שוב יום שישי. הפרק השבוע באופטיקאסט עסק בתיאוריית האגרגציה של בן תומפסון. בשבוע הבא הפודקאסט, והבלוג, יהיו בחופש; פרק ההמשך על תיאוריית האגרגציה, והמהדורה הבאה של הרהורי יום שישי, יתפרסמו אחרי פסח.
המהדורה הנוכחית היא מהדורת לקט. כתבתי 50 מהדורות מאז הלקט הקודם במהדורה 25. זה אומר 250 נושאים שונים של הרהורי יום שישי. האמת שזה היה די כיף לעבור על הכל. גם הפעם מצאתי נושאים שכבר הספקתי לשכוח, אבל היה לי מעניין להיזכר בהם (וגם, כמובן, נושאים אחרים שלא אהבתי במבט לאחור).
אז הנה חמישה נושאים שבחרתי, מתוך מאתיים וחמישים הנושאים האחרונים של הרהורי יום שישי. לצד כל אחד מהם כללתי לינק לעוד נושא או שניים שקשורים אליו מתוך מהדורות אחרות, ושלא נכללו בלקט. תחשבו על זה בתור לקריאה נוספת, או אולי תאהבו גם.
כשהמחיר הממוצע לפרסומת בפייסבוק יורד, זה דווקא סימן טוב בשביל פייסבוק. זה משהו שבן תומפסון הסביר שוב ושוב שאנשים מפספסים בקשר לחברה.
נזכרתי בזה תוך כדי שקראתי על הדו״ח האחרון של Airbnb בבלוג “The Science of Hitting״. יכול להיות שגם שם קורה אותו דבר, ומאותן סיבות.
Airbnb הם אגרגטור שמתאים לתיאוריית האגרגציה של בן תומפסון. זהו סוג העסקים שהאינטרנט איפשר ליצור, ופלטפורמות כאלה נהנות מ economics מדהימים אם הן מצליחות להגיע לסקייל מספיק גדול. והם אכן גדלים, קל לראות את זה בגרף הנהדר של אלכס (הכותב שמאחורי ״The Science Of Hitting״):
מה שהטריד את האנליסטים הוא המחיר הממוצע ללילה. לאחר זינוק בתקופת הקוביד, המחירים הפסיקו לצמוח:
תיאוריית האגרגציה טוענת שבמקרים מסויימים זה דווקא דבר טוב! והפרדוקס הזה נובע מהשפע שהאינטרנט מאפשר. בעולם התעשייתי, כשהדברים שנמכרו היו קיימים בעולם הפיזי ונתונים למגבלות של מחסור, הדרך למקסם רווח הייתה בייצור של עוד ועוד דברים פיזיים ומכירה שלהם במחיר גבוה יותר. אבל באינטרנט אין מחסור, האינטרנט מאפשר שפע! אגרגטורים מצליחים יכולים להגדיל את צד ההיצע שלהם עד אינסוף בעלות שולית אפסית. הנה מה שבן תומפסון הסביר לגבי פייסבוק:
זה הגרף שאליו אני מתייחס בעדכונים שלי לגבי פייסבוק מזה שנים:
יש שלוש דרכים להגדיל את ההכנסות מפרסום:
1. להגדיל את מספר המשתמשים
2. להגדיל את מספר הפרסומות שכל משתמש רואה
3. להגדיל את המחיר שמפרסמים משלמים לכל פרסומת
מספר המשתמשים כבר לא ממש מזיז את המחט עבור מטא….
מספר המודעות שנראות לכל משתמש יכול לגדול בצורה מלאכותית או אורגנית. גידול מלאכותי יהיה להגדיל את עומס הפרסומות. מטא הפסיקה לעשות את זה ב-2017, וזו הסיבה שקצב הגדילה במספר ה impressions החל להאט. גידול אורגני, מצד שני, יכול לבוא או משימוש מוגבר יותר (ולכן יותר הזדמנויות להראות פרסומות), ו/או באמצעות שטח פנים גדול יותר; דוגמא לשטח פנים גדול יותר היא Stories, שהאיצו את הצמיחה ב impressions ב-2018.
המחיר לפרסומת - שחשוב לזכור, נקבע ע״י מכרז, לא ע״י מטא - יכול לגדול גם בשתי דרכים. הראשונה, מטא יכולה לעשות targeting טוב יותר, ולהגדיל את ה return-on-advertising-spend (ROAS) עבור מפרסמים, שבתורם יהיו מוכנים לשלם יותר. אבל, בגלל שהמחירים האלה נקבעים במכרז, הגורם המשפיע יותר על המחיר הם מספר ה impressions הזמינים. זו הסיבה שבכל פעם שמספר ה impressions גדל - כמו למשל כש-Stories התחיל להמריא, או עם ההגידול לאחרונה ב-Reels - המחיר-עבור-פרסומת יורד, ולהיפך.
פייסבוק תמיד מתמקדים ביוזמות שיגדילו את מלאי ה impressions הזמינים - בהתחלה זה היה דברים כמו הגדלת כמות המשתמשים ובניית ה timeline, ויותר לאחרונה התמקדות ב Stories וב-Reels. הנקודה שחשוב לזכור היא שהעלות השולית של כל impression היא אפס. ולכן גם אם מלאי גדול יותר אומר מחיר ממוצע נמוך יותר ליחידה, בגלל שכל יחידה נוצרת בעלות אפסית, זה עדיין משתלם ורווחי מאד לפייסבוק! כל עוד היא נוצרת מהסיבות הנכונות כמובן, ולא מהגדלה שרירותית של עומס הפרסומות.
בחזרה ל Airbnb - נראה שאותו עיקרון מנחה את בריאן צ׳סקי:
אני חושב שמה שיקבע את חוזקת הצמיחה ארוכת הטווח שלנו יהיה ההיצע שלנו. מה שקרה ב-2020 וב-2021 היה שהביקוש גדל מהר יותר מההיצע. ובהתחלה, זה היה נהדר. אבל הבעיה כשהביקוש גדל יותר מהר מההיצע, ויש מגבלות היצע, המחירים עולים. וכשהמחירים עלו, גם אם זה היה דבר טוב לשורה התחתונה שלנו, היכולת להוציא כסף בסביבה הכלכלית הזו היא נושא בעייתי. אחד הדברים הכי חשובים שאנחנו יכולים לעשות כדי שאנשים יוכלו להרשות לעצמם להשתמש ב-Airbnb הוא לוודא שיש מספיק היצע בפלטפורמה.
הפוסט מנתח את היוזמות והדברים ש-Airbnb עושים כדי להגדיל את ההיצע, כמו למשל לבנות פיצ׳רים שמאפשרים דרך בטוחה יותר לשכור חדר בודד בדירה. כש-Airbnb בכלל התחילו, הרעיון היה השכרת מזרן בדירה של אדם אחר (“Air-Bed And Breakfast”), אבל זה באמת יכול להרגיש מאד מוזר (עשיתי את זה לפני עשר שנים), והמוצר של השכרת דירה שלמה תפס הרבה יותר. לאור המצב בכלכלה היום, הם משקיעים ברעיון השכרת החדר הבודד, ובונים פיצ׳רים שיעזרו לעשות את זה פחות מוזר ויאפשרו לאנשים להרגיש יותר בנח עם זה.
