מהדורה 135: שירת הסירנה של חברת הטלפון, סלולר וחשיבת חוף מזרחי, ההכחשה של ליפט, אובר בישראל?, סטארלינק וחברות הסלולר
״מה שהיועצים של מקינזי פספסו הוא החשיבות של ניידות ... התחלנו בתור נוודים, זה המצב הכי טבעי עבור בני אדם ... מסיבות כלכליות התקבענו במיקום מאז גילוי הזרעים, אבל אנשים נותרו נוודים באופיים״
שישי שמח! השבוע התפרסם פרק 62 של אופטיקאסט, שעסק בווייב קודינג, וויקס, ובייס 44. בשבוע הבא אפרסם את סיכום השנה באופטיקאי מדופלם, והמהדורה הסדירה הבאה תתפרסם ב-9.1.
קדימה למהדורה מספר 135 -
שירת הסירנה של חברת הטלפון
כדי למקסם תשואה על נכסים (RONA), מנהלים מתפתים להפחית את המכנה (נכסים) במקום להגדיל את המונה (הכנסה נטו). זה קל יותר לעשות אאוטסורסינג להכל—ייצור, עיצוב, הפצה—כדי להקטין את בסיס הנכסים מאשר ליצור מוצרים חדשים שמייצרים יותר רווח.
התוצאה היא שחברות מפשיטות מעצמן את היכולות שנדרשות להן כדי ליצור חדשנות.
- רוצחי החדשנות, פרופסור קלייטון כריסטנסן, הארוורד ביזנס ריוויו (2008)
במיתולוגיה היוונית, הסירנות היו נימפות ים שפיתו מלחים בשירתן הענוגה, וגרמו להם לרסק את הספינות שלהם על הסלעים שהקיפו את אי הסירנות. ליחסים פיננסיים כמו RONA או IRR טרן גריפין קרא ״מטריקות שירת סירנה״ בפוסט שכתב על הכישלון של חברת הטלפון AT&T לאחר שפורקה בשנות השמונים. המנהלים שתכננו את המבנה החדש של החברה התפתו להתמקד במטריקות האלה, כמו מלחים שהופנטו משירת הסירנות, ובסופו של דבר גרמו לחברה המצליחה – שהייתה הכי גדולה בהיסטוריה מבחינת נכסים, והמעסיק הכי גדול בארה״ב ערב הפירוק – להתרסק.
אלכסנדר גרהאם בל הקים את חברת הטלפון ב-1877, שלימים נקראה חברת הטלפון והטלגרף האמריקאית (AT&T). החברה הפכה למונופול מפוקח, ומתוקף כך נדרשה לפתוח את ההמצאות של זרוע המחקר שלה, בל לאבס (שהזכרתי במהדורה מספר 1). לבל לאבס הייתה תרומה עצומה להתקדמות הטכנולוגית של הצבא האמריקאי במהלך המאה ה-20, וההמצאות והידע שיצאו משם (כמו הטרנזיסטור ומערכת ההפעלה יוניקס) יצרו במידה רבה את תעשיית הטק המודרנית. ב-1982 תבע משרד המשפטים האמריקאי לפרק את המונופול, ולנתק את שבע חברות הבת האזוריות (שכונו ״בייבי בלס״) מהחברה האם (שכונתה ״אמא בל״).
מנהלי החברה האם תכננו לשמור לעצמם את מה שנתפס בעיניהם כחלק האטרקטיבי של העסק מנקודת מבט של מטריקות פיננסיות כמו internal rate of return (IRR), return on net assets (RONA): התקשורת לטווח רחוק, שדרשה כמות קטנה של הון. בניגוד לזה, פעילות ״המייל האחרון״ שחיברה לקוחות קצה לרשת התקשורת, נתפסה כנטל על הרווחיות של AT&T. החברה שנאה את העובדה שחברות תקשורת חדשות כמו MCI הורשו להתחבר לתשתית המייל האחרון כדי להציע תקשורת לונג-דיסטנס, בלי לשאת בעלויות התחזוקה והתפעול הגבוהות שלה. מה שהם פספסו בזמן שהתמקדו ביחסי רווחיות פיננסיים, הוא שהמייל האחרון, שכלל בעלות על מערכת היחסים עם הלקוחות, היה מקור החפיר של החברה. זה גם היה חפיר באופן מילולי, מאחר שחלק גדול מהתשתית האיזורית הייתה כבלי נחושת שנחפרו בתעלות בתוך האדמה.
AT&T נותרה עם המגדלים ועורקי התקשורת הבינעירוניים, ואמנם החלה מנקודת יתרון ענקית, אבל פעלה ללא החפיר של הקשר עם לקוחות הקצה, וחוותה דיסראפשן כשחברות תקשורת חדשות, שזכו להשקעות עתק במהלך בועת הטלקום (מהדורה 63) ובניית תשתיות האינטרנט המודרני, החלו להשתמש במערכות Voice over IP שהיו עדיפות על תשתית מרכזיות הטלפוניה המיושנת של AT&T. זה גם היה השלב שבו סיסקו, שייצרה ראוטרים וציוד לתקשורת IP, השלימה את הדיסראפשן מול יצרניות של מרכזיות טלפוניה כמו לוסנט ונורטל (מהדורה 75).
