שוב יום שישי. הפרק השבוע באופטיקאסט עסק בגוגל - התפקיד שאנדרואיד שיחק באסטרטגיה שלה, ומלחמת הסמארטפונים מול אפל. הפרק הבא יעסוק באיום שריחף על הרלוונטיות של החיפוש במובייל, מה קרה איתו, ומה (אולי) יכול לקרות עם איומים דומים היום סביב AI.
קדימה למהדורה מספר 81 -
דברים שנתקלתי בהם השבוע
אינטגרציה ומודולריזציה בבינה מלאכותית
אני חושב שיש תמיד מקום למישהו שיעשה אינטגרציה רוחבית. אני תמיד חוזר אחורה - יש את המודל של גייטס וגרוב [מחשבים של יצרניות שונות עם מעבד x86 ומערכת ההפעלה ווינדוס, שותפות שכונתה בזמנו ווינטל - א.מ.], ואז יש את מה שנקרא לו המודל של אפל או אולי המודל החדש של גוגל, שהוא המודל של אינטגרציה רוחבית. אני חושב שלשניהם יש מקום.
זה סאטיה נאדלה בשבוע שעבר. לאחר כנס ווינדוס, שבו מיקרוסופט הכריזו על מחשבי הקו פיילוט פלוס (שכונו גם מחשבי AI), התקיים גם כנס Build של מיקרוסופט, עם עוד כמה הכרזות לגבי AI, ובהמשך נאדלה גם התראיין לבן תומפסון. הייתי בטוח שאני אכתוב על כל זה השבוע. אבל המשפט הזה של סאטיה נאדלה, שציטטתי למעלה, הוביל את בן תומפסון לכתוב מאמר מאד מעניין, שנגע גם להרבה מהנושאים האחרונים בבלוג ובפודקאסט. אז החלטתי לכתוב עליו במקום.
תיאוריית המודולריזציה והאינטגרציה של קלייטון כריסטנסן מסבירה למה מוצר אינטגרטיבי, כמו מעבד x86 של אינטל, מנצח בשלבים המוקדמים של טכנולוגיה חדשה. אז עדיין יש פער בין הציפיות של הלקוחות לבין הביצועים (במחשבי 286, המשתמשים היו צריכים לקחת הפסקות בהקלדה כדי לתת למחשב זמן לעבד את הקלט). אבל, בהמשך, הפתרונות האלה מפסידים לפתרונות מודולריים, כמו מעבדים שעוצבו משילוב מודולים של ARM ויוצרו ע״י TSMC, שנהיים ״טובים מספיק״. בשלב הזה, הביצועים כבר לא משחקים תפקיד מכריע, כי הם טובים יותר מהצרכים המינימליים של הלקוחות. השיקול המרכזי הופך להיות המחיר, ופתרונות מודולריים הם זולים יותר. ניסיתי להסביר את זה במהדורה 74, ובפרק 14 של אופיטקאסט.
על התובנה הזו כריסטנסן ביסס הרחבה של תיאוריית הדיסראפשן. הוא קרא לה low-end disruption, דיסראפשן מהקצה התחתון, וזה מה שהוביל אותו לחזות שהאייפון עומד לעבור דיסראפשן על ידי יצרניות אנדרואיד כמו סמסונג. בן תומפסון היה זה שהסביר מה קלייטון כריסטנסן מפספס, והסביר מה עושה את אפל עמידה לדיסראפשן, ולמההתיאוריה הזו לא תקפה בשוק שמוכוון על ידי הצרכנים. consumers (מהדורה 73 / אופטיקאסט פרק 17).
כל זה מוביל לאסטרטגיה הייחודית של גוגל בבינה מלאכותית. כמו שנאדלה ציין למעלה, הם השחקן האינטגרטיבי ב AI. ההסבר של בן תומפסון:
גוגל מאמנת ומריצה את משפחת המודלים ג׳מיני על מעבדי הטנסור שלה, שזמינים רק בתשתית הענן של גוגל. מפתחים יכולים לגשת לג׳מיני רק באמצעות Vertex AI, סביבת פיתוח ה AI המנוהלת של גוגל; ו, עד כמה ש Vertex AI דומה לסביבת הפיתוח הפנימית בגוגל, זוהי הפלטפורמה שמעליה גוגל בונה אפליקציות AI עבור המשתמשים שלה. זה הכל גוגל, מלמעלה-עד-למטה, ויש ראיות לכך שהאינטגרציה משתלמת: גודל חלון של 2 מיליון טוקנים שג׳מיני 1.5 מאפשר, הגודל המוביל בתעשיה, כמעט בוודאות דרש חדשנות משותפת בין צוות התשתיות של גוגל וצוות בניית המודלים.
בקצה השני נמצאת AWS, שאין לה אף מודל משלה; במקום זה הפוקוס שלה הוא על סביבת הפיתוח המנוהלת Bedrock, שמאפשרת לכם להשתמש בכל מודל. הפוקוס האחר של אמזון היה על פיתוח שבבים משלה, למרות שרוב עסק ה AI שלה רץ על מעבדים גרפיים של אנבידיה.
