מהדורה 61: טרקטורים ובינה מלאכותית, היגיינה בהשקעות, למידה פסיבית, אומנות בחירת המניות, עצה לקריירה
מהדורה 61: טרקטורים ובינה מלאכותית, היגיינה בהשקעות, למידה פסיבית, אומנות בחירת המניות, עצה לקריירה
ואז וורן אמר, ״וואי, אני מקווה שזה לא יעבוד כי אם כן, אני הולך לסגור את המפעל״.
שוב יום שישי. פרסמתי השבוע את סיכום 2023 בבלוג:
ועדכון קצר לגבי המצב פה בסאבסטאק: האטלנטיק הצביע במאמר מסוף נובמבר על כך שבסאבסטאק מתארחים, ומרוויחים כסף מקוראים משלמים, בלוגים נאציים שחלקם גם קוראים לרצח עם של יהודים. כמה שבועות לאחר מכן, מאות כותבים בסאבסטאק פנו להנהלת החברה בדרישה להבהיר את מדיניות התוכן שלה (שאוסרת על תכני שנאה ואלימות), ואיימו לעזוב את הפלטפורמה. המנכ״ל פירסם תגובה די רפה, שאמרה שהחברה כמובן ״לא אוהבת נאצים״, אבל לא מתכוונת להסיר את התוכן הזה, בשם חופש הביטוי ובגלל ש״צנזורה לא תגרום לבעיה להיעלם״.
ותראו, אין הרבה בלוגים בעברית שפעילים פה בסאבסטאק. יש הרבה באגים עם היישור לימין ובעיות עם פונטים בעברית. ולמרות שאני מדווח עליהם לסאבסטאק, לא נראה שהם הולכים לטפל בהם. ואני מבין את זה. כמעט ואין בפלטפורמה הזו פעילות בעברית. עדיין לכל מי שפונה אליי אני ממליץ לנסות לכתוב בסאבסטאק, גם בעברית. אפשר לחיות עם ענייני העברית/אנגלית האלה. אבל הקו צריך לעבור איפשהו. לארח ולטפל בתשלומים של בלוגים שמתפרנסים מקריאה לרצח של הקוראים ושלי זה איפה שאני מותח את הגבול. זה לא גורם לי להרגיש שאנחנו רצויים כאן.
כתבתי את זה לקייסי ניוטון, שאסף פידבק מכותבים וקוראים לקראת עוד פגישה שיש לו עם הנהלת החברה. אני ממתין לראות איך זה יילך, אבל אם הבעיה לא תיפתר, הבלוג הזה ימצא לו בית אחר שמתאים יותר לערכים שלי.
קדימה למהדורה מספר 61 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
בינה מלאכותית וההיסטוריה של הטרקטור
זה היה ChatGPT של הזמנים ההם. ״בואו תראו את הטרקטורים״, הזמין בהתלהבות מאמר ב Prairie Farmer ב-1915, שפרסם כנס באילינוי שבו הוצגה הטכנולוגיה החדשה. ״זה יביא לעידן חדש בחקלאות — שחרור החקלאי מהתלות הבלעדית בסוס העייף״. ״טרקטורים הם יותר כלכליים מסוסים״, התעקש מומחה לחקלאות בדו״ח ממשלתי מאותו הזמן, ״מה שהופך את עבודת החקלאות ללא רק זולה אלא גם קלה יותר״.
הטכנולוגיה בהחלט הרשימה אנשים, אבל גם הפחידה אותם. אדם מאמריקה שצפה בטרקטור באנגליה אמר שזה ״התהלך על פני האדמה כמו איזו חיה עצומה, נושפת ונוחרת״. הטרקטורים הבטיחו מהפיכה בחקלאות האמריקאית, תעשיה שב-1900 העסיקה בערך שליש מהעובדים והייתה אחראית ל-15% מהתוצר המקומי.
[…] ההתקדמות הזוחלת של הטרקטור היא אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה הכלכלית. אם הם היו כל כך טובים, למה החקלאים לא קנו אותם יותר מהר?
ג׳ייסון צוויג, שכותב טור שבועי על השקעות ערך בוול סטריט ג׳ורנל, אמר פעם שהעבודה שלו היא לכתוב בדיוק את אותו דבר 50 פעמים בשנה באופן שגם העורכים וגם הקוראים לא יחשדו שהוא חוזר על עצמו. וגם אני מרגיש שמה שאני עושה פה די הרבה לאחרונה זה להגיד שוב ושוב שאני חושב שיחלפו הרבה שנים עד שבאמת נאמץ Generative AI, בלי שתשימו לב שאני חוזר על עצמי. והמאמר הזה מהאקונומיסט בחודש שעבר, ההיסטוריה של הטרקטור, הוא גם מעניין וגם מספק עוד דרך טובה להגיד את זה.