השאלה היותר מעניינת היא, האם אפשר להשתמש במודל של תיאוריית האגרגציה באינטרנט, על פלטפורמה שבסופו של דבר עוסקת בעולם הפיזי. זו הייתה הבעיה עם אובר, כמו שבן תומפסון הסביר את זה:
חברות בקטגוריה הזו הצליחו לצמוח בצד הביקוש, אבל נתקעו בקיר בצד ההיצע. אכן, זו הייתה בעיה עבור אובר: החברה מעולם לא הצליחה לברוח מהצורך להתחרות על היצע, שזו דרך אחרת להגיד שהחברה מעולם לא הצליחה להרוויח כסף….
יש מספר מוגבל של נהגי ride-share פוטנציאליים, מה שאומר שאובר חייבת להתחרות עם ליפט באמצעות אוסף בלתי-נגמר של תמריצי נהגים. זה גורם לרווחיות להיות משהו שקשה להשיג, ואולי אפילו בלתי אפשרי.
וכמו שמספר הנהגים הפוטנציאליים באובר הוא מוגבל, גם מספר הדירות הפוטנציאליות להשכרה הוא מוגבל. אי אפשר לבנות עוד דירות בעלות אפסית, כמו שפייסבוק יכולה לייצר עוד חוויות Story בעלות אפסית.
אבל מצד שני - זה לא בדיוק אותו דבר.
הרשת של אובר היא מקומית. אם אני גר בתל אביב, ואובר מוסיפה עוד נהגים בלונדון, זה לא מאד משפיע עלי. אם Airbnb מצליחה להגדיל את היצע הדירות בלונדון, זה יכול לעניין אותי. אפקט הרשת של אובר הוא מקומי, ושל Airbnb הוא גלובלי. אם היצע הדירות האיכותיות בלונדון יגדל, והמחיר יירד - בטח, אני אשקול לנסוע לשם בחופשה הבאה.
גם עדכונים למוצר, כמו “I’m Flexible” והוספה של קטגוריות, יכולים לעזור. אם אני צריך שיסיעו אותי הביתה חזרה מהעבודה, אני צריך מכונית עכשיו. אובר לא יכולים להציע לי הסעה מחר, או הסעה בעיר אחרת. אבל Airbnb יכולים, ואנשים הרבה פעמים מוכנים להתגמש בתאריכי הנסיעה שלהם או ביעד בשביל מחיר טוב יותר (או מקום איכותי יותר לישון בו).
ובעוד שאובר וליפט כבר נתקלים במגבלות הנהגים הזמינים, מספר הנכסים הזמינים להשכרה ב Airbnb ממשיך לצמוח בקצב מרשים (18% ברבעון האחרון לעומת הרבעון המקביל בשנה שעברה). האם Airbnb יוכלו להמשיך להגדיל את ההיצע במשך השנים הקרובות, וליישם את תיאוריית האגרגציה? זה יהיה מעניין לעקוב.
לפני 30 שנה, החפיר של איסטמן קודאק היה רחב בדיוק כמו החפיר של קוקה-קולה. אם היית רוצה לצלם תמונה של התינוק בן החצי-שנה שלך ותרצה להסתכל על התמונה הזו בעוד 20 או 50 שנה מהיום. ואין לך את האפשרות - אתה לא צלם מקצועי - להעריך מה ייראה טוב בעוד 20 או 50 שנה. מה שיש לך בראש לגבי חברת הצילום, Share of Mind [נתח התודעה], זה מה שקובע. בגלל שאם הם מבטיחים לך שהתמונה שתיקח היום הולכת להיראות נהדר בעוד 20 או 50 שנה מהיום, זה משהו שמאד חשוב לך. ובכן, לקודאק היה את זה בצורה חזקה מאד לפני 30 שנה, הם שלטו בזה. היה להם מה שאני קורא לו Share of Mind. תשכחו מנתח שוק, נתח תודעה. היה להם משהו - הקופסא הצהובה הקטנה הזו - שאמר שקודאק הכי טובים. זה היה נכס יקר להפליא.
זה מתוך הרצאה נפלאה של וורן באפט באוניברסיטת פלורידה ב-1998. עברו עוד 25 שנים נוספות, קודאק פשטה רגל מאז, והודות לצילום הדיגיטלי אנחנו כבר לא צריכים לדאוג איך התמונות של התינוקות שלנו ייראו בעוד 50 שנה. אבל הקונספט הזה של Share of Mind, הוא עדיין מאד מעניין. במיוחד בהקשר של היכולת להעלות מחירים.
בין התובנות המעולות בהרצאה הזו, היה הסיפור המלא של See’s Candy, חברת הממתקים הקטנה מקליפורניה שברקשייר רכשה לפני חמישים שנה. היא נחשבת להשקעה מכוננת בקריירה של באפט. עד אז באפט חיפש סוג השקעות שהוא כינה ״בדלי סיגר״, כאלה שנשארה בהם עוד שאכטה אחת אבל בכל זאת מישהו זרק אותם. הוא מצא חברות עם פעילות חלשה שנסחרות מתחת לשווי המאזני שלהן, ודחף אותן לסגור את הפעילות הלא-רווחית ולחלק את הנכסים לבעלי המניות. או לפי האנלוגיה - הוא הרים את בדל הסיגר ושאף בחינם את השאכטה שעוד הייתה שם.
See’s Candy הייתה המקרה הראשון שבו הוא השקיע בעסק לפי שווי הרבה יותר גבוה מהערך המאזני שלו. התובנה הייתה שהצמיחה העתידית של העסק תייצר תשואה הרבה יותר גבוהה מאיסוף של בדלי סיגרים. אבל איך הוא היה יכול להיות בטוח שהצמיחה תהיה שם? כאן הקונספט של נתח תודעה נכנס לתמונה.
כשקנינו את See’s Candy ב-1972, הם מכרו אז 16 מיליון פאונד של ממתקים ב-$1.95 לפאונד, והם עשו רבע דולר לפאונד או 4 מיליון דולר לפני מס. שילמנו 25 מיליון דולר על זה - 6.25 פעמים הרווח לפני מס, או בערך 10 פעמים אחרי מס. זה לא דרש שום הון. כשהסתכלנו על העסק - השותף שלי צ׳ארלי ואני - היינו צריכים להחליט האם יש פה כח תמחור לא מנוצל. האם הקופסת ממתקים הזו ב-$1.95 יכולה להימכר ב-$2 או $2.25. אם ככה, זה עוד 30 סנט לפאונד, מה שמביא ל-4.8 מיליון דולר רווח לפני מס. שזה בסדר על מחיר רכישה של 25 מיליון דולר. מעולם בחיינו לא שכרנו יועצים, הגישה שלנו לייעוץ הייתה ללכת ולקנות קופסת ממתקים ולאכול אותה.
מה שידענו הוא שהיה להם נתח תודעה בקליפורניה. היה שם משהו מיוחד. לכל אדם בקליפורניה יש משהו בתודעה שלהם לגבי See’s Candy ובאופן גורף זה היה מאד חיובי. הם לקחו קופסא בוולנטיינ׳ס דיי לבחורה והיא נישקה אותם. אם היא הייתה נותנת להם סטירה, לא היה לנו עסק. כל עוד היא מנשקת אותו, זה מה שאנחנו רוצים בתודעה שלהם. See’s Candy אומר לקבל נשיקה. אם אנחנו יכולים להכניס את זה לתודעה של אנשים, אנחנו יכולים להעלות מחירים. קניתי את זה ב-1972, ובכל שנה העליתי מחירים ב-26 בדצמבר, היום שאחרי חג המולד, כי אנחנו מוכרים הרבה בחג המולד. למעשה, אנחנו נעשה 60 מיליון דולר השנה. נרוויח $2 לפאונד על 30 מיליון פאונד. אותו עסק, אותה נוסחא, אותו הכל — 60 מיליון דולר וזה עדיין לא דורש שום השקעות הון.