באמצע יש את מיקרוסופט, עם אפליקציות הקו פיילוט ופלטפורמת ה Model-as-a-Service של אז׳ור, שכנראה הותאמו בעיקר למודלים של OpenAI (שלה יש קשרים הדוקים עם מיקרוסופט). כל זה מתבסס בעיקר על שבבים של אנבידיה.
מטא גם ראויה לציון - אין לה שירות קלאוד (בניגוד לשאר החברות שהוזכרו); נקודת האינטגרציה החשובה עבורה היא בין האפליקציות למודל, כנראה הסיבה שהדגש במודל לאמה 3 הוא על עלויות inference נמוכות, גם במחיר של עלויות אימון גבוהות יותר.
כל זה מוביל את תומפסון לכמה תובנות מעניינות לגבי כל אחת מהחברות; חשבתי להתמקד כאן בגוגל, גם כי האסטרטגיה שלה — של אינטגרציה רוחבית — נראית ייחודית.
[גוגל] הם, כמו שנאדלה ציין, האפל של AI. השאלה הגדולה יותר היא כמובן האם זה משנה: אינטגרציה הוכחה כיתרון תחרותי בר קיימא ב (1) שוק ה consumer, שם הקונה הוא המשתמש, ולכן מעריך את היתרונות של חוויית המשתמש שנובעים מאינטגרציה, וכאשר (2) היתרונות של חוויית המשתמש באים לידי ביטוי במכשירים.
גוגל בהחלט בונה מוצרים לשוק ה consumer, אבל המוצרים האלה הם לא מכשירים; הם שירותי אינטרנט. ו, כמו שבוודאי הבחנתם, הדיון ההיסטורי לא באמת הזכיר את האינטרנט. גם גוגל וגם מטא, שתי המנצחות הגדולות של עידן האינטרנט, בנו את השירותים שלהם על חומרת קומודיטי. אמנם, השירותים האלה הגיעו לסקייל הודות לעבודת תשתית עמוקה שבוצעה ע״י שתי האחרון, אבל אפילו שם הגישה היותר סגורה של גוגל היא לפחות ברת השוואה לגישה הפתוחה יותר של מטא. מה שראוי לציון הוא ששתי החברות מסתמכות על אינטגרציה בין המודלים והאפליקציות שלהן, כמו גם OpenAI עם ChatGPT.
השאלה השניה עבור גוגל היא האם הם עדיין טובים בכלל בלבנות מוצרים; חלק ממה שהופך את אפל לכל כך מרשימה היא לא רק שהחברה היא אינטגרטיבית, אלא גם שהיא שומרת על סטנדרטים של מצויינות במשך כל כך הרבה זמן .. אולי העובדה שלמכור חומרה, שחייבת להיות מושלמת בכל שנה כדי להצדיק הוצאה של כסף ע״י צרכנים, מספקת מבנה תמריצים טוב יותר לשמור על מצויינות מאשר להיות אגרגטור שיוזרים משתמשים בו בחינם.
השאלה השניה נוגעת לנרטיב הכללי לגבי הריקבון שנוצר עם הזמן במונופול שבע ללא סכנות תחרותיות; אני אישית לא קונה את הנרטיב הזה לגבי גוגל, אבל אולי יתברר שאני טועה. מה שיותר מעניין בעיניי הוא השאלה הראשונה. בהמשך המהדורה נדבר על מה אפיין הצלחות גדולות של גוגל בעבר (וכפועל יוצא של זה, מה אפיין מקרים של כשלונות או אכזבות מצד גוגל), וזה יהיה מסקרן לגלות מה מזה יהיה רלוונטי ב AI.
במאמר מדצמבר האחרון, בן תומפסון הציג תרחיש שבו גוגל תשים יותר דגש על טלפון הפיקסל שלה, בתור מתחרה אינטגרטיבי לאייפון. כמו שהזכרנו בפרק של אופטיקאסט השבוע, תחרות ישירה מול האייפון היה טעות אסטרטגית מצד אנדרואיד בתחילת הדרך, אבל זה יכול להשתנות עם AI:
[…] מה אם “I’m Feeling Lucky” לא היה כפתור משעשע בעמוד הבית, אלא דרך האינטראקציה הדיפולטית עם כל המידע בעולם? מה אם עוזרים אישיים מבוססי AI היו כל כך טובים, וכל כך טבעיים, שכל אחד עם גישה קלה וישירה אליהם פשוט היה משתמש בהם כל הזמן, בלי לחשוב על זה?
זה, אין צורך לומר, כנראה הדבר היחיד שבאמת מפחיד את אפל. כן, לאנדרואיד יש יתרונות על פני iOS, אבל הם לא משמעותיים במיוחד לרוב האנשים, ואפילו בשביל אלה שאכפת להם — כמוני — הם לא הולכים להיות גדולים מספיק כדי לוותר לגמרי על חוויית המשתמש הטובה יותר של iOS. הדבר היחיד שמניע שינויים משמעותיים בנתחי שוק של פלטפורמות הם שינויי פרדגימה, ובעוד שאני בספק שהגירסה הראשונה של פיקסי [לפי השמועות, השם של ה AI assistant שיהיה זמין רק בפיקסל] תהיה טובה מספיק כדי לגרום למשתמשי אייפון לעבור, לפחות יש מסלול לתרחיש שבו זה בדיוק מה שיקרה.