היסטוריונים חלוקים לגבי מי המציא את הטרקטור, אבל זה קרה מתישהו במאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 אנשים התחילו לדבר ברצינות על האפשרות שהחקלאי הממוצע ירכוש אחד. בזמן הזה סוסים ופרדות עדיין גררו מגוון מרשים של ציוד חקלאי, ממחרשות ועד מקצרות.
בדיעבד, ברור שלטרקטור היו השפעות עמוקות. זה איפשר לשטח חקלאי בגודל מסויים להאכיל יותר אנשים. חקלאים בעלי טרקטור כבר לא היו צריכים להחזיק במרעה לסוסים, שכל אחד מהם דרש בערך 12 דונם. לחקלאות אינטנסיבית יותר היו גם חסרונות. יש חוקרים שמאשימים את הטרקטורים בשורה של סופות האבק שהתחוללו בשנות ה-1930 במרכז ארה״ב, ויצרו אסון סביבתי. טכניקות החרישה העוצמתיות של הטרקטורים פגעו בשכבת הקרקע העליונה, שלפני כן סיפקה הגנה מרוחות.
ההשפעה הכלכלית די מהר התבררה גם היא. היעילות הגבוהה יותר של הטרקטורים איפשרה לחקלאים להרחיב את הפעילות שלהם, עכשיו כשהם יכלו לנהל יותר קרקע עם אותו מספר של עובדים. חוות החלו לצמוח בגודלן, כשחוות משפחתיות קטנות פינו את מקומן לחוות גדולות וממוכנות. לפי הערכה אחת, עד 1960 החווה הממוצעת באמריקה הייתה 235 דונם יותר משהיא הייתה ללא טרקטורים. הטרקטור גם הפחית את מספר העובדים הדרושים לייצור אוכל בערך בשני מיליון, או 25% מכח האדם שהועסק בחקלאות ב-1960. כל השיפורים האלה היו משמעותיים. במאמר שפירסמו ב-2012 ויליאם וייט וריצ׳ארד סטקל, שני הכלכלנים טענו שעד אמצע שנות ה-1950 מיכון בחקלאות הגדיל את התוצר האמריקאי בערך ב-8%.
ובכל זאת במשך רוב המחצית הראשונה של המאה ה-20, שינויים שנגרמו מהטרקטור לא הרגישו מאד משמעותיים. זה בגלל שהטרקטור התפזר ברחבי הכלכלה האמריקאית בקצב איטי יותר מאשר טרקטור מהדור הראשון שנוסע דרך שדה מלא בבוץ.
קווי הדמיון די ברורים - טכנולוגיה חדשה עם השפעות חברתיות וכלכליות משמעותיות וברורות, אבל היא לא כבשה בסערה את התעשיה שאותה היא עשתה יעילה יותר. הציפיות היו שהחקלאים יאמצו את הטרקטורים בין לילה, אבל זה לקח 3-4 עשורים מרגע שהטכנולוגיה הייתה בשלה מספיק ועד שזה קרה. ב-1920, למרות הכתבות והכנסים, רק 4% מהחקלאים באמריקה החזיקו בטרקטור. עשרים שנה אחר כך, זה עדיין שימש פחות מרבע מהחקלאים.
״בשנות ה-1910 אנשי עסקים אופורטוניסטיים נהרו לעסקי ייצור הטרקטורים, בתקווה לעשות רווח מהיר (בדיוק כמו שכל חברת טק בסיליקון ואלי עכשיו מתארת את עצמה בתור AI-first)״
כתבתי בעבר פוסט על גלי אימוץ של טכנולוגיה חדשה. זה לרוב נראה כמו עקומת S. הדוגמא שם הייתה של ספינות הקיטור. בסופו של דבר הן היו חלק קריטי מהמהפיכה התעשייתית. אבל זה עדיין לקח 35 שנים מאז שספינת קיטור גררה לראשונה סחורות בסקוטלנד, ועד שהן החלו לחצות את האוקיינוס לניו יורק באופן סדיר. סירות המפרש נשארו רלוונטיות במשך הרבה מאד עשורים, שבמהלכם היו אנשים שחששו או זלזלו ברעיון של ספינות מונעות במנוע קיטור.
ובאופן דומה גם הסוסים שרדו בחקלאות במשך תקופה ארוכה באופן מפתיע. במהלך רוב שנות ה-1930, כמות הסוסים בחוות אמריקאיות הייתה גדולה יותר מ״כח הסוס״ הכולל של כל הטרקטורים שפעלו שם. ב-1945, רבע מהחוות דיווחו על ״מודל היברידי״ של סוסים לצד טרקטורים.
שלוש סיבות מסבירות למה הניצחון של הטרקטורים לקח כל כך הרבה זמן.