ונרוויח יותר כסף בעוד 10 שנים. ומאותם 60 מיליון דולר, נעשה 55 מיליון דולר בשלושת השבועות שלפני חג המולד. והשיר של החברה שלנו הוא - What a friend we have in Jesus <צחוק>. זה עסק טוב. תחשבו על זה קצת. רוב האנשים לא קונים מארז שוקולד כדי לאכול את זה בעצמם, הם קונים את זה בתור מתנות - ליום הולדת של מישהו, או בסבירות גבוהה יותר לחג. וולנטיינ׳ס דיי הוא היום הכי גדול בשנה. חג המולד הוא העונה הכי גדולה. נשים קונות לחג המולד והן מתכננות מראש וקנות על פני תקופה של שבועיים או שלושה. גברים קונים בוולנטיינ׳ס דיי. הם נוהגים הביתה, אנחנו משדרים פרסומות ברדיו. אשמה, אשמה, אשמה - גברים יורדים מהכביש המהיר בכל מקום. הם לא יעזו להגיע הביתה בלי קופסת שוקולד אחרי שהגענו אליהם עם הפרסומות שלנו ברדיו. ומהסיבה הזו וולנטיינ׳ס דיי הוא יום המכירות הכי גדול.
תדמיינו מישהו שהולך הביתה בוולנטיינ׳ס דיי. See’s Candy שלנו עולה עכשיו $11 לפאונד הודות לגאונות שלי. ובואו נאמר שיש ממתק אחרי שזמין ב-$6 לפאונד. האם אתם באמת רוצים להיכנס הביתה בוולנטיינ׳ס דיי, ויש לה את כל הזכרונות החיוביים האלה של See’s Candy לאורך השנים, ולהגיד - מותק, השנה לקחתי את המוצר החסכוני, ולהשיג לה קופסה של ממתקים. זה פשוט לא הולך לעבוד. אז במובן מסויים, יש כח תמחור לא מנוצל - זה לא תלוי במחיר.
איזה ניתוח עסקי מבריק. כשמישהו קנה קופסא של See’s Candy, הוא לא באמת קנה את השוקולד. הוא קנה את החיוך מצד בת הזוג שלו. וקשה לשים על זה מחיר. והשנה הם כבר גובים על התענוג $29.00.
אגב, שניים שכן צורכים את השוקולד בעצמם הם וורן באפט וצ׳ארלי מאנגר, שנוהגים לחסל חבילות שלמות של חטיף הבוטנים של See’s Candy במהלך האסיפות השנתיות של ברקשייר. וזה כבר הפך לעוד יום מכירות גדול, כשהרבה מבעלי המניות שמגיעים לאסיפה קונים שם See’s Candy למזכרת.
באפט חזר שוב ושוב על הסיפור See’s Candy לאור השנים, ובחרתי את ההרצאה הזו כי לדעתי כאן הוא מספר את זה בצורה הכי פתוחה וטובה. הציטוט שהבאתי למעלה הוא החל מ-32:30. ואפילו שזו הרצאה מלפני 25 שנים, היא מלאה בתובנות מרתקות לגבי מותגים, השקעות, וחכמת חיים.
אנחנו צוחקים על זה שמשבר אמצע החיים שלי היה כשהלכתי ליום האנליסטים של יאם ברנדס ב-2010. הייתי כבר שלוש שנים בתפקיד הזה [בקרן השקעות] בניו יורק. החזקנו מניות של יאם באותו זמן. ובנקודה ההיא, לקרן לא הלך טוב. זה היה אחרי שעות המסחר, ואחת המניות שהמלצנו והחזקנו בקרן ירדה ב-35% במסחר המאוחר. אז לא הייתי במצב רוח טוב.
ואני נכנס ליום האנליסטים. טאקו בל, אחד הנכסים של יאם, העבירו מצגת. הם דיברו על הפיננסים וכו׳. ואז הם התחילו להציג את התכניות לגבי המוצר. והם הראו פרסומת של מוצר חדש שהם מתכננים. אני חושב שזה היה צ׳אלופה. והיה שם רגע שבו הרגשתי שהזמן קפא. הסתכלתי מסביבי, ופשוט ראיתי הרבה אנשים חכמים שלובשים חליפות, משחקים את התפקיד, רושמים הערות לגבי הפרסומת הזו.
טאקו בל, אני בטח לא מדייק במספרים, אבל הם היו בערך 20% מהרווחים של יאם. המוצר הזה עמד להיות אחוז מזערי מהרווחים של יאם. ובכל זאת, מאות אנשים יושבים שם וכותבים הערות. וזה בסדר, מה שהיה הרבה יותר גרוע הוא שגם אני ישבתי וכתבתי הערות.
והנה אני יושב שם. אדם שיכול לדבר במושגים כלליים על ההטיות של התעשיה, ובמה אנשים טועים, ואיך הם לא משקיעים את הזמן שלהם בצורה נבונה. ובכל זאת עשיתי בדיוק אותו דבר.
בעצם הייתי המישהו הזה שכולם מכירים בחיים, שמטיף לעשות מדיטציה אבל לא עושה מדיטציה בעצמו.
זה הייתי אני.
זה פגע בי חזק שהייתי מזוייף במובן הזה.
זה שלח אותי למסע פנימי.
אני ממש אוהב את סיפור הצ׳אלופה של סאנג׳יי אייר, מנהל תיקים ב-WCM. זו קרן השקעות שממוקמת בלגונה ביץ׳ בקליפורניה, ומנהלת כ-80 מיליארד דולר של נכסים. לפני כמה שנים אירחתי אותו לשיחה עם ״מועדון השקעות הערך״ הפנימי של עובדי גוגל, וזה היה אחד המפגשים שהכי נהניתי לארגן שם. לאחרונה הוא גם התארח בפודקאסט Capital Allocators כדי לספר מה הוא עשה בעקבות רגע הצ׳אלופה שהוא חווה, ועל האופן שבו חושבים ב-WCM.
הוא מספר שהחוויה ההיא הובילה אותו לחקור איך אנשים מבלים את הזמן שלהם במקצועות שונים, ולנסות להבין לעומק את הסיבות שבגללן בתחום ההשקעות אנשים לא משקיעים את הזמן שלהם בצורה חכמה. מה היו כוחות המשיכה שגרמו אפילו לו, שהבין את העקרונות האלה, להתנהג בצורה זהה? איזה נורמות גורמות לאנשים להיכנע לחשיבת עדר?
ואז התחלתי לראות את התבניות האלה. בתעשיות מסוימות, שדורשות מידה של יצירתיות, אבל קשה לחבר בין סיבה לתוצאה, פשוט נוצרים הכללים האלה. אנשים מנסים למזער סיכון לקריירה, ואנשים מנסים להישמע חכמים. אז נוצרים דברים כמו חשיבת עדר ותפיסה מקובעת.
זה מעניין כי במובן מסוים הייתה מצפה שהשקעות יהיו כמו לפתוח דף חדש. אנשים צריכים לפעול באופן שונה אחד מהשני. אין דבר אחד נכון לעשות. וניסיתי לפרק בדיוק את ה״למה״.
למה אנשים מתנהגים אותו דבר.
למה יש כל כך הרבה חשיבת עדר.
למה יש כל כך הרבה fixed mindset. דפוס חשיבה מקובע.