כמובן שפיקסל יצטרך לנצח קודם בשוק האנדרואיד … זה לא יהיה זול, וכנראה הסיבה שגוגל לא באמת השקיעה בלהפוך את פיקסל לשחקן משמעותי בשוק הסמארטפונים. הרווח הפוטנציאלי אבל, הוא אסטרונומי: עולם עם פיקסי בכל מקום אומר עולם שבו גוגל עושה כסף משמעותי ממכירה של חומרה, בנוסף לשירותים לארגונים ובתי ספר, ושירותי קלאוד שמנצלים את התשתיות של גוגל כדי לספק אותן יכולות לעסקים. יותר מזה, זה עולם שבו גוגל היא באמת אינטגרטיבית […]
עיקר ההתמקדות הייתה בחוויית החיפוש מבוססת AI, אשר, אין צורך להסביר, הציגה תוצאות מעורבות. בהחלט, העובדה שצוחקים על גוגל ללא רחמים על תשובות AI כושלות מסביר למה אפליקציות consumers מבוססות בינה מלאכותית עלולה להתברר כ disruptive עבור החברה: הסיבה שבגללה incumbents מתקשים להגיב לטכנולוגיות שהן disruptive היא בגלל שהן, לפחות בהתחלה, לא טובות מספיק בשביל מוצרי הליבה של ה incumbents. הזמן יגיד האם זה יטה את הכף לטובת שינוי באסטרטגיית הסמארטפון, או יעשה את החברה משותקת יותר.
יש לפחות שתי אנלוגיות טובות להשקעות בסטארטאפים, שמסתתרות בסיפור המופרע על הקריסה של רשת המסעדות רד לובסטר.
הנה מהלך היפותטי:
1. אתה בעסקי הגידול ומכירה של שרימפ.
2. אתה מתרחב רוחבית על ידי רכישת רשת מסעדות של מאכלי ים.
3. המסעדות מתחילות לדשדש ושוקעות בחובות, ואתה דואג שההשקעה שלך מאבדת ערך ואולי לא שווה כלום.
4. איך לחתוך את ההפסדים?
5. ובכן, יש לך שתי מערכות יחסים עם רשת המסעדות: אתה הבעלים של מניות, ואתה גם מספק את השרימפ.
6. לא הרבה אפשר לעשות לגבי המניות: יש הרבה חוב, הנושים נמצאים בעמדה עדיפה עליך, ולא סביר שהם יאפשרו לך לקחת החוצה מזומן בתור דיבידנד.
7. אבל, בתור בעל מניות, אתה גם שולט בדירקטוריון ויכול למנות את המנכ״ל.
8. המנכ״ל מחליט כמה שרימפ לקנות.
9. מה אם הוא יחליט לקנות המון שרימפ?
10. אז תוכל לעשות כסף על השרימפ, ולחלץ לפחות חלק מהערך של ההשקעה שלך.
התרחיש ההיפותטי הזה, של מאט לוין, מתאר די טוב את הרמיזות שמאחורי סיפור פשיטת הרגל של רד לובסטר; זה קרה לאחר שרשת המסעדות הציעה ״שרימפ ללא תחתית״ ב-$20, תחת לחץ של המנכ״ל, בניגוד לדעתם של מנהלים אחרים בחברה. לכאורה.
״היה בחור שהגיע עם המשפחה שלו. משפחה של חמישה אנשים. והוא עשה בערך 16 סיבובים של שרימפ״, אמר ג׳יימס ברק, בן 23 בניו ג׳רזי, שעד לאחרונה עבד ברד לובסטר. ״הוא היה שם מעל שעתיים בערב שישי עמוס. היה להם אחד השולחנות הכי גדולים שלי. הייתי פשוט צריך לצפות באיש הזה אוכל צלחות על גבי צלחות של שרימפ, שאפילו לא הוגש עם פסטה. זה שרימפ בחמאת שום. זה היה כל כך מגעיל״ …
החוויה של ברק שלשרת אדם שסיים 16 מנות במהלך שעתיים הייתה די מינורית יחדית לכמה מהסיפורים האחרים ששמעתי. ג׳וסי, 19, שביקשה להישאר אנונימית, עבדה ברד לובסטר בקנזס סיטי, שם היא צפתה בסועד בודד מוריד 30 מנות של שרימפ מטוגן בתוך ארבע שעות. לפי המידע התזונתי באתר האינטרנט של רד לובסטר, זה משהו כמו 14,000 קלוריות.