1. המודלים הראשונים של הטכנולוגיה היו הרבה פחות שימושיים ממש שאנשים חשבו. היו להם למשל גלגלי מתכת, לא צמיגי גומי או שרשראות. והם היו נתקעים בבוץ. הם גם היו ענקיים וכבדים. נדרשו הרבה מחזורים של שיפור כדי שיוכלו לעשות בצורה טובה הרבה מהמשימות שבוצעו על ידי סוסים.
2. שינויים בשוק העבודה. בתחילת שנות ה-30, שנות השפל הגדול, המשכורות ירדו בענף החקלאות. היה הרבה יותר זול להעסיק מישהו שיהיה אחראי על סוס (ותמיד אפשר לפטר אותו), מאשר להוציא הרבה כסף על טרקטור חדש. אחרי מלחמת העולם השניה, היה מחסור בידיים עובדות והמשכורות זינקו. זה גרם לרכישה של מכונות להיראות כמו החלטה הרבה יותר הגיונית.
3. צריך חווה גדולה בשביל שתהיה כדאיות כלכלית להשקעה בטרקטור. זה לקח זמן לחוות גדולות לקום. חקלאי שרצה להתרחב היה צריך לגייס הון ולנהל מו״מ עם הבעלים של החוות הסמוכות.
ההיסטוריה של הטרקטור אולי רומזת כמה מהר generative AI יצליח להשתלט על הרבה תעשיות. לרוב המודלים כרגע יש גלגלי מתכת, לא צמיגי גומי … המשכורות הריאליות כמעט לא עלו בשנתיים האחרונות, מה שמגביל את התמריץ של חברות למצוא אלטרנטיבות לעבודה. וחברות עדיין לא ארגנו מחדש את העסקים שלהם סביב דאטה פנימי, מה שנדרש כדי למנף מודלים של בינה מלאכותית. לא משנה כמה טובה הטכנולוגיה החדשה אולי תהיה, החברה צריכה הרבה, הרבה זמן כדי להתאים את עצמה.
כשהילדים שלי היו קטנים הם אהבו שהייתי מקריא להם את הטרקטור בארגז החול. הספר של מאיר שלו על דוד אהרון והטרקטור הישן, שהוחלפו על ידי טרקטוריסט צעיר ומכונות חזקות ומודרניות יותר. אולי כשהם יגדלו הם יקריאו לילדים שלהם ספר בשם ״מודל השפה הגדול בארגז החול״, על prmopt engineer ומודל GPT-4 שמוחלפים בכלי הבינה המלאכותית העוצמתיים שיגיעו בשנת 2040.
המעבד הגרפי הישן של אנבידיה יחרוק ״פק פק פק פק פק״ בזמן שה-CTO צועק בזלזול ״הוא לא יעשה inference״, ״זה רק hallucinations״. אבל מהנדס הפרומפטים הותיק יעבוד כל הלילה עד שיצליח לתקן את המודל. המהנדס הזקן יכניס פרומפטים, המודל הישן יהזה הזיות. לא ממש כמו פעם, אבל שמחים ומאושרים.
היגיינה בתהליך השקעות
מי כאן מתחזק יומן השקעות?
הזיכרון האנושי מבוסס על סיפורים. ככה התפתחנו, ישבנו מסביב למדורה וסיפרנו אחד לשני סיפורים. ההיסטוריה משוכתבת בתוך הראש שלכם בכל שליפה. זו מערכת תיעוד מאד לא מדוייקת. חלק מזה בגלל שלתת מודע בעצם יש תפקיד של להגן על האגו ועל הזהות שלנו, אז הוא יעוות דברים כדי לשמור עליכם בתור הגיבורים של הנרטיב. 73% מההרשעות במשפטים, שלבסוף זוכו על בסיס דגימות DNA, התבצעו על בסיס עדי ראיה.
אז אנחנו מאד לא אמינים בתור המְסַפֵּר. יש יתרון ענק מאד בלהוציא את המחשבות והרגשות והתחזיות וההחלטות מתוך הראש שלכם, ולתעד אותן איפשהו. אתם תהיו מופתעים לפעמים לגלות מה חשבתם בעבר וכמה טיפשים זה יגרום לכם להרגיש. אני מקווה שאני עדיין ארגיש טיפש בכל יום כי זה אומר שאני ממשיך להתקדם.
התובנה הזו היא מתוך הרצאה שג׳ייק טיילור נתן בכנס המיקרו-קאפ לאחרונה, תחת הכותרת ״טיוטה להיגיינה בהשקעות״. הוא בחר במילה היגיינה כי היא נותנת תחושה של תהליך, של דברים שצריך לעשות כל יום. כמו לצחצח שיניים. חשוב להקפיד על זה כל יום, אי אפשר פשוט לצחצח אותן רק לפני שהולכים לרופא שיניים. ובאופן דומה בהשקעות, חשובים ההרגלים והרוטינות שמקפידים עליהם כל יום.
