שורד
בספר שלו, ״רק הפרנואיד שורד״, אנדי גרוב למעשה חזה במדוייק את מה שיביא בסופו של דבר למפלה של אינטל:
אם תוכנה שתפותח עבור האינטרנט תרוץ על המעבדים של מישהו, זה יפתח את העסק שלנו לתחרות ע״י מספר שחקנים שהיום הם לא באמת שחקנים בגלל שהשבבים שלהם לא מריצים את התוכנה שבה מרבית היוזרים של המחשב האישי משתמשים. המוצר שלנו עלול להפוך לקומודיטי. וזהו לא האיום היחיד באופק.
מספר דמויות בתעשיה מסתובבים ומנופפים בעלייתם של ״מכשירי אינטרנט״ זולים. המחשבים הפשוטים האלה יסתמכו על מחשבים מרכזיים גדולים יותר איפשהו באינטרנט כדי לאחסן את המידע שלהם ולעשות הרבה מעיבוד המספרים שלהם, ופשוט ישדרו למשתמשי המחשבים את התוכנה והדאטה שהם צריכים, מתי שהם צריכים אותה.
הטיעון אומר שבדרך הזו, משתמשים לא יצטרכו לדעת הרבה על מחשוב כפי שהם נדרשים היום, כי כל המשימות שלהם יתבצעו מאחורי הקלעים על ידי הרשת של מחשבים גדולים יותר. מכשיר אינטרנט כזה יוכל להיבנות סביב שבב קטן וזול יותר. ברור שזה יהיה הרסני עבור העסק שלנו.
זה מצמרר לקרוא את השורות האלה במבט לאחור; כשאנדי גרוב מזכיר ״דמויות בתעשיה״ הוא כנראה מתכוון לסטיב ג׳ובס, שב-1996 תיאר ״מכשיר אינטרנט קטן״ בריאיון למגזין וויירד. המכשיר הזה הגיע בסופו של דבר, כעשור מאוחר יותר, בתור האייפון. שנבנה על ידי אותו סטיב ג׳ובס (הדמות בתעשיה), ואכן החריב את העסק של אינטל. ואנדי גרוב כתב על כל זה כבר ב-1997!
בהמשך הפרק גרוב דן בשאלה של האם זה יהיה אפשרי מבחינה טכנית בכלל לבנות מכשיר כזה, ולבנות רשת של מחשבים מרכזיים שתתמוך בו. הוא פסק שהאיום הזה עדיין לא היה אפשרי בזמנו, ובצדק, בהתחשב בזה שדברים כמו EUV והקלאוד לא היו קיימים אז.
אבל אנדי גרוב נשאר פתוח לאפשרות שהאיום עלול להתממש בהמשך:
… מלבד דבר אחד: מה אם האנשים שמאמינים במכשיר האינטרנט הקטן יתבררו כצודקים? רוב הסיכויים שמכשיר האינטרנט הוא מקרה של לסובב את השעון אחורה, בהינתן שהטרנד במשך עשרים או שלושים השנים האחרונים היה למשוך אינטלגציה ממחשבים גדולים לכאלה קטנים. אני לא מאמין שהאינטרנט יהפוך את הטרנד הזה. אבל שוב, הגנים שלי עוצבו על ידי עשרים או שלושים השנים האלה. ואני כנראה אהיה האחרון שיבחין בכך.
הצניעות הזו, ממי שבמו ידיו בנה ועיצב ושלט בתעשיית הטק, היא מאד מרשימה. מה הוא טען אז שצריך לעשות לגבי האיום הפוטנציאלי הזה?
אז אני חושב שיש עוד צעד שאינטל צריכה לעשות כדי להכין את עצמנו לעתיד. ואני חושב שאנחנו צריכים לעשות אותו עכשיו כל עוד מומנטום השוק שלנו חזק מתמיד. אני חושב שאנחנו צריכים לבנות קבוצה שתבנה את מכשיר האינטרנט הזול הכי טוב שניתן לבנות, סביב מעבד של אינטל. תנו לקבוצה הזו לנסות להדיח את האסטרטגיות שלנו בעצמם … תנו להם להיות הראשונים שיגידו לנו האם זה אפשרי והאם מה שאני עכשיו חושב שהוא רעש הוא, למעשה, סיגנל חזק ש, שוב, משהו השתנה.
זה כמובן לא קרה. אוטליני כנראה דבק בקביעה של גרוב מ-1997, שמדובר ברעש רקע לא רלוונטי, ולא בחן מחדש את ההנחות האלה. ובמשך כמה רבעונים, התוצאות הפיננסיות של אינטל אכן השתפרו. מעניין להרהר איך הדברים היו נראים לו אנדי גרוב לא היה חולה בסרטן, ונשאר עוד עשור נוסף בתפקיד המנכ״ל.
מה שעוד מרתק הוא שאפל, אותה חברה שהייתה מעורבת כל כך מקרוב בנקודות הקריטיות שהובילו לקריסה של אינטל – הויתור על מעבדי RISC למובייל, וההתמהמהות עם אימוץ של EUV — עדיין איפשרה לעצמה להתמקד מדי באופטימיזציה של מטריקות פיננסיות, על חשבון הפרנויה שאנדי גרוב הטיף אליה בכותרת הספר שלו.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק. ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין לראות באמור לעיל ייעוץ השקעות. מסחר במניות מלווה בסיכונים רבים. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.
Hey, thanks for the recommendation, I appreciate it! 💚 🥃
מעניין מאוד! האם יש גרסה באנגלית?