וגם האם אפשר לבנות צוות עם תרבות ארגונית שתבודד אותנו מהכוחות האלה. איזה אנלוגיות יש בתעשיות אחרות עם מאפיינים דומים של יצירתיות, חוסר דטרמיניסטיות לגבי מה טוב ומה רע.
תחשבו על אולפני סרטים. אני חושב שלתת אור ירוק לסרט, זה קצת כמו לבחור מניה. לפעמים מתארים אותך בתור מי שיש לו את מגע הזהב. אם ככה שופטים אותך, זה טבעי שתפתח דפוס חשיבה מקובע, במיוחד אם מעורבים שם מזל וחוסר ודאות של סיבה ותוצאה.
אתה הולך לפתח אגו, אתה לא תודה בטעויות, וזה טבעי שתפתח דפוס מקובע במקצועות האלה.
אפשר לחשוב על ספורט. למאמן מצליח לפעמים נוצר שם של כל-יכול. כתבות שער מתפרסמות על העניין הזה של מגע הזהב.
אז אני חושב שמאפיין אחד משותף הוא השילוב של יצירתיות בסביבה שהיא בלתי מוגבלת.
דבר אחד שלמדתי הוא שהיית מצפה שסביבה בלתי מוגבלת תוביל ליותר יצירתיות. אבל מסתבר שזו האנלוגיה הישנה לגינות משחקים.
אם שמים גדר מסביב לגינת משחקים, הילדים מתחילים להתפזר ולחקור. אם מורידים את הגדר, כולם מתחילים להתקבץ במרכז. ואפשר להשוות את זה ללמזער סיכון קריירה בעולם המקצועי.
יש כמה מקצועות כאלה שבהם אתם לא בטוחים מה בדיוק אתם צריכים לעשות. קשה לזהות סיבה ותוצאה, ואז החוקים הלא כתובים האלה מגיעים, ואף אחד לא טורח לשאול למה הם קיימים.
אני אוהב את הדמיון שהוא מצא בין איך שילדים מתקבצים במרכז של גינת משחקים, לבין התופעה שבה הרבה מנהלי השקעות נוטים ״לחבק את האינדקס״. להתרכז בלהשיג ביצועים שלא יתרחקו מדי מהמדד ברבעון או שניים הקרובים, על חשבון התמקדות במה שיביא לתשואה הכי גבוהה בטווח הארוך. האנלוגיה הזו היא מה שעזרה לו להבין מה התופעות הפסיכולוגיות שמובילות לזה, ואיך אפשר לנסות לבנות קרן השקעות עם תרבות אחרת.
אחד מהערכים הבסיסיים שלנו הוא לחשוב אחרת. משהו מאד בסיסי בהשקעות הוא שאם אתה רוצה להשיג תוצאות אחרות, אתה צריך לעשות דברים בצורה אחרת.
לפתח מודעות סביב הסתברויות הבסיס בכלל התעשיה, ולשאול, מה ייתן לנו ביטחון שנוכל לנצח את זה. אנחנו לא הולכים למזער סיכון בקריירה. אז לבנות את הערך הבסיסי הזה של לחשוב אחרת, לוודא שאנחנו מתקשרים אותו, ובונים תהליכים והגנות סביבו.
ולגבי דפוס מקובע, איך להפוך את זה ולהגיד, בואו נבנה ערך של להשתפר. בואו נעשה את ההיפך, נפתח growth mindset. דפוס חשיבה של צמיחה. איך נבנה דפוסי התנהגות שבאמת מאפשרים לנו להסתכל אחורה, להשתפר, להישאר צנועים.
זה מעניין לשמוע על הדברים השונים ש-WCM עושה כדי להשיג את העקרונות האלה. דוגמא אחת היא העיקרון של תשואה על זמן.
יש משיכה חזקה למידע שהוא בר-חלוף. יש כל כך הרבה רעש, ואם אתה לא בונה את ההגנות הנכונות סביב איך אתה מבלה את הזמן שלך, אתה הולך ליפול לתוך העיסוק המתמיד של לאסוף עוד מידע, לפתח חשיבה ריאקטיבית. [זה מה שמוביל בסוף לחשיבת עדר ולתופעה] של לחבק את הבנצ׳מארק, גישה של יותר-זה-יותר-טוב ...
[במקום זה] מנקודת מבט של ידע, אנחנו מנסים להישען לכיוון של מה שאנחנו קוראים לו Compounding Knowledge [ידע שמצטבר ונבנה], בניגוד לידע-בר-חלוף. ולקודד את הקונספט הזה לתוך מה שאנחנו קוראים ״תשואה על זמן״. איך אתם צריכים לבלות את הזמן שלכם כדי למקסם את התוצאות.
[…] לבחור מניות זה למעשה סדרה של החלטות. אתה לוקח פנימה הרבה מידע, מלביש על זה את הדעות שלך, ומקבל החלטה על המניה הזו בנקודת זמן. זה האופן שבו רוב הקרנות והאנליסטים נוטים לפעול.
גישה של Compounding Knowledge, של ידע מצטבר, אומרת כן, נעשה את כל עבודת המיקרו מלמטה למעלה. אבל יש תחומי ידע שבהם אנחנו יכולים באופן מבני להגדיל את הסיכויים שנקבל החלטות נכונות. לא רק במקרה אחד.
זו גישה ממש מעניינת בעיניי. וכנראה הכרחית אם הם רוצים לאפשר לעצמם באמת לנטוש את חשיבת העדר ולא לכבול את עצמם לצורך לחבק את האינדקס. כי אם הם סתם יסתובבו לבד בג׳ונגל במקום באותו מסלול כמו כולם, אבל ישיגו תשואות פחות טובות מהאינדקס בתקופות מסויימות, איך הם יידעו שהם בדרך הנכונה?
זו ההבנה שלי לגבי למה הם בונים את פרוייקטי המחקר התשתיתיים האלה. זה מאפשר להם למדוד את האיכות של הניתוח ושיקול הדעת שלהם לאורך זמן, גם אם ברבעון ספציפי או בשנה מסוימת התשואה שהם ישיגו תהיה מאכזבת.
לי זה הזכיר שחקן כדורסל שמנסה לשפר את האחוזים שלו משלוש, או חובט בייסבול שמנסה לשפר את אחוזי הפגיעה שלו. הם כמובן מפספסים לפעמים, אבל עדיין עוקבים אחרי הסטטיסטיקות שלהם ומחפשים דרכים לשפר אותן בצורה סיסטמית. וככה WCM מנסים לעשות עם ״אחוזי הפגיעה״ של שיקול הדעת שלהם בנוגע להשקעות.
למשל תרבות של חברה. אם אתם יכולים להבין את התרבות לעומק, ולשלב אותה בשיקול הדעת ובהחלטות לגבי השקעות על פני זמן, אז אולי זה יכול להעלות את אחוזי הפגיעה שלכם בכמה אחוזים. והאפקט הזה יכול לצבור ריבית דריבית משמעותית על פני זמן. ככה אנחנו חושבים גם על ניתוח של חפיר, איך לחשוב על יתרונות תחרותיים. זה עוד תחום של Compounding Knowledge. אם אפשר לבנות תבניות סביב הדברים האלה שאנשים אחרים פחות מודעים אליהן, זה יותר סקיילבילי, ואפשר ליישם את זה במספר גדול של החלטות השקעה.