ואת ההרגלים האלה הוא הגדיר במטריצת 2x2: פנימיים וחיצוניים, פיזיים ומנטליים. ניהול יומן ומעקב אחרי מחשבות והחלטות, ההרגל שהוזכר בציטוט למעלה, נופל כמובן לקטגוריה של הרגלים פנימיים-מנטליים.
לצד קרן ההשקעות שהוא מנהל, ג׳ק הוא גם מנחה שותף בפודקאסט Value After Hours. הפינה שלו היא ״מנת הירקות״. הוא משתף בה סיפור עם מוסר השכל מעניין להשקעות. הזכרתי אחד כזה במהדורה 34. וגם ההרצאה הזו כללה כמה אנקדוטות מוצלחות. הנה אחת לגבי בריאות:
אנחנו בסך הכל ערימה ענקית של כימיקלים ואותות חשמליים. במח יש כימיקלים כמו סרוטונין, דופמין, אוקסיטוצין, שמושפעים בקיצוניות מדברים כמו שינה, אוכל, הוצאת אנרגיה, רמות לחץ. כל הדברים האלה משפיעים על מה שקורה בתוך המח שלכם. אלה אבני בניין כימיקליים שמסננים את המידע שמגיע אליכם, והם יכולים לצבוע בצורה קיצונית איך תסתכלו על העולם ואיך תעבדו מידע ואיך תבנו את קבלת ההחלטות שלכם.
אני אתן לכם דוגמא פשוטה. אם אני אבקש ממכם לעמוד עם הכתפיים אחורה וראש זקוף, זה יגרום לכם לייצר עד 20% יותר טסטוסטרון, ויפחית ב-10% את רמות הקורטיזול שלכם. לעומת זאת אם אני אבקש ממכם לשבת עם כתפיים שמוטות וראש למטה, זה בעצם יפחית את רמות הטסטוסטרון ב-25% ויגדיל את הקורטיזול בעד 15%. אני יכול לבקש ממכם לנשוך עיפרון, שזה מספיק קרוב לאיך שחיוך נראה, וזה יגרום לכם להרגיש שמחה. […]
אתם תצטרכו להבין מה עובד לכם מבחינת אוכל, שינה, אימונים, לחץ, חשיפה לשמש, נשימות, כיף. חשוב להתמקד בכל הדברים האלה [...] ויש לנו רמזים מצ׳ארלי לגבי שלושה דברים להימנע מהם. סמים, אלכוהול, ומינוף. הוא מחק לנו את כל מה שכיף. אני חושב שמינוף מתורגם ללחץ בהקשר להשקעות.
ג׳ק טיילור קרא להרצאה שלו טיוטה, כי הוא משאיר לכל אחד לגבש את התכנית שעובדת לו. שנה חדשה היא תקופה שבה הרבה אנשים מקבלים החלטות בנוגע להרגלים או לתהליכים שלהם. אולי יותר באמריקה מאשר בישראל, אבל עדיין חשבתי שזו הזדמנות טובה להזכיר את ההרצאה הזו.
מי שמתייחסים ברצינות לאיך שהם מנהלים את הכסף שלהם, ובטח כסף של אחרים, צריכים לקחת בחשבון את כל ההיבטים שישפיעו על ההתנהלות והביצועים שלהם. כולל דברים כמו תזונה, ספורט, שינה ניהול יומן. וגם דברים כמו סדר יום, איך מזהים ומשתפרים מטעויות, איך לומדים דברים חדשים.
ההרצאה של ג׳ק היא דרך מעולה לגשת לזה.
למידה אקטיבית מול למידה פסיבית
אם היו שואלים אותכם מה יוביל למערכת יחסים בריאה ומאושרת יותר:
- נישואים שאורגנו ע״י מישהו שבכלל לא מכיר אותכם.
- לבלות כמה שנים בלפגוש מאות אנשים מרקע שונה, להבין מה אתם רוצים ולא רוצים, ולפגוש במקרה את הפרטנר שלכם רק כששניכם מוכנים להשתקע.
התשובה היא ברורה (לי לפחות).
לדרך הראשונה אפשר לקרוא חיפוש אקטיבי. זה מנוהל עם לו״ז, יש חוקים, וזה קורה בלי קשר לאם אתם מוכנים או לא.
לגישה השניה, בואו נקרא פסיבית. אתם בשליטה ואתם מאפשרים לזה לקרות מתי שזה יקרה לפי מה שאתם רוצים ואיפה שאתם נמצאים בחיים.
אני חושב שאותו היגיון מתאים גם למה שאני חושב עליו בתור למידה אקטיבית לעומת למידה פסיבית.
הייתי מגדיר את זה ככה:
למידה אקטיבית: מישהו אומר לך מה ללמוד, איך ללמוד את זה, בלו״ז קבוע מראש, בנושאים סטנדרטיים שנבחרו מראש.