״הוא גם היה בחור די רזה״, אמרה ג׳וסי. ״אמרתי כאילו, לאן כל זה הולך?״
הסיפור הזה הוא די פרוע בפני עצמו, ומאט לוין מנתח כמה זוויות שלו. זווית מעניינת אחת היא ההשוואה למה שהוא קרא ״כלכלת ה MoviePass”. זה כנראה שם הרבה יותר קולע מאשר להגיד, מה שקורה כשמנסים לקחת מודלים עסקיים שמתאימים לדברים עם היצע אינסופי ועלות שולית אפסית, ומיישמים אותם על דברים עם היצע מוגבל ועלות גדולה ממש מאפס:
התיאוריה הייתה שמשקיעי הון סיכון רצו לממן עסקים שצמחו מהר וצירפו הרבה מאד לקוחות נלהבים, בלי שהיה אכפת להם יותר מדי האם העסקים האלה עשו כסף. סטארטאפים התאימו את עצמם לתמריצים האלה: קל יותר לצמוח מהר ולהרשים את הלקוחות שלכם אם אתם מתמחרים את המוצרים מתחת לעלות שלהם, אז סטארטאפים עשו את זה. לפעמים זה עבד, והסטארטאפים מהר בנו רשתות של לקוחות נאמנים ויכלו להגיע ל economics הגיוניים יותר, ולפעמים זה לא.
אבל הנקודה הייתה ש, במשך זמן מה, אורח החיים של אנשים רגילים סובסד על ידי הימורי צמיחה של משקיעי הון סיכון [זה בהחלט היה המצב אם גרתם בסן פרנסיסקו ב-2015! א.מ.]. כתבתי פעם על שירותי משלוח אוכל מתחרים שגובו על ידי סופטבנק:
במצבים האלה זה שימושי להוריד כמה שכבות אבסטרקציה ופשוט לחשוב על מה בעצם קורה כאן. בקצה אחד, קרן העושר של ערב הסעודית דוחפת ערימות עצומות של כסף לתוך קרן הויז׳ן של סופטבנק. בקצה השני, ״אל מורו, פינת הנשנושים האגדית שפתוחה מאוחר בלילה״ במקסיקו סיטי, יכולה להשיג מישהו ש״ייקח את הצ׳ורו והשוקו החם ללקוחות טייק אאוט בצד השני של העיר״ בהרבה מתחת לעלות, בסבסוד של קרן הויז׳ן. הנה, קח שוקו חם, על חשבון המלך של ערב הסעודית. קפיטליזם מודרני הוא תמיד כל כך הרבה יותר מוזר ממה שהיית מצפה.
אותו דבר עם השרימפ. גם כאן, אפשר לטעון, Thai Union, הבעלים של רד לובסטר, התעניינו יותר בווליום, ולא היה אכפת להם מ unit economics. כאן אפשר לטעון שת׳אי יוניון העניקה שרימפ למי שאכל יותר מדי שרימפ ברד לובסטר. ת׳אי יוניון הרוויחו יפה על השרימפ, הלקוחות שילמו מחיר מוזל, וכל הטרנזאקציה סובסדה — בניגוד לרצונם — על ידי הנושים של רד לובסטר.
זו אנלוגיה מעניינת אחת לחשוב עליה.
עוד מוסר השכל אפשרי הוא1, הניגוד אינטרסים שעלול לקרות כשאחד הספקים של החברה הוא גם בעל מניות משמעותי. כתבתי לאחרונה על זה שההשקעות העתק שמיקרוסופט, אלפאבית, אנבידיה ואמזון עושות בסטארטאפים של AI, הפכו אותם לקרן ההון סיכון הכי גדולה בסיליקון ואלי. מאנג. החברות האלה משקיעות בחברות כמו OpenAI, אנת׳רופיק או מיסטראל, שבתורן מוציאות את כספי ההשקעה על מעבדים גרפיים של אנבידיה ועל שירותי הענן של אמזון, מיקרוסופט וגוגל.
במובן מסויים, זה קצת כמו שרימפ?
לא שאני טוען שיש בחברות האלה פעולות שנעשות מתוך ניגוד עניינים, או סכנה לפשיטת רגל. הנקודה היא ש, האינטרסים של משקיעים ״רגילים״ בחברות האלה לא לחלוטין מתואמים עם האינטרסים של חברת המאנג שמשקיעה לצידם. הסיפור של רד לובסטר הוא המחשה למה עלול לקרות במצבים כאלה כשהדברים משתבשים.
הגעתי לסט חוקים שמגדיר את התגובה שלנו לטכנולוגיות:
1. כל מה שקיים בעולם כשנולדתם הוא נורמלי ורגיל ופשוט חלק טבעי מהאופן שבו העולם עובד.
2. כל מה שהומצא בין הזמן שבו אתם בגיל חמש עשרה ושלושים-וחמש הוא חדש ומלהיב ומהפכני ואתם בטח יכולים לבנות שם קריירה.
3. כל מה שמומצא אחרי שאתם בני שלושים-וחמש הוא מנוגד לסדר הטבעי של הדברים.
- דאגלס אדמס, המדריך לטרמפיסט בגלקסיה
מאמר בוושינגטון פוסט השבוע מוכיח עד כמה אוסף החוקים האלה הוא נכון. הם הראו שסקר שנערך לאחרונה בקרב 2,000 בוגרים — לגבי באיזה עשור היו המוזיקה הטובה ביותר, הסרטים, המצב הכלכלי וכו׳ — לא העלה תבניות ברורות.