זה היה ChatGPT של הזמנים ההם. ״בואו תראו את הטרקטורים״, הזמין בהתלהבות מאמר ב Prairie Farmer ב-1915, שפרסם כנס באילינוי שבו הוצגה הטכנולוגיה החדשה. ״זה יביא לעידן חדש בחקלאות — שחרור החקלאי מהתלות הבלעדית בסוס העייף״. ״טרקטורים הם יותר כלכליים מסוסים״, התעקש מומחה לחקלאות בדו״ח ממשלתי מאותו הזמן, ״מה שהופך את עבודת החקלאות ללא רק זולה אלא גם קלה יותר״.
הטכנולוגיה בהחלט הרשימה אנשים, אבל גם הפחידה אותם. אדם מאמריקה שצפה בטרקטור באנגליה אמר שזה ״התהלך על פני האדמה כמו איזו חיה עצומה, נושפת ונוחרת״. הטרקטורים הבטיחו מהפיכה בחקלאות האמריקאית, תעשיה שב-1900 העסיקה בערך שליש מהעובדים והייתה אחראית ל-15% מהתוצר המקומי.
[…] ההתקדמות הזוחלת של הטרקטור היא אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה הכלכלית. אם הם היו כל כך טובים, למה החקלאים לא קנו אותם יותר מהר?
ג׳ייסון צוויג, שכותב טור שבועי על השקעות ערך בוול סטריט ג׳ורנל, אמר פעם שהעבודה שלו היא לכתוב בדיוק את אותו דבר 50 פעמים בשנה באופן שגם העורכים וגם הקוראים לא יחשדו שהוא חוזר על עצמו. וגם אני מרגיש שמה שאני עושה פה די הרבה לאחרונה זה להגיד שוב ושוב שאני חושב שיחלפו הרבה שנים עד שבאמת נאמץ Generative AI, בלי שתשימו לב שאני חוזר על עצמי. והמאמר הזה מהאקונומיסט בחודש שעבר, ההיסטוריה של הטרקטור, הוא גם מעניין וגם מספק עוד דרך טובה להגיד את זה.
היסטוריונים חלוקים לגבי מי המציא את הטרקטור, אבל זה קרה מתישהו במאה ה-19. בתחילת המאה ה-20 אנשים התחילו לדבר ברצינות על האפשרות שהחקלאי הממוצע ירכוש אחד. בזמן הזה סוסים ופרדות עדיין גררו מגוון מרשים של ציוד חקלאי, ממחרשות ועד מקצרות.
בדיעבד, ברור שלטרקטור היו השפעות עמוקות. זה איפשר לשטח חקלאי בגודל מסויים להאכיל יותר אנשים. חקלאים בעלי טרקטור כבר לא היו צריכים להחזיק במרעה לסוסים, שכל אחד מהם דרש בערך 12 דונם. לחקלאות אינטנסיבית יותר היו גם חסרונות. יש חוקרים שמאשימים את הטרקטורים בשורה של סופות האבק שהתחוללו בשנות ה-1930 במרכז ארה״ב, ויצרו אסון סביבתי. טכניקות החרישה העוצמתיות של הטרקטורים פגעו בשכבת הקרקע העליונה, שלפני כן סיפקה הגנה מרוחות.
ההשפעה הכלכלית די מהר התבררה גם היא. היעילות הגבוהה יותר של הטרקטורים איפשרה לחקלאים להרחיב את הפעילות שלהם, עכשיו כשהם יכלו לנהל יותר קרקע עם אותו מספר של עובדים. חוות החלו לצמוח בגודלן, כשחוות משפחתיות קטנות פינו את מקומן לחוות גדולות וממוכנות. לפי הערכה אחת, עד 1960 החווה הממוצעת באמריקה הייתה 235 דונם יותר משהיא הייתה ללא טרקטורים. הטרקטור גם הפחית את מספר העובדים הדרושים לייצור אוכל בערך בשני מיליון, או 25% מכח האדם שהועסק בחקלאות ב-1960. כל השיפורים האלה היו משמעותיים. במאמר שפירסמו ב-2012 ויליאם וייט וריצ׳ארד סטקל, שני הכלכלנים טענו שעד אמצע שנות ה-1950 מיכון בחקלאות הגדיל את התוצר האמריקאי בערך ב-8%.
ובכל זאת במשך רוב המחצית הראשונה של המאה ה-20, שינויים שנגרמו מהטרקטור לא הרגישו מאד משמעותיים. זה בגלל שהטרקטור התפזר ברחבי הכלכלה האמריקאית בקצב איטי יותר מאשר טרקטור מהדור הראשון שנוסע דרך שדה מלא בבוץ.
קווי הדמיון די ברורים - טכנולוגיה חדשה עם השפעות חברתיות וכלכליות משמעותיות וברורות, אבל היא לא כבשה בסערה את התעשיה שאותה היא עשתה יעילה יותר. הציפיות היו שהחקלאים יאמצו את הטרקטורים בין לילה, אבל זה לקח 3-4 עשורים מרגע שהטכנולוגיה הייתה בשלה מספיק ועד שזה קרה. ב-1920, למרות הכתבות והכנסים, רק 4% מהחקלאים באמריקה החזיקו בטרקטור. עשרים שנה אחר כך, זה עדיין שימש פחות מרבע מהחקלאים.
״בשנות ה-1910 אנשי עסקים אופורטוניסטיים נהרו לעסקי ייצור הטרקטורים, בתקווה לעשות רווח מהיר (בדיוק כמו שכל חברת טק בסיליקון ואלי עכשיו מתארת את עצמה בתור AI-first)״
כתבתי בעבר פוסט על גלי אימוץ של טכנולוגיה חדשה. זה לרוב נראה כמו עקומת S. הדוגמא שם הייתה של ספינות הקיטור. בסופו של דבר הן היו חלק קריטי מהמהפיכה התעשייתית. אבל זה עדיין לקח 35 שנים מאז שספינת קיטור גררה לראשונה סחורות בסקוטלנד, ועד שהן החלו לחצות את האוקיינוס לניו יורק באופן סדיר. סירות המפרש נשארו רלוונטיות במשך הרבה מאד עשורים, שבמהלכם היו אנשים שחששו או זלזלו ברעיון של ספינות מונעות במנוע קיטור.
ובאופן דומה גם הסוסים שרדו בחקלאות במשך תקופה ארוכה באופן מפתיע. במהלך רוב שנות ה-1930, כמות הסוסים בחוות אמריקאיות הייתה גדולה יותר מ״כח הסוס״ הכולל של כל הטרקטורים שפעלו שם. ב-1945, רבע מהחוות דיווחו על ״מודל היברידי״ של סוסים לצד טרקטורים.
שלוש סיבות מסבירות למה הניצחון של הטרקטורים לקח כל כך הרבה זמן.
1. המודלים הראשונים של הטכנולוגיה היו הרבה פחות שימושיים ממה שאנשים חשבו. היו להם למשל גלגלי מתכת, לא צמיגי גומי או שרשראות. והם היו נתקעים בבוץ. הם גם היו ענקיים וכבדים. נדרשו הרבה מחזורים של שיפור כדי שיוכלו לעשות בצורה טובה הרבה מהמשימות שבוצעו על ידי סוסים.
2. שינויים בשוק העבודה. בתחילת שנות ה-30, שנות השפל הגדול, המשכורות ירדו בענף החקלאות. היה הרבה יותר זול להעסיק מישהו שיהיה אחראי על סוס (ותמיד אפשר לפטר אותו), מאשר להוציא הרבה כסף על טרקטור חדש. אחרי מלחמת העולם השניה, היה מחסור בידיים עובדות והמשכורות זינקו. זה גרם לרכישה של מכונות להיראות כמו החלטה הרבה יותר הגיונית.