למידה פסיבית: אתם נותנים למח שלכם לשוטט בלי יעד מוגדר. אתם קוראים ולומדים על מגוון נושאים, מדברים עם אנשים מרקעים שונים, ונתקלים בצורה אקראית בנושאים שלא לקחתם בחשבון אבל מציתים בכם סקרנות, הרבה פעמים בגלל שזה הנושא שבמקרה הייתם צריכים בנקודת זמן מסויימת.
לא יכול להיות שאני היחיד שהבין שרוב מה שלמדתי בחיים הגיע מלמידה פסיבית.
מורגן האוסל, שכתב את זה, בהחלט לא היחיד. אני גם הגעתי לאותה מסקנה. רוב מה שאי פעם למדתי היה בדרך שהוא קורא לה למידה פסיבית. כמעט תמיד ניסיתי להתחמק מחוויות של מה שהוא מכנה למידה אקטיבית, ולמדתי בהן מעט מאד.
משהו שלמדתי בתור כותב הוא שלכתוב בשביל עצמך זה כיף, ורואים את זה, בעוד שלכתוב בשביל אחרים זה עבודה, ורואים את זה. לעשות משהו בדרך שלך, בתנאים שלך, בגלל שזה מתאים לאישיות שלך, זה שמים וארץ בהשוואה ללעבוד לפי הציפיות של מישהו אחר.
למידה אקטיבית - שאתם בטח מכירים בתור בית ספר - לא רק שיש לה מקום נפלא בחיים, היא גם נחשבת לאחד ההישגים הגדולים של העידן המודרני.
הבעיה היא להניח שזו הדרך היחידה, או אפילו הכי טובה, ללמוד. או משהו יותר מסוכן: אנשים שחוו רק למידה אקטיבית שלא מתאימה לאישיות שלהם עלולים להשתכנע שהם שונאים ללמוד, שונאים לקרוא, שונאים להיות סקרנים לגבי העולם … ואז הכל מידרדר משם.
מה שגורם למח של רוב האנשים לזוז הוא להיתקל בנושא נישתי שמאד מתאים למח הייחודי שלהם או שהוא החתיכה שחסרה בפאזל של בעיה ספציפית שיש להם בחיים. קשה לקיים את זה עם למידה אקטיבית. צריך לתת למח של אנשים לנדוד בחוסר מטרה, ולחכות עד שהם יגלו מה נכון להם בזמן שהם צריכים את זה.
יש שתי עצות שמורגן האוסל מזכיר בהמשך. חשוב לזכור אותן כדי לאפשר לחשיבה פסיבית לקרות.
העצה הראשונה היא לא להגביל את עצמכם למקצוע או תחום אחד. תקראו ותלמדו בצורה רחבה ככל האפשר. זה מדהים כמה אפשר ללמוד מתחום כמו ביולוגיה על חפיר ויתרונות תחרותיים שרלוונטיים לעולם העסקים. (זה מתאר די טוב את הפינה שג׳ק טיילור, מנהל ההשקעות מהקטע הקודם, מגיש בכל שבוע בפודקאסט שלו).
למידה אקטיבית מתבצעת בבידוד. מתמטיקה לומדים במחלקה אחת, בבניין אחר ספרות, בעוד אחד לומדים כימיה. זה גורם לנושאים להיראות משעממים ומנותקים מהעולם האמיתי. כשלומדים בצורה רחבה רואים איך כל תחום קשור להרבה תחומים אחרים.
מההיסטוריה של הטרקטור וספינות הקיטור אפשר כנראה ללמוד דברים שיהיו רלוונטיים לבינה מלאכותית.
דיוויד סנרה סיכם לאחרונה את הגישה של ג׳ף בזוס: ״אם אתם שמים לב, העולם כולו הוא כיתת לימוד״. כיתה של למידה פסיבית.
העצה השניה של מורגן האוסל היא לאפשר לעובדים זמן לחשוב, ולאפשר לעצמכם זמן להרהר.
בוס שמצפה שהלמידה תיעצר בסיום הלימודים באוניברסיטה ושעובדים רק נועדו לייצר עבודה, יקבל את העובדים שמגיעים לו.
ב-1870, 46% מהעבודות היו בחקלאות, ו-35% היו במלאכה או ייצור, לפי הכלכלן רוברט גורדון. מעט מקצועות התבססו על המח של העובד. לא חשבתם; עבדתם, בלי הפרעה, והיה אפשר לראות ולגעת בתוצר של העבודה שלכם.
היום, זה הפוך.
[…] ברוב המקצועות היום, העובדים יעשו עבודה טובה יותר אם יהיה להם זמן לחשוב, ללמוד, להרהר, לשוחח, ולאפשר למח שלהם לשוטט. אבל לרוב הם לא יכולים, בגלל שהרבה מנהלים מצפים מהם לשבת ליד השולחן, להקליד, להזיז עכבר, במשך 40 שעות בשבוע עד גיל 60.