בתמורה להסכמה לפירוק, AT&T קיבלה את אישור משרד המשפטים להיכנס לשוק המחשבים הצומח של שנות ה-1980, אבל לא זכתה שם להצלחה, והפסידה מיליארדים רבים על רכישה כושלת של חברת NCR. למרות שחברת הטלפון (דרך בל לאבס) הייתה אחראית להמצאות שהובילו לבסוף למחשבים האישיים, גם כאן היא נכשלה מאותה סיבה שנכשלה בשוק התקשורת לונג-דיסטנס: למרות שהתחזיות הפיננסיות אולי נראו אטרקטיביות, הן לא התממשו. ל-AT&T לא היה חפיר בשוק המחשבים של שנות ה-1980, והיא התנהלה כתאגיד מסורבל שמתחרה בשורה של סטארטאפים רעבים (כמו אפל ומיקרוסופט).
בסופו של דבר הספינה של אמא בל התרסקה על סלעי מטריקות הסירנה ב-2005, כשסאות׳ בל קורפוריישן – אחת מחברות הבת האיזוריות – רכשה את החברה האם תמורת 16 מיליארד דולר. לאחר הרכישה היא אימצה בעצמה את השם המוכר יותר, AT&T. המנהלים של החברה האם, שנהו אחרי שירת מטריקות הסירנה, וחשבו שמוטב להם להישאר עם חברת הלונג דיסטנס, עשו טעות ענקית בדיעבד.
סלולר וחשיבת חוף מזרחי
אבל הפספוס הכי גדול של מנהלי AT&T בתכנון ההיפרדות מהחברות האיזוריות היה זכיונות לפעילות סלולרית. זה כלל לא הוזכר בתביעת ההגבלים העסקיים שהגישה הממשלה, והחברה האם יכלה לשמור את הנכסים האלה לעצמה. אבל כפי שהעיד מנהל של אחת מהחברות האיזוריות, אנשי המו״מ של החברה האם גילו יותר עניין ב Yellow Pages (דפי זהב, ספר הטלפונים שהיווה מקור הכנסות באמצעות הפרסומות שהופיעו בו) מאשר בפעילות סלולר. טרן גריפין הגדיר את זה בתור אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה העסקית.
סיבה אחת לכך שהחברה האם בחרה להשאיר את עסק הסלולר לחברות האיזוריות היא כנראה העצה הגרועה שקיבלה מחברת הייעוץ מקינזי; מתוך האקונומיסט:
בתחילת שנות ה-1980 AT&T ביקשה ממקינזי להעריך כמה טלפונים סלולריים יהיו בשימוש בעולם עם תחילתה של המאה החדשה. חברת הייעוץ הצביעה על כל הבעיות עם המכשירים החדשים—הטלפונים היו כבדים בצורה אבסורדית, הבטריות התרוקנו כל הזמן, אזורי הקליטה היו מלאים בחורים, והמחיר לדקה היה מופקע—והסיקו שהשוק הכולל יהיה בערך 900,000.
בפועל היו כמעט 110 מיליון מנויים סלולריים בארה״ב בשנת 2000, יותר מפי 120(!) מההערכה המקורית של מקינזי, שנכשלו לדמיין עד כמה המכשירים והתשתית הסלולרית יכולים להשתפר, כמה העלויות יכולות לרדת, ואיך ביקוש ענק חדש יווצר. מישהו שכן הצליח לדמיין את כל זה היה אדם בשם קרייג מק׳קאו, שמיהר לקנות את הרשיונות האלה מידי חברות הטלפון האזוריות. הן לא הבינו עד הסוף את גודל ההזדמנות ששוק הסלולר ייצג, כשנותרו עם הנכסים האלה לאחר ההיפרדות מ AT&T, ומכרו לו אותם במחירים די אטרקטיביים ביחס לגודל ההזדמנות.
מה שהלהיב את מק׳קאו, ולטענתו היועצים של מקינזי פספסו, הוא הערך של ניידות, מוביליות. אנשים לא רוצים להיות מחוברים לשולחן שלהם באמצעות כבל של טלפון. מק׳קאו הסביר:
התחלנו בתור נוודים. זה אולי המצב הכי טבעי עבור בני אדם. אנחנו סוג של מחזירים לאנשים את החופש שהם איבדו במהלך עידן החושך. זה היה עם גילויים של הזרעים שאנשים הפסיקו להיות נוודים—ולדעתי, דרך אגב, אנשים נותרו נוודים באופי שלהם—אבל מסיבות כלכליות הפכנו להיות קבועים במיקום שלנו.
זו תובנה כל כך טובה! היועצים של מקינזי הניחו שכל עוד הם יכולים, אנשים ימשיכו להשתמש בטלפון קווי; טלפון סלולרי ישמש רק למקרים החריגים שבהם לא היה טלפון קוי זמין. הם לא העלו בדעתם שהשוק הסלולרי, דרך מקרי השימוש החדשים שהוא יאפשר, יצמח להיות הרבה יותר גדול מששוק הטלפון הקווי אי פעם היה. זה מזכיר את הטעות שביל גייטס עשה לגבי מובייל: במהלך ריאיון משותף ואייקוני עם סטיב ג׳ובס ב-2007 הוא הסביר שהמחשב השולחני יישאר מרכז חיי המחשוב של המשתמשים, ומכשירים ניידים יספקו פונקציונליות נקודתית בזמן שאתם לא ליד המחשב השולחני שלכם. זו הייתה האסטרטגיה של ווינדוס מובייל – הטלפונים החכמים של מיקרוסופט, שהריצו מעין גרסא ממוזערת של מיקרוסופט ווינדוס. ג׳ובס, לעומת זאת, כמה חודשים לאחר ההכרזה על האייפון, הצביע על ההתקדמות בקלאוד ובחומרה של המכשירים הניידים, ועל הפוטנציאל של השילוב הזה ליצור חוויות ויכולות שלא היו קיימות במחשב האישי (מהדורה 79).