3. צריך חווה גדולה בשביל שתהיה כדאיות כלכלית להשקעה בטרקטור. זה לקח זמן לחוות גדולות לקום. חקלאי שרצה להתרחב היה צריך לגייס הון ולנהל מו״מ עם הבעלים של החוות הסמוכות.
ההיסטוריה של הטרקטור אולי רומזת כמה מהר generative AI יצליח להשתלט על הרבה תעשיות. לרוב המודלים כרגע יש גלגלי מתכת, לא צמיגי גומי … המשכורות הריאליות כמעט לא עלו בשנתיים האחרונות, מה שמגביל את התמריץ של חברות למצוא אלטרנטיבות לעבודה. וחברות עדיין לא ארגנו מחדש את העסקים שלהם סביב דאטה פנימי, מה שנדרש כדי למנף מודלים של בינה מלאכותית. לא משנה כמה טובה הטכנולוגיה החדשה אולי תהיה, החברה צריכה הרבה, הרבה זמן כדי להתאים את עצמה.
כשהילדים שלי היו קטנים הם אהבו שהייתי מקריא להם את הטרקטור בארגז החול. הספר של מאיר שלו על דוד אהרון והטרקטור הישן, שהוחלפו על ידי טרקטוריסט צעיר ומכונות חזקות ומודרניות יותר. אולי כשהם יגדלו הם יקריאו לילדים שלהם ספר בשם ״מודל השפה הגדול בארגז החול״, על prmopt engineer ומודל GPT-4 שמוחלפים בכלי הבינה המלאכותית העוצמתיים שיגיעו בשנת 2040.
המעבד הגרפי הישן של אנבידיה יחרוק ״פק פק פק פק פק״ בזמן שה-CTO צועק בזלזול ״הוא לא יעשה inference״, ״זה רק hallucinations״. אבל מהנדס הפרומפטים הותיק יעבוד כל הלילה עד שיצליח לתקן את המודל. המהנדס הזקן יכניס פרומפטים, המודל הישן יהזה הזיות. לא ממש כמו פעם, אבל שמחים ומאושרים.
הסיפור הבא הוא קצת יותר ארוך מהרגיל, אבל בעיניי מאד מעניין וגם מעורר השראה. אני כבר מספר שבועות מתלבט איך לשתף אותו, והחלטתי השבוע פשוט לעשות את זה.
כשהייתי בערך בן 9, הלכתי לצוד אימפלה עם אבא שלי, היה שם תל טרמיטים שהיה עמדה מושלמת בשבילנו. אז זחלנו לשם ושכבנו עם הבטן על הגבעה הזו. הסתכלתי מעל ראש התל, ויכולתי לראות את האימפלה. חיכיתי שתגיע לכוונת, ובסופו של דבר זה קרה ויריתי. כשיריתי, העדר קצת התפזר, אבל הם לא ברחו. הם התפזרו ואז עצרו, מה שלפעמים הם עושים כשהם נהיים קצת מבולבלים. אז אבא שלי אמר לי ״תמשיך להסתכל דרך הכוונת ותראה אם אתה יכול להיות בטוח שהאימפלה נפלה״.
אנחנו שוכבים שם ואני מסתכל דרך הכוונת ופתאום הרגשתי תנועה על הרגל שלי. אני זוכר שרק הסרתי את העין שלי מהעדשה והצצתי למטה, ומיד ראיתי ראש בצורה של ארון קבורה. ומטייל לאורך הצד האחורי של הרגל שלי, היה שם ממבה שחורה באורך שניים וחצי - שלושה מטרים. הכרתי נחשים, מאד התעניינתי בנחשים בתור ילד, אז מיד ידעתי שזה הכי גרוע שיכול להיות. אם זה מכיש אותך, זה כמה דקות ואז אתה פשוט מת. אז תפסתי את אבא שלי, אמרתי לו ״הו שיט, אבא, יש פה ממבה״. הוא מתחיל להסתכל מסביב, ״איפה?״. כאילו שזה איפשהו באזור שלנו. אז אמרתי לו, ״לא, זה עלינו. תסתכל למטה״. ואז הוא הסתכל למטה, והרגשתי אותו מתחיל לרעוד, וידעתי שאסור לנו לזוז ואמרתי לו ״אל תזוז. אל תזוז״.
אז נשארנו שם בלי תזוזה והנחש רק מתפתל מסביבנו, ואז ברגע מסויים הוא הסתובב והתחיל לטפס במעלה התל לכיוון הראשים שלנו, וחשבתי לעצמי ״אלוהים, אם זה מגיע מסביב לפנים שלי, זה הולך להיות קצת יותר מדי״. הסתכלתי הצידה אל אבא שלי וראיתי דם יוצא מהפה שלו. הוא נשך את החלק הפנימי של הלחי שלו מרוב מתח, והשיניים שלו חתכו אותה. ואז הנחש הסתובב והתחיל להתרחק מאיתנו, ואני זוכר את הצורה המדוייקת של התל הזה. הדרך לברוח מהנחש הייתה דרך שיח קוצני שכיסה את הצד של התל. אז הסתכלנו על הנחש מתרחק, וקצה הזנב שלו עוד היה על כף הרגל שלי, ואבא שלי תפס אותי ואמר ״בוא נלך!״. הוא משך אותי ואני זוכר שהוא הצמיד אותי עליו מאחורה, הוא הוריד את הראש שלו ורץ דרך השיח הקוצני.
כשיצאנו מהצד השני, היו לו חתיכות של קוצים וענף שבור שנתקע על הראש שלו. זה היה נראה כמו קרן שיוצאת מהפנים שלו, וקוצים בכל המעיל שלו, ודם יורד לו מהפה. ולי לא קרה שום דבר כי הייתי מאחוריו. אחרי שהתרחקנו משם נעצרנו, ואני זוכר שהוא פשוט חיבק אותי. ואז הלכנו אל אחותי שחיכתה לנו באוטו, והיא שאלה ״מה לעזאזל קרה לשניכם?״. שנינו היינו חיוורים לגמרי. ואז הגענו הביתה וחשבתי שאני צריך לספר לדוד שלי על זה. אמרתי לו ״קרה לנו משהו משוגע״. הוא היה צלם של סרטי טבע דוקומנטריים, אז קיוויתי לקבל ממנו קצת סימפטיה, אבל הדבר היחיד שהוא אמר לי היה ״הצלחת לצלם את זה?״
זה מתוך הפרק שבו התארח בויד וארטי בפודקאסט ״Invest Like the Best”. זה פורסם ב-2017, ואני עד היום חושב ושואב השראה מצורת החשיבה שלו. הרבה ממנה נובע מהמקום שבו הוא גדל - שמורת טבע בדרום אפריקה בשם לונדולוזי. הסיפור של לונדולוזי התחיל ב-1926, כשהסבא-רבא של בויד וארטי שתה קצת יותר מדי ג׳ין במסיבה ביוהנסבורג, שמע על חווה שפשטה רגל, ויצר ההרפתקנות, הוביל אותו לקנות את החווה הזו בכלום כסף, בלי לראות אותה אפילו. ״ונראה שזוהי מדיניות ההשקעות במשפחה שלנו מאז ועד היום״.