בלי זמן לחשוב וללמוד באופן פסיבי, החינוך שלכם ייתקע איפשהו בין גיל 18 ל-22, ורובו כנראה יורכב מלמידה אקטיבית. זה נראה מוזר בתור בוס שתצטרכו לתת לעובדים שלכם זמן בטלה לעשות דברים שלא נראים כמו עבודה פרודוקטיבית. אבל הרבה אנשים מצליחים מצאו את החוויות החינוכיות הכי משמעותיות שלהם במהלך זמן חופשי, באופן פסיבי, מונעים מהסקרנות של עצמם והמח המשוטט שלהם.
כשקראתי את זה נזכרתי בסצינה מהסדרה אמריקאיים. בני הזוג הם מרגלים סובייטים שחיים תחת זהות בדויה בתור משפחה אמריקאית בארה״ב. עברו כמה שנים מאז שראיתי את הסדרה, אבל נחרתה לי בראש סצינה שבה הם נפגשים עם המפעיל שלהם מחוץ לאולם משחקים. הילדים שלהם נמצאים בפנים. האישה מעוותת את הפנים שלה ומסבירה ש״באמריקה יש לילדים זמן משחק״. הם מגלגלים עיניים על התרבות האמריקאית המוזרה. שניהם חושבים לעצמם, ״בברה״מ לילדים יש מסגרת ומשימות ולו״ז ודברים שהם צריכים ללמוד ולעשות בכל רגע. איזה עתיד יש לאומה האמריקאית שמקדשת את זה שילדים יבזבזו זמן על משחק״.
ובכל זאת, באמריקה התפתח הסיליקון ואלי, וברית המועצות היא זו שקרסה.
יש הבדלים עצומים בין הישגים של אנשים שונים שעברו אותו חינוך פורמלי, וסיבה גדולה לזה היא שחלק מהאנשים מצליחים להעריך למידה פסיבית, וחלק לא.
המלצות מהעבר
צ׳ארלי מאנגר ואומנות בחירת המניות
השיעור הכי גדול במיקרו-כלכלה הוא להבחין בין מתי טכנולוגיה הולכת לעזור לך לבין מתי זה הולך להרוג אותך. ורוב האנשים לא מבינים את זה עד הסוף. אבל בחור כמו באפט כן.
למשל, כשהיינו בעסקי הטקסטיל, שהיו עסק קומודיטי נוראי, ייצרנו טקסטיל באיכות נמוכה שהיה באמת מוצר קומודיטי. ויום אחד, האנשים באו לוורן ואמרו, ״פיתחו מכונת אריגה שאנחנו חושבים שיהיה לה הספק כפול מהמכונות הישנות שלנו״. ואז וורן אמר, ״וואי, אני מקווה שזה לא יעבוד כי אם כן, אני הולך לסגור את המפעל״.
ובאפט התכוון לזה. מה הוא חשב? הוא חשב, ״זה עסק גרוע. אנחנו מרוויחים תשואות מתחת לשוק, ומחזיקים אותו פעיל רק כדי להיות נחמדים לעובדים המבוגרים. אבל אנחנו לא הולכים להשקיע כמות גדולה של הון חדש בעסק גרוע״.
והוא ידע שהשיפור האדיר בפרודוקטיביות שיגיע ממכונה טובה יותר לייצור של מוצר קומודיטי יילך כולו לטובתם של אלו שקונים את הטקטסיל. שום דבר מזה לא יישאר אצלנו בתור הבעלים.
הנאום של צ׳ארלי מאנגר מ-1994, האומנות של בחירת מניות, נמצא אצלי כבר הרבה זמן ברשימה של ״דברים לכתוב עליהם״. שמונה עשר העמודים האלה הם כנראה אחד המקורות הכי טובים באינטרנט כדי ללמוד על השקעות. החלטתי שהדרך הכי טובה לשתף אותו היא להזכיר קטעים מתוכו מדי פעם. אז זו תובנה אחת מעניינת.
דיברנו כבר על למה הטקסטיל היה עסק כל כך גרוע בברקשייר, ולמה באפט ומאנגר כל כך התלהבו מעסקי העיתונים (עד שהגיע האינטרנט). הנה המשך התובנה הזו של מאנגר -
זה כזה עיקרון מובן מאליו - שיש כל מיני המצאות חדשות נפלאות שלא נותנים לך שום דבר בתור הבעלים, חוץ מהזדמנות להוציא הרבה כסף בעסק שעדיין הולך להישאר גרוע. הכסף לא יגיע אליך. כל היתרונות מהשיפורים האדירים הולכים לזרום ללקוחות.