אבל מסקנה מעניינת התחילה לצוץ אחרי שהם חילקו את התשובות לפי שנת הלידה של המשתתפים בסקר: מסתבר שרוב אלו שנולדו בשנות ה-80׳ חושבים שהמוזיקה הכי טובה הגיעה בשנות ה-90׳. אנשים בממוצע חושבים שהדברים היו הכי טובים כשהם היו בסביבות גיל 10.
רואים את זה בצורה אפילו יותר מובהקת כשהתשובות לא אורגנו לפי ״באיזה עשור X היה הכי טוב״, אלא ״מה היה הגיל שלכם כש X היה במיטבו״. אנשים נוטים לחשוב שהעולם היה מושלם כשהם היו ילדים, ושהכל מידרדר מאז:
יש משהו קצת נרקסיסטי בעיניי, במחשבה שהעולם היה בשיאו דווקא כשאני הייתי בן 12. זה בעצם להגיד לעצמי שכדור הארץ שהתפתח במשך מיליארדי שנים, ומיליארדי בני אדם שחיו בו במהלכם, הביאו את הכל למצב המושלם ביותר דווקא כשאני הגעתי. שאני זכיתי לחוות את הפסגה, בדיוק את רגע השיא, בתור ילד, ובתור מבוגר, גם להיות עד לדעיכה של הכל.
אמנם מדובר בתת-מודע, אבל זה עדיין מצחיק בעיניי. כל דור שאי פעם חי, היה משוכנע שסדר העניינים היה במיטבו כשהם היו ילדים, ושהכל דעך אחר כך. אם בתור ילדים ראיתם את דור ההורים שלכם נופל באותה הטיה, מדבר על כמה הכל היה יותר טוב כשהם היו ילדים, ובטח גם לא השתכנעתם - הייתי מנחש שזה ימנע ממכם לחזור על אותו הדבר בעצמכם? לא יודע.
בעיניי כל זה גם קשור לדיונים סביב האם הבינה המלאכותית תיקח לנו את העבודות. דיברנו על זה במהדורה 79. בוט מבוסס AI שיכול לזהות עצמים בתמונה דרך המצלמה של הסמארטפון ולנהל שיחה לגבי זה, ייראה כמו משהו טבעי למי שנולד ב-2024, ייראה מרגש ומלא בהזדמנויות למי שנולד ב-2010 - אבל כנראה ייראה כמו סטיה מדרך הטבע, ואיום גדול על עתיד האנושות, למי שנולד לפני 1985?
אני לא אומר שזה לא אפשרי שהבינה המלאכותית תביא לסוף היקום האנושי. אולי. אני רק מנסה להגיד שלאנשים מעל גיל 35 תהיה יותר נטיה להאמין ולחשוש מתרחישים כאלה. אני באופן אישי נמצא בקבוצה הזו, ואני ממש רואה איך האינסטינקטים שלי בתגובה לטכנולוגיות חדשות מאד השתנו לעומת ההתלהבות שהייתה לי מדברים חדשים כשהייתי בן 25.
פירוש המילה Doom הוא, לפי מילון אוקספורד, מוות, חורבן, או גורל נוראי אחר.
דומריזם, ובהתאמה, דומר, הם, לפי ויקיפדיה, מושגים שמופיעים בעיקר באינטרנט כדי לתאר אנשים שהם פסימיים או פטאליסטיים באופן קיצוני.
והנה שיחה מעניינת על הנושא הזה, בין מורגן האוסל וקיילה סקנלון:
מורגן האוסל: מצטרפת אלינו היום אחת מיוצרות התוכן החביבות עליי קיילה סקנלון. היא עשתה עבודה כל כך טובה בלהסביר את המנגנונים הפנימיים של הכלכלה ומה קורה בכלכלה בזמן הנוכחי, וגם בלהבין איך אנשים חושבים על צמיחה כלכלית ופסימיות יותר טוב מכל אחד אחר שראיתי לאחרונה.
[…] אני רוצה להתחיל ממשהו שכתבת עליו הרבה לאחרונה, והעסיק גם אותי לאורך השנים, וזה השילוב בין דומריזם לנוסטלגיה. למה יש כל כך הרבה דגש בתוכן כלכלי בטלוויזיה, בעיתונים, בטוויטר על קריסה. Doom. זה כאילו תמיד יש היפר-אינפלציה מעבר לפינה, הכלכלה עומדת להתמוטט, זה כל הזמן קול תופי החורבן.
ואת העלית את הקשר המעניין של איך זה אולי קשור לנוסטלגיה. אנשים פשוט זוכרים את העבר כיותר טוב ממה שהוא באמת היה.
קיילה סקנלון: אני חושבת שדומריזם זה סופר מעניין. דרק תומפסון כתב מאמר באטלנטיק על איך דומרים של מיתון טעו לחלוטין, ואני מרגישה שזה חלק גדול מהעניין. הם תמיד מכריזים שמיתון עומד לקרות, וחלק מהסיבה, לדעתי, היא שהם זוכרים את התקופות הקודמות כהרבה יותר טובות.