התובנה של מק׳קאו, לגבי הצורך האנושי העמוק בניידות, הובילה אותו לחזון שהיה חדשני מאד בזמנו: רשת סלולרית ארצית. את הרשיונות האיזוריים שרכש הוא מינף כדי להשיק ב-1991 את רשת הסלולר הצפון-אמריקאית (NACN), שבה שיחות ימשיכו לעבוד גם כשאנשים נמצאים בתנועה, בכל שטח הכיסוי של הרשת. מק׳קאו סלולר הייתה הראשונה שביטלה את הצורך לדעת את קוד המיקום של הלקוח הסלולרי שמתקשרים אליו, והוסיפה יכולות של שיחה ממתינה ושיחת וועידה, שהיו קיימות ברשת הטלפוניה הקווית.
האיום על AT&T היה ברור בשלב הזה, והחברה נאלצה לשלם כמעט 13 מיליארד דולר כדי להשלים את הרכישה של מק׳קאו סלולר ב-1994. הטעות של מקינזי הגיעה עם תג מחיר די יקר. אבל גם אז, המנהלים של AT&T המשיכו להתמקד ברווחיות בטווח הקצר. המנכ״ל של AT&T דאז – לפי הפוסט של טרן גריפין, שהיה בכיר במק׳קאו בעת הרכישה – הסביר להם שהמטרה העיקרית של הרכישה היא להגן על עסק הלונג דיסטנס של AT&T. זה איפשר פתח למתחרות חדשות – כמו וורייזון וסינגולר, שהבינו את התשואה העתידית שתגיע מהשקעות בטווח הקצר – לעקוף את AT&T במספר המנויים הסלולריים בשנת 2000.
למרות שקיבלו הזדמנות שניה לאחר שהתעלמו בשנות ה-80 משוק הסלולר – והפעם, אחרי שכבר היו סימנים שהעידו על ביקוש הרבה יותר גדול ממה שמקינזי חזו באייטיז – המנהלים של AT&T לא השכילו לנצל אותה, והמשיכו לנהות אחרי שירת הסירנה של מטריקות הרווחיות הפיננסית עד ש, כאמור, התרסקו ונבלעו לתוך חברת התקשורת סאות׳ בל קורפוריישן (SBC), אחת משבע הבייבי בל המקוריות שהתפרקו מתוך החברה האם.
מה שמעניין הוא שטרם הרכישה הזו, AT&T עשתה ב-2001 ספין אוף לעסק הסלולר שרכשה ממק׳קאו, בניסיון לנתק אותו מעסק הלונג דיסטנס הדועך, תחת השם AT&T Wireless; אבל העסק הזה כבר איבד את ההובלה בשלב הזה, ובעצמו נמכר ב-2004 לסינגולר, חברת סלולר שהוקמה ע״י סאות׳ בל ולבסוף מוזגה בעצמה לתוך סאות׳ בל, שהפכה ל AT&T החדשה. בניסיון לסגור פערים מול וורייזון, שהובילה את שוק הסלולר, סינגולר פנתה לאפל ושכנעה את סטיב ג׳ובס להשיק את האייפון בשיתוף פעולה איתה, בתמורה לתקופת בלעדיות של 4 שנים (דיברנו על הסיפור הזה בהרחבה בפרק 60 של אופטיקאסט). הסיום העגום של הסיפור הוא, שלמרות שסאות׳ בל (״AT&T החדשה״) לא התמקדה במטריקות שירת סירנה, אלא השקיעה בחדשנות ובבניה של תשתית סלולר מתקדמת ופתחה את עידן הסמארטפון – האייפון הפך אותה (ואת שאר חברות הטלקום) לקומודיטי, ולא איפשר לה לתפוס חלק משמעותי מהערך שנוצר (מהדורה 108).
האייפון יצר את עידן המובייל, ומאז אף אחד כבר לא משתמש במילה ׳סלולר׳ יותר. ניידות, מוביליות, היא – כמו שקרייג מק׳קאו זיהה בחכמה כבר בשנות ה-1980 – חלק חשוב מהטבע האנושי.
ההכחשה של ליפט
לא רק שהאייפון איפשר לאנשים לקחת איתם מחשב בכיס בעודם נודדים ברחבי העולם, הוא גם הגדיל את יכולת הנדידה עצמה, הודות לאפליקציה שלא היה ניתן לבנות לפני עידן המובייל והקלאוד: אובר, שהושקה ב-2009, מספר חודשים לאחר שאפל השיקה את האפ-סטור ופתחה את האייפון לאפליקציות צד ג׳. עוד מישהו ש, קצת כמו היועצים של מקינזי, פספס עד כמה המוביליות היא ערך חשוב שמושרש עמוק בטבע האנושי, היה פרופ׳ אסוואת׳ דאמודארן. זו הייתה הדוגמא שהשתמשתי בה כדי להציג את ההבדל בין חשיבת חוף מזרחי – הערכת השווי שדאמודארן ביצע לגבי אובר ב-2014, שהתבססה על גודל שוק המוניות ושירותי ההסעה בזמנו – לבין חשיבת החוף המערבי של משקיע ההון סיכון ביל גורלי, שהסביר בפוסט תגובה שגודל השוק שאובר יצרה בסן פרנסיסקו בזמנו כבר היה גדול פי כמה משוק המוניות המקומי. כל זה היה הנושא של הפרק הראשון באופטיקאסט.