לעומת זאת, אם אתם הבעלים של עיתון באושקוש [העיר בויסקונסין] והם ימציאו דרכים יעילות יותר לייצר את כל העיתון, אז כשתיפטרו מהטכנולוגיה הישנה ותשימו מחשבים חדשים יותר וכן הלאה, כל החיסכון יגיע ישר לשורה התחתונה.
בכל המקרים, האנשים שמוכרים את המכונות - ולרוב, אפילו הפקידים בפנים שיאיצו בכם לקנות את הציוד, יראו לכם תחזיות עם הסכומים שתחסכו במחירים הנוכחיים עם הטכנולוגיה החדשה.
אבל, הם לא יעשו את הצעד השני של הניתוח, שהוא לקבוע כמה הולך להישאר אצלכם וכמה הולך פשוט לזרום ללקוח. אף פעם לא ראיתי תחזית אחת שמשלבת את הצעד השני הזה במהלך כל חיי.
ואני רואה אותן כל הזמן. במקום זה, הן תמיד אומרות ״ההשקעה הזו תחסוך כך וכך כסף, שהיא תשלם על עצמה בתוך שלוש שנים״. אז אתם ממשיכים לקנות את הדברים האלה שישלמו על עצמם תוך שלוש שנים. ואחרי 20 שנה של לעשות את זה, איכשהו הרווחתם תשואה של רק בערך 4% בשנה. זה עסק הטקסטיל.
וזה לא שהמכונות לא היו טובות יותר. זה פשוט שהחיסכון לא הלך אליך. הירידה בהוצאות עבדה לפי הציפיות. אבל ההטבות של הפחתת העלויות לא הלכה לבחור שקנה את הציוד. זה כזה רעיון פשוט. כל כך בסיסי. ובכל זאת, כל כך הרבה שוכחים אותו.
זה עיקרון שאולי מסביר גם חלק מתעלומת האיטיות שהייתה באימוץ של טרקטורים, למרות היתרונות הכלכליים הברורים שהם הביאו. הרבה מהחיסכון לא נשאר אצל החקלאים, אלא הביא לירידה (ריאלית) במחירי המזון, או לאפשרות להשיג מזון מתוחכם ומגוון יותר. אבל החקלאים היו אלה שהיו צריכים להוציא כסף ולקנות את המכונות האלה.
וזה בטוח עיקרון שחשוב לזכור כשעוקבים אחרי האימוץ של בינה מלאכותית מתקדמת בכל מיני תעשיות. זה נראה ברור שפירמות של עורכי דין או חברות אאוטסורסינג כמו Accenture יוכלו להתייעל ולהפחית עלויות מאימוץ של Generative AI. אבל זה ידרוש מהן השקעה משמעותית. ולא ברור כמה מההתייעלות הזו תזרום לשורה התחתונה שלהן, וכמה תתגלגל ללקוחות בצורת מחירים זולים יותר. (אבל אפשר אולי לנחש אם מסתכלים על תעשיית התרגום בתור מקרה מייצג).
עצה לקרייריה
יש הרבה עצות קריירה מעולות.
לכו אחרי התשוקה שלכם. תמצאו מנטור. תרחיבו את הנטוורק שלכם.
למרבה הצער, עצות כאלה נוטות להיות אבסטרקטיות מדי בשביל להיות מועילות ... כדי לאזן את זה, אני רוצה לתת לכם רעיון קונקרטי אחד שתוכלו להשתמש בו מיד ...
תפחיתו אי וודאות לאחרים עד כמה שאתם יכולים.
אני מאד אוהב את הפוסט הזה של ניק מאג׳ולי.
הוא בעיקר כותב על השקעות, אבל אין שום דבר שייחודי לפיננסים בעצה הזו.
אם אתם עדיין מחפשים החלטה לשנה החדשה, אולי תשקלו את ״להפחית אי וודאות לאחרים״ בתור מטרה ל-2024.
כשעבדתי בפיתוח, האנשים הכי אפקטיביים, שאחרים הכי אהבו, שהתקדמו הכי הרבה — היו אלה שחתרו כל הזמן להפחית את הכאוס מסביבם. זה לא משנה אם הם היו מנהלים או לא, אם עבדו עם לקוחות, או שהיו Individual Contributor שעבדו עם אנשים בתוך הארגון. הם לא בהכרח היו האנשים עם היכולת הטכנית הכי גבוהה, או שהבינו את השוק הכי טוב. אבל הם תמיד חיפשו איך לסנכרן, ליישר קו בין כולם, לתקשר עדכונים, לתאם ציפיות.
עד כמה אנשים שונאים אי ודאות? הנה סיפור שניק מאג׳ולי הזכיר כדי להמחיש את זה:
במהלך ההתקפות של הנאצים על אנגליה, לונדון הופצצה כל לילה כמו שעון. בפרברים ההפצצות היו יותר ספורדיות, וקרו בערך פעם בשבוע. פחות לחץ, אבל גם פחות צפוי. הייתה עליה משמעותית במקרים של אולקוס במהלך אותה תקופה. מי פיתח יותר אולקוס? האוכלוסיה בפרברים.