במשך שלושה דורות הגברים במשפחה נהגו להגיע לשם בחורף לצוד. בהתחלה ישנו באוהלים, ובהמשך בבקתות בוץ. בגלל מרעה יתר, הבקר שבעבר היה שם פגע באדמה שהייתה עכשיו צחיחה ומכוסה בקוצים. היה קשה לראות חיות. זה היה פלא אם במהלך חודש שלם הם היו רואים אריה או נמר אחד. הרגע המכונן הגיע כשאבא של וארטי היה בן 15 והדוד שלו היה בן 17, וסבא של וארטי נפטר. קרובי משפחה ייעצו להם שמקום הפרא הזה שבו הם צדים אריות היה השקעה גרועה, ושהם צריכים להיפטר ממנו ולהתרכז בלטפל באמא שלהם. במין יוהרה של גיל נעורים, הם התעקשו שהם בכל זאת ישמרו את השטח, וימצאו דרך לשלם עליו. וכך הם נכנסו לעסקי הספארי ב-1969.
הכל היה מאד מאולתר. היו להם רק 3 בקתות בוץ וג׳יפ לנד רובר שיכול לפנות רק שמאלה. המנה היחידה בתפריט היה בשר אימפלה שלוש פעמים ביום. בשיט הראשון של הקאנו, הם פגעו בהיפופוטם והקאנו נשבר לשניים. האורחים היחידים שהגיעו לשם ב-69׳ היה בית ספר רפורמי מיוהנסבורג. אבל היה אירוע אחד שהיה חוויה מכוננת עבורם.
הם פגשו בחור בשם קן טינלי, שהיה אקולוג מבריק אבל נחשב לרדיקלי מדי על ידי הקהילה המדעית השמרנית בדרום אפריקה. הוא בילה מספר חודשים במוזמביק, שם התהלך בשמורות טבע בבדידות מוחלטת במשך שעות כל יום, ופיתח מעין קשר רומנטי עם השטח, והבנה עמוקה של איך הדברים מתחברים ביחד ומשפיעים אחד על השני - הטופוגרפיה, סוג האדמה, הצמחים, הלחות, ובהמשך החיות והציפורים. הוא הסתכל על איך הכל מתחבר ביחד, בעוד שמדענים מסורתיים חקרו עצים ספציפיים או חיה מסויימת. וכשפרצה המלחמה במוזמביק, הוא ברח בריצה אל דרום אפריקה, והגיע ללונדולוזי. ושם הוא פגש את שני הבחורים הצעירים והסביר להם שאם הם רוצים שהספארי שלהם יעבוד, הם צריכים לעבוד בשותפות עם השטח.
כדי להסביר למה הוא מתכוון, הוא הראה להם את ההשלכות של מרעה יתר. גשם יורד על האדמה החשופה, הוא נשטף במקום להיכנס פנימה, ובסוף צומחים רק קוצים. הוא הדריך אותם לנקות את כל הקוצים, ולחפש את הנקודות הנמוכות שבהן הם מאבדים את הלחות, ולתקוע שם את הקוצים. כמו לסגור את הפקק באמבטיה. ובאמת, הדשא והצמיחה התחילו לחזור. הם המשיכו לעבוד ככה בצורת חשיבה של שותפות עם השטח, ואחרי מספר שנים של שיקום, הם התחילו לראות את התוצאות של הטרנספורמציה הזו. פתאום הם ראו זברה, ויום לאחר מכן חיה אחרת. ועוד חיה. השטח הגיב.
ויום אחד, עשר שנים לתוך תהליך השיקום, הם נהגו הביתה מאוחר בערב, ונמרה מנומרת התהלכה על הכביש לפניהם ונעצרה. עכשיו, בעיקרון, אם ראיתם נמרות בזמן הזה, הן מנסות להתרחק ממכם. צדו אותם באיזור הזה. היא עצרה והסתובבה והסתכלה עליהם. היא נתנה נהמה קטנה והם ראו שיש לה שן קדמית שבורה. היא נתנה להם לראות אותה, ואז היא זזה משם והם נסעו הביתה בדממה.
אני לא יודע אם היה לכם פעם רגע שבו משהו משמעותי קרה, בזמן נסיעה באוטו, וכשאתם מגיעים הביתה אתם מכבים את האוטו וכולם ממשיכים לשבת שם. אתם מחזיקים את ההגה, אף אחד לא אומר כלום, אתם פשוט יושבים. אף אחד לא יוצא החוצה. הם פשוט ישבו בלנד רובר הישנה הזו לרגע, ואז דוד שלי הסתכל על אבא שלי ואמר ״מה שקרה עכשיו, זה העתיד שלי. זה, בדיוק זה״.
… הדוד שלי התחבר לגשש מקומי בשם אלמון מהלונגו ובמשך 12 השנים הבאות, כל מה שהם עשו היה לגשש אחרי הנמרה הזו. לפעמים היו עוברים שבועות בלי שהם היו רואים אותה, ולפעמים הם היו מצליחים להבחין בה. ולפעמים היא איפשרה להם להיות קרובים, הם היו חונים את הרכב 200 מטר ממנה ורק מביטים בה. הם היו בוחנים את שפת הגוף שלה והיו רואים, ״אוקיי, במרחק הזה, היא מרגישה בנח״. ובהדרגה המרחק הזה התחיל להתקרב, מ-200 מטר ל-100 מטר ל-50 מטר.
ואז היה יום שהם התבוננו בה והיא הייתה במרחק 10-15 מטר מהלנד רובר, וגור קטן הופיע וקפץ על הראש שלה והתחיל ללעוס לה את האוזניים. זה היה רגע מדהים שבו התבסס האמון. היא התחילה לסמוך על שברכב הזה, בלנד רובר, יש אנשים שלא מתכוונים לפגוע בה. קראנו לה הנמרה האמא כי היא בעצם הייתה האמא של לונדולוזי. היא הייתה האמא משתי סיבות. קודם כל היו לה 12 המלטות של גורים. וכל הגורים האלה גדלו כשהם מחקים את האמון של אמא שלהם.
הסיבה השניה שהיא האמא של השמורה הייתה כי השמועה נפוצה שיש מקום בעולם שבו אפשר ללכת לראות נמרי פרא והם ייתנו לך לראות אותם. ולדבר כזה יש משיכה מיסטית עבור האופי האנושי, ללכת ולטייל עם נמר פרא. אז הרעיון של ״הנמרים של לונדולוזי״ נולד, ואנשים התחילו להגיע.
במהלך שנות ה-80׳ נוצר מומנטום משמעותי סביב התיירות בלונדולוזי, והמקום מאד התפתח. בשנות ה-90׳ הם התחילו גם לייצא את המודל הזה של טיפוח האדמה, שמירה על בעלי החיים, ועל האנשים. העסק התרחב למודל של מחנות ספארי והדרכה של איך ליצור כלכלה של חיות פרא שמגשגות בשמורות טבע מוגנות, ובזכותן גם האנשים המקומיים שהשקיעו בטיפוח המקום יכולים לשגשג.
זה הביא את בויד וארטי, לשאול את עצמו מה החלק שלו בכל הסיפור הזה. הוא עבד בעסק המשפחתי הנפלא הזה, של השימור והתיירות סביבו, אבל חיפש את הדבר הנכון בשבילו. התובנה הגדולה שלו הגיעה כשיצא להליכה בשמורה. לאחר 2-3 ק״מ הוא ראה שני גורי נמרים נחים בשמש. ובניגוד למה שהיה רגיל, שאם מתקרבים יותר ממרחק של כמה מטרים בודדים, הנמרים נעלמים באופן מסתורי, הם נתנו לו להגיע עד אליהם והוא התיישב מולם מהצד השני של בור המים. וארטי חשב לעצמו שסבא-רבה שלו נהג לצוד אריות ונמרים בשמורה הזו, וכנ״ל סבא שלו ואבא שלו בילדותו. ובתוך דור אחד, קרתה ההחלטה ליצור שותפות עם השטח והאדמה, ונבנה האמון הזה שמאפשר לגורים של נמרי פרא לשבת לידו ללא חשש.