ב-2012 הושקה גם ליפט, שהציעה שירות דומה לזה של אובר, אבל עם וייב מאד שונה: אובר הוקמה ע״י גברים צעירים שהתלהבו מלהסתובב במכוניות יוקרה בסן פרנסיסקו; רק ב-2012 הושק גם שירות אובר-אקס שהתבסס על מכוניות ״רגילות״. למייסדים של ליפט היה את האופי ההפוך: היא הוקמה בתור שירות שעוזר לסטודנטים לתאם קארפול הביתה מהקולג׳, ונקראה בהתחלה זימ-רייד, כי שאבה השראה משירות שפעל בזימבבואה. בשלבים הראשונים, נהגים בליפט התקינו שפם ורוד על קדמת הרכב שלהם, וחלק מהנוהל היה לתת fist bump לנוסע שנכנס לרכב.
האופי של ליפט היה הרבה יותר קהילתי וידידותי, כבר מהיום הראשון, לעומת האופי מפוצץ-הטסטוסטרון של אובר. אבל עיקר הערך הוא להגדיל את יכולת הנדידה של האנשים, כלומר להקל עליהם להגיע מנקודה א׳ לנקודה ב׳ בצורה נוחה וזולה יותר. fist bump עם הנהג אף פעם לא היה העיקר. ה economics היו העיקר, ובמשחק הזה אובר – שהודות לאגרסיביות שלה, חוסר הבושה בלהפעיל תרגילים שנויים במחלוקת, והסקייל המהיר שצברה – הייתה על סף ניצחון ב-2016, בעוד שליפט ניסתה להירכש (ללא הצלחה). מה שהציל את ליפט היה שורה של סקנדלים שפגעו בתדמית של אובר במהלך 2017, והובילה הרבה משתמשים ונהגים להעדיף את השירות החם של ליפט, שנהנה מתדמית הרבה יותר חיובית. זה הוביל להתפטרות של הפאונדר הצבעוני של אובר, טראוויס קלאניק, בהמשך אותה שנה. נתח השוק של ליפט הוכפל במהלך השנה הזו – מסביבות 15% ל-30% – והגיע לסקייל שהוביל את החברה להנפקה ב-2019, בשווי של קרוב ל-25 מיליארד דולר.
מי שמונה לתקן את הבעיות באובר היה דארה קוסרשאהי, שלפני כן ניהל את אקספידיה. הוא תיקן את התרבות הרעילה בחברה, ומכר את הפעילות בגיאוגרפיות שאובר לא הצליחה לנצח בהן, כמו סין, רוסיה, ודרום-מזרח אסיה. העזיבה של אובר את ישראל, לאור הקשיים המשפטיים והפוליטיים שבהם החברה נתקלה, כנראה נעשתה כחלק מאותו מהלך (עוד על זה בהמשך). גם אובר הונפקה במהלך 2019, וזכתה להצלחה הרבה יותר מליפט: החברה ייצרה בשנה האחרונה מעל 10 מיליארד דולר של רווחים, ונסחרת בשווי של כ-170 מיליארד דולר; המניה של ליפט, לעומת זאת, עדיין נמצאת 75% מתחת למחיר בו הונפקה, ואמנם דיווחה השנה – לראשונה – על רווח חיובי, אבל הוא זניח ומחוויר ביחס לאובר. הנחמדות והוייבים החיוביים של ליפט אולי איפשרו לה לנצל את הסקנדלים של אובר כדי להישאר בחיים, אבל אובר היא זו שזכתה בסופו של דבר במאבק על הסקייל.
בשלב הזה, עם זאת, גם אובר וגם ליפט נמצאות בסכנה של אובדן רלוונטיות לאור העליה של שירותי רובוטקסי אוטונומיים. את הטיעון של קוסרשאהי – על כך שרובוטקסי אוטונומי יהיו הרחבה שתפעל לצד רשת הנהגים האנושיים של אובר, ולא משהו שיחליף אותה – הזכרתי במהדורה 115. הטיעון הזה מזכיר את הטעות שעשו היועצים של מקינזי בתחילת שנות ה-1980, כשהניחו שתקשורת סלולרית תהיה הרחבה שתפעל לצד רשת הטלפוניה הקווית. במהדורה הקודמת הזכרתי שכמו שאובר עצמה יצרה שוק שהיה הרבה יותר גדול משוק המוניות שהיה לפניה, רובוטקסי אוטונומי עשוי ליצור שוק שיהיה הרבה יותר גדול, ומנותק, מהשוק של אובר וליפט.
ונראה שהדרך שבה ליפט מגיבה לנושא היא, הכחשה; לפחות לפי הכתבה הזו בפורצ׳ן בחודש שעבר:
אל תצפו לראות מכוניות אוטונומיות ללא נהג בשימוש נרחב בזמן הקרוב, לפי מנכ״ל ליפט דייוויד רישר. הטכנולוגיה לא עובדת עדיין, רגולטורים ממשלתיים לא מוכנים, והלקוחות לא רוצים אותם, הוא אומר.
[...] ״אני לא חושב שהרעיון של נהג מוחלף על ידי רובוט הוא דבר מאד סביר. למעשה, אני חושב שיש לזה אפס סיכוי בכל מסגרת זמנים סבירה.״
הרחבתי לגבי הטיעונים של רישר – ועד כמה הם לא משכנעים – בפוסט שפרסמתי בבלוג השני שלי (באנגלית) השבוע (Is Lyft In Denial About Robotaxis). זה לא נראה כמו קוצר רואי והתמקדות במטריקות פיננסיות בטווח הקצר – בסגנון AT&T של שנות ה-1980 – אלא יותר כמו התמודדות עם אובדן דרך הכחשה, כמו שאנדי גרוב תיאר שקורה למנהלים שמתמודדים עם דיסראפשן (או, כמו שהוא קרא לזה, ״שינויי 10x״ ו״נקודות מפנה אסטרטגיות״), בספר שלו ״רק הפרנואיד שורד״:
מנהלים בכירים הגיעו לאן שהגיעו על ידי כך שהיו טובים במה שהם עושים. ועם הזמן [...] הם למדו להוביל עם החוזקות שלהם. אז זה לא מפתיע שהם ימשיכו להפעיל את אותה אסטרטגיה ומהלכים טקטיים שעבדו להם במהלך הקריירה—במיוחד במהלך ״עונת האליפות״ שלהם.