ולהפחית אי ודאות נותן הרבה ערך לאנשים. כמו שמומחה השיווק רורי סאת׳רלנד הסביר בספר שלו:
ההשקעה הכי טובה אי פעם שנעשתה ברכבת התחתית של לונדון מבחינת הגדלת שביעות הרצון של הנוסעים לא הייתה קשורה לכסף שהושקע ברכבות מהירות או תכופות יותר - זו הייתה התוספת של לוח תצוגה ברציף שמיידע את הנוסעים כמה זמן נותר עד שהרכבת הבאה תגיע.
אז איך אפשר ליישם העצה הזו? הנה דוגמא פרקטית שניק מאג׳ולי הזכיר:
דמיינו שזה תחילת שבוע העבודה, הבוסית שלכם מבקשת שתעשו פרוייקט שהיא צריכה שיסתיים במהלך אותו שבוע. אתם מדסקסים את הפרטים ומתחילים לעבוד. יומיים אחר כך, באמצע השבוע אתם מקבלים מייל מהבוסית, ״האם סיימת כבר את הפרוייקט שדיברנו עליו שלשום?״
בהנחה שעוד לא סיימתם אותו, יש בגדול שלוש דרכים שתוכלו להגיב לאימייל:
(1) לענות ״עדיין לא״
(2) לענות ״עוד לא, אבל זה יסתיים עד [זמן מסויים]
(3) לא לענות בכלל
ברור ש (3) זה הדבר הכי גרוע לעשות, אבל אני טוען ש (1) הוא לא הרבה יותר טוב. גם (1) וגם (3) לא מספקים לבוסית שלכם מידע לגבי הסטטוס של הפרוייקט. עדיין אין לה מושג, בדיוק כמו שהיו לפני שהגבתם. אי הוודאות לא פחתה.
אז תגובה (2) היא התגובה הכי טובה, נכון? אתם מספקים תגובה מיידית וכוללים הערכת זמן לגבי מתי הפרוייקט יסתיים.
לא. זו שאלה מכשילה. הבעיה היא שתגובה (2) היא גם כישלון כי הבוסית שלכם לא הייתה צריכה לשאול אותכם לגבי הסטטוס של הפרוייקט מלכתחילה. העובדה שהיא שאלה אומרת שהיא הרגישה חוסר וודאות. זה אומר שאתם לא סיפקתם לה מספיק מידע כדי לגרום לה להרגיש בנח.
אם הייתם מספקים עדכונים שוטפים, אז היא לא הייתה צריכה לבזבז זמן על לשאול אותכם. הזמן הוא המגבלה הכי גדולה של רוב האנשים, ולכן היכולת לשחרר יותר מהזמן והאנרגיה המנטלית של הבוסית שלכם שווה זהב. זה לא אומר שאתם צריכים לעדכן כל 10 דקות. אבל, זה אומר שתצטרכו למצוא את הקצב שנותן לה יותר וודאות בעבודה איתכם.
זה מה שאני מתכוון בלהפחית אי וודאות. אתם חייבים לוודא שמידע זורם בצורה שתהפוך אותכם למשאב שאפשר לסמוך עליו. ככל שתהיו עקביים בזה, פחות זמן ואנרגיה אחרים יבזבזו בלדאוג לגביכם ולגבי היכולת שלכם לגרום לדברים לקרות.
אל תעשו את זה רק עם הבוסית שלכם. תעשו את זה עם כל מי שאתם עובדים איתו. תתאמנו על להפחית אי וודאות עד שזה יהפוך לטבע שני עבורכם. תתאמנו עד שתהפכו למשמידי אי וודאות.
תודה שקראתם את הרהורי יום שישי שלי השבוע!
ממש אשמח גם לשמוע מה בדיוק חשבת על המהדורה. אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, ת׳רדס, טוויטר או פייסבוק., ואם אתם עדיין לא רשומים לבלוג - אפשר להירשם כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
צורת למידה:
למידה פאסיבית היא רעיון מצוין בתאוריה, אבל עבור 98% מהאנשים היא לא פרקטית.
לרוב האנשים אין את הדרייב, היוזמה, ההתמדה וכוח רצון בשביל לבצע למידה פאסיבית.
זה דומה מאוד לשגרת תזונה ואימונים – כולם יודעים שזה טוב – אבל מעטים מצליחים לבצע זאת לאורך שנים.
לכן,עבור רוב האנשים, נשארנו עם האופציה הפחות טובה אבל פרקטית שהיא לימודים אקטיבים.
מקרה קלאסי של תאוריה מול מציאות...
מאוד מעניין!!