אם אתם תמיד חושבים שהיה כל כך טוב בעבר, אז ברור שתחשבו שאנחנו תמיד במיתון והכל תמיד ירגיש רע, כי אתם מתרכזים בכמה הדברים היו טובים קודם לכן.
תובנה סופר מעניינת של קיילה סקנלון, מי שטבעה את המושג Vibecession. מיתון של הוייבים. הנתק שבין הנתונים הכלכליים הרשמיים לבין הסנטימנט והתחושות של האנשים שחיים בתוך הכלכלה הזו.
אחד הגורמים לנתק הזה הוא, כנראה, נוסטלגיה. אותה תופעה שנמצא לה גיבוי מחקרי במאמר של הוושינגטון פוסט מהחלק הקודם. חשבתי שמעניין להזכיר את השיחה הזו על דומריזם, בגלל סקר שפורסם לאחרונה בגארדיאן, והדגיש את אותו נתק:
- 55% מהנשאלים מאמינים שהכלכלה האמריקאית מתכווצת. 56% חושבים שארה״ב נמצאת במיתון. במציאות, יש צמיחה חיובית בכלכלה.
- 49% מאמינים שמדד המניות S&P 500 ירד השנה. במציאות, הוא עלה יותר מ 26% ב-2023, וכמעט 12% מאז תחילת 2024.
- 49% מאמינים ששיעור האבטלה נמצא בשיא של 50 שנה. במציאות, שיעור האבטלה באמריקה הוא מתחת ל-4%, קרוב לשפל של 50 שנה.
אלה פערים ענקיים בין המציאות הכלכלית לבין מה שאנשים מאמינים שקורה! כנראה שהרבה מהדומריזם הפיננסי בחדשות וברשתות אחראים לזה, ויכול שנוסטלגיה היא אחת הסיבות שתוכן דומרי הוא כל כך פופולרי.
מורגן האוסל: אין שום דבר בספרות הכלכלית בנוגע לנוסטלגיה […] סיפור אישי שלי … לפני 12 שנה אשתי ואני גרנו בדירה שהייתה ממש מגניבה והשקיפה על המים ולא היו לנו ילדים עדיין, יכולנו לישון עד מאוחר וללכת לבראנץ׳. אמרתי לאשתי לאחרונה שזו הייתה התקופה שבה החיים היו הכי טובים שהם יכולים להיות, והיא הזכירה לי שבעצם בתקופה ההיא הייתי הכי עצוב ודכאוני ולחוץ שאי פעם הייתי. מה שלקחתי מזה הוא שאני זוכר את זה בתור תקופה טובה כי היא הייתה אמורה להיות טובה, אפילו אם לא היה לי טוב, ואני חושב שזה מה שקורה גם בכלכלה.
אנשים מסתכלים אחורה ללפני 10 או 20 שנה והם חושבים שהדברים היו צריכים להיות ממש טובים אז, כי לא היה לנו את הגירעון שיש היום וזה היה לפני קוביד או מה שזה לא יהיה, אפילו אם הם לא באמת היו שמחים לגבי המצב הכלכלי אז. הם חושבים שהם היו צריכים להיות שמחים, אז הם זוכרים את זה בתור תקופה טובה יותר.
קיילה סקנלון: זו נקודה טובה, ובעיקר מדובר בהרבה היה-צריך-להיות. לא באמת מה שהמציאות הייתה. זה בדיוק ההבדל בין המציאות לבין ציפיות. אנשים פשוט מרגישים שהם היו צריכים להרגיש טוב פעם, ואז אם הם לא מרגישים טוב גם ברגע הנוכחי, זה רק מחריף את כל זה.
אני חושבת שהעניין עם זה שכותרות בחדשות נהיו יותר ויותר שליליות. לאן שלא תפנו יש תחושה שצועקים עליכם כמה המצב רע, וחלק מהבעיה היא שאנחנו מושפעים מהתוכן הזה שאנחנו צורכים בלי סוף.
בהמשך התייחסו גם לסבב ההופעות של טיילור סוויפט, ולמה זה יכול להיות משהו שמניע מחדש את הכלכלה. דיברנו על זה במהדורה 41. מעבר לאפקט המיידי של פעילות כלכלית סביב נסיעות, מלונות, וכרטיסים להופעה עצמה, האקסטזה האדירה מסביב להופעות של טיילור סוויפט בשנה האחרונה יצרו אפקט אדיר של קהילתיות ואופטימיות. של וייבים חיוביים. דברים שכלכלנים אמנם לא יודעים למדוד, אבל בהחלט משפיעים על הכלכלה.
השיחה כולה, שנערכה בקיץ הקודם, הייתה ממש מעניינת. הדברים האלה של מורגן האוסל בעיניי
מורגן האוסל: נראה שיש הרבה דברים להיות אופטימי לגביהם … שיעור האינפלציה ירד ל-3%, האבטלה היא 3.5%, אפשר להרוויח 5.5% על מזומן ושוק המניות עלה 25%. המצב די טוב עכשיו.