אני קורא לתופעה הזו האנרציה של ההצלחה. זה מסוכן בצורה קיצונית ועלול להוביל להכחשה.
כשהסביבה משתנה באופן שהופך את הכישורים והחוזקות הישנים ללא רלוונטיים, אנחנו כמעט באופן אינסטנקטיבי נאחזים בעבר שלנו. אנחנו מסרבים להכיר בשינויים סביבנו, כמעט כמו ילדים שלא אוהבים את מה שהם רואים אז הם עוצמים עיניים וסופרים עד 100 בתקווה שמה שהפריע להם ייעלם [...]
(עוד על ״רק הפרנואיד שורד״, במהדורה 117, ופרק 52 של אופטיקאסט)
זה מרתק עד כמה נראה שהתובנה הזו באה לידי ביטוי בליפט! עונת האליפות של ליפט הייתה, כאמור, במהלך 2017, שם הצליחה לחצוב לעצמה נישה מספיק גדולה בשוק הודות לאופי הנחמד והחיובי שלה; זה בדיוק איך שמנכ״ל ליפט הסביר שהחברה תבדל את עצמה בעידן הרובוטקסי האוטונומי, כשהתארח בפודקאסט של הוורג׳ בחודש שעבר:
רכבים אוטונומיים עומדים להיות גיים צ׳יינגר. אפשר לשבת מאחורה, לנמנם, אפשר להיכנס למוד של מסיבה. אולי אפילו יש ברמן מקדימה שמכין דרינק בזמן שאתם נוסעים, כל מיני רעיונות משוגעים.
אבל אני מתמקד באנשים. להיכנס למכונית, היום זה קאמרי, אולי מחר זה משהו אחר. היום יש שם נהג, כנראה שמחר, עדיין יהיה נהג, אבל לפעמים יהיה רובוט [...] המקום שבו אני מנסה להרחיב את החשיבה שלי היא כל הדברים המגניבים שתוכלו לעשות אם תצאו מהבית שלכם, לא רק לשבת על הספה, לצפות בנטפליקס, ולקבל משלוח של אוכל.
[...] אנחנו מוקדם יותר במסע הזה [של חוויות] מאשר [בריאן צ׳סקי ואיירביאנדבי], אבל היעד די דומה. למעשה הלכתי להופעה של דואה ליפה לפני כמה ימים, וזה היה כל כך כיף. זה היה נהדר. ואני יכול להאזין לדואה ליפה באייר פודס שלי. אני יכול להאזין לה בזמן שאני הולך ברחוב, היא יכולה להיות איתי כל הזמן. אבל זה 10,000% טוב יותר אם אנחנו מביאים אותך לשם ושמים אותך במושב הנכון, ומוודאים שאנחנו אוספים אותך בסיום, ואנחנו מעודדים אותך לעשות את זה.
ואולי, אם אתה מנוי בליפט, אתה מקבל איזה שירות מיוחד. אתה הולך למסעדה, אתה מקבל קינוח מיוחד שהוא לא בתפריט. או אולי יש לכם גישה מיוחדת ללאונג׳ בשדה תעופה. אני חושב שתמצאו אותנו עושים יותר ויותר מזה.
הוייבים החיוביים של ליפט אולי אפשרו לה לשרוד כשהייתה על סף הפסד לאובר ויציאה מהמשחק ב-2016, אבל אני לא בטוח עד כמה זה יצליח שוב, עשר שנים לאחר מכן, מול שירותי רובוטקסי אוטונומיים. אפילו אם יחזירו את ה fist bump. ההכחשה לפחות מאפשרת למנכ״ל ליפט להמשיך לרקוד כל עוד המוזיקה (של דואה ליפה, ככל הנראה) מנגנת.
אובר בישראל?
מתוך N12 בשבוע שעבר:
אובר בדרך: שירות ההסעות האמריקני הפועל בכל העולם - עושה עלייה לישראל ובקרוב, כך על פי דוח שהזמין משרד התחבורה, וצופה שהחברה תכנס לשוק כבר בשנה הבאה.
משרד התחבורה נעזר בחברת ייעוץ חיצונית כדי לגבש את לוחות הזמנים - והדוח הזה הגיע לידי חדשות 12, ובו מופיע כי התקנות שיאשרו את הפעלת השירות בארץ יעברו עד יוני 2026 - כבר בעוד חצי שנה. שלושה חודשים לאחר מכן - השירות של אובר אמור להתחיל לפעול.
במשרד התחבורה ידחפו לצמצמם את לוחות הזמנים האלה, בין היתר כי הבחירות מעבר לפינה - והם רוצים את ההישג הזה לפני הבחירות.
מי שלא כל כך מרוצה מהפעלת אובר, הם כמובן נהגי המוניות - הדוח גם המליץ כיצד לפצותם. על פיו, ישנן שתי אפשרויות והעלות המוערכת למשק הישראלי - 4 מיליארד שקלים.