השאיפה של וארטי היא יותר מהניסיון לשמר את המעט טבע שעוד נותר. מדובר בשיקום, בחזרה לטבע הפראי. וזה מעבר לשימור של מרחבים פיזיים. ברמה עמוקה יותר, וארטי מדבר על שינויים משמעותיים בהשקפה האנושית.
העבודה העיקרית שלי בשיקום נהפכה לסוג של ריפוי, של שחרור מטראומה, של חזרה לעצמנו. המסקנה שהגעתי אליה היא שהאופן שבו אנחנו חושבים על עצמנו הוא בתור סדרה של תבניות תגמול. יש את הצורך הנואש הזה לצבור דברים, לעמוד במטרות, הצלחות, כל הגורמים האלה הם מוגדרים בצורה חיצונית, בניגוד לחיבור עם עצמך שנולד מתוך ההווה ולהיות נוכח.
כשאנחנו מסוגלים להתנתק מחלק מהתפקידים והחוקים והדברים שהתרבות מכתיבה לנו, ולמצוא את עצמנו, אחד הדברים הראשונים שקורים הוא, אנחנו מפסיקים לרצות עוד.
יש הרבה רעיונות מרתקים בפילוסופיה של וארטי, ומה שמשך אותי בעיקר הוא ההתמקדות בחיפוש אחר הדרייב הפנימי. והדרך שבה הוא עוזר לאנשים לעשות את זה, מאד מזכירה את האופן שבו הדוד שלו לימד אותו להתחקות אחרי חיות בטבע. האופן שבו גששים עובדים.
בהרבה מובנים, זו דרך מאד מאתגרת. במובן מסויים, הרבה יותר קל שמישהו אחר יגיד לך, ״ככה אתה עושה את זה״. ברגע שאתה עוקב אחרי הדרך שלך, ואתה מתחייב ללכת בדרך שלך, יש כל כך הרבה עושר שם, אבל זה מאתגר, כי אתה מוותר על להיות מסוגל להגדיר את עצמך באמצעות איזשהי השוואה. יש בזה מתנה ויש בזה אתגר.
מה שקרה לי היה שעבדתי בתור מדריך בספארי, ובשלב מסויים פגשתי אישה שהייתה פרופסורית לשעבר בהארוורד ולימדה בעוד מקומות, ויום אחד היא קראה מאמר על עצמה, והתייחסו אליה שם בתור מאמנת לחיים. היא די נבהלה מהרעיון הזה. היא אמרה, אף פעם פעם לא חשבתי על משהו יותר מגוחך מזה, אבל ככה הם התחילו לקרוא לה.
היא הגיעה לספארי בלונדולוזי. לקחתי אותה לשטח והיה לנו חיבור טוב, וגיששנו אחרי אריה בוקר אחד. גישוש הוא תהליך מאד פלואידי. אתה נכנס לתוך הסיפור ואתה חייב להיות נוכח כדי למצוא את העקבות הבאות, אבל גם שתהיה לך איזשהי הבנה של מה החיה עושה. זו מחוייבות מתמדת לבלתי ידוע. אתה צועד הלאה לעקבות הרגל הבאות. אתה לא יודע אם תמצא את החיה הזו. אתה מחבר יחד סדרה של רמזים מאד עדינים, ואם תעשה את זה נכון, תקבל מושג לגבי איפה החיה אולי נמצאת, ומה היא עושה. זו האומנות של לשים לב, זה עדינות, זה הקשבה, זה להשתמש בחושים שלך, ובזמן שהתחקינו אחרי האריה הזה, דיברתי איתה על התהליך.
היא אמרה לי, ״אתה יודע, אתה ואני עושים את אותו דבר״. מה שהיא עשתה היה לעזור לאנשים להתחבר עם ההדרכה הפנימית שלהם, לשים לב, להיות מוכנים ללכת לתוך הבלתי נודע, להיות מוכנים להיות בתהליך כדי להרגיש יותר רמזים, לתת לרגשות שלהם להדריך אותם, על פני המח שלהם והאידיאל. הבנו ששנינו היינו גששים, וככה העבודה שלי התחילה להתפתח לתוך הרעיון הזה.
כמובן, בשביל להיות מסוגל לשים לב, צריכה להיות לך יכולת לעמוד במקום בלי לזוז. אם אתה זז כל הזמן, קשה מאד להרגיש את העקבות הפנימיות, לקבל תחושה של הדרכה. אתה צריך להיות נוכח, ולהסכים להמשיך לצעוד לתוך הלא-נודע.
אחד הדברים שגששים עושים כשהם מאבדים את העקבות, הם יתקדמו הלאה ויחפשו סימני טלפיים של חיות קטנות יותר. הם מנסים דברים. אתה חייב להיות מוכן, כשאתה לא יודע מה הצעד הבא, לנסות כמה דברים. לפעמים, אם אתה לא מוצא את העקבות הבאות בהמשך הדרך, אתה חייב להיות מוכן לחזור אחורה למקום האחרון שהיו בו עקבות ברורות, ולהתחיל מחדש משם.
זה תהליך מאד הדרגתי ואני מסתכל עליו בתור דרך חיים עכשיו. אני רואה אותו בתור דרך לחיות עם חיבור לעצמך. אני חושב שיש רעב אצל אנשים לחיות בדרך הזו. התהליך הוא קודם כל, להבין מה ניתן לך, ואתה צריך לדעת שחלק מהדברים שאתה אולי חושב, ״זה מה שאני רוצה״, זה הגיע מבחוץ.
אני חושב על התרבות בתור משהו שמציג לך מעין בחירה כזו. אתה יכול להיות כל מה שאתה רוצה להיות. מה אתה רוצה לשתות? אתה יכול לבחור. האם תרצה קוקה קולה או פפסי, הבחירה שלך. לך על זה. ואז אנשים מרגישים כאילו, ״או, יש לי את כל העצמאות הזו. כנראה שאני איש של קולה״. ואז הגדרת את זה, ״אני איש של קולה״. אבל לא נתנו לך מיליוני אפשרויות אחרות של דברים לשתות. זה כאילו החברה אומרת לך, ״אתה יכול לבחור מבין התפריט הספציפי הזה״. ״בתוך הגבולות האלה״. אז אתה צריך להבין שזה ככה עבד. אחרת, תחשוב שאתה בחור של קולה. ברגע שאתה מתחיל להתרחק מזה, אתה מתחיל ללמוד לחיות בתהליך של נוכחות.
זה מרתק לשמוע את הדיון שהגיע אחר כך על החיים בתור גשש, ואיך לחפש אחר הדרייב הפנימי שלך והדברים שנותנים לך משמעות. זה מאד התחבר לי לרעיון של פול גרהאם, על לעשות את מה שאתה אוהב, אבל מרגיש לאחרים כמו עבודה. הגישה של בויד וארטי יכולה לעזור למצוא את זה.
אתם מוזמנים גם לעקוב אחריי בלינקדאין, וואטסאפ, טוויטר או פייסבוק. ואם עדיין לא נרשמתם לבלוג - אפשר לעשות את זה כאן כדי לקבל את הניוזלטר בכל יום שישי בבוקר ישירות למייל:
תזכורת: הבלוג הזה הוא למטרות לימודיות בלבד. אין לראות באמור לעיל ייעוץ השקעות. מסחר במניות מלווה בסיכונים רבים. אנא קראו את הדיסקליימר המלא כאן.