יש בי משהו שרוצה להגיד, אני מבין שהמצב של כל אחד הוא שונה ואי אפשר להכליל יותר מדי, כי לאנשים שונים יש סיטואציות מאד שונות, אבל … ייתכן שאלו התנאים הכי טובים שיהיו במהלך חייכם. אם אתם לא אופטימיים היום, אז קשה להיות אופטימיים לגבי העתיד האינדיבידואלי שלכם.
קיילה סקנלון: כן, הכותרת של המאמר [של דרק תומפסון באטלנטיק] היא, אם זו לא כלכלה טובה אז מה כן. הרבה מהתגובות שאני מקבלת מאנשים הן שהמצב דווקא די גרוע עכשיו, וכאילו, אולי, אבל הוא היה יכול להיות הרבה הרבה יותר גרוע. אני יודעת שזה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד למישהו, היי חבר יכול להיות הרבה יותר גרוע, אבל אני חושבת שזה די העולם שאנחנו נמצאים בו.
איכשהו הצלחנו להימנע ממיתון בזמן שהבנק הפדרלי מטיס את הריביות, שוק העבודה עדיין די חזק, האינפלציה יורדת, ודרק תומפסון במאמר שפרסם באטלנטיק טען שחלק מהסיבה לכך שהצלחנו להימנע ממיתון הוא בדיוק בגלל שהוייבים היו כל כך גרועים. בגלל שאנשים הרגישו כל כך רע, הנתונים הכלכליים בסופו של דבר הגיבו לזה ושיקפו האטה שקרתה רק על בסיס הסנטימנט […]
מורגן האוסל: זה יהיה עצוב אם אנשים יסתכלו אחורה על 2023 ויגידו לעצמם, וואי, זה באמת המצב הכלכלי הכי טוב שהיה במהלך חיי, והייתי מבואס לגביו במשך כל הזמן.
קיילה סקנלון: כן. כן. אני מניחה שגם זה קשור לנוסטלגיה.
האסטרטגיה של גוגל במובייל
באופן כללי אני מסתכל על גוגל כמו על מנוע machine learning נרחב שמילאו אותו בדאטה במשך עשור וחצי. כל מה שגוגל עושה מתמקד בעוד חיבורים למנוע הפנימי הזה - חיבורים כדי להכניס אליו עוד מידע וחיבורים כדי להציף את זה החוצה. מוצר הלגאסי של חיפוש ב web הוא רק ביטוי אחד של זה, כמו גם הפרסום בחיפוש, וכך גם ג׳ימייל ומאפס - כולם בנויים מעל הנכס התשתיתי הזה.
על כן, הדרך הכי טובה להבין את רוב הניסויים שגוגל השיקה במהלך השנים, היא בתור מבחנים כדי לבדוק אם הם מתאימים למודל הזה. האם אפשר ליישם ניסיון עשיר בהבנה של דאטה, מספרים עצומים של מהנדסי מחשבים ו data scientists, הרבה תשתיות ומודל של אוטומציה מלאה, ולקבל משהו מעניין ושימושי - האם יהיה אפשר להכניס ככה כמויות עצומות של מידע חדש, האם אפשר לעשות משהו ייחודי עם זה, האם אפשר להציף את זה בחזרה החוצה? וגם, בכל אחד מהשלבים, האם אתם פותרים בעיות קשות וחשובות עם סקייל גלובלי?
כלומר, גוגל בוחנת הזדמנויות חדשות כדי לראות אם הן יתאימו באותה צורה שכריש נושך שחיין כדי לראות אם הם כלב ים. אם לא, אתם לא משנים את גוגל כדי להתאים להזדמנות - אתם יורקים החוצה את השחיין (או מה שנשאר ממנו).
ככה נפתח מאמר של בן אוונס ב-2015. אני חושב שהוא הבין ותיאר כאן בצורה מדהימה את גוגל זה דומה לרעיון שניסיתי להציג בפרק של אופטיקאסט השבוע. הוא כתב את זה בהקשר של מה הייתה צריכה להיות האסטרטגיה של גוגל במובייל. ההגדרה שלו למודל הליבה של גוגל, לקריטריון שיקבע עם אילו מוצרים היא תצליח, היא אולי גם דרך טובה להבין את אסטרטגיית ה AI שלה, שהזכרנו בראש המהדורה. גוגל מנסה לבנות אסטרטגיה שממנפת את החוזקות המרכזיות שלה, והאם היא תצליח להביא אותן לידי ביטוי ב AI, כנראה במידה רבה יקבע האם היא תשמור על הדומיננטיות שלה גם בעידן הבינה המלאכותית.