הידיעה הזו התפרסמה ימים ספורים לאחר שקבלתי פה על כך שאובר סולקה מישראל בעשור הקודם, ואזרחי ישראל לא יכולים ליהנות מהאפקטים החיוביים ששירותי נסיעה שיתופית יצרו בערים רבות בעולם (מהדורה 134). אני כמובן מוחמא מכך שבמשרד התחבורה קוראים את ״אופטיקאי מדופלם״, אך עם זאת – יש כמה דברים שמפריעים לי בסיפור הזה.
הבעיה העיקרית שלי היא התזמון. גם אם נהיה אופטימיים, ונתעלם מהעובדה שאובר עצמה שבה והכריזה שאין לה כוונה לשוב לישראל, התקווה היא שהשירות יגיע לכאן בסוף 2026, בשלב שבו וויימו למשל – שירות הרובוטקסי האוטונומי של אלפאבית (גוגל) — כבר צפוי לפעול בלפחות 25 מטרופולינים בארה״ב ובריטניה. ההבטחות לגבי הרובוטקסי האוטונומי של טסלה כנראה סוף סוף יתממשו. זוקס של אמזון צפויה להשיק את שירות הרובוטקסי שלה, שנמצא כעת בשלב נסיעות המבחן. אובר, מצידה, עלולה להתמודד עם אובדן רלוונטיות בכמות הולכת וגדלה של גיאוגרפיות.
אובר הייתה השירות שיצר מהפיכה תחבורתית הודות ליכולות של עידן המובייל והקלאוד, ועלולה לאבד את הרלוונטיות שלה במהלך מעבר הפרדיגמה הבא, כחלק מהדיסראפשן ש-AI כנראה ייצור בהרבה תעשיות. הזמן הנכון ״להביא״ את אובר היה לפני עשר שנים, ב-2016. כלומר, לא היה צריך ״להביא״, אף ממשלה בעולם לא לקחה קרדיט על זה ש״הביאה״ את אובר. היה צריך רק לא לגרש אותה כשניסתה לפעול פה.
אבל בישראל, בינתיים, משקיעים זמן ומאמצים – וככל הנראה גם מיליארדי שקלים – כדי להביא לכאן את אובר. החברה שניצחה בפרדיגמה הקודמת. זה עלול להתברר כצעד אנכרוניסטי ומנותק ברמות של, נגיד, לא יודע—לסבסד את אינטל בסוף 2023 אחרי שכבר עברה דיסראפשן ולקחה הימורים די גדולים בניסיון לחזור להיות רלוונטית.
אה רגע.
שכחתי.
מדינת ישראל עשתה גם את זה! ועוד חגגה, בפרובנציאליות מביכה, את זה שפאט גלסינגר, מנכ״ל אינטל דאז, פרסם סרטון שמשבח את ישראל. בדיעבד, הוא היה צריך את ישראל הרבה יותר משישראל הייתה צריכה את אינטל (מהדורה 60: אינטל, שבבים, וגיאופוליטיקה). שישה חודשים אחר כך, כבר הוקפאה הבניה של אותו מפעל חדש בקרית גת (שאגב, מישהו יודע מה קרה לכספים שממשלת ישראל העניקה עבורו?), והעתיד שלו עדיין בערפל.
הצעד הנכון אז, במקום להמר מיליארדי דולרים על אינטל (הימור שהיה במידה רבה סטארטאפ בנקודת הזמן הזו), היה לחזר במלוא המרץ אחרי TSMC, להציע להם סובסידיות ולהפעיל כל מנוף פוליטי אפשרי בממשל האמריקאי, כדי לגרום להם להקים מפעל מתקדם בישראל. הצעד הנכון במקרה הנוכחי הוא, יותר מלפזר מיליארדי שקלים כדי שנהגי המוניות ״יסכימו״ לאפשר לאובר לפעול כאן, הוא לוודא שישראל לא שוב תישאר מאחור גם במהפיכה הטכנולוגית הנוכחית. שרובוטקסי אוטונומי לא ידלגו על ישראל בגלל סבכי הבירוקרטיה והעסקנות, ושלא נצטרך לחכות לבחירות של 2040 כדי שמישהו ייזכר ״להביא את הרובוטקסי״, למעלה מעשור אחרי שזה כבר יפעל בהצלחה ברחבי העולם, ועוד יתייחס לזה כהישג ממשלתי.
או, לפחות, לבקש מאינטל שתחזיר את הכסף על המפעל שספק אם באמת יתחיל לפעול ב-2028, כדי שיהיה אפשר לשלם איתו את הפיצוי לנהגי המוניות. אולי גם ייצא לנו איזה סרטון עם fist bump ממנכ״ל אובר.
סטארלינק וחברות הסלולר
ובמעבר חד לעוד גזרה שאולי מתפתח בה משהו מעניין – מתוך האינפורמיישן במאי האחרון:
לפני שלוש שנים, אילון מאסק פנה לאפל עם הצעה בדקה התשעים. מאסק שמע שאפל עומדת להכריז על פיצ׳ר שנועד להיכלל בהשקה של האייפון 14 בשיתוף חברת הלוויין גלובלסטאר שיאפשר לאייפונים לשלוח הודעות טקסט לשירותי חירום באיזורים בלי קליטה סלולרית. הוא רצה שאפל תשתמש במקום זה בשירותי לוויין מסטארלינק, יריבה של גלובלסטאר שמנוהלת על ידי חברת הטילים של מאסק, ספייס אקס.
הפיץ׳ שלו: ספייס אקס תסכים לספק תקשורת לוויין לאייפונים בבלעדיות במשך 18 חדשים אם אפל תסכים לשלם 5 מיליארד דולר מראש, לפי שני אנשים עם ידע ישיר בנוגע לעסקה. אחרי שתסתיים תקופת הבלעדיות, מאסק הציע שאפל תשלם לספייס אקס מיליארד דולר בשנה עבור השירות של סטארלינק, האנשים אמרו. נוסף על כך, אם אפל לא תגיע להסכמה עם ספייס אקס, מאסק איים להכריז על פיצ׳ר לוויין דומה בעצמו שיוכל לעבוד עם אייפונים, הוסיפו האנשים. הוא נתן לאפל 72 שעות להחליט.
אפל דחתה את ההצעה ממאסק, שלאחר מכן עמד באיום שלו. שבועיים לפני ההכרזה על האייפון 14, ספייס אקס באוגוסט 2022 הכריזה על שותפות עם ספקית התקשורת טי-מובייל, שאיפשרה לסמארטפונים לשלוח ולקבל הודעות טקסט באיזורים ללא קליטה באמצעות סטארלינק.
הרעיון של לחבר סמארטפון ישירות ללוויין הוא מעניין, גם אם כרגע מדובר רק ביכולת לשלוח הודעות חירום ב״איזורים מתים״ ללא קליטה. כמעט ואין כאלה במדינה קטנה ומכוסה היטב כמו ישראל, אבל בארצות הברית – שהיא מדינה גדולה, עם הרבה איזורים דלילים באוכלוסיה שלא מצדיקים השקעה בפריסת תשתיות תקשורת – מדובר בבעיה אמיתית. ואחת שגם הפריעה לי מספיק כדי לנסות לבנות חברה שתפתור אותה (זה היה לפני קרוב לעשור, ומאז ויתרתי על הרעיון; אולי אכתוב על זה עוד בהזדמנות אחרת).
אבל האם זה מספיק מעניין בשביל שאילון מאסק יתעסק בזה? גם אם הטכנולוגיה תשתפר לתקשורת ישירה בין סמארטפון ללוויין, והרגולציה תאפשר את זה – הפוטנציאל הוא אולי לקבל קליטה מלאה באיזורים המתים האלה. וכמובן לא רק בארה״ב, אלא בכל רחבי הגלובוס. ואולי האינטרנט שלכם גם ימשיך לעבוד בזמן שאתם יושבים במטוס, בלי שתצטרכו לקנות חבילת וייפיי מקרטעת במחיר מופקע. אבל זה עדיין לא נשמע כמו משהו מספיק גדול בשביל שמאסק, שמנהל חברות בשווי טריליוני דולרים, יקדיש לזה זמן ואנרגיה ויציב אולטימטום לאפל.
מצד שני, חשיבה מהסוג הזה עלולה לחזור על הטעות שעשו היועצים של מקינזי בתחילת ה-1980: הם הניחו שאנשים עדיין ישתמשו בטלפון קווי כל עוד הם יכולים, והטלפון הסלולרי יפתור מקרים שבהם אין טלפון קווי זמין. הפיסקה הקודמת שכתבתי מניחה שאנשים ימשיכו להישען על תשתית סלולרית ארצית (על פני כדור הארץ), והתקשורת הלוויינית תפתור את מקרי השימוש שתשתית הסלולר לא מכסה. אבל מה אם, כמו שהיועצים של מקינזי לא הצליחו לדמיין עולם שבו תשתית הסלולר הופכת להיות כל כך טובה ונרחבת, שהיא מייתרת את רשת הטלפוניה הקווית, הפיסקה הקודמת שלי היא לא מרחיקת לכת מספיק כדי לדמיין עולם שבו תקשורת ישירה מהסמארטפון ללוויין הופכת להיות כל כך טובה ונרחבת, שהיא מייתרת את התשתית הסלולרית על פני כדור הארץ?
ייתכן שזה בדיוק ההימור של מאסק, מתוך הוול סטריט ג׳ורנל בספטמבר:
ספייס אקס של אילון מאסק כותבת את הצ׳ק הכי גדול בהיסטוריה שלה כדי להרחיב את דריסת הרגל שלה בעסק הטלפונים הניידים. ספייס אקס אמרה ביום שני שהיא תשלם 17 מיליארד דולר עבור הזכויות להשתמש בחלק מהספקטרום יקר הערך של אקוסטאר בשביל שירות הטלפון הסלולרי שלה. העסקה עם אקוסטאר כוללת 8.5 מיליארד דולר במזומן ועד ל-8.5 מיליארד דולר במניות ספייס אקס בתמורה לשתי חבילות של רשיונות אלחוטיים יקרי ערך בארה״ב וזכויות נלוות מקומיות ובינלאומיות לשדר סיגנלים מהחלל. חברת הטילים והאינטרנט הלווייני גם הסכימה לשלם בערך 2 מיליארד דולר במזומן כתשלומי ריבית על החוב של אקוסטאר עד נובמבר 2027.
ספייס אקס היא כבר ספק אינטרנט ביתי צומח באמצעות עסק הסטארלינק שלה וטבלה רגל בסקטור הטלפונים הניידים באמצעות השותפות שלה בארה״ב עם טי-מובייל. עם זאת, זכויות הספקטרום החדשות ישפרו משמעותית את היכולת של סטארלינק להתחבר עם טלפונים סלולריים באיזורים מרוחקים שמגדלים סלולריים לא מגיעים אליהם. ספייס אקס אמרה שהיא תשתמש בספקטרום כבסיס לעסק הדיירקט-טו-סלולר של סטארלינק ברחבי העולם. היא תוכל גם לחלוק ספקטרום עם חברות תקשורת שותפות. החלק הכי יקר ערך של העסקה מכסה שני בלוקים של רשיונות שיאפשרו לספקית להציע שירות 5G סלולרי ושירות אינטרנט בארה״ב.