לא חסרות דוגמאות למוצרים שלא התאימו למודל שנכון עבור גוגל. Google Health (יותר מדי חיכוך בדרך להשיג את המידע), הרשת החברתית Google Plus (שכדי להצליח דרשה יכולות שגוגל לא הייתה טובה בהן), או Google Reader (שם ההזדמנות פשוט הייתה קטנה מדי). באותה מידה שהמוצרים שלא התאימו למודל הליבה של גוגל הסתיימו בכישלון ובמבוכה, המוצרים שכן התאימו הגיעו להצלחה מאד גדולה, כמו Google Maps, שהתבררה כנכס אסטרטגי במובייל.
אנדרואיד מגלם את כל זה. במקור, זה היה סביב ההגעה לכמה שיותר אנשים שיוכלו להשתמש בגוגל. זה נוצר כדי למנוע שליטה במובייל של צד שלישי שהיה עלול לנתק את גוגל (קודם מיקרוסופט, אחר כך אפל) ולאפשר את ההתרחבות של האינטרנט מ 1.5 מיליארד אנשים יחסית עשירים שהחזיקו במחשב אישי, ל, בתוך כמה שנים מהיום, 4-5 מיליארד טלפונים ניידים בבעלות של כמעט כל אדם מבוגר על פני כדור הארץ. בשתי המטרות האלה זו הייתה הצלחה עצומה, הרבה יותר מכל פרוייקט-צד אחר של גוגל […]
באופטיקאסט השבוע ניסיתי להסביר שההצלחה של אנדרואיד שיבשה את סדר העדיפויות של גוגל, לפחות בשנים הראשונות של עליית הסמארטפון, וזה היה נראה כאילו היא מתעדפת ניצחון על iOS מעל החשיבות של הסקייל והגעה לכמות משתמשים מקסימלית עבור Search ושאר השירותים שלה.
בן אוונס ניתח את הקונפליקט הזה:
בתור ספקית של שירותים, האם היא צריכה תמיד לפתח דברים כאתרי אינטרנט, או לאמץ את החוויות החדשות שאפליקציות וכל מה שקורה בסמארטפון יכולים לספק? מה יגיד צוות החיפוש אם למשל Hangouts תהפוך לפלטפורמת פיתוח.
יותר מזה, להיות הבעלים של פלטפורמת מובייל יוצר קונפליקטים בסיסיים יותר - האם גוגל צריכה לפתח קודם אפליקציה חדשה ל iOS, בגלל ששם נמצאים הרבה מהמשתמשים הכי משמעותיים? האם היא צריכה לספק אותה למכשירים שעשו fork לגרסת אנדרואיד כמו קינדל פייר, אם יש להם מספיק משתמשים, למרות שזה מחליש את הפוזיציה של גוגל לשליטה באנדרואיד?
עבור שאלות כאלה קל לראות איך למנהלי מוצר אינדיבידואליים יהיו יעדים לא תואמים — מנהל המוצר של Maps בטח רוצה שמאפס יעבוד מעולה על iOS ואולי אפילו על קינדל, אבל אנשים שחושבים על שמירת הדומיננטיות של גוגל באנדרואיד בוודאי יחשבו אחרת.
כלומר, עד כמה גוגל צריכה לקדם דברים בגרסת web, או, לחילופין, באנדרואיד, וכמה היא צריכה לתת ללוגיקה של צוותי מוצר אינדיבידואליים להוביל — וכאשר יש קונפליקט בין צוותי מוצר, מי מנצח?
המשך הניתוח של אוונס הוא די מעמיק, ומעניין לקרוא גם במבט לאחור. בדיעבד, ההחלטה הנכונה הייתה לתעדף את הסקייל של Search ושאר השירותים, וזה אמר לעשות אותם טובים ככל האפשר גם בגרסאות ה iOS שלהם.
או לפחות, זה מה שהיה נכון ב-2015. ייתכן שב-2024, סביב ההתפתחויות ב AI, האסטרטגיה הנכונה עבור גוגל ואנדרואיד תהיה אחרת. זה הקייס שבן תומפסון ניסה להציג (בראש המהדורה). יהיה מעניין לעקוב.
איך הייתה מהדורה מספר 81? אשמח לפידבק שלכם -אפשר לענות על האימייל או להשאיר הערה כאן. אני מבטיח לקרוא הכל (גם אם לוקח לי זמן להגיב לפעמים).
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק. ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין לראות באמור לעיל ייעוץ השקעות. מסחר במניות מלווה בסיכונים רבים. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.
ההשראה להשוואה הזו הגיעה ממאמר לאחרונה, אבל אני לא זוכר איפה ולא הצלחתי לאתר אותו, ולכן לא יכולתי לתת קרדיט. אם מישהו מהקוראים נתקל באותו מאמר, אשמח לקבל לינק.
אינטגרציה רוחבית -> צ״ל אינטגרציה אנכית?
Vertical Integration
מעולה כרגיל. תודה רבה. הרגיש לי שהשבוע כתבת עם יותר התלהבות. מניח שהנושאים היו (עוד יותר) קרובים לליבך
האכזבה היחידה היא שלא היה ציטוט של צ׳ארלי מאנגר השבוע (בצחוק :) ) אבל האמת שמאוד אהבתי את הסיפורים שהבאת על הצמד חמד הזה.
שוב תודה רבה על ההשקעה!