מנהלים בחברות חלל וטלקום התווכחו בשנים האחרונות בנוגע לגודל ההזדמנות שמייצג החיבור של טלפונים ניידים ומכשירים אחרים באמצעות לוויינים. מלבד ספייס אקס, הרעיון משך שחקנים כבדים, כולל אפל, כמו גם חברות חדשות יותר כמו AST ספייס מובייל ולינק גלובל.
יש הרבה פרטים טכניים מאחורי העסקה הזו, בנוגע לטווח הספקטרום שבו ספייס אקס פועלת, והרשיונות הספציפיים שנרכשו מאקוסטאר. נקודה עיקרית היא שהיא עדיין לא איפשרה לסטארלינק את היכולת להפעיל שירות סלולרי מלא. גם עם הזכויות שרכשה מאקוסטאר, סטארלינק עדיין תידרש לשתף פעולה עם ספקיות תקשורת אחרות, לכל הפחות בשביל קיבולת uplink (שליחת נתונים אל הלוויין עצמו). בן תומפסון ניתח את זה בהרחבה לאחר ההכרזה על העסקה, והסיק שמאסק מנסה לבנות מונופול בתחום, כדי לאלץ את חברות הטלקום השונות להישען על השירותים של ספייס אקס. במובן מסויים זה ישחזר את ההצלחה של האייפון ליצור נקודת חנק בשרשרת הערך של שוק הטלקום, להפוך את חברות התקשורת לקומודיטי, ולתפוס עבור אפל את החלק העיקרי מהערך והרווחים שנוצרו שם.
זה מאפשר להבין את הסירוב של אפל לשתף פעולה עם ספייס אקס, ואת הבחירה שלה לממן את גלובלסטאר כשותף הלוויין שלה. נקודה בעייתית כאן היא שגלובלסטאר מתקשה לעמוד בקצב של אפל: היא החלה לאחרונה לעבוד על הדור הבא של רשת הלווינים שלה, אבל הדור הקודם מתוכנן לשיגור רק ב-2027. ישנם דיווחים שבתמורה לזה שספייס אקס תשבץ אותם לשיגור, אייפון 13 הוסיף תמיכה ביכולת הלוויין של טי-מובייל (השותפה של סטארלינק).
הברית השלישית בזירה, מעבר לסטארלינק עם טי-מובייל ואפל עם גלובלסטאר, היא של AT&T עם חברת הלוויין AST ספייסמובייל: האחרונה נעזרת בחברת בלו אוריג׳ין של ג׳ף בזוס לצורך שיגור לוויינים – ולכן מנותקת לחלוטין מתלויות בחברות של אילון מאסק – אבל בינתיים מתמודדת עם עיכובים ופספסה את הדדליין לשיגור הלוויין הראשון שלה באוגוסט האחרון. בכל זאת, כנראה בתגובה לכניסה האגרסיבית של ספייס אקס לתחום, ספקית התקשורת וורייזון דיווחה באוקטובר שהיא מצטרפת ל AT&T, וחתמה בעצמה על הסכם להשתמש ברשת הסלולר מבוססת הלוויין של AST, שכחלק ממנו היא גם תזרים 100 מיליון דולר ל-AST. המטרה היא, ככל הנראה, לאתגר את הניסיון של ספייס אקס ליצור מונופול בתחום.
ונראה שמאסק נענה לאתגר: בנובמבר, אקוסטאר הכריזה שמכרה את שאר זכויות הספקטרום שלה לספייס אקס. הסכום הוא נמוך יותר לעומת העסקה של ספטמבר – 2.6 מיליארד דולר – אבל המשמעות שלה היא שספייס אקס עכשיו מסוגלת להציע שירות סלולרי מלא. מבחינה טכנית לפחות; האישורים הרגולטוריים עדיין מהווים מכשול משמעותי, אבל אולי לא משהו שה first buddy לא יוכל להתמודד איתו.
אנלוגיה מתבקשת היא בין חברות הטלקום הגדולות – וורייזון, AT&T – שמנסות להתמודד עם הכניסה האגרסיבית של סטארלינק לתחום, תוך כדי התבססות על טכנולוגיה חדשה עם פוטנציאל דיסרפאשן גבוה, לבין יצרניות רכב מסורתיות – כמו פורד או ג׳נרל מוטורוס – שניסו להתחרות ברכבים החשמליים והנהיגה האוטונומית של טסלה – באמצעות שורה של רכישות ושיתופי פעולה – ללא הצלחה. או חברות נסיעה שיתופית כמו ליפט ואובר שמנסות להתמודד עם שירותי רובוטקסי אוטונומי כמו וויימו. גם כאן, חברות הלגאסי מנסות לטוות אסטרטגיה כדי לא להידרס על ידי שחקן חדש (שאיכשהו, בהרבה מקרים, קשור לחברה כלשהי של אילון מאסק), בזמן שהוא בעצמו מתמודד עם שורה של אתגרים טכנולוגיים ורגולטוריים.
תקשורת סלולרית ישירה מהמכשיר ללוויין נמצאת הרבה מאחורי רכבים אוטונומיים בנקודת הזמן הנוכחית, ויש הרבה יותר אי וודאות לגבי האם תקשורת סלולרית מבוססת לוויין באמת תתברר כעדיפה עבור מספיק אנשים ומקרי שימוש; ועדיין, יש ביניהם הרבה קווי דמיון משותפים, וזו דינמיקה שיהיה מעניין לעקוב אחריה.
תודה שקראת את הרהורי יום שישי השבוע! למהדורה אפשר להאזין גם בתור פודקאסט.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק, ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין לראות באמור לעיל ייעוץ השקעות. מסחר במניות מלווה בסיכונים רבים